אין ספק מוציא מידי ודאי: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

דבר מסופק לא מפקיע את דינו של דבר ודאי (הסוגיא בפסחים ט.).

בדיני איסורים, טומאה, ממונות ועגונות.

לדוגמא, חולדה שבוודאי הכניסה חמץ לבית, וספק האם אכלה אותו, אין הספק מוציא מידי הוודאי, וצריך לבדוק את הבית שוב (פסחים ט.). ספק יורש לא מוציא מידי ודאי יורש (יבמות לח.). ודאי שהבעל היה בדרך וספק האם היה שם גם אדם אחר, ומצאנו שם מת - תולים שהוא הבעל ואשתו מותרת (שב שמעתתא תחילת ז-יט בשם שו"ת מהרי"ו), ואין צריך סימנים (שב שמעתתא שם בסופו). (והאפיקי ים (ח"א יג-ג) כתב בטעם כל החזקות דמעיקרא^[1] שהן משום שאין ספק מוציא מידי ודאי, אך בפשטות הן הכרעות שונות).

מקור וטעם

מקורו מסברא.

לגבי ודאותו, האם הוא נחשב לודאי גמור (דין ודאי) או שהוא עדיין ספק (דין ספק), נחלקו בזה המפרשים: המהרש"א כתב שהוא ודאי גמור, ולכן טומאה ברשות הרבים שספק האם גררוה - לא נחשבת ספק טומאה ברשות הרבים (וטהורה), אלא ודאי טומאה (וטמאה) (מהרש"א נידה טו: על תד"ה ספק. וכן כתב המהר"ם עבודה זרה מב. על תד"ה מפני, אך הוסיף "ויש לתרץ בדוחק"). והברכת אברהם (פסחים ט. סימן "אין ספק מוציא מידי ודאי" ט) כתב שהיא מחלוקת ראשונים, שנחלקו האם איסור דרבנן שספק האם הותר - נחשב כספיקא דרבנן ולקולא (רש"י ותירוץ אחד בתוס'), או כוודאי דרבנן ולחומרא (רמב"ם).

פרטי הדין

ספק וספק - ספק מוציא מידי ספק (פסחים ט.). ונחלקו המפרשים האם הוא מדין ספק ספיקא ויצטרך את תנאי דין ספק ספיקא^[2] (רשימות שיעורים (הרב קלמנסון) פסחים כו-ג-ה מביא רמב"ן עבודה זרה מא: ד"ה ומכניסה, ראב"ד טומאת מת ט-יב, ובהערה 6 שם הביא רש"י עבודה זרה מב. ד"ה כמין נפל. מהר"ם שי"ק פסחים ט. ד"ה אמנם), או שהוא דין נפרד, שספק הרגיל מוציא מידי ספק (רשימות שיעורים שם כתב שכך משמע מרש"י ומשו"ע הרב).

ודאי וודאי - ודאי מוציא מידי ודאי (גמרא שם).

ספק הרגיל וקרוב לוודאי, גם הוא לא מוציא מידי ודאי (תוס' פסחים ט. ד"ה ואם. וכן כתבו תוס' עבודה זרה מא. (ד"ה ואין) בדעת רבי יוחנן שהלכה כמותו). ונחלקו האחרונים האם הוא דין רוב^[3] (אמרות טהורות כו-א: רובא דליתא קמן, ומביא גם בינת אדם. וכן שיעורי הגרב"ד פוברסקי פסחים קמו) או דין נפרד (רשימות שיעורים (הרב קלמנסון) פסחים כו-א-ג).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה^[4].

רובא דליתא קמן אינו מוציא מידי ודאי, כי הוא נחשב כספק וודאי (ע"פ רש"י פסחים ט. ד"ה ודאי טבילי), וביאר המהרש"ם (בהגהותיו, הובא בשיטה מקובצת) שרוב הוא דין ספק. והקשה הקובץ שיעורים שלכאורה תלוי במחלוקת האם חוששים למיעוטא, שהרי לדעה שאין חוששים הרוב נחשב כוודאי, וודאי מוציא מידי ודאי (פסחים לו)^[5].

חזקת אומדנא מוציאה מידי ודאי, כי היא נחשבת כוודאי וודאי (פסחים ט. ורש"י ד"ה התם ודאי וודאי. והקשה הגהות מהרש"ם (הובא בשיטה מקובצת פסחים (ר' יהודה גרשוני) ט. וברשימות שיעורים (הרב קלמנסון) פסחים כו-א-א) כיצד רוב אינו מוציא מידי ודאי וחזקה כן מוציאה, והרי רובא וחזקה רובא עדיף. ותירץ שכאן מדובר לדעת רבא שחזקה היא דין ודאי, או שמדובר בשתי חזקות. אך לכאורה דין "רובא וחזקה רובא עדיף" לא שייך לכאן, שהרי דין זה נאמר על חזקה דמעיקרא, אך חזקת אומדנא עדיפה מרוב או לפחות כמותו^[6]).

ספיקא דרבנן - נחלקו הראשונים האם גם בדיני דרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי, ומחמירים (רמב"ם חמץ ומצה ב-ח), או שמקילים בו כשאר ספיקא דרבנן (רש"י, ר"י בתוס' פסחים ט. ד"ה כדי. דן בזה בברכת אברהם פסחים ט. סימן "אין ספק מוציא מידי ודאי" ט, ותלה זאת בשאלה האם הוא דין ודאי או כספק^[7]).

ספק טומאה ברשות הרבים, שידוע שהיתה כאן וספק האם גררוה - נחשבת כוודאי טומאה וטמאה, משום שאין ספק מוציא מידי ודאי (מהרש"א נידה טו: על תד"ה ספק. והמהר"ם עבודה זרה מב. (על תד"ה מפני) כתב זאת בלשון "ויש לתרץ בדוחק". ומוכח שסוברים שהוא דין ודאי^[8]).

ראה גם

• חזקת הגוף

חזקת הדין (פוסקים ע"פ העבר)

הערות שוליים