רבי שמואל דוד לוצאטו

רבי שמואל דוד לוצאטו הוא השד"ל משורר, בלשן ופרשן; (טריסט, א' אלול תק"ט (1800)- פאדובה בליל יום הכיפורים שנת תרכ"ו (1865). נוהגים להכתירו בתואר "מאבות חכמת ישראל". היה הוגה-דעות, פרשן המקרא וחוקר ספרות והיסטוריה. ו"ממקום מושבו בפדואה הפיץ את אור הדעת ואש האמונה בכל גלויות ישראל אשר באירופה" ^[1] .

"הוא היה אחד מגדולי החכמים באותו דור... אפשר לראות אותו כראשון הפרשנים היהודיים המודרניים וכפותח דרך לפני פרשנים אחרים, בעיקר מבין ילידי איטליה."^[2] ואלו חיבוריו: פירוש על חמישה חומשי תורה ^[3], פירוש על ספר ישעיה ^[4], פירושו על ירמיהו, יחזקאל, משלי ואיוב ועל שני מזמורי תהלים - מ"ט ונ"א ^[5] - ופירוש על ספר קהלת.

חיאל צבי מושקוביץ, המקדיש לו מאמר מפורט (ראו מטה). נביא את הפיסקה המסוייימת של מאמרו:"בהרבה מקרים שד"ל מחפש הסברים רציונליים להתרחשויות שבתורה וגם למצוות מסוימות, אבל לא תמיד אפשר לקבלם. בעניין שליחותו של עבד אברהם לקחת אישה ליצחק מבני משפחתו בחרן (בר' כד) שואלים רבים מפרשנינו, וביניהם אברבנאל: הלא גם ב"עבר הנהר" עבדו עבודה זרה, כמו בכנען, אם כן, למה לא הרחיק את בנות בתואל, שגם הוא "לא ידע את ה' " כלשונו של שד"ל?

שד"ל חושב שדאגתו של אברהם הייתה דאגה פוליטית: "שאם היה מתחתן בהם (בכהנים), שוב לא ייתכן לישראל להוריש הכנעני מארצו אחרי היותם אחים, כמו שלא יתגרו מלחמה במואב, עמון ואדום." אבל קשה לקבל את הנימוק הפוליטי הזה, שהרי ה' הבטיח את הארץ לאברהם, ואמר: "דור רביעי ישובו הנה." ובהבטחה זו לא נאמר דבר על כיבוש בקרב.

את איסור ריבוי הסוסים למלך שד"ל מנמק כך: "לבלתי יבטח בהם המלך, כי אמנם לא הרבה יועילו בא"י שהיא ארץ הרים" (דברים, יז', טז')

אבל נעלם משד"ל מה שכתוב בספר יהושע על מלחמת יבין מלך חצור ובעלי בריתו: "ויצאו הם וכל מחניהם...עם רב,.. וסוס ורכב רב מאוד" (יהושע יא: ד).

בעניין החוזרים מן המערכה (דב' כ: ה-ז) יש לו גם כן הסבר רציונלי: לגרום לריבוי עבודת הקרקע ולקיחת נשים בישראל. והוא מוסיף כי אלה הן מצוות, לא היתר בלבד, שהרי אם יותר לאחד מהם לצאת למלחמה, יבושו האחרים ולא ישובו לביתם, "כי חבריהם יקראו אותם רכי לבב". ההסבר ונימוקו הם מקוריים מאוד.

בנוסף לפירושו על המקרא אך הוא פרסם למעלה מ- 300 מאמרים, בלמעלה מ- 30 כתבי עת בעברית ובלועזית, וכן ספרים בכל תחומי חכמת ישראל, שמהם נזכיר את "אוהב גר" ופירוש על תרגום אונקלוס) ועוד

תולדות חייו[עריכה]

אוצר ישראל כתב כי אביו חזקיה היה חרש עצים ירא שמים, וגם "חכם בתורה ובחכמת הטבע". גידל אותו לפי התורה המסורה. שד"ל היה בנו יחידו, אחרי מות שני בניו הגדולים. בהיותו בן ארבע וחצי שלחו לבית הת"ת שנוסד שם על בסיס מודרני ע"פ שטת מכתביו של וויזל. למדו בו גם איטלקית גרמנית וחשבון. בגיל תשע נסה לכתוב את שירו הראשון. בן 11 שנה למד צרפתית ורומית, ובן 13 הכיר מתוך קריאתו בתלמוד ובעין יעקב כי בזמן התנאים והאמוראים לא היו כה"ק מנוקדים, ונחשד בעיניו הזהר שנזכרו בו הנקודות והטעמים.

אחרי מות אמו התרושש אביו מאוד, ודרש מאתו ללמוד אומנות להחיות את נפשו, אך שד"ל לא שמע לעצתו כי נפשו חשקה בלמודים. בגלל פתרון חידה שכתב בחרוזים בעברית צחה, פתרון שתורגם לצרפתית ואיטלקית, נתפרסם שמו בעירו, והוא קיבל עבודה בבתי העשירים כמורה פרטי. בשנת 1818 עת התעכב יש"ר הוא "ריגיו יצחק שמואל" ממגוריציה שבאיטליה, בטריעסט התוודע אליו, ושניהם כרתו ברית ידידות שהשפיעה הרבה על חייו ועל התפתחותו הרוחנית.

בשנת 1826 נשא לאישה את בת מורו ר' רפאל ברוך סגרי. בשנת 1829, באשר נפתח בית המדרש לרבנים בפאדובה, נתמנה לאחד משני המורים הראשים, ומאז החל פרק חדש בחייו.

חיי שד"ל היו מלאים מרורות ופגעים רעים, ופרנסתו לא הייתה מצויה. בשנת 1841 מתה עליו אשתו אחרי מחלה ארוכה וקשה של מרה שחורה, והוא נשא את אחותה הצעירה לו לאשה, בשנת 1854 מת בנו הבכור "אוהב-גר" שהיה כבר חכם מפורסם ושארית תקוותו. האבדה הזאת שברה את לבו ודכאה את נפשו. מרוב עבודה ספרותית ורוב צער ומחסור כהו עיניו עד שכמעט כבו לפני מותו.

ספריו[עריכה]

מלבד פירושיו למקרא, הוא חיבר ספרים בנושא מסורת ישראל.

• קובץ שיריו "כינור נעים" (בכה"ע חקפ"ו).
• ספרו "אוהב גר" על תרגום אונקלוס, ועל שם ספרו קרא את שם בנו הבכור "אוהב-גר".
• רבים ממאמריו הגדולים נדפסו ב"בכורי העתים", "כרם חמד", "המגיד", "כוכבי יצחק", "ישורון", "הליכות קדם", "אוצר נחמד", מלבד אלה שנדפסו בעיתונים אשכנ�ים צרפתים ואיטלקים.
• צונץ, גייגר, גרץ, יאסט, שטיינשניידר, פירסט ועוד רבים ביקשו את חוות דעתו בענייני ספרות. אגרותיו אליהם נדפסו אחרי מותו ע"י גרעבער בשם "אגרות שד"ל" בתשעה חלקים.
• "בתולת בת יהודה", שירי ר' יהודה הלוי שהיו מפוזרים בכתבי יד ונשכחים מאות שנים.
• "ויכוח על חכמת הקבלה, על קדמות ספר הזהר הנקודות והטעמים" (גוריציאה 1852).
• "מבוא למחזור כמנהג בני רומא".
• "יסודי התורה" שנדפס בלבוב 1890.

על שיטתו[עריכה]

אוצר ישראל מסכם את שיטתו בפרק הבא:

שיטתו האושר הרוחני והמוסרי של האדם הם העיקר, ולכן כיבד את ישראל ותורתו ונתן לו יתרון על יון והפילוסופיה: עם ישראל יצר את תורת המוסר ומידות היושר והרחמים, ואילו יון נתנה לנו פסילים אילמים של יופי ואמת פילוסופית שאין העולם יכול להתקיים בה. אושרו של המין האנושי יוצא מחיי חסד ומוסר.

וכן הוא אומר בשירו: "חלק בחלק יאכלו" (כינור נעים ח"ב):

ארור מדע אם רק ערמה וגכל
יורה אותנו, וצדקה לא ירב;
תאבד חכמה לעד, יאבד השכל
אם חסד אם חמלה יסיר מקרב.

העיקר הוא רגש הצדק שבלב, ולא "דברי נבונים הבנויים על יסוד תהו". על כן התנגד להרמב"ם שהיה כרוך אחרי אריסטו, והכניס מדעותיו הנפסדות לתוך מקדש ישראל. הוא הטיח דברים כלפי הראב"ע "שנמכר לעבד לפילוסופי יון וישמעאל". כל יגיעם של הרס"ג ור"י הלוי היה לפי דעתו לעמוד בפרץ "כי ראו את ההפסד המרובה שהייתה האומה מפסדת יום יום ע"י הפילוסופיה המשובשת (איגרותיו 693).

חכמת ישראל האמיתית הייתה לשד"ל לא זו של יאסט וגייגר, לא ביקורת ההורסת את אושיות היהדות ומשפילה כבוד התורה, כ"א החכמה המיוסדת על האמונה, הדורשת וחוקרת "להבין דברי התורה והנביאים כדברים אלוהיים, ולהבין תולדות האומה המיוחדת" (שם 1367).

חכמת ישראל היא המיוסדת על דברי חז"ל, כי חכמי ישראל הקדמונים, כלומר חכמי המשנה, לא קבלו שום אמונה ולא שום סברה מחכמי יון ומחכמי שאר אומות" (שם 695). כוונתו, שתורתם התפתחה בתוך תחומי האומה ולא ינקה מתרבות נכרית. כשם שהתנגד לפילוסופים מימי הביניים, כך התנגד לחכמי ישראל כיאסט וגייגר בדורו. והוא מוכיח את אנשי חכמת ישראל בדברים אלה:

"בהיותם נמשכים אחר ההמון, מניחים ללאומיות שיכבה, וללשון אבותינו שתשכח מפי זרענו, ולאתאיזם שיתגבר בקרבנו בכל יום... בהכרח יתקיים בכם מאמר מלאכי... שתתמעט דמות ישראל והיו נבזים ושפלים בעיני כל העם"... (שם 600).

גישתו למדרשי חז"ל[עריכה]

פרופ' שמואל ורגון מקדיש מאמר לנושא עיון קצר בגישתו של שד"ל למדרשי ההלכה של חז"ל בדף שבועי לפרשת השבוע בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

באחדים מפירושיו שד"ל כתב שפירוש חז"ל המקובל אינו לפי פשוטו של מקרא. והוא מביא דוגמאות אחדות:

• איסור הנאה משור תם הנסקל - בפרשת משפטים נאמר:" וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי" ^[6]. לפי רש"י פשוטו של מקרא הוא כדלקמן :"ופשוטו כמשמעו: לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת, הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי", דהיינו, כאשר השור הוא תם, הוא נידון לסקילה, אסור לאכול מבשרו ןבעל השור נקי מכל עונש.

אך יש גם דרש המובא במסכת בבא קמא ^[7] לפי העובדה כי סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי עדין לא מסבירה האם אסור גם בהנאה . כאן נוסף הפירוש: ובעל השור נקי - שמשמעותו לפי שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו "יצא איש פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום"'

שד"ל כתב שהריגת השור הוא עונש לבעליו ולכן אסור להינות ממנו על-ידי מכירה לגוי ומסכם:והדין דין אמת, אע"פ שאינו פשוטו של מקרא.

• דוגמא נוספת, המובאת במאמר, לפיה חז"ל הכירו בכך שאין מפרשים לפי פשוטו של הכתוב. בפרשת משפטים נאמר עוד:"וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" ^[8]. הביטוי "על משענתו" רש"י מפרש : "על בוריו וכחו" - רבי אברהם אבן עזרא כתב :"שלא ישען על אחר" כפי שהחולים רגילים לעשות. במקרה כזה אין לו דין מוות ועליו לשלם רק בהוצאות הנזק שנגרם.

שד"ל מקטין את היקף ההתחייבות כדרכם של "מתקני תקנות": אם יצא המכה על מקלו מייד ינוקה המכה אף אם אחר-כך ימות המכה. שכן, סימן הוא שהמוכה לא נזהר ולא שמר על עצמו.

מקרים נוספים מוצגים במאמר.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• יחיאל צבי מושקוביץ, שמואל דוד לוצאטו -שד"ל - פרשנות המקרא לדורותיה, משרד החינוך התרבות והספורט

הערות שוליים[עריכה]