פרשת עקב

פרשת עקב היא הפרשה השלישית בחומש דברים. בפרשה ממשיך משה את נאומו, ומשלב בתוכו את יסודות הגמול והעונש יחד עם סיפור חטאי עם ישראל במדבר. בסוף הפרשה כתובה גם הפרשה השניה מקריאת שמע.

תוכן הפרשה[עריכה]

• הגמול והעונש- הפרשה מתחילה בהכרזתו של משה על כך שאם עם ישראל יקיימו את מצוות ה' הם יקבלו ברכה כמו שהובטח לאבות.
• כיבוש הארץ וניתוץ האלילים- משה קורא לעם שלא לפחד מכיבוש הארץ ומזכיר להם שכשם שהקב"ה עשה להם ניסים במצרים כך הוא יעשה להם ניסים בכיבוש הארץ. בנוסף, משה מצווה שלא לחמול על אלילי הכסף והזהב של עמי הארץ ולהשמידם, שלא יפלו בגללם בעבודה זרה.
• ההליכה במדבר וההגעה לארץ- משה מסביר כי מטרת ההליכה במדבר היתה על מנת לנסות את העם האם יוכלו לשמור את מצוות ה', וכך גם נס המן נועד ללמד את העם שהפרנסה היא מהקב"ה. משה מתאר את הניסים שנעשו לעם במדבר, כמו שבגדיהם לא נהרסו ורגליהם לא כאבו בכל שנותיהם במדבר, ומתאר בשבחה של ארץ ישראל.
• אזהרה שלא לשכוח את ה'- משה מזהיר את העם שגם לאחר שכבר יתבססו בארץ, לא ישכחו את הקב"ה שהביאם למצב זה, ומזהירם שבמידה וישכחו את ה' ויעבדו עבודה זרה, הם יגורשו מהארץ.
• חטאי העם במדבר- משה מוסיף כי הארץ לא ניתנה לעם בגלל צדקותם אלא בגלל רשעת הגויים היושבים בארץ וההבטחה שהקב"ה הבטיח לאבות. משה מזכיר לעם את חטאיהם במדבר, כמו חטא העגל או חטא המרגלים ומראה להם שאין הם נכנסים לארץ בזכות מעשיהם הטובים, אלא בגלל ההבטחה לאבות ורשעת יושבי הארץ.
• הגמול והעונש בארץ ישראל- משה מסביר לעם שאין ארץ ישראל דומה לארץ מצרים, אלא בארץ ישראל ישנה השגחה תמידית של הקב"ה. השגחה זו מובילה לכך שהגשמים תלויים באופן ישיר במעשיהם, ובמידה וישחיתו את מעשיהם גם הגשמים ייפסקו. מנגד, במידה וישמרו את דרך התורה יקבלו שפע ויזכו להיכנס לשבת בשלווה בארץ ישראל.

שתי פרשיות קריאת שמע[עריכה]

קריאת שמע מורכבת בתוכה משתי פרשיות המקבילות זו לזו: "ואהבת" הפרשיה הראשונה, "והיה אם שמוע" השניה. פרשיות אלו עוסקות באותן נושאים- תפילין, מזוזה, תלמוד תורה וכן על אהבת ה' וקיום מצוותיו. הדמיון כה בולט עד שהירושלמי אף מקשה מדוע יש צורך בשתי פרשיות נפרדות ולא היה מספיק פרשיה אחת?
הירושלמי מתרץ כי בעוד הפרשייה הראשונה היא ליחיד והשניה היא לרבים ולכן שתיהן נצרכות. נראה שעיקר חילוקו של הירושלמי נובע מכך שהפרשיה הראשונה כתובה בלשון יחיד "ועבדת" ואילו השניה בלשון רבים "ועבדתם".

בנוסף, בעוד הפרשיה הראשונה קובעת שיש לעבוד את ה' בכל מאודך, הפרשיה השניה משמיטה עניין זה וייתכן שאכן אין מדובר במעלה אליה יכולים להגיע רוב העם. נפש החיים (שער א פ"ח הגהה) מסביר את דברי הירושלמי ביחס ללימוד תורה. בפרשיה הראשונה כתוב בכל מאודך- בכל ממונך, מדברת אל האדם היחידי משום שרק הוא יכול לעבוד ה' ללא קשר לממון ובלי לעבוד. מאידך הציבור הכללי אינו יכול רק ללמוד כל הזמן אלא מחויב גם לעסוק בפרנסה ולכן לא כתוב בה בכל מאודך.