פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר יג יא: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר יג יא

סעיף יא

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש^א מעוברת חבירו^ב, ולא מינקת חבירו, עד שיהיה לולד כ"ד חדשים^ג (יבמות מב,א) דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר (הגהות מרדכי פרק החולץ), חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו (מג,א). וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש (הגה"מ). (וי"א דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור^ד) (ת"ה סימן רי"ו). בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה^ה (ר"ת, דלא כר' שמשון) בין שהיא מזנה^ו (הגמ"ר אות קו,נ"י). (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א). ויש להקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה'). אפילו נתנה בנה למינקת, או גמלתו בתוך כ"ד חודש, לא תנשא (כתובות ס,ב). אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה (רא"ש). (וי"א דאם נשבעה המינקה וכנס, לא יוציא). (הגהות מרדכי דכתובות). ואפילו אם נשבעה לאדם גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך^ז (שו"ת רא"ש). אבל אם מת בנה, מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו (כתובות ס,ב). וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה^ח (רא"ש), או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים^ט, מותרת לינשא (סמ"ג, דלא כרבני הרא"ש).

א. לא יקדש: ח"מ – נלמד מדין הבחנה ששם אסרנו אף קידושין בלבד (עיין כתובות ס,ב שהגמ' השוותה ביניהם). וכן יש ללמוד משם שאף לסריס אסור לשאת מינקת אף שלא שייך החשש, וכן אם המשתדך לה אסור להיכנס לביתה.

ב. מעוברת מגוי: נו"ב: דייק שאסרו דוקא מעוברת חברו אך לא מעוברת מגוי.

רעק"א,חמד"ש,חת"ס: אף מגוי. וכתב הפת"ש שבפרט לפי הטעם שכתב הבית מאיר לתקנה זו, שאין זו רק תקנה אלא מעיקר הדין מטעם פיסוק חיותו של התינוק שזכה בשדי אימו ולא גרע מהזוכה בפריסת מצודה לדגים, כמבואר בב"ב. והחת"ס קילס מאוד סברא זו וכתב שעפי"ז אין להקל בספיקות מטעם ספק דרבנן לקולא.

ג. כ"ד חודשים: חש"ל: בזה"ז יש להתיר לאחר י"ח חודשים בצירוף סניף נוסף להקל. טעם הגמ' הוא שאחר כ"ד חודשים דרך רוב המניקות לגמול ילדיהן ויכולים לאכול אוכל אחר בלא יגיעה, משא"כ כשגומלים קודם לכן שהולד זקוק לאוכל מיוחד ויש בכך טירחה רבה, ובכך יש חשש שתבוא להתרשל וימות. אולם היום נשתנו הטבעים^[1]. אולם כל האחרונים לא כתבו כן ולכן נראה להתיר רק בצירוף סניף נוסף.

אג"מ: יש להתיר אחר כ"א חודש ואין למחות במתיר אחר י"ח חודש.

חת"ס,ערוה"ש,גרשז"א^[2]: אין להקל בזה"ז בפחות מכ"ד חודשים. חז"ל לבד גודל קדושתם וחכמתם בתורת ד' היו גדולים בחכמות טבעיות יותר מכל המתחכמים להשיב על דבריהם, וגם חז"ל ידעו שרוב בנים אין יונקים שתי שנים שלימות אלא שחששו למיעוטא דמיעוטא בסכנת נפשות, וכן חששו שהנשים מפני תאוותן להינשא לא יחושו לתקנת הולד.

לאחר כ"ד חודשים: מותר להינשא אפילו אם עדיין מניקה. ראה סימן פ,יד שהטור והרמ"א כתבו שבעלה יכול לעכב שלא תניק בנוסף לבנו תינוק אחר אפילו אם הוא בנה מאחר, והד"מ מבאר שיכול להיות מקרה כזה במניקה יותר מכ"ד חודשים. אולם בסי' פב,ה משמע מהרדב"ז שלכתחילה אסור להינשא, ואולי כתב כן דוקא לגבי תינוק חולה, וצ"ע.

ד. חודש העיבור: מהר"ם: בשנה מעוברת צריכה להמתין חודש נוסף.

הגה"מ,שו"ע: לא צריך, כיוון שחז"ל אמרו כ"ד חודשים ולא אמרו שתי שנים.

תרוה"ד,רמ"א: לכתחילה יש לחוש ובדיעבד אם קידשה אין מוציאין ממנו.

ט"ז,ב"ש: בכל מקום שיש צד נוסף להקל אין לחוש לחודש העיבור.

נו"ב: דחה דברי המהר"ם, וכתב שלא מצאנו לו חבר בקדמונים, אלא שאין לנו כח לחלוק עליו אמנם ניתן לנו רשות לחלק שאם כבר גמלה אותו זמן רב ואין לתינוק צורך בחודש זה יש להתיר, ובכך אף המהר"ם יודה.

חת"ס: זחלתי ואירא אך הרוצה יכול לסמוך על הנו"ב, ומ"מ אם כבר עברו שתי שנות חמה נראה להתיר בלי פקפוק.

ה. גרושה: ר' שמשון^[3]: אינה צריכה להמתין כיוון שאינה משועבדת להניק. ואף אם התינוק כבר הכירה מ"מ בגרושה כיוון שיש לתינוק אב הוא יכול למסמס לו ביצים.

ר"ת,רמב"ם,רא"ש,רשב"א,שו"ע: צריכה. שהרי גם אלמנה אינה משועבדת מרגע שתובעת כתובתה ובכל זאת צריכה להמתין. עוד למד כן ר"ת מכך שלהו"א בגמ' טעם האיסור במעוברת הוא משום דחסה וטעם זה שייך גם בגרושה, ומסתבר שהגמ' סברה שאף גרושה אסורה ולא השתנה הדין אף למסקנה, ומכיוון שכך הדין במעוברת שכל טעמה למסקנה הוא מטעם מינקת כ"ש שה"ה במינקת.

ב"ש סקל"ח: מסתפק אם נחלקו בלא הכירה התינוק אך בהכירה מודה ר' שמשון שצריכה להמתין, וא"כ התוס' והרא"ש סוברים שאפילו בלא הכירה צריכה להמתין וחולקים על הרשב"א בסע' יד, או שנחלקו בהכירה וא"כ יתכן שיודו לרשב"א בלא הכירה, וכן הבין מהר"י מינץ. ומסיק שמ"מ התוס' והרא"ש אוסרים גם בלא הכירה^[4]. שהרי ראייתם היתה מכך ששנינו סתם מינקת ולא חילקנו בין אלמנה לגרושה, וא"כ ה"ה גם בהכירה כמו שבאלמנה אין חילוק. אולם יש להעיר על דבריו שהרשב"א גם חלק על ר' שמשון ואף הביא כדברי התוס' את הראיה מכך ששנינו סתם מינקת, ובכל זאת כתב שכל זה במכירה אך באינה מכירה גרושה לא צריכה להמתין.

ו. מזנה: ר' מרדכי טורמשא: אם נולד מזנות גם לר"ת אינה צריכה כי אין אב שיכופה. הגמ"ר הביא דבריו וכתב שכל החכמים חלקו עליו.

הגמ"ר^[5],נ"י,מהרי"ו,שו"ע: גם בכך צריכה, ובי"ד יכופו אותה. ב"ש – אם שניהם מודים שזנתה ממנו וממנו נתעברה וכעת רוצים להינשא אינם צריכים להמתין. ולא חוששים שזינתה עם אחר, משום שזהו דין דרבנן. ראה סיכום לסי' ד,כו בדברי הב"ש לגבי 'אומרת שנבעלה לממזר'. נו"ב – נוטה לומר שאף אם קודם שניכר הריונה טען שלא בא עליה, לא נאסר מטעם שוויה אנפשיה אלא במקרים שבשעת דיבורם הראשון גזרו האיסור בדבר חותך, משא"כ כאן שלא היה ברור שיהא מכך איסור^[6]. וסיים שאינו אומר דבר זה בהחלט.

מהר"י מינץ,רמ"א: יש לסמוך ולהקל במקרה של מופקרת שמכשילה רבים, על מנת שתינשא ואז בעלה ישמרה^[7].

ז. מניקות דבי ריש גלותא:

כתובות ס,ב: ת"ר: נתנה בנה למינקת, או גמלתו, או מת - מותרת לינשא מיד. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא, אמרה להו ההיא סבתא: בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן. איני? והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא! שאני בי ריש גלותא, דלא הדר בהו.

רי"ף,רמב"ם,רא"ש,שו"ע: לא פסקו היתר זה. בשו"ת הרא"ש כתב שהתירו דוקא בריש גלותא שהיה יחיד בארץ כמו מלך. ובפסקים ביאר, שהיו ידועים ואין חשש שיבואו להחליף באשה אחרת, משא"כ באשה שהדירה את המינקת שלא תחזור בה שאין זה ידוע לרבים ויבואו להחליף ולהתיר גם באשה אחרת. והמהר"ם כתב שאין הלכה כרב נחמן שהתיר לדבי ריש גלותא. המ"מ הביא את שתי האפשרויות בהסבר הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו היתר זה.

י"א: פסקו היתר זה וסוברים שאינו נוהג רק בדבי ריש גלותא אלא אף בכל הדומים להם. הו"ד במ"מ.

ח. צמקו דדיה לעולם או פסק חלבה ונתנה למינקת קודם מיתתו:

רא"ש,שו"ע: אינה צריכה להמתין. הרא"ש בפסקים כתב: "נראה להתיר אשה שדדיה צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לה מינקת בחיי בעלה".

טור,ב"ח: יש כאן שלושה מקרים ובכל אחד בפני עצמו מותר.

ב"י,רש"ל,ב"ש: "שכרו לה מינקת" מוסב למעלה ואינו עומד בפני עצמו^[8]. הב"ש הוכיח ששכירת מינקת אינו עומד בפני עצמו מכך שבשו"ת הרא"ש פקפק אפילו על דברי הסמ"ג שמועיל אם נתן למינקת ג' חודשים לפני שמת בעלה.

קרבן נתנאל: מוסב על המקרה של פסק חלבה, ולדעתו שתי האפשרויות הן או שצמקו דדיה או שפסק חלבה וגם נתנה למינקת^[9].

בזמן עיבורה: ב"ש,רעק"א – אסורה. כפי שהתבאר לגבי גרושה, התוס' הבינו שכל דין השייך לפי הטעם של דחסה במעוברת בהו"א של הגמ', שייך גם לפי המסקנה שטעם מעוברת הוא משום מינקת. הב"ש הקשה לפי"ז מדוע לאחר הלידה מותרת ותירץ שמינקת שדדיה צמקו אינה נקראת כלל מינקת, ורעק"א חילק שבמעוברת לא פלוג כי אין לכך קול משא"כ מניקה נותנת למינקת ויש לכך קול (ונתינה למינקת לבדה לא מועילה כי יש חשש שנתנה כדי שתוכל להינשא משא"כ כשדדיה צמקו).

ט. נתנה למינקת ג' חודשים קודם מיתתו:

סמ"ג,שו"ת ר"ן,שו"ע: אינה צריכה להמתין. הסמ"ג כתב דוקא אם נתנה למינקת שלושה חודשים קודם למיתת הבעל, וביאר הרא"ש שכנראה היה ידוע להם שתוך שלושה חודשים עדיין יתכן שהחלב יחזור.

רבותיו של הרא"ש: צריכה להמתין.

שו"ת רא"ש: ענה לשואל: "לא אורה מה שקיבלתי מרבותי לאסור, אמנם תליתי הדבר בך, אם תרצה לסמוך בשעת הדחק על הסמ"ג בשם הגאונים הרשות בידך".

ח"מ,ב"ש: החילוק בין מקרה זה בו מצריך השו"ע ג' חודשים לפני מיתת הבעל לבין המקרה הקודם בו לא זקוקים לג' חודשים הוא ששם פסק חלבה מעצמו ואז נתנה למינקת, ואין חשש שעשתה זאת בכוונה כדי שלא תצטרך להמתין ואילו כאן נתנה למינקת וגרמה בעצמה להפסקת החלב.

נשואה שקיבלה תרומת זרע: אג"מ: צריכה רק ג' חודשי הבחנה.

צי"א^[10]: גם ימי עיבור וכ"ד חודש. ומחלק מנאנסה קודם שבא עליה בעלה (שם פסק החסד לאברהם שלא צריך להמתין משום שהוא בא בגבולם, כמובא בסיכום לסע' ו) שכאן שהם עושים זאת במתכוון הם באים בגבולו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים