שבטי ישראל
|
|
שבטי ישראל הם שנים עשר החלקים של עם ישראל המחולקים לפי בני יעקב אבינו כאשר כל אחד מהשבטים הם צאצאים של אותו בן (שבט נפתלי בני נפתלי בן יעקב וכו').
לכל שבט היה סמל משלו והם חנו לפי השבטים במדבר.
השבטים הם:
- ראובן
- שופרסל
- רמי לוי
- יהודה לוי החתיך
- סקיבידי
- בראול סטארס
- שבותה
- ריז
- גד
- יוסף, ממנו יצאו שני שבטים: אפרים ומנשה (במקום שבט לוי שזכה ללויה).
- סקיבידי
השבטים קיבלו נחלה בארץ ישראל כל שבט במקומו.
חלוקת השבטים לפי האימהות[עריכה]
- בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון
- בני בלהה: דן, נפתלי
- בני זלפה: גד, אשר
- בני רחל: יוסף, בנימין
| בני יעקב | נולד | שנת הלידה לבריאת העולם |
נפטר בן | יום ההילולה | מקור השם | מקום קבורה משוער [1] |
|---|---|---|---|---|---|---|
| ראובן | י"ד בכסלו | ב"א קצ"ג 2193 | 155 או 124 | י"ד בכסלו | "כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"(כ"ט,ל"ב) | |
| שמעון | כ"ח בטבת | ב"א קצ"ד 2,194 | 120 | כ"ד בכסלו | "כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי"(ל"ג) | צפונית מכפר סבא |
| לוי | ט"ז בניסן | ב"א קצ"ה 2,195 | 137 [2] | "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (ל"ד) | ||
| יהודה | ט"ו בסיון | ב"א קצ"ה 2,195 | 119 | ט"ו בסיוון | "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (ל"ה) | יהוד |
| דן | ט' באלול | ב"א קצ"ה 2,195 | 125 | ט' באלול | "דָּנַנִּי אֱלֹקים" (ל',ו') | אשתאול, כפר דנה בעמק יזרעאל |
| נפתלי | ה' בתשרי | ב"א קצ"ה 2,195 | 133 | "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי" (ח') | ||
| גד | י' במרחשוון | ב"א קצ"ה 2,195 | 125 | י' במרחשוון | "(בָּגָד) [בָּא גָד]" (י"א) | |
| אשר | ד' בשבט | ב"א קצ"ה 2,195 | 123 | י"ב בטבת | "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת"(י"ג) | |
| יששכר | י' באב | ב"א קצ"ו או קצ"ז 2,196 | 122 | י' באב | "נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי "(י"ח) | |
| זבולון | ז' בתשרי | ב"א קצ"ז 2,197 | 110 | ה' בתשרי | "זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי" (כ') | |
| דינה | הרב דוד צבי הופמן מעלה השערה:"ואולי ניתן לה ,שמה על לפי שבקשו אחיה נקמתה, כמו "כי ידין ה"[3]. | ארבל | ||||
| יוסף| כ"ז בתמוז | ב"א קצ"ט 2,199 | 110 | א'בתמוז | " אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי" (כ"ג) | שכם | |
| בנימין | י"א במרחשון | ב"א ר"ז 2,207 | 115 | כ"ד במרחשוון | "שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין" (ל"ה,י"ח) | מזרחית מכפר סבא |
בחירת שמות השבטים[עריכה]
במדרש רבה[4] מובא כי "א"ר יוסי בר חנינא: אין שמותם של שבטים עכור להם אלא חפות להם". בעל יפה תואר פירש כי המדרש מתקשה על שמות השבטים שנראה שאינם מתאימים לפירוש השם הניתן להם. כך למשל, לאה קוראת לראובן כך משום ש"רָאָה ה' בְּעָנְיִי" אך לפי פירוש זה היה עליה לקרוא לו ראהבן ולא ראו-בן בלשון רבים? לכן המדרש מפרש כי האימהות בתור נביאות כללו בתוך פירושן גם רמז למעשים העתידים לבוא לשבטים. כך למשל ראובן מתפרש גם כ"ראו בן בין הבנים" וכן שמעון מפרש גם כ"שומע בקול אביו שבשמים".
מנגד, בחידושי הרש"ש בפירוש על המדרש, מביא כי למעשה מדובר בטעות כתיב וכי הנוסח הנכון אמור להיות "אין שמותם של שבטים עבוד להם אלא חפות להם". לדבריו, ההסבר לפערים הקיימים בין פירוש שמות השבטים לשמות בפועל נובע מכך שהאימהות לא המציאו בעצמן שמות אלא לקחו שמות קיימים ורק יצקו לתוכם פירוש נוסף. ולכן הוא מסביר שכוונת המדרש שאין שמות השבטים הומצאו בשבילם וכמו נתפרו למידתם אלא הם כמו בגדים שנקנו והותאמו להם: "אין שמותם של שבטים עבוד להם, רוצה לומר: אין השמות האלה כמו הבגדים שיעשה לכתחילה כפי מידת רחבו וארכו של האיש אשר בעבורו נעבד הבגד, שאז יעשה מצומצם בלי יתרון וחסרון כלל, אלא חפות להם... רוצה לומר כבגד רחב שלובש אדם לפעמים אף שלא כמידתו".
בדומה לכך, גם הספורנו[5] אומר כי מדובר בשמות שהיו קיימים לפני הולדת השבטים. הוא מוכיח כשיטה זו מכך שגם קודם להולדת יהודה כבר מצינו את השם יהודית בת בארי אשת עשיו וכן קודם להולדת שמואל הנביא כבר קדם לו "שמואל בן עמיהוד" כנשיא שבט שמעון במדבר לד,כ. וכדבריו "נראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים...והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על לשון המאורע".
שכחת ייחוס השבטים בימינו[עריכה]
הרב קוק [6] מסביר כי לכל שבט היה ייחוד ואור מיוחד ולכל אחד מהם היה תפקיד משל עצמו. אמנם, בימינו כאשר נשכחו השבטים יש בכך הכנה לאחדות האומה. לדבריו בחזרת עם ישראל לארצו יש צורך באחדות העם, כאשר אחדות זאת תתקשה להתקיים כאשר העם מפוצל לשבטים שונים "על ידי הזיכרון של חילוק השבטים היתה הגלות גורמת שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבידודים". אמנם, העבודה המשותפת בארץ ישראל תאחד את העם ומתוך איחוד זה לגילוי מחדש של הגוונים שהיו בעבר בעם ישראל בתוך השבטים. הרב קוק מסביר כי אליהו הנביא הוא שיוכל בבוא הגאולה להחזיר כל אחד מישראל לעבודתו המיוחדת כחלק מעבודת הכלל.