הצגת המקור של הדף "דרשני:קניין אודיתא"

בגמרא ראינו שיש מושג הנקרא אודיתא, שהוא קנין הודאה. אדם המודה
על חפץ שהוא של חבירו, החפץ עובר לבעלות חבירו. בסיכום זה, אציג
בקצרה חלק משיטות הראשונים בהסבר כיצד ע"י הודאה עוברת בעלות
על רכוש<ref>אחיה קרמר</ref>?
==גדר קניין אודיתא==
ניתן להבין איך קנין אודיתא עובד בשתי דרכים:
* '''נאמנות'''- אנו מאמינים לאדם שכאשר הוא מחייב את עצמו ממון הוא - באמת חייב. לכן, כאשר אדם אומר שהוא חייב, גם אם חבירו טוען שחברו לא היה חייב לו כלום, כיוון שהודה עליו לשלם <ref>אנו נאמר שהיתה הלוואה וחברו לא זוכר, או כמו שחלק מהראשונים מסבירים – נאמר שהזיק לחבירו ומתבייש לומר זאת, ודוגמאות נוספות.</ref>. 
אך במקום בו ברור שהאדם רוצה להקנות ע"י אודיתא מתנה, כלומר ברור שהאדם לא חייב לחברו, והוא רוצה להודות רק בשביל להקנות לחבירו הוא לא יוכל לעשות זאת.
* '''קנין'''- אפשר להקנות ע"י אמירה. כלומר, אדם הרוצה להקנות לחבירו חפץ יכול במקום לעשות מעשה קניין להודות שהחפץ של חבירו והחפץ יהפך להיות של חבירו. הסברא בדבר היא, שכאשר
אדם מודה הוא יודע שלא יוכל לחזור בו מהודאתו, ובית הדין יפעלו על פיה, לכן כאשר הוא הודה ברור שהוא גמר בדעתו להקנות.

==שיטת הרמב"ם==

נעסוק בשתי הלכות שכתב הרמב"ם במשנה תורה:
* '''הלכות זכיה ומתנה (ט,ט)  :''' {{ציטוטון| שכיב מרע שהודה שיש לו לפלוני אצלי כך וכך תנוהו לו, או שאמר 'כלי פלוני פקדון הוא בידי לפלוני תנוהו לו', 'חצר פלונית של פלוני הוא', 'חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא', בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודיה, ואפילו הודה -הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין, אפילו הודה שכיב מרע לגוי נותנין לו}} <ref>אין להוכיח מזה שאצל גוי זה קונה והרי אסור להקנות לגוי )כמו שכתב הרמב"ם בעצמו( ולכן איך זה קונה אלא א"כ נגיד שזה נאמנות, משום שאפשר לומר שזה מדין קנין, אלא שלכתחילה במתנת שכיב מרע שהוא מצווה לתת פה הבנים לא יקיימו בשביל</ref> .
* '''הלכות מכירה (יא,טו) :''' {{ציטוטון| המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד? האומר לעדים 'הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה', או שכתב לו בשטר 'הריני חייב לך מנה' אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים 'הריני חייב לך מנה בשטר', אף על פי שלא אמר 'אתם עדי', הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים.}}

מדברי הרמב"ם בהלכות מכירה אנו רואים שהודאה עובדת מדין קניין.
כלומר, גם אם לא היה חייב לו כלום ההודאה מועילה. את כל זה
הרמב"ם כתב לגבי סתם אדם שמקנה, וגם בשכיב מרע המקנה ואומר
'תנוהו לו', כל עוד אין את החשש שברצונו להשביע את בניו קונה משום -
מתנה, כמו קנין של בריא שאינו יכול לחזור בו<ref>אף שברמב"ם אפשר להבין אחרת, ולהעמיד שכל דבריו נאמרו בהודאה שאדם מחייב את עצמו לממון ומשום נאמנות, אבל להקנות ממון אי אפשר. אלא שהכס"מ )במקום( אמר שהמקור של הרמב"ם הוא מהסוגיה של איסור גיורא, אדם שהורתו היתה כאשר אביו היה גוי, והוא נולד לאחר שאביו התגייר, והיו לו שנים עשר אלף זוזים שמופקדים בשמירה אצל רבא. איסור בר גיורא היה מעוניין להקנות את הנכסים למרי בנו ומסקנת הגמרא היא שיקנה על ידי הודאה שהנכסים שייכים למרי בנו. מכך שהכס"מ מציין סיפור זה כמקור לרמב"ם מוכח שלדעתו הודאה מועילה להקנות ממון שלא היה שייך לקונה.</ref>
לא לעבור איסור, אך בהודאה הוא נתן לו, וא"כ זה הקנין פשוט חל ובדומה למי שעשה
קנין בשבת שעקרונית אסור אך אם עשה קנה.

נראה שאפשר לומר שגם אצל איסור גיורא אין זה מדין קניין אלא מדין נאמנות, שאע"פ
שבפשטות אנו ידענו עד עכשיו שהמעות שייכות לאיסור בר גיורא הוא עדיין נאמן לומר
שהם שייכים למרי, ואנו נתלה בכל מיני סיבות שבאמת אולי זה שייך לאיסור ולא
לאביו, וכמו שכתב הראב"ד.

אלא שאי אפשר לומר כן, משום שהרמב"ם כתב בתחילת ההלכה שדבר זה מתנה היא,
)ובגרסה אחרת: שדבר זה כמו מתנה היא(, וכוונתו, שכאשר אינו חייב ומודה זה נחשב
כמו מתנה לכל דבר ואין זה נחשב לאסמכתא, ומכאן מוכח שלדעת הרמב"ם הודאה
מועילה מדין מתנה, )אומנם המ"מ לא הביא בתור מקור לרמב"ם את הדין של איסור
גיורא, אלא את הסוגיה במסכת כתובות, ואולי הוא סובר שלפי הרמב"ם יש לחלק בין
התחייבות להודאה.

גם בעל התרומות <ref>ראה ספר התרומות שער מב חלק ד, וז"ל: 'ומכאן למדו הראשונים דמאן דאודי בפני שנים ב'אתם עדי', לא שנא דאודי במידי דמחייב ביה, ולא שנא דאודי במידי דלא מחייב ביה אלא שרצונו להקנות לו אותו דבר שקונה, ותפוס האחד, דהוה ליה כמאן דאמר – 'נתתי שדה פלוני לפלוני', וכגון 'חייב אני לך מנה בשטר' דא"ר יוחנן חייב, וכגון הא דאיסור שכתבנו. ולפיכך כתבו הודאה בחיבוריהם באחד מדרכי ההקנאות.'</ref> סובר שזה פועל בדרך של קנין, וכך מבין גם את שיטת
התוספות <ref>ראה שער מב חלק ג'.</ref>.

הרשב"א <ref>שו"ת הרשב"א חלק ד סימן נ, וז"ל: "ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון, אלא שראובן בא להקנותם לו בהודאה זו, לא קנה. שאין המטלטלין נקנים בהודאה גרידא". 9הובא בתרומות הנזכר לעיל חלק ד.</ref> אומר במפורש שאין ההודאה עובדת מדין קנין אלא מדין
נאמנות. כלומר, התורה אמרה לנו שכאשר אדם מחייב את עצמו הוא
נאמן בזה, ולכן כל מקום בו אדם יודה על חפץ מסויים בי"ד יהיה מחויב
לתת את החפץ למי שהוא הודה לו. אך, במקום בו ברור שהאדם סתם
מודה, ובאמת החפץ שייך לו הוא לא יוכל להקנות את החפץ לחברו ע"י -
הודאה.

לראב"ד יש שיטה מיוחדת בסוגיה. הוא סובר שאע"פ שאנו יודעים
שהחפץ לא שלו והוא מעונין להקנות אותו לחבירו הוא קונה, אבל לא -
ע"י קנין. הראב"ד מצטט מימרה בגמרא <ref>בבא מציעא דף ס"ד.</ref> שרואים ממנה שגם כאשר
החפץ לא אמור להיות של הקונה<ref>הגמרא שם מדברת על מלווה שמקבל יותר כסף ממה שהלווה ואומרת הגמרא שאם זה סכום שאין הדעת טועה אנו תולים שזה ניתן לו במתנה ואם זה זה אדם שלא נותן מתנות אנו תולים שמה שנתן זה בגלל שגנב ממנו ולא נעים לו אז הוא מבליע את הכסף בהחזרת החוב וממשיכה הגמרא שאם זה איש שלא רגיל בעסקים עם חבירו ורחוק שהוא יגנוב ממנו עדיין תולים בזה שמישהו אחר גנב ממנו ומעביר לו דרך אותו לווה בגלל שלא נעים לו.</ref> אנו תולים שדובר במקרה שהמודה
קיבל את החפץ ממישהו שגנב את החפץ מידי המקבל, ומפני שלגנב לא
נעים הוא מעביר את הכסף בדרכים חילופיות. ולכן גם אצלנו אנו תולים
שמדובר במקרה כזה, וגם כאשר שמעון מודה שהוא ורצה לתת לו במתנה
הוא יקנה, ואנו נתלה את סיבת המתנה בדברים אחרים.
==האם צריך שקנין האודיתא יהיה בפני עדים?==
קצות החושן (סימן מ) כתב שצריך שהקניין יהיה בפני עדים, ויאמר להם "אתם
עדי". הרב חביב שליט"א הסביר את טעמו, שצריך גמירות דעת גדולה,
וכאשר יש עדים ששומעים את ההודאה, והמודה אף אומר להם "אתם
עדי" נחשב הדבר שבאמת גומר בדעתו שהודאה זו תשמש לו בתור -
קנין. 

לעומתו, נתיבות המשפט כתב שאין צריך עדים, וכל מקום בו מועילה
הודאת בעל דין רגילה נחשב הדבר לקנין.
==סיכום==
ראינו שיש שתי אפשרויות להבין איך קניין אודיתא פועל, קנין או
נאמנות. ראינו שהרמב"ם, ספר התרומות והתוספות סוברים שאודיתא
היא קניין. לעומתם, הרשב"א סובר שהיא נאמנות, והראב"ד מרחיב
נאמנות זאת. בסוף, ראינו שישנה מחלוקת קצות החושן נתיבות המשפט - האם קניין אודיתא צריך להיות בפני עדים או לא.

[[קטגוריה: מסכת_בבא_בתרא_(דרשני)]]