הצגת המקור של הדף "ויקישיבה:ארגז חול/אב (המוליד) (מקוצר)"

{{אנציקלופדיה תלמודית|NoCategory=yes}}

'''הגדרה'''<ref> א, טור' ה-טז.</ref>– מעמדו של איש המוליד ביחס לצאצא מזרעו.


==היחס==
'''אבהות'''
ישראל הבא על ישראלית והוליד ממנה ולד, הרי הוא נחשב לאביו<ref> וראה {{מקור|בבלי:מגילה יג א}}: ובמות אביה ואמה ... עיברתה - מת אביה.</ref>ואפילו היתה האשה אסורה לו, בין מחייבי לאוין ובין מחייבי כריתות ({{מקור|דברים כא טו}}. ספרי שם<ref> ועי' {{מקור|תוספות קידושין סח א}} ד"ה וכי.</ref>לכן בנו מן הערוה, אף על פי שהוא ממזר, בנו הוא לכל דבר ({{מקור|בבלי:יבמות כב א}}-{{מקור|בבלי:יבמות כב ב$ב}}; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה יב ז}})<ref> וראה בפרק האחרון על אב שלא בדרך ביאה.</ref>
אף אומות העולם יש להם יחס, והולד נחשב לבנו של האב שהולידו ({{מקור|בבלי:יבמות סב א}}; {{מקור|בבלי:יבמות עח ב$שם עח ב}})<ref> וב{{מקור|ירושלמי:יבמות ב ו}} נחלקו אמוראים בשאלה זו.</ref>
נכרי שבא על בת ישראל, אין הולד נחשב לבנו של המוליד, אלא מתייחס אל האם ({{מקור|בבלי:קידושין סח ב}} לפירש"י; {{מקור|רמב"ן ויקרא כד י$רמב"ן על התורה ויקרא כד י}})<ref> ועי"ש בתוס' ד"ה בנך פירוש אחר. וראה {{מקור|פתחי תשובה אבן העזר סי' ד ס"ק א}}, שיש דעות שדין זה דווקא לאחר שנתגייר. וראה עוד שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' שכ-שכא.</ref>וכן ישראל הבא על הנכרית, אין הולד נחשב לבנו (ספרי שם, לגירסת הגר"א; {{מקור|בבלי:קידושין סח ב}}; {{מקור|בבלי:יבמות כב ב}}, ורי"ף שם; חלקת מחוקק סי' ד ס"ק ב)<ref> ועי' {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה יב ז}} ו{{מקור|רמב"ם יבום וחליצה א ד$יבום א ד}}.</ref>

'''משפחה'''
בכל הדברים התלויים במשפחה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה ({{מקור|בבלי:יבמות נד ב}}; {{מקור|ב"ב קט ב}} ו{{מקור|ב"ב קי ב$קי ב}}).
לפיכך בירושה, אין יורשים אלא הקרובים ממשפחת האב (ב"ב שם).
אף בנוגע לייחוס המשפחה, הבנים הולכים אחרי האב. לפיכך כהן שנשא לויה או ישראלית, הבנים כהנים; לוי שנשא כהנת או ישראלית, בניהם לויים; ישראל שנשא כהנת או לויה, בניהם ישראלים ({{מקור|במדבר א ב}}. {{מקור|בבלי:קידושין סו ב}}, ורש"י שם ד"ה כהנת).
היו הקידושין בעבירה, הולד הולך אחרי הפגום, שאם היא היתה פסולה לכהונה ונישאת לכהן, אף הולד פסול; וכן אם היא היתה ממזרת ונישאת לישראל, אף הולד ממזר; וכן היה הוא ממזר והיא ישראלית, הולד ממזר (משנה {{מקור|בבלי:קידושין סו ב}}; שם סט א).

==חזקת אב==

'''בעל ואשתו''' שנולד להם בן, אין אנו חוששים שמא זנתה האשה והולד הוא מאחר, אלא מעמידים את הבעל בחזקת אביו של הנולד, שרוב בעילות אחר הבעל ({{מקור|בבלי:חולין יא ב}}). ולא עוד אלא אפילו אם יצא שם רע על האשה והכל מרננים אחריה, הבעל עומד בחזקת אב ({{מקור|תוספתא:יבמות יב}}; {{מקור|בבלי:סוטה כז א}}). ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של רוב בעילות אחר הבעל (סוטה שם; חלקת מחוקק סי' ד ס"ק יד, ובית שמואל שם ס"ק כב). אמנם אם האשה פרוצה ביותר, הרי זה ספק אם הולד של הבעל, שכן יש לחוש שמא רוב בעילותיה מאחרים, ולפיכך חוששים לבנים (סוטה שם ורש"י; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו כ}}; {{מקור|שו"ע אהע"ז ד טו}})<ref> וראה {{מקור|רא"ש בבא בתרא ח$רא"ש ב"ב פ"ח סי' כא}}, בשם בה"ג, שאף בפרוצה ביותר אומרים רוב בעילות אחר הבעל. וראה ב"ש שם ס"ק כו.</ref>

'''ארוסה שנתעברה''', אם היא אומרת בפירוש שהולד הוא מהארוס והוא אינו מכחישה, הרי הוא בחזקת אביו של הולד ({{מקור|בבלי:כתובות יד א}}; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו יז}}; {{מקור|טור ד כז}}, {{מקור|שו"ע ד כז}}). היה הארוס מכחישה ואומר שאינו בנו, הרי זה ממזר ודאי, שהרי אפילו על בנו ודאי נאמן האב לומר שהוא ממזר (רמב"ם שם). ואם אינה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת איני יודעת ממי הוא, הרי זה ספק ממזר (טוש"ע שם).
היו מרננים אחריה שזינתה עם אחרים, נחלקו אמוראים אם הולד ספק ממזר, או שאין הולד אלא שתוקי, והאשה נאמנת לומר שמהארוס הוא ({{מקור|בבלי:יבמות סט ב}}; {{מקור|בבלי:קידושין עה א}}). להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים שהארוסה צריכה בדיקה שתאמר שהוא מהארוס (רמב"ם שם; {{מקור|טור שם כח}}, {{מקור|שו"ע שם כח}}); ויש אומרים שאינה צריכה בדיקה, אלא הארוס בחזקת אביו (רא"ש ורשב"א, יבמות שם. ועי' בית שמואל שם ס"ק מח).

'''פנויה שנתעברה''', יש אומרים, שאפילו אם היא אומרת שהולד מפלוני והוא מודה לה, מכל מקום אינו בחזקת בנו ודאי, שחוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואינו אלא ספק בנו ({{מקור|רמב"ם יבום וחליצה ג ד}}; {{מקור|טור אהע"ז קנו ט}}, {{מקור|שו"ע אהע"ז קנו ט}}), ואפילו כשאין עליה רינון מאחרים (בית שמואל שם). ויש אומרים, שאם אין עליה רינון וידוע שאחד בא עליה, הרי הוא בחזקת אביו ודאי (בית שמואל שם, בשם הרשב"א והרא"ש. ועי' {{מקור|שו"ע אהע"ז ד כו}}).
==נאמנות האב==
'''בכור'''
נאמן האב לומר בני זה בכור הוא, שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר ({{מקור|דברים כא יז}}), יכירנו לאחרים ({{מקור|ב"ב קכז ב}}). להלכה - דין זה נכון גם כשדברי האב הם נגד מצב שאנו מוחזקים בבן אחר בתורת בכור (ב"ב שם, מחלוקת; {{מקור|רמב"ם נחלות ב יד}}; {{מקור|טור חו"מ רעז יב}}, {{מקור|שו"ע חו"מ רעז יב}}).

'''חלל וממזר'''
להלכה - כשם שהתורה האמינה לאב לקבוע בכורה, כך יש לאב שהוא כהן נאמנות לומר בני זה בן גרושה וחלוצה, והבן הוא חלל (ב"ב שם, ו{{מקור|בבלי:קידושין עח ב}}, מחלוקת; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו טז}}). וכן נאמן האב לפסול את בנו ולומר שהוא ממזר (קידושין שם, מחלוקת; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו טו}}; {{מקור|שו"ע אהע"ז ד כט}}).
טעם הנאמנות: כיון שנאמן האב לקבוע בכורה, הרי האמינו הכתוב אפילו כשאומר על אחד מבניו הקטנים שהוא בכור, ואם כן הרי הוא עושה את בניו הגדולים לממזרים, שנולדו מאיש אחר; או שמהמילים בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר אנו למדים שנאמן להגיד שהוא בן השנואה, היינו שנואה בנישואיה, כגון חייבי לאוין (תוס' ב"ב שם ד"ה כך)<ref> אמנם בה"ג סי' כט עמ' שטז חולק וסובר שהאב נאמן דווקא כפוסלו דרך הכרת בכורה, שכיון שהאמינתו תורה לומר על הקטן שהוא בכור ממילא נעשה הגדול ממזר, אבל בלי הכרת בכורה אינו נאמן לומר שהוא ממזר.</ref>
יש אומרים, שהאב נאמן דווקא כשאומר בני הוא וממזר הוא, כגון שאומר שבא על אחת מחייבי כריתות, אבל אם אומר אינו בני וממזר הוא, כגון שאומר שאשתו זינתה עם אחר וממנו ילדה, אינו נאמן, שהרי לדבריו אינו אב, והתורה האמינה רק לאב (שלטי גבורים קידושין שם; המכריע סימן סד; ים של שלמה קידושין פ"ד סט"ו); ויש אומרים, שהוא נאמן לומר אפילו אינו בנו (רמב"ם שם טז)

==הערות שוליים==
<references/>