אנציקלופדיה תלמודית:פריקה וטעינה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(Added new Talmudit entry)
 
(אין הבדלים)

גרסה מ־09:05, 30 בינואר 2020
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - פריקה וטעינה. המצוה לסייע למי שצריך לפרוק המשא מעל גבי הבהמה או לטעון המשא עליה.

א. המצוה והאזהרה.

מצות פריקה

הפוגע במי שבהמתו רובצת תחת כובד משאה, וצריך חבירו סיוע בפריקת המשא - משום שהוא אינו יכול לפרוק לבדו[1], או שאינו יכול לפרוק לבדו אלא בדוחק[2] - בשביל להעמיד את הבהמה, מצות עשה מן התורה לסייע לו לפרוק המשא[3], שנאמר: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו[4], "עזב תעזב" היא מצות פריקה[5], שבכתוב זה נאמר "רובץ תחת משאו", ומשמעו בבהמה הרובצת כשמשאה עדיין עליה[6]. ויש מן הראשונים סוברים שלדעת ר' שמעון שאמר שאין הכתובים מסוימים ומפורשים[7], כתוב זה יכול להתפרש אף במצות טעינה[8] - ש"רבץ תחת משאו" הנאמר בכתוב משמעו אף במי שכבר פרק, אלא שבהמתו רובצת תחתיה כל אימת שהוא מנסה להטעינה לבדו[9] - אלא שממה שכפלה תורה שתי כתובים, כתוב אחד: כי תראה וגו' עזב תעזב עמו[10], וכתוב שני: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו[11], למדים שתי מצות, מצות פריקה ומצות טעינה[12]. מצוה פריקה נמנית במניין המצוות[13].

מצות טעינה

הפוגע במי שמשא בהמתו מונח על הארץ - אחר שנפל או נפרק ממנה[14] - וצריך חבירו לטעון המשא על גבי הבהמה - והוא אינו יכול להטעינה לבדו, או שאינו יכול להטעינה לבדו אלא בדוחק[15] - מצות עשה מן התורה לסייע לו לטעון המשא על גבי הבהמה[16], באופן בו למדים מצות טעינה מהכתוב נחלקו תנאים: א) לדעת חכמים מצות טעינה מפורשת בכתוב: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו[17], "הקם תקים" היא מצות טעינה[18], שנאמר "נפלים בדרך", ומשמעו שאף המשא נפל ומוטל על הקרקע[19]. ב) לדעת רבי שמעון, שאמר שאין הכתובים מסוימים ומפורשים[20], נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שאף לדעתו "הקם תקים" היא מצות טעינה[21], וכוונתו לחלוק על חכמים ולומר שאין הדבר מפורש בכתוב - שהכתוב יכול להתפרש אף במצות פריקה, ו"נופלים בדרך" יתפרש בנפלה הבהמה ומשאה עדיין עליה[22] - אבל מאחר ומצות פריקה כבר אמורה בפסוק "עזב תעזב"[23], על כרחך ש"הקם תקים" אמור במצות טעינה[24]. ויש מן הראשונים סוברים שלדעת ר' שמעון הן הכתוב: כי תראה וגו' עזב תעזב, והן הכתוב: לא תראה וגו' הקם תקים, אין מפורש בהם אם הם מדברים בפריקה או בטעינה, אלא שמכפלות הכתובים למדים שתי מצות, מצות פריקה ומצות טעינה[25]. ג) לדעת ר' יאשיה במכילתא הן הכתוב: כי תראה וגו' עזב תעזב, והן הכתוב: לא תראה וגו' הקם תקים, מדברות בפריקה, ומצות טעינה, שלדעתו קלה ממצות פריקה, נלמדת ממצות פריקה בקל וחומר, ומה פריקה שיכול לפרוק בפני עצמו, מוזהר עליה, טעינה שאינו יכול לטעון בפני עצמו, קל וחומר שמוזהר עליה[26]. מצות טעינה נמנית - בפני עצמה[27] - במניין המצוות[28].

המתעלם מלפרוק

הפוגע במי שבהמתו רובצת תחת משאה, והוא מתעלם ואינו מסייע לחבירו לפרוק, יש סוברים שהוא עובר בלאו[29], ונחלקו מהיכן למדים לאו זה, יש סוברים שהוא מהכתוב: לא תראה את חמור אחיך או את שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם[30], שלאו זה לדעתם מדבר במתעלם מלפרוק[31], או שאף שהלאו מדבר במתעלם מלטעון[32], למדים מטעינה לפריקה[33] בקל וחומר[34] או בדרשה אחרת[35]. ויש שפירשו בדברי המכילתא שהמתעלם מלפרוק עובר בלאו הנלמד מן הכתוב: וחדלת מעזב לו[36], שכוונת הכתוב היא: חדל והשמר לך מלעזוב אחיך לבדו עם משאו[37]. ויש חולקים וסוברים שהמתעלם מלפרוק אינו עובר בלאו, שהכתוב: לא תראה וגו', אינו מדבר בחייב לפרוק אלא בחייב לטעון[38].

המתעלם מלפרוק בחינם, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף שמצות עשה לפרוק אף בחינם[39], כשמתעלם אינו עובר בלאו[40].

המתעלם מלטעון

הפוגע בחבירו ומשאו נופל על הארץ, ומתעלם ואינו מסייע לו לטעון, יש סוברים שהוא עובר בלאו, שנאמר: לא תראה וגו'[41], ויש סוברים שאינו עובר בלאו[42]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלאו: לא תראה וגו', נאמר באופן שהבהמה רובצת תחת משאה, ואחר הפריקה יצטרכו הבעלים לסיוע בטעינה, ובאופן זה המתעלם עובר בלאו, מאחר והתעלם מהפריקה ומהטעינה שאחריה, אבל במקום שהבעלים צריך לסיוע בפריקה לבדה או בטעינה לבדה, אין המתעלם עובר בלאו[43].

המתעלם מפריקה וטעינה יחד

הרואה שחברו צריך לסיוע הן בפריקה והן בטעינה, והתעלם ולא פרק ולא טען עמו, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שיש לאו בפריקה מן הכתוב: וחדלת וגו'[44], ולאו בטעינה מן הכתוב: לא תראה וגו'[45], הוא עובר בשני לאוין, על שהתעלם מן הפריקה ומן הטעינה[46].

על המרחק שהרואה ממנו את הבהמה, מתחייב בעשין ועובר על הלאו, עי' להלן[47].

שעת החיוב במצות טעינה

הרואה בהמה שנפלה ומשאה עליה, ומיד אחר שיפרקו המשא מן הבהמה, יזדקקו בעליה לסיוע בטעינת המשא, יש מן האחרונים שכתבו שמיד כשרואה בהמה זו שנפלה מתחייב אף במצוות טעינה, מאחר והבעלים נצרך הן לפריקה והן לטעינה, ולפיכך כשמתעלם מבטל אף עשה של טעינה[48]. ויש חולקים וסוברים שכל זמן שהבהמה רובצת טעונה, אינו מתחייב במצות טעינה עד אחר שיפרקו ממנה המשא ויצטרך לטוענה, והמתעלם אינו מבטל אלא עשה של פריקה[49].

ב. החילוקים שבין פריקה לטעינה.

נטילת שכר על הפריקה

הפורק, אינו רשאי ליטול שכר על טרחתו בפריקה[50], ומן הראשונים יש שפירשו שזהו מה שאמרו "פריקה בחינם"[51], כלומר שאין נוטלים עליה שכר[52].

נטילת הפסד מלאכתו

הייתה לו מלאכה להתעסק בה, ויפסידה אם יפרוק, יש מן הראשונים סוברים שאינו מחויב לפרוק במקום הפסד[53], והפורק רשאי לתבוע מהבעלים שישלמו לו הפסד מלאכתו (כדין העוסק בהשבת אבדה)[54], וכשם שלמדו בהשבת אבדה מהכתוב אפס כי לא יהיה בך אביון[55], ששלך קודם לשל כל אדם[56], כך בפריקה אינו חייב כשבא לידי הפסד[57], ומה שאמרו "פריקה בחינם"[58], הוא כשאין לו מלאכה לעסוק בה[59] - על הטעם שאינו חייב לפרוק אפילו כאשר יש לו הפסד, משום צער-בעלי-חיים*, ע"ע - ויש מן הראשונים סוברים שהוא מחויב לפרוק, ואין הבעלים צריכים לשלם לו מה שהפסיד[60], וזהו שאמרו "פריקה בחינם"[61], שאין לו אפילו שכר ביטול מלאכתו[62], וכתבו ראשונים הטעם שאין דין פריקה כדין אבדה שדרשו בה ששלך קודם[63], משום שפריקה חמורה שיש בה מניעת צער-בעלי-חיים*[64], וביארו אחרונים שמשום שמניעת צער בעלי חיים היא חובה המוטלת על האדם עצמו ואינה כדי למנוע הפסד לחבירו, חייב בה אף במקום הפסד[65], ויש מן הראשונים שכתבו שאף לסוברים שצער בעלי חיים אינו מן התורה, פריקה חמורה מהשבת אבדה, משום שיש בפריקה גם צער הבעלים והוא רואה בצער בהמתו ומצטער[66]. ויש שכתבו משום שבפריקה אין ביטול מלאכה גדול כהשבת אבידה[67].

במקור הדין ש"פריקה בחינם"[68], נחלקו ראשונים: יש מהם שכתבו שלדעת חכמים, הסוברים שמצוות טעינה בשכר[69], פירטה תורה מצוות פריקה[70], כדי שלא נלמדה מטעינה בקל-וחומר*[71] ונאמר דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנידון*, ומה טעינה בשכר אף פריקה בשכר, ולכן כתבה תורה מצוות פריקה בפני עצמה לומר שחיובה אף בחינם[72]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שממה שחדשה תורה שטעינה בשכר[73], אנו למדים שפריקה אינה כמותה והיא בחינם[74]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף לולא שפרטה תורה מצוות פריקה, היה חיוב פריקה, הנלמד מחיוב טעינה, בחינם[75], ומן האחרונים יש שביארו הטעם, משום שפריקה היא כשאר המצוות שאין נוטלים עליהם שכר[76].

נטילת שכר על הטעינה

הבא ליטול שכר על סיועו לטעון, יש מן הראשונים סוברים שלדעת חכמים רשאי ליטול שכר על טרחתו - כשיעור השכר הראוי ליטול על טרחה כזו, ואפילו התנה עמו שיפרוק עמו ביותר משכרו אין לו אלא כפי הראוי לו[77] - ולדעת ר' שמעון אינו רשאי ליטול שכר[78], ולדעתם זו היא שאמרו שלדעת חכמים "טעינה בשכר", ולדעת ר' שמעון "טעינה בחינם"[79], כלומר שנחלקו אם רשאי ליטול שכר על טרחתו[80]. וכתבו ראשונים שלדעת חכמים אף יכול לומר, איני טוען אלא אם כן תתן לי שכרי[81]. ואף על פי שעל השבת-אבדה* אינו רשאי ליטול שכר, היינו משום שבהשבת אבדה יש הפסד לבעלים, ועל כן חייבה תורה להשיב אף בחינם, אבל בטעינה שאין לבעלים הפסד ממון, אלא ביטול רווח שמתעכב מללכת לעסקיו, לדעת חכמים לא חייבה תורה לסייע לטעון, אלא אם יקבל שכרו[82]. ואף שבשאר המצוות אסור ליטול שכר על הטרחה בהם - לסוברים כן[83] - בטעינה גילתה תורה שנוטלים עליה שכר[84], משום שלא חייבה תורה לעשות מלאכת חברו חינם[85], וכל המצוה אינה אלא להמציא את עצמו כפועל במקום שאין פועלים מצויים[86]. ויש שכתבו שאף לדעת חכמים אם אין לו שכר לשלם, חייב לטעון עמו בחינם[87]. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעת ר' יוסי, הסובר לדעתם שרק טעינה שאין בה חסרון כיס קלה מפריקה[88], טעינה שיש בה חסרון כיס מחמת עיכוב הדרך, חמורה כפריקה וחייבים בה אף בחינם, וטעינה שאין בה חסרון כיס חייבים בה רק בשכר[89]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שלדברי הכל אינו יכול ליטול שכר על סיועו לטעון[90], וביארו מחלוקת חכמים ור' שמעון אם טעינה בחינם או בשכר, באופן אחר[91].

נטילת הפסד מלאכתו

הייתה לו מלאכה להתעסק בה ויגיע לו הפסד אם יטעון, יש מן הראשונים סוברים שלדעת חכמים אינו חייב לטעון אלא אם ישלמו לו הבעלים מה שיפסיד, ולדעת ר' שמעון חייב לטעון אף במקום הפסד, ואין הבעלים צריכים לשלם לו מה שיפסיד, ולדעתם זהו שאמרו שלדעת חכמים "טעינה בשכר" ולדעת רבי שמעון "טעינה בחינם"[92], כלומר שנחלקו אם נוטל שכר הפסד מלאכתו [93], ולדעת רבי שמעון, אף על פי שבהשבת אבדה אין חייב להציל ממון חבירו כשמגיע לו מכך הפסד[94], טעינה שיש בה צער לבעלים וקצת צער לבהמה, דינה כפריקה שחייב בה אף במקום הפסד[95]. ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו תנאים בדבר, ואינו חייב לטעון אלא אם כן ישלמו לו הבעלים את הפסדו[96].

במקור הדין ש"טעינה בשכר" לדעת חכמים[97], נחלקו ראשונים: יש מהם שכתבו שלמדו כן ממה שלדעתם מפורשות מצוות פריקה ומצוות טעינה בכתוב[98], והיה ניתן לכתוב פרשת טעינה בלבד וללמוד חיוב פריקה מטעינה - או בקל-וחומר*[99], על הטעם שפריקה חמורה מטעינה, ואם יש חולקים בדבר, עי' להלן[100], או שאף אם שניהם שווים ניתן ללמוד זה מזה[101] - וממה שפירטה תורה מצות טעינה למדים שטעינה אינה כפריקה[102], אלא פריקה החמורה, בחינם וטעינה הקלה, בשכר[103]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שכפל הפסוקים בא ללמד על פריקה שהיא בחינם, וטעינה לא שמענו לחייב בחינם, ולפיכך אינו חייב אלא בשכר[104]. ויש שכתבו שהדין שטעינה בשכר הוא אף לסוברים שאין פריקה חמורה מטעינה[105], והדין נלמד ממה שדרשו: תחת משאו, ולא פרוק[106], והרי אף לטעון חייבה תורה, אלא שמכאן למדנו שיש אופן שאין חייב לטעון, והיינו בחינם[107]. הלכה כחכמים שטעינה בשכר[108].

חומר פריקה מטעינה

חומר שאמרו שיש בפריקה יותר מבטעינה - שיש סוברים שעל כן אמרו חכמים שפריקה בחינם וטעינה בשכר[109] - אמר רבא שהוא משום שצער-בעלי-חיים* מן התורה[110], שהפריקה יש בה משום צער בעלי חיים - שהבהמה מצטערת תחת משאה[111] - והטעינה אין בה משום צער בעלי חיים[112], ואפילו שאף בטעינה הבהמה מצטערת[113] מכך שיחיד מטעין עליה ולא שנים יחד[114], או משום שהיא מתעכבת בדרך ואינה אוכלת[115], אין צערה גדול כל כך כמו בהמה שנפלה תחת משאה ואין פורקים ממנה[116], אבל לסוברים שאין צער בעלי חיים מן התורה, אין חומר בפריקה יותר מבטעינה, שאף שבפריקה יש חסרון כיס - שהבהמה נפסדת מכובד המשא[117] - אף בטעינה פעמים שהוא מפסיד עסקיו מחמת עיכוב הדרך, או שעלול משאו להיגנב על ידי גנבים המצויים בדרך[118], אלא שיש סוברים שלמדנו מהכתוב שדין הפריקה חמור, שפריקה בחינם וטעינה בשכר[119]. ויש שכתבו שחומר שבפריקה מטעינה הוא אף לסוברים שצער בעלי חיים אינו מן התורה, או משום שבפריקה הישראל מצטער יותר[120], או משום שהפריקה יש בה חיסרון כיס אבל טעינה אין בה חיסרון כיס[121], שאף על פי שגם בטעינה פעמים שהבעלים מתבטל ממלאכתו מחמת עיכוב הדרך[122], אין זה אלא ביטול רווח, אבל אין לו הפסד ממון כמו בפריקה[123], ואין חוששים לגנבים שיגנבו את משאו[124]. ויש מן הראשונים שכתבו שלפי חומר זה, טעינה שיש בה חסרון כיס מחמת עיכוב הדרך, חמורה כפריקה, וטעינה שאין בה חסרון כיס קלה מפריקה[125].

דין הקדימה בפריקה וטעינה

הרואה שניים, האחד צריך שיפרקו עמו והשני שיטענו עמו, מצות פריקה קודמת למצות טעינה[126] - לפיכך מסייע לצריך לפרוק תחילה ואחר כך טוען עם חבירו[127] - בטעם הדין כתבו ראשונים משום שהפריקה יש בה צער בעלי חיים[128] או הפסד הבהמה[129]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו אם צער בעלי חיים אינו מן התורה, מדרבנן פריקה קודמת משום צער בעלי חיים[130]. על אופן שהטעינה קודמת, עי' להלן[131].

ג. המחמר, הבהמה והמשא.

בהמה ומשאה ללא הבעלים

הייתה הבהמה ומשאה לבדה ואין הבעלים עמה, יש מן הראשונים סוברים שאף בזה יש מצות פריקה וטעינה[132], שנאמר במצות פריקה, עזב תעזוב[133], ובטעינה, הקם תקים[134]. ויש מן הראשונים סוברים שכשאין הבעלים נמצא שם אין זה בכלל מצות פריקה וטעינה[135], אלא בכלל מצות השבת אבידה[136]. אף לדעת הסוברים שכשאין הבעלים נמצא שם הוא בכלל מצות פריקה וטעינה, יש מן האחרונים שצדדו בדעת ראשונים שהמתעלם מבהמה שאין בעליה עמה, אינו עובר בלאו[137].

נכרי המחמר אחר בהמתו: בטעינה

נכרי המחמר אחר בהמתו, וצריך לסיוע בטעינה, אין מצוה לטעון עמו[138], שנאמר: אחיך[139], ודרשוהו חכמים מהכתוב "וחדלת"[140], פעמים שאתה חדל[141], ויש שכתבו שהיא דרשה גמורה[142]. ואפילו היה המשא של ישראל אין חייב לטעון עמו[143], משום שעל הנכרי המחמר לטפל במשא[144], ויש שכתבו שלדעת חכמים כשהמשא של ישראל, מצוה לטעון משום צער ישראל[145].

בפריקה

היה הנכרי צריך סיוע בפריקה, לסוברים שצער בעלי חיים אינו מן התורה אין מצוה לפרוק עמו[146], ואפילו היה המשא של ישראל[147]. ולסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, צריך לפרוק עמו[148], ואפילו היה המשא של נכרי[149], ואפילו הייתה טעונה יין אסור[150]. יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמאחר והבהמה מצטערת תחת משאה, הרי הוא בכלל מצות פריקה[151], ו"שונאך" האמור בכתוב בפרשת פריקה[152] כולל אף שונא נכרי[153]. ויש מן הראשונים סוברים שבשל נכרי אין משום מצות פריקה - שלמדים מ"אחיך" הכתוב בטעינה למעט נכרי[154] - אלא שחייב לפרוק משום איסור צער בעלי חיים[155], ואינו חייב בחינם אלא בשכר[156]. ויש מן האחרונים סוברים שבבהמת ישראל או משא של ישראל, הוא בכלל מצות פריקה אף כשהמחמר נכרי, אבל בבהמת נכרי ומשא של נכרי, אין צריך לפרוק אלא משום צער בעלי חיים, שאין ממעטים מהכתוב "אחיך" אלא כשהכל של נכרי[157]. ויש מן האחרונים סוברים שאף לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, אין הדבר סיבה לחייבו לפרוק אלא כאשר אין הנכרי מחמר אחר בהמתו, אבל כשהוא מחמר אחר בהמתו, מאחר ו"שונאך" האמור בכתוב, אינו מדבר אלא בשונא ישראל ולא בשונא נכרי, הרי שהתירה תורה להתעלם מצער הבעלים הנכרי, ולפיכך מותר להתעלם אף מצער בהמתו[158]. ויש שכתבו שיש אמוראים החולקים על כל זה ולדעתם אף לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, אינו חייב לפרוק[159], שאין מוטל על ישראל למנוע צער בהמה של נכרי[160], או שאין חובה עליו כלל למנוע צער בהמה[161]. בירושלמי אמרו שכשהבהמה של נכרי והמשא של ישראל, לדעת חכמים אינו פורק ולדעת ר' שמעון פורק[162], ויש גורסים בירושלמי, שלדעת חכמים פורק ולדעת ר' שמעון אינו פורק[163].

בבהמת ישראל

נכרי המחמר אחר בהמת ישראל והוא צריך לסיוע בפריקה, אפילו אם המשא של נכרי, אפילו לסוברים שצער בעלי חיים אינו מן התורה, חייב לפרוק[164] משום חסרון כיס של ישראל, שהבהמה שלו נפסדת כשהיא כורעת תחת המשא[165]. ויש אומרים שחייב רק מדרבנן[166]. ולטעון אין צריך[167]. בירושלמי אמרו, שבבהמת ישראל לדברי הכל פורק וטוען[168].

ישראל המחמר אחר בהמת או משא נכרי

ישראל המחמר אחר הבהמה, אפילו אם המשא או הבהמה של נכרי, חייב לפרוק ולטעון, משום צערו של הישראל המחמר[169], שצריך להתעכב בדרך עד שימצא מי שיסייע לו[170]. ויש שכתבו שצער הישראל הוא במה שהוא צריך לפרוק ולטעון לבדו[171]. ויש מן הראשונים שכתבו שצער הישראל הוא משום שהבהמה והמשא הן באחריותו[172]. החיוב לסייע משום צער הישראל, נחלקו בו: יש סוברים שבכל מקום שהישראל מצטער וצריך שיסייעו לו הוא בכלל מצוות פריקה וטעינה, אפילו כשהבהמה או המשא של נכרי[173]. ויש סוברים שכאשר הבהמה של ישראל הוא בכלל מצות פריקה וטעינה אפילו שהמשא של נכרי[174]. ויש סוברים שאין בכלל מצות פריקה וטעינה אלא כשישראל מחמר אחר בהמה ומשא של ישראל, אבל כשאין הבהמה או המשא של ישראל, אין מצוה לסייע לו אלא משום שחובה למנוע צער מישראל[175]. ולדעה זו יכול ליטול שכר על הפריקה[176]. היו הבהמה והמשא של נכרי, נראה מדברי הראשונים שאין חייב לסייע[177], ויש שנראה מדבריהם שחייב לסייע[178]. על מקום שאין מצוה לסייע לנכרי, שאמרו חכמים שצריך לסייע לו משום איבה*,ע"ע[179].

בשונא וברשע

היה בעל הבהמה שנוא לו, חייב לפרוק ולטעון עמו[180], ואפילו שונאו משום שהוא רשע* ומותר לשנאתו[181] - הואיל והוא מאמין בעיקרי הדת[182] ועובר עבירות רק למלאות תאוותו[183] - שנאמר: כי תראה חמור שונאך וגו', עזב תעזב עמו[184], והרי אסור לשנוא את חברו, אלא שהכתוב מדבר ביודע בחברו שעבר עברה, שמותר לו לשנאתו, ואף על פי כן מצווה עליו לפרוק ולטעון עמו[185], ומפריקה למדים שאף בטעינה כן[186]. בטעם שחייבה תורה לפרוק ולטעון עם הרשע, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא מחמת החשש שמא ישתהה ההולך עם הבהמה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים[187]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שמותר לשנוא את הרשעים, הזהירה תורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך[188]. ואף שעשה עבירה אין להניח ממונו ללכת לאיבוד[189]. ויש מן הראשונים שפירשו "שונאך" שאמרה תורה שצריך לסייעו, כגון שהצריך לסיוע שונא את מי שפגע בו בדרך על שעבר עבירה[190].

דין הקדימה באוהב ושונא

היו אוהבו ושונאו צריכים סיוע, אפילו האוהב צריך לפרוק והשונא צריך לטעון - שמצוות פריקה קודמת למצות טעינה[191] - מסייע לשונא לטעון תחילה, כדי לכוף יצרו הרע[192], ואפילו לסוברים שפריקה עדיפה משום צער בעלי חיים שהוא מן התורה[193], כפיית יצרו עדיפה[194]. ויש שפירשו שקדימת השונא נלמדת ממה שפירשה תורה: שונאך[195]. ונחלקו ראשונים איזה שונא קודם: יש סוברים שדוקא בשונאו משום סיבה שביניהם - כגון שעשה עמו דבר שלא כהוגן[196], שמכיון שהוא ישראל כשר ואסור לו לשנאתו[197] מצוה לכוף יצרו[198] - אבל היה שונאו משום שהוא רשע שמותר לשנאותו[199], אפילו שמצוה לפרוק ולטעון עמו[200] אין הוא קודם לאוהב, שאין צריך לכוף את יצרו מלשנוא מי שמותר לשנאתו[201], אלא מצוה להקדים האוהב שהוא אהוב לשמים ולבריות[202], ויש מן הראשונים סוברים שאף שונא המותר לשנאתו קודם לאוהב[203] שאף בו שייך כפיית הייצר[204], על טעם הדבר, ע"ע אהבת ישראל[205]. ויש שכתבו שדוקא בשונא רשע אמרו שהאוהב קודם לו, כדי להכניע יצרו הרע של הרשע[206].

מין בעל החיים

אחד שור וחמור ואחד שאר בעלי חיים, בכולם מצווה לפרוק[207] ולטעון[208], ואף על פי שלא נזכרו בתורה אלא חמור ושור: חמור שונאך[209]; חמור אחיך או שורו[210], למדו גזירה-שווה "חמור חמור" משבת, שנאמר בה: שורך וחמורך וכל בהמתך[211], וכל בעלי חיים בכלל[212], ובירושלמי למדו שאר בעלי חיים מ"עזב תעזב"[213], והכתוב שהזכיר שור וחמור, משום שדבר-הכתוב-בהוה*[214], שדרך בני אדם להשתמש בשור וחמור יותר משאר בהמות[215].

משא אדם

אדם - ישראלי[216] או עבד כנעני[217] - הצריך לסיוע בפריקת משא שעליו, אמרו במכילתא שחייבים לפרוק עמו[218], שנאמר "עמו", לרבות משא שעל כתיפו[219], וכן כתבו ראשונים באדם הבא לטעון משא על כתפו, שמצוה לסייעו[220]. וכתבו ראשונים שפריקה וטעינה באדם מצוה מן התורה[221], כי טעם המצווה הוא לסייע לנזקק להתעכב בדרך ולמנוע ממנו צער וחסרון כיס[222]. ומן האחרונים יש שכתבו שמצות פריקה באדם אף חמורה ממצות פריקה בבהמה, ומי שנזדמן לפניו לפרוק מאדם ומבהמה, צריך להקדים הפריקה מן האדם[223]. ויש מן הראשונים סוברים שפריקה וטעינה באדם אינה אלא מדרבנן[224]. ויש שכתבו שאין מצות פריקה וטעינה באדם הנושא משאו[225] - אף על פי שגמילות חסד היא לסייע לו[226] - ומהם יש שנתנו טעם בדבר, שאדם בר דעת הוא ויכול לשער שיעור המשא שיכול לשאת, ולא היה לו להטעין על עצמו יותר מידי[227].

ד. תנאי החיוב.

שיעור הראיה המחייבת

הרואה את הבהמה מרחוק, כל שיש בינו לבין הבהמה אחד משבעה ומחצה במיל*, כשיעור ריס - על שיעור הריס, ע"ע מדות ומשקלות[228] - חייב לילך לפרוק או לטעון, יותר מכך אינו חייב[229], שדרשו חכמים, נאמר: כי תראה[230], ומשמע תראה מרחוק, ונאמר: כי תפגע[231], ומשמע מקרוב, איזו היא ראיה קרובה הדומה לפגיעה, שיערו חכמים ששיעורו ריס[232]. ויש מן הראשונים שכתבו ששיעור ריס אינו אלא לגבי מצוות עשה של פריקה וטעינה[233], אך הלאו שלא להתעלם[234] - מלפרוק או מלטעון[235] - אמור על הרואה את הבהמה ממרחק יותר מריס[236], ונחלקו אחרונים לדעה זו, יש סוברים שהלאו נאמר רק על מי שלא נכנס לשיעור ריס, אבל כשנכנס לשיעור ריס והתחייב בעשה של פריקה וטעינה, אין בו לאו כשמתעלם[237], ויש סוברים שהלאו אמור במי שעוצם עיניו קודם שיגיע לשיעור ריס ונכנס לתוך ריס בלא לראות שוב את הבהמה, ועל כן אין בו עשה - לסוברים כן[238] - אלא לאו, אבל כשרואה את הבהמה שוב בתוך שיעור ריס ומתעלם, עובר בלאו ועשה[239].

היה בתוך שיעור המחייבו ויודע שחבירו צריך לפריקה או טעינה, אבל אינו רואה את הבהמה - או שראה את הבהמה מרחוק אבל עצם עיניו קודם שנכנס לתוך השיעור המחייבו[240] - יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאינו מתחייב בפריקה וטעינה[241].

הבא לעשות לפנים משורת הדין, והולך לפרוק ולטעון אף כשהבהמה רחוקה יותר מן השיעור, תבוא עליו ברכה[242]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שאין זה בכלל המצוה לנהוג לפנים משורת הדין[243]. אם חייב לסייע בפריקה אף ביותר מריס משום צער בעלי חיים, ע"ע.

מקום החיוב

"נפלים בדרך" שאמרה תורה[244], דרשו בו בספרי: בדרך ולא ברפת[245], ויש מן האחרונים שביארו שהדין אמור לגבי מצות פריקה וטעינה[246], ואין מחויב לפרוק או לטעון אלא כשהבעלים צריכים לסיוע באמצע הדרך[247], ולא כשנפלה ברשות היחיד[248], ובטעם הדבר, יש שכתבו שמצוה זו היא כעין מצות השבת אבידה, והכתוב מדבר באופן שאם לא יִמָצֵא מי שיסייע לפרוק או לטעון, יישארו הבהמה ומשאה בדרך וילך הכל לאיבוד[249], ומהם יש שכתבו שכשהוא בדרך יש צער לבעלים, שהוא נבהל מסכנות הדרך[250]. ויש שכתבו שחיוב פריקה וטעינה הוא במקום שקשה למצוא פועלים, אבל במקום שיכול למצוא פועלים שיסייעוהו בתשלום, אין חיוב לסייע[251]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין במצות פריקה וטעינה חילוק בין מקום למקום[252].

יכולים הבעלים לפרוק או לטעון לבדם בדוחק

מצוות פריקה וטעינה, יש מן הראשונים שכתבו שהיא כשאין הבעלים יכולים לפרוק או לטעון לבדם[253], אבל כשיכולים הבעלים לפרוק או לטעון לבדם, אפילו שהוא טורח גדול, אין חובה לסייע להם משום מצוות פריקה וטעינה[254], ויש שכתבו שאף שהוא יכול לפרוק או לטעון לבדו, מצווה להקל ממנו הטורח ולסייע לו[255].

אין הבעלים מסייעים

אין הבעלים רוצים לסייע בפריקה, פטור מלפרוק לבדו[256], שנאמר: עזב תעזב עמו[257], ונחלקו חכמים בפטור זה: לסוברים שאין צער בעלי חיים מן התורה, פטור מלפרוק אפילו בשכר[258], ולסוברים שצער בעלי חיים מן התורה, פטור מלפרוק בחינם, אבל חייב לפרוק בשכר[259]. חיובו לפרוק בשכר, יש שנראה מדבריהם שהוא משום מצות פריקה[260], ויש מן הראשונים סוברים שמשום מצות פריקה פטור, ואינו חייב אלא משום צער בעלי חיים[261]. שכר שאמרו נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שמותר לו ליטול שכר על פריקתו[262], ומותר לו לומר לבעלים קודם שיפרוק, שהוא פורק על מנת לקבל שכר[263], או שאף כופים את הבעלים ליתן לו שכר[264], אך הוא מחויב לפרוק אף אם אינו עתיד לקבל שכר על הפריקה[265]. ויש סוברים שאינו חייב לפרוק אלא אם כן יקבל על כך שכר[266].

שיעור השכר, יש מן האחרונים שכתבו שהוא שכר חצי טרחתו, שהשכר הוא משום שמוטל על בעל הבהמה לסייע, ועל כן צריך לשלם לו על טרחתו היתרה[267]. ויש מן האחרונים שכתבו שנוטל שכר כולו, שמאחר ופטרתו תורה מלסייע לבדו, כשמסייע נוטל שכר כל טרחתו[268].

אין הבעלים רוצים לסייע בטעינה, פטור מלפרוק לבדו[269], שנאמר הקם תקים עמו[270].

אין בכוח הבעלים לסייע

היו הבעלים זקנים או חולים - ואינם יכולים לסייע כלל[271], ויש שנראה מדבריהם שאף כשהוא טורח גדול להם[272] - חייב הרואה לפרוק או לטעון לבדו[273], ואין צריכים הבעלים לשכור פועלים שיסייעו במקומם[274], שנאמר בפרשת טעינה: הקם תקים[275], ובפרשת פריקה: עזב תעזוב[276].

לא היה לפי כבודם של הבעלים לסייע[277], כתבו ראשונים ואחרונים שאין הרואה חייב לפרוק או לטעון לבדו[278], משום שיכולים הבעלים למחול על כבודם ואין הם כחולה וזקן שאין בכוחם לסייע[279], וכן אם אין הבעלים מסייעים מחמת שיש להם עסק להתעסק בו, נראה מדברי הראשונים שפטור הרואה לפרוק או לטעון[280]. ויש מן האחרונים שצדדו שאף כשאין לפי כבוד הבעלים לסייע, פטור הרואה מלפרוק או לטעון לבדו[281].

ברגילה לרבוץ או שעמדה תחתיה

בהמה שרגילה לרבוץ תחתיה - מעצמה, ולא מאונס כובד המשא[282], וכן אם היא רגילה לעמוד תחתיה, לסוברים שבבהמה העומדת יש מצות פריקה[283] - אמרו בברייתא שאין בה מצות פריקה שנאמר: רובץ תחת משאו[284], רובץ ולא רבצן[285]. בטעם הפטור, יש מן האחרונים שכתבו שהוא משום שלא היה לבעלים להטעין משא על בהמה כזו[286].

עמדה הבהמה - ואינה יכולה להמשיך ללכת מכובד המשא[287] - ולא רבצה, אמרו בברייתא שאין בה מצוות פריקה, שנאמר: רובץ תחת משאו[288], רובץ ולא עומד[289]. ובספרי דרשו: נופלים בדרך[290], ולא עומדים[291]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף בבהמה העומדת תחתיה וצריך לפרוק כדי שתמשיך ללכת, יש מצות פריקה[292].

פטורים אלו מלפרוק בבהמה הרגילה לרבוץ - או לעמוד - ובבהמה העומדת תחתיה ולא רבצה, שנויים לדעת רבי יוסי הגלילי[293], אבל לחכמים צריך לפרוק אף ברבצנית או בעומדת[294], ונחלקו ראשונים בטעמם: יש מן הראשונים סוברים שלדעת חכמים צער בעלי חיים מן התורה[295], ועל כן אין מסתבר להם לדרוש למעט רבצנית ועומדת[296], או שאין הם דורשים למעט רבצנית ועומדת, אף על פי שצער בעלי חיים אינו מן התורה[297]. וכן כתבו ראשונים שלדעת חכמים חייב לפרוק אף בחינם[298]. ויש מן הראשונים סוברים שאף לחכמים הסוברים שצער בעלי חיים מן התורה ממעטים רבצנית ועומדת ממצות פריקה, אלא שחייב לפרוק משום צער בעלי חיים[299], ועל כן כתבו שחייב רק בשכר[300].

ה. חיובים שבכלל פריקה וטעינה.

הטוען צריך לסייע אף בהקמת הבהמה[301], שנאמר: הקם תקים עמו[302]. ויש מן האחרונים שכתבו שמזה למדו חכמים הדין, שחמרים שרגלי חמור של אחד מהם רעועות, אסור להם להניחו לילך לבדו[303].

לא נפל משאו מן הבהמה, אלא שהוא צריך לסיוע בהטענת בהמתו קודם הליכתו, כתבו אחרונים שאף זה בכלל מצוות טעינה[304]. וכן מי שצריך לפרוק משאו מעל הבהמה בסוף דרכו, הוא בכלל מצות פריקה[305].

טעונה יותר מן הראוי לה

היתה הבהמה טעונה יותר מן הראוי להטעינה, נחלקו תנאים: לדעת ר' יוסי הגלילי פטור מלפרוק, שנאמר תחת משאו[306], משאוי הראוי לעמוד בו[307], ולדעתו צער בעלי חיים אינו מן התורה[308]. ויש שכתבו בדעת אמוראים שהפטור מלפרוק, הוא אף לדעת הסוברים שצער בעלי חיים מן התורה[309]. ולדעת חכמים חייב לפרוק[310], שהם חולקים וסוברים שצער בעלי חיים מן התורה[311]. ונחלקו ראשונים בדעה זו: יש סוברים שמאחר והבהמה מצטערת על כן אין מסתבר לחכמים למעט טעונה יותר מהראוי[312], ואף בזה יש מצוות פריקה, וחייב לפרוק בחינם[313]. ויש מן הראשונים סוברים שאף לחכמים דורשים למעט ממצות פריקה משא שאין ראוי לעמוד בו, אלא שמשום שצער בעלי חיים מן התורה, צריך לסייע לו לפרוק[314], ואין חייב לפרוק אלא בשכר[315]. ויש שכתבו שחכמים חולקים אף אם אין צער בעלי חיים מן התורה, שאין נראה להם למעט מהכתוב טעונה יותר מן הראוי לה, ועל כן חייב לפרוק בחינם[316]. הלכה כחכמים[317]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהלכה כרבי יוסי הגלילי[318].

הייתה טעונה יותר מן הראוי לה ונפל המשא, או שפרק ממנה, אין חייב להטעינה אלא כפי הראוי לה[319], ולשאר המשא יחזרו הבעלים אחר חמור אחר[320]. ויש מן הראשונים שכתבו שאם יכולה לשאת המשא בדוחק, חייב להטעינה, אבל אם אינה יכולה לשאת המשא אפילו בדוחק, ומיד תרבץ תחתיה, אין זה "הקמה" ופטור מלהטעינה[321].

ה. חיובים שבכלל פריקה וטעינה.

חזרה ונפלה

נפלה הבהמה שוב אחר שפרק או טען, אפילו נפלה עוד מאה פעמים, חייב לפרוק[322] ולטעון[323], שנאמר בפריקה: עזב, אפי' מאה פעמים[324], ובטעינה: הקם, אפילו מאה פעמים[325]. ואפילו הייתה בהמה כזו שנופלת מאונס פעמים רבות[326]. נמנע מלפרוק או לטעון שוב, יש מהאחרונים שצדדו שאף לסוברים שכל המתעלם מלפרוק או מלטעון עובר בלאו[327], כשפרק או טען פעם אחת ונמנע מלסייע כשנפלה שוב, אינו עובר בלאו[328].

הליווי אחר הטעינה

אחר שטען, צריך ללוות את הבהמה עד פרסה[329], כדי שיסייע לו אם תחזור ותיפול[330], אלא אם כן אמר לו הבעלים שאינו צריך לו[331]. ויש סוברים שצריך ללוותו עד מיל*[332], ויש שפירשו בדעתם, עד מיל ממקום שהיה בו כשראה את הבהמה[333]. ויש שכתבו שכאשר בעל החמור הולך בדרכו, מלווהו עד פרסה, אבל לחזור לאחוריו בשביל ללוותו, אינו חייב אלא עד מיל[334].

החיוב ללוות את הבהמה, יש מן האחרונים שכתבו שהוא רק מדרבנן[335], ויש מן האחרונים שכתבו שאין נראה כן מדברי הראשונים[336].

נטילת שכר על הליווי

המלווה את הבהמה, נוטל שכר על הליווי[337], ואפילו כשהחשש הוא שמא תרבץ הבהמה ויצטרכו לחזור ולפרוק ממנה, ועל הפריקה אין נוטלים שכר, על הליווי שמחמתו רשאי ליטול[338], ונחלקו ראשונים בטעמו של דבר ובדעת מי דברים אמורים: יש שכתבו שאין זה אלא לרבנן הסוברים שטעינה בשכר[339], ולדעתם אף הליווי הוא בשכר, שאין חיוב הליווי חמור מחיוב טעינה, אבל לדעת ר' שמעון הסובר שאף טעינה בחינם[340], אף הליווי בחינם[341]. ויש שכתבו שאף לדעת ר' שמעון נוטל שכר על הליווי, משום שאין בו צורך לבעלים כמו בטעינה[342]. ויש שכתבו לסוברים שהחיוב ללוות את הבהמה הוא מדרבנן[343], שעל כן רשאי ליטול עליה שכר, שמותר ליטול שכר על מצווה מדרבנן[344].

זקן ואינו לפי כבודו, שפרק אף על פי שלא היה מחויב בדבר[345], יש שהסתפקו אם חייב ללוות את הבהמה מאחר שהתחיל במצוה[346].

בהמה המושכת בעגלה

הפוגע בבהמה המושכת בעגלה טעונה ששקעה ברפש וטיט ואינה יכולה להמשיך בדרכה אלא אם כן יפרקו ממנה, חייב לסייע לבעלים לפרוק המשא ולהוציא את העגלה והסוס למקום יבש, ואחר כך חייב להטעינה שוב, וכן משא שנפל מהעגלה, חייב לסייע בטעינתו, וכן אם נשברה העגלה, חייב לסייע לבעלים לתקנה, וחייב ללותו מעט עד שיראה שהעגלה נוסעת יפה, וכל זה ממצות פריקה וטעינה[347]. הפוגע בבהמה המושכת בעגלה שהגיעה לדרך קשה או להר גבוה, ואינה יכולה למשוך העגלה לבדה בלא סיוע, יש מן האחרונים שצדדו שחייב לסייע לו למשוך, שהוא דומה למצוות פריקה[348].

ו. הפטורים.

אינו לפי כבודו: הפטור

מי שאין לפי כבודו לסייע - כגון שהיה תלמיד חכם[349], ויש אומרים אף כל אדם מכובד[350], ויש אומרים אף כל אדם שמקפיד על כבוד עצמו[351] - פטור[352], כלל הדבר, אמר רבא, כל שבשלו היה פורק וטוען, חייב בשל חבירו[353], שכאשר אומד בדעתו שאם היה המשא של עצמו היה מוחל על כבודו בשביל רווח ממונו, חייב בשל חבירו[354], שנאמר במצות פריקה: וחדלת[355], ודרשו חכמים, פעמים שאתה חדל[356], וכן בטעינה הוא אומר: והתעלמת[357], פעמים שאתה מתעלם[358]. ויש שכתבו שהדין נלמד מהפטור של זקן ואינו לפי כבודו מהשבת-אבדה*[359].

בפריקה

זקן ואינו לפי כבודו הפטור מפריקה, כתבו ראשונים שהוא אף לסוברים שצער בעלי חיים מן התורה[360], משום שכבוד התורה עדיף[361], או שאף כבוד-הבריות* דוחה איסור צער בעלי חיים שאין בו עשה ולא לאו[362], ויש מן הראשונים שכתבו טעם הפטור, משום שצער בעלי חיים הותר לצורך תשמיש האדם וכן לצורך כבודו[363]. ויש מן האחרונים שכתבו שממה שפטרה תורה זקן ואינו לפי כבודו מפריקה[364], למדים לפוטרו אפילו במקום צער בעלי חיים[365]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאם אין מוצא בעל הבהמה פועלים בשכר שיפרקו עמו, חייב הזקן לפרוק[366].

התחיל במצוה

התחיל הזקן בפריקה או בטעינה, יש שכתבו - לסוברים שזקן שהתחיל בהשבת-אבדה* מתחייב בה אף על פי שהיא אינה לפי כבודו[367] - שהוא חייב לסיים לפרוק או לטעון[368], וצדדו שכשהתחיל בפריקה, מחויב אף לטעון, שהטעינה והפריקה מצוה אחת היא[369].

לפנים משורת הדין

ההולך בדרך הטוב והישר, פורק וטוען אף על פי שהוא פטור משום שאין זה לפי כבודו, לפנים משורת הדין[370]. על גדרו ופרטיו של חיוב זה ,ע"ע לפנים משורת הדין: בפטור מקיום מצוה מפני כבודו[371]. היה חכם, ואינו רוצה לזלזל בכבודו לעשות לפנים משורת הדין - או לסוברים שהוא אסור לעשות כן[372] - יוותר מממונו, וכגון שיקנה המשא לעצמו[373]. על היה חכם אם רשאי לפרוק ולטעון אף על פי שפטור, ע"ע הנ"ל[374], וע' כבוד חכמים: כשמחל החכם על כבודו[375]. על מקום שחייב לפרוק משום צער בעלי חיים ולא משום מצוות פריקה, אם שייך בזה לפנים משורת הדין, ע"ע צער בעלי חיים.

טעונה דברים אסורים

הייתה טעונה חמץ - שעבר עליו הפסח והוא אסור בהנאה[376] - או דברים האסורים, אמרו בתוספתא שאין חייב לסייע לו, משום שבשלו לא היה פורק וטוען דברים אלו[377]. ומן האחרונים יש שפירשו שדוקא בדברים האסורים כגון חמץ, שהדבר ניכר לכל שהוא איסור, ואין לפי כבודו של אדם מישראל להתעסק באיסורי הנאה, אבל אם אין הדבר ניכר, חייב לסייע[378]. אם חייב לפרוק משום צער-בעלי-חיים*, לסוברים שהוא מן התורה, ע"ע.

כהן, והבהמה בבית הקברות

כהן הפוגע בבהמה והיא בבית הקברות, אסור לו להיטמא בשביל לפרוק או לטעון[379], ובספר דרשו כן על הכתוב: והתעלמת[380], פעמים שאתה מתעלם[381], ובמכילתא דרשו: וחדלת[382], פעמים שאתה חדל[383]. ויש שכתבו שטעם הפטור הוא כהטעם שאסור לכהן להיטמא להשבת-אבדה*,ע"ע[384].

אמר לו אביו לא לסייע

אמר לו אביו, אל תפרוק או אל תטען עמו, הרי זה לא ישמע לו, מפני שהוא ואביו חייבין במצות[385], על טעם הדין, ע"ע השבת אבדה[386].

בשבת

פגע בבהמה בשבת, אמרו במדרש שאין רשאי לסייע, שנאמר: וחדלת, ודרשו: פעמים שאתה חדל[387].


הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 254 ואילך שי"ס שאין מצוה לסייע ביכול לפרוק ולטעון לבדו, ועי' ציון 2.
  2. ↑ עי' ציון 255 שמשמע שאף לחולקים על הדעה שבציון 243, החיוב דוקא במקום שיכול לבדו בדוחק אבל הוא צריך לסיוע כדי לפרוק בקל, ועי' רמב"ם שבציון 3 שכ' "ולא יניחנו נבהל", ועי' ס' החינוך מ' תקמא: ואין מי שיעזרם על הדבר, הרי שהמצוה היא כשהוא צריך עזרה, ואפשר שלרמב"ם הוא נבהל להתעכב בדרך, משום שהפריקה לבדו נמשכת זמן רב יותר.
  3. ↑ משנה ב"מ לב א; רמב"ם רוצח פי"ג ה"א; טוש"ע חו"מ רעב א. ועי' ציון 229 מהו שיעור "פגיעה" המחייבת, ועי' ציון 257, באין הבעלים מסייעים, וציון 132 ואילך על הרואה בהמה ללא בעלים, וציון 146 כשהיה המחמר נכרי, וציון 169 כשישראל מחמר אחר בהמה שאינה שלו.
  4. ↑ שמות כג ה.
  5. ↑ ספרי כי תצא רכב; מכילתא משפטים כ: ר"י בן בתירה; מכילתא דרשב"י שם; ירושלמי ב"מ פ"ב ה"י; ב"מ לב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  6. ↑ ב"מ שם בד' חכמים, ועי' רמב"ן ורשב"א שם לא א וריטב"א שם ד"ה אבל ור"ן שם ותר"פ בשטמ"ק שם בשם השר מקוצי והר"פ ותוס' שאנץ בשטמ"ק שם לב א ד"ה ור"ש שלדעתם אף ר"ש מודה בזה, ומה שאמרו שם שלדעתו לא מסיימי קראי, היא רק על הפסוק בטעינה, עי' ציון 21 ואילך, ועי' פסקי רי"ד שם: לא מסיימי קראי פי' למשמעות טעינה, ועי' רש"י שם ד"ה לא וע"ב ד"ה אלא, ועי' בדבריו שבציון 12. ועי' שם לג א ומכילתא דרשב"י שם: תחת משאו ולא פרוק, וכן הוא במכילתא שם: תחת משאו, ולא שיהא משאו בצדו, ועי' ציון 107, ועי' ציון 12, שי"ס בד' ר"ש שהכתוב "רובץ תחת משאו" יכול להתפרש בטעינה. ועי' מכילתא שם: עזוב תעזוב עמו למה נאמר, לפי שהוא אומר הקם תקים עמו, אין לי אלא טעינה פריקה מנין, תלמוד לומר עזוב תעזוב עמו, וצ"ע אם הכוונה שהוא מלשון הכתוב, וכד' ר"י בן בתירה המובא בהמשך שם, או מכפל הכתובים, והוא כד' הבבלי בד' ר"ש, עי' לעיל וציון 12.
  7. ↑ ב"מ לא א ולב א, ועי' ציון 20 ואילך.
  8. ↑ עי' ציון 16 ואילך.
  9. ↑ תוס' שם לא א, ועי' ציון 255.
  10. ↑ שמות כג ה.
  11. ↑ דברים כב ד.
  12. ↑ עי' ר"ח שם לב ב: לא מסיימי קראי איזה לפרוק ואיזה לטעון; עי' רש"י שם לא א ד"ה לא, ועי' בדבריו שבציון 6; תוס' שם ד"ה לרבי; מהר"א פולדא בדעת ירושלמי שם, עי' ציון 162; עי' יפה עיניים שם בד' הירושלמי שם לגירסת נועם ירושלמי שם, ועי' ציון 163. ועי' ציון 6 ד' הראשונים שחולקים, ועי' ציון 21 ואילך. ועי' תוס' שם שהוכיחו כן ממה שאמרו שם שלר' שמעון ש"לא מסיימי קראי", אי אפשר ללמוד מפרשה לחברתה, משום שאפשר להעמיד את הפרשה בפריקה, ואם פרשה אחת הייתה מפורשת בפריקה, הרי ממילא הפרשה השניה מתפרשת בטעינה ושוב אפשר ללמוד ממנה לפריקה בק"ו, ועי' ציון 24 דחיית הראשונים.
  13. ↑ רס"ג בסהמ"צ עשה כג-כד ובאזהרות לי' הדברות דיבור כבד; סהמ"צ לרמב"ם שם מ"ע רב; אזהרות לר"א הזקן א"ב השני אות ו; החינוך שם; סמ"ג שם; סמ"ק שם; יראים השלם סי' רח. ועי' ציון 28.
  14. ↑ רמב"ם שם ה"א: ולא יפרוק ויניחנו וכו', ובהי"ג: ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, ובסהמ"צ עשה רג: אחר שנורידהו ממנו או אחר שהורידוהו זולתינו; יראים שם; רלב"ג שמות שם; לבוש חו"מ רעב א; ערוך השולחן שם. ועי' ציון 304, שיש שכתבו שאף באופן שלא נפל המשא מעל הבהמה, כגון שקנה משא בדרך, הוא בכלל מצות טעינה.
  15. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  16. ↑ משנה שם לב א: ר"ש אומר אף לטעון, ובגמ' שם שאף חכמים אינם חולקים אלא שאינו חייב לטעון בחינם, עי' להלן; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' משנה שם ותוספתא שם פ"ב: אבל לא לטעון, ובגמ' שם פירשו שאינו חייב לטעון בחנם, ועי' מכילתא דרשב"י שם: עזב תעזוב זו מצות פריקה וכו' וכ"ה במכילתא שם: מכאן היה רשב"י אומר כשם שמצות פריקה מה"ת כך וכו', ועי' ציונים 4, 107, שהמיעוט "תחת משאו" ולא פרוק, ממעט טעינה רק בחינם, ועי' מרכה"מ שבציון 26. ועי' תוספתא שם: ר"ש אומר אף לטעון, שנאמר עמו, עמו על גבי החמור, ועי' מנחת ביכורים ומנחת יצחק על התוספתא שם שפירשוהו ע"פ הגמ' שם, ועי' חס"ד וחזון יחזקאל שם שפי' בע"א. ועי' ציון 19 שהכתוב מדבר במשא שנפל, ועי' ציון 304 על הצריך לטעון קודם שיצא לדרך.
  17. ↑ דברים כב ד.
  18. ↑ ספרי שם רכב; מכילתא שם; מכילתא דרשב"י שם; ירו' שם; ב"מ שם.
  19. ↑ ב"מ שם ורש"י שם בביאורה. ועי' להלן שר"ש חולק, ועי' מכילתא שבציון 26. ועי' ציון 31 שי"ס שהפסוק, או לכל הפחות תחילתו, מדבר על פריקה. ועי' ציון 301 ואילך שצריך להקים אף את הבהמה. ועי"ש שדרשו כן מ"נפלים בדרך", ואין מפורש אם דרשו כן מנפלים לשון רבים, ומשמע אף המשא (אף שיש לפרש ל' רבים על השור והחמור, כמו בפסוק א: שור אחיך או שיו נדחים), או שדרשו מייתור תיבת 'בדרך', משמע שהכל מונח על הקרקע, ועי' ציון 245, שדרשו בדרך לדרשה אחרת.
  20. ↑ ב"מ לא א ולב א. ועי' תוספתא שם: ר"ש אומר אף לטעון שנא' עמו עמו ע"ג החמור, וחכמים אומרים עמו אתה בשכר, ועי' מנחת ביכורים ומנחת יצחק וחס"ד וחזון יחזקאל שפי' באופנים שונים, וצ"ע איך משמע מעמו שטוען ע"ג החמור, ועי' ציון 257, שדרשו מעמו דרשה אחרת.
  21. ↑ עי' רש"י שם ד"ה לא וע"ב ד"ה אלא, ועי' בדבריו שבציון 25; רמב"ן שם לא א; רשב"א שם; ריטב"א שם ד"ה אבל; ר"ן שם; תר"פ בשטמ"ק שם בשם השר מקוצי והר"פ; תוס' שאנץ בשטמ"ק שם לב א ד"ה ור"ש; עי' פסקי רי"ד שם: לא מסיימי קראי פי' למשמעות טעינה.
  22. ↑ ב"מ לב א.
  23. ↑ עי' ציון 6.
  24. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם; ריטב"א שם; ר"ן שם; עי' תר"פ בשטמ"ק שם בשם השר מקוצי והר"פ שם. ועי' ראשונים הנ"ל שפירשו שאין כוונת הגמ' שם לא א שלר"ש שאומר "לא מסיימי קראי" אי אפשר ללמוד טעינה מפריקה משום שכל פרשה אפשר להעמיד בטעינה הקלה, אלא שלולי שכתבה תורה "עמו" בשני הפרשיות, היו מתפרשות שני הפרשיות בפריקה, ואחת מהם נכתבה בשביל חידוש שנתחדש בה. ועי' ציון 6 לגבי פריקה.
  25. ↑ עי' ר"ח שם לב ב: לא מסיימי קראי איזה לפרוק ואיזה לטעון; עי' רש"י שם לא א ד"ה לא, ועי' בדבריו שבציון 21; תוס' שם ד"ה לרבי; מהר"א פולדא בדעת ירושלמי שם, עי' ציון 162; עי' יפה עיניים שם בד' הירושלמי שם לגירסת נועם ירושלמי שם, ועי' ציון 163. ועי' תוס' שם שהוכיחו כן ממה שאמרו שם שלר' שמעון ש"לא מסיימי קראי", אי אפשר ללמוד מפרשה לחברתה, משום שאפשר להעמיד את הפרשה בפריקה, ואם פרשה אחת הייתה מפורשת בפריקה, הרי ממילא הפרשה השניה מתפרשת בטעינה ושוב אפשר ללמוד ממנה לפריקה בק"ו, ועי' ציון 24 דחיית הראשונים. ועי' ציון 12 לגבי פריקה.
  26. ↑ מכילתא שם. ועי' מרכה"מ רוצח שם בד' הירושלמי שם, שת"ק שאמר במשנה שם אבל לא לטעון, סובר כר' יאשיה שאין טעינה כתובה מפורש בתורה, ועל זה נחלק ר"ש, ועי' ציון 162. ועי' אהלי יהודה על הספרי שם, שיישב הספרי כר' יאשיה, ועי' פי' הרי"פ לרס"ג עשה כג - כד שדן אם יש לפרש כן. ועי' מרכה"מ שם שלד' ר' יאשיה צעב"ח, ע"ע, אינו מה"ת, ועל כן אין בפריקה חומר על טעינה, ועי' להלן ציון 120 ואילך, שאף לסוברים שצעב"ח אינו מה"ת, י"ס שפריקה חמורה מטעינה. ועי' ציון 254 ואילך מחלוקת ראשונים אם יש מצוה לסייע כשהבעלים יכול לבדו בדוחק, ולא מצינו מחלקים בזה בין פריקה לטעינה, ואפשר שהרגילות היא שפריקה יותר יכול בדוחק. ועי' ציון 302.
  27. ↑ עי' רס"ג שם ושם; סהמ"צ לרמב"ם מ"ע רב ורג; החינוך מצוה פ ותקמא; סמ"ג עשין פ-פא; סמ"ק נד נה; יראים שם. ועי' ציון 12, שי"ס בדעת ר' שמעון שאין פרשה מסוימת לפריקה ולטעינה אלא שכפל הפרשיות מרבה אף טעינה, וצ"ע אם אף לדעתו הן ב' מצוות עשה נפרדות, ועי' דעת ר' יאשיה שבציון 26, ולכאורה לדעתו אין למנות טעינה בפני עצמה. ועי' ציון 31 ואילך, לדעות שהלאו הוא בין בפריקה ובין בטעינה, אם הוא אותו לאו, וציונים 36, 46, שאין מונים בשניהם אלא לאו אחד. ועי' ספרי כי תצא פיסקא רכה: לא תראה מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר כי תראה מצות עשה, ומשמע שב' הפרשיות עוסקות בדבר אחד, ושרק בפרשה בשמות יש עשה, ועי' ציון 29. ועי' רמב"ן דברים שם: והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליו במצות לא תעשה, ומשמע שעשה בטעינה כבר ידענו משמות שם, אך בהמשך דבריו משמע ששמות שם מדבר בפריקה, ועי' פירוש בית היין על הרמב"ן שם.
  28. ↑ רס"ג שם ושם; ספהמ"צ לרמב"ם מ"ע רג; אזהרות לר"א הזקן א"ב השני אות ו; החינוך מ' תקמא; יראים שם; סמ"ג שם; סמ"ק נה.
  29. ↑ עי' ספרי כי תצא פיסקא רכה: לא תראה, מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר כי תראה מצות עשה, משמע שמוסיף לאו על הפרשה בשמות שהיא בפריקה, עי' ציון 4, ועי' אהלי יהודה וזרע אברהם ועמק הנציב על הספרי שם ופי' הרי"פ לרס"ג עשה כג - כד, שהק' שהרי 'לא תראה' לחכמים נאמר בטעינה, עי' ציון 17 ואילך ובספרי שבציון הנ"ל, ויישבו בכמה דרכים, ועי' ציון 31 ואילך; עי' מכילתא משפטים כ, ועי' ציון 36; מעשה רוקח שם ומנ"ח מ' פ ותקמא ומעין החכמה (ברלין) דף קכד וחת"ס (השלם הו' מכון חת"ס) ב"מ לב א ופי' הרי"פ לרס"ג שם, בד' הרמב"ם רוצח פי"ג ה"ב וסהמ"צ מ"ע רב ול"ת ער, ועי' ציונים 41, 43, פי' אחר בדבריו, וציון 41 ואילך אם לדעתו יש לאו אף בטעינה; עי' אזהרות לר"א הזקן במנין הלאוין: חמור מהביט ותתעלם נופל בסבלו, ועי' פי' הרי"פ שם שדייק מהל' "בסבלו" שמדבר בפריקה, ועי' מתק אזהרות על האזהרות שם, שדחה דבריו; עי' העיטור המובא בתמים דעים סי' קעט, שכ' שיש מפרשים שאין מברכים על פריקה וטעינה משום שיש בהם לאו; יראים השלם סי' רח, ועי' ציון 36; עי' סמ"ג לאוין קסט שמשמע שהלאו בין בפריקה ובין בטעינה, וכ"כ בד' מעין החכמה שם; סמ"ק מ' עז, ועי' ציון 31; המנ"ח ופי' הרי"פ ומעין החכמה וחת"ס שם בד' החינוך מ' תקמא, ועי' ציון 43, ועי' ציון 41 ואילך אם לדעתו יש לאו אף בטעינה; חרדים ל"ת פ"ה אות כט; חי' ר"ש היימן ב"מ סי' ה, והוכיח כן מהדין שפריקה קודמת לטעינה, עי' ציון 126, ואם היה הלאו רק בטעינה היה הלאו דוחה את העשה, וצ"ע לד' החולקים, עי' ציון 38, ועי' ציון 41. ועי' רס"ג לאוין קכב, ולא פי' במה הלאו, ובאזהרות לי' הדברות לא מנה לאו כלל בבהמה שנפלה, ועי' פי' הרי"פ שם שהוא לשיטתו שאין מונים לאו במקום העשה, ושבספהמ"צ חזר בו מהטעמים שבציונים 43, 236, 328. ועי' סמ"ג ל"ת קסט שמנה לאו, ולא פירש אם בפריקה או בטעינה, ומשמע קצת שם שבשניהם יש לאו.
  30. ↑ דברים כב ד. עי' ספרי שם, ועי' ציון 29; עי' סהמ"צ לרמב"ם שם ושם ורמב"ם שם שהביא לאו זה על פריקה, ועי' פי' הרי"פ לרס"ג שם, ועי' מנ"ח שבציון 34, שכוונת הרמב"ם שהוא נלמד מק"ו, ועי' ציון 36, ועי' מעשה רוקח שם, שהרמב"ם בסהמ"צ שם סובר ש"לא תראה" הוא לאו בטעינה ו"וחדלת" הוא לאו בפריקה; עי' סמ"ג שם; סמ"ק שם, ועי"ש שכ': דכתיב לא תוכל להתעלם (שם ג), ופסוק זה כתוב בהשבת אבדה, ועי' פי' הרי"פ שם וצביון העמודים שם שאין הלשון מדוקדק, והכוונה לפסוק (שם ד) לא תראה וגו' והתעלמת, שמשמעותו 'לא תוכל להתעלם', ועי"ש שמשמע שהפסוק מדבר בין בפריקה ובין בטעינה, עי' ציון 41; החינוך מ' תקמ, ועי' ציון 31.
  31. ↑ עי' החינוך מ' תקמ, ועי' מנ"ח שם שלד' החינוך א"א לומר שהוא נלמד ק"ו מטעינה, משום שבמ' תקמא בטעינה לא הזכיר כלל שיש לאו כמו שהזכיר במ' פ בפריקה, וכן כתבו שמשמע בדברי החינוך, פי' הרי"פ לרס"ג ומעין החכמה וחת"ס שם, עי' ציון 42; עמק הנציב על הספרי שם בפי' הספרי, וכ' שלולי דברי הרמב"ם שם יל"פ שהספרי סובר כר"ש, והכוונה כסוברים בדעתו שאף אחר שנכתבו ב' הפרשיות אין מפורש איזה פרשה עוסקת בפריקה, עי' ציונים 12, 25; פי' הרי"פ לרס"ג שם בפי' הספרי והמכילתא שם ולד' הרמב"ם בהלכות והחינוך שם, וכ"כ לד' ר"ש שסובר שאין הפסוקים מסוימים, ולדבריו הכתוב בדברים יכול להתפרש בפריקה, עי' ציונים 12, 25, וכ' שאפשר שהספרי הנ"ל הוא כר"ש, ועי' ציון 42, ועי' ציון 36, שבד' הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת שם הסיק שפי' המכילתא בע"א. ועי' מעין החכמה ופי' הרי"פ לרס"ג שם שתמהו, שהרי לרבנן הפסוק מדבר בטעינה, עי' ציון 18 ואילך, ועי' חת"ס שם שפי' שתחילת הכתוב מדבר בפריקה וסופו בטעינה, והביא לזה קצת ראיה מפסחים קיג ב.
  32. ↑ עי' ציון 17 ואילך שהפרשה מדברת בטעינה, ועי' ציון 41 ד' הסוברים שיש לאו בטעינה.
  33. ↑ זרע אברהם על הספרי שם; מנ"ח מצוה פ ותקמ"א; עמק הנצי"ב על הספרי שם.
  34. ↑ מנ"ח שם ושם; עמק הנצי"ב שם. ועי' עמק הנצי"ב שם, שאין לפרוך מה לטעינה שכן בשכר, משום שבחינם אינו פטור, אלא שרשאי ליטול שכר על טרחתו, ולשיטתו בציון 86, ועי' ראשונים שבציון 79 שחולקים ע"ז, ועי' ציון 40 שי"ס שאין הלאו אלא בפריקה בחינם, ולפ"ז לא שייכת הפירכה הנ"ל. ועי' פי' הגרי"פ לרס"ג שם שכ' שאין משמע כן במכילתא ובספרי.
  35. ↑ זרע אברהם שם, וכ' שמאחר ובשניהם יש עשה ולא תעשה למדים אחד מהשני, או שדורשים גז"ש תראה תראה.
  36. ↑ שמות כג ה. סהמ"צ לרמב"ם שם לפי' המעשה רוקח על הרמב"ם שם ופי' הרי"פ לרס"ג שם, ועי' להלן; עי' יראים השלם סי' רח. ועי' פי' הרי"פ לרס"ג שם שתמה שאין הפירוש בד' המכילתא שם מוכרח, ומניין לרמב"ם לחדש ש"וחדלת" נחשב לאו. ועי' פי' הרי"פ שם שהרמב"ם לא מנה לאו זה כי שני הלאוין מדברים בפריקה ואין מונים ב' לאוין בעניין אחד, והוא לשיטתו שלד' הרמב"ם בסהמ"צ אין לאו בטעינה, עי' ציון 42, ועי' מעשה רוקח שבציון 46 מדוע לא מנה הרמב"ם לאו זה בסהמ"צ לדעתו שיש לאו נפרד בטעינה.
  37. ↑ פי' הרי"פ לרס"ג שם ע"פ אבן עזרא ובעל הטורים (בפי' הארוך) וחזקוני שמות שם, וע"פ הכלל שכל השמר, פן ואל, הוא לא תעשה, עי' ערובין צו א וע' אזהרה: לשונות האזהרה. ועי' ציון 356.
  38. ↑ בהגר"א חו"מ רעב ס"ק ג; ערוך השולחן שם, ופי' כן אף בד' הרמב"ם בס' המצוות שם, שמה שכ' שיש לאו במתעלם מלפרוק הוא משום הטעינה שאחריה.
  39. ↑ עי' ציונים 51 ואילך, 58 ואילך, ועי"ש ושם אם פריקה מחויבת בחינם רק כאשר אינו מקבל שכר על טרחתו, או אף במקום שמפסיד מלאכתו מחמת הסיוע.
  40. ↑ פי' הרי"פ לרס"ג עשה כג - כד בד' הרמב"ם בסהמ"צ והחינוך שבציון 42 שהלאו נאמר רק בפריקה, ומאחר ולמדו הדין שפריקה חלוקה מטעינה לגבי חיובה בחינם מכפל הפרשיות של פריקה וטעינה, עי' ציונים 72 ואילך, 102 ואילך, אין זה אלא בעשה, אבל הלאו אינו כפול.
  41. ↑ מעין החכמה (ברלין) דף קכד ומנ"ח מ' פ ותקמא ופי' הרי"פ לרס"ג עשה כג - כד בד' הרמב"ם רוצח פי"ג ה"ב; עי' העיטור המובא בתמים דעים סי' קעט, שכ' שיש מפרשים שאין מברכים על פריקה וטעינה משום שיש בהם לאו; יראים השלם סי' רח; עי' סמ"ג לאוין קסט שמשמע שהלאו בין בפריקה ובין בטעינה, וכ"כ בד' מעין החכמה שם; סמ"ק מ' עז, ועי' ציון 31; רמב"ן דברים כב ד, ועי' ציון 27 ובספרי שבציון הנ"ל; בהגר"א חו"מ רעב ס"ק ג; ערוך השולחן שם, ופי' כן אף בד' הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת ער, שמה שכ' שיש לאו במתעלם מלפרוק הוא משום הטעינה, שבדרך כלל כל הנצרך לפריקה צריך אח"כ לטעינה, ולד' משעה שרואה מתחייב אף בטעינה, עי' ציון 48, ועי' סהמ"צ לרמב"ם מ"ע רב, שמשמע שהלאו הוא בפריקה לבד. ועי' מעין החכמה ומנ"ח שם שהוכיחו כן מל' הרמב"ם שם: ולא פרק ולא טען ביטל מ"ע ועבר על ל"ת, ועל כרחך הכוונה "או לא פרק או לא טען" שאם לא כן היה עובר על ב' עשין, הרי שבכל אחד יש גם לאו, ועי' חת"ס שם שדחה, שכוונת הרמב"ם שלא פרק ואף לא טען, אבל אינו עובר אלא על הפריקה משום שעוד לא התחייב בטעינה, עי' ציון 49, ועי' ציונים 38, 43 פי' אחרים בדבריו. ועי' רס"ג לאוין קכב, ולא פי' במה הלאו, ועי' ציון 29. ועי' אזהרות לר"א הזקן במניין הלאוין, ועי' ציון 29. ועי' חי' ר"ש היימן שבציון 29, שהוכיח שיש לאו בפריקה מהדין שפריקה קודמת, וכדבריו יש להוכיח שיש לאו בטעינה, ממה שבשונא לטעון ואוהב לפרוק טעינה קודמת, עי' ציון 192, וצ"ע לד' החולקים, עי' להלן.
  42. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת ער לפי' הרי"פ לרס"ג שם, ועי' חת"ס שבציון 41, שסובר שאין הכרח מהרמב"ם בהלכות שם שחולק; עי' החינוך תקמא שלא הזכיר שעובר על לאו כמו שהזכיר במ' פ בפריקה, וכ"מ בלשונו במ' תקמ שהלאו רק בפריקה, וכ"כ שמשמע בדעתו פי' הרי"פ ומעין החכמה וחת"ס שם, ועי' ציון 31; חרדים ל"ת פ"ה אות כט, שלא הזכיר אלא בהמה הרובצת תחת משאה, ועי"ש מצוות עשה פ"ה (אות מו ואילך) שהזכיר פריקה וטעינה בנפרד; פי' הרי"פ לרס"ג שם בפי' הספרי כי תצא פיסקה רכה והמכילתא משפטים כ, וכ"כ בד' ר' שמעון שסובר שאין הכתובים מסויימים, עי' ציון 20 ואילך, וא"כ הלאו מפורש בפריקה, והפרשה הנוספת המלמדת על טעינה מתרבה בה רק עשה, וכ' שהספרי שם שמשמע כן, יכול להתפרש כד' ר"ש, ועי"ש אם שייך לפרש כן אף לד' תוס' שבציון 9, ועי' ציון 31.
  43. ↑ קרית ספר רוצח שם, ועי' ציון 48, שלדעתו חיוב הטעינה הוא אף קודם שפרקו מהבהמה; פי' הגרי"פ לרס"ג שם, שכ' שכפי' הקרית ספר שם משמע בלשון הרמב"ם שם, ושאפשר שכן ד' הרס"ג שם, ולכן מנה גם העשה וגם הלאו אף שלדעתו בכל מקום שיש לאו ועשה מונים רק אחד מהם, משום שלפירוש זה העשה והלאו הם בב' אופנים נפרדים. ועי' חת"ס שבציון 49, שאף הוא מפרש את לשון הרמב"ם שם שאינו מדבר בפריקה לבד או בטעינה לבד, אלא באופן שיש טעינה אחר הפריקה.
  44. ↑ עי' ציון 36.
  45. ↑ עי' ציון 41.
  46. ↑ מעשה רוקח על הרמב"ם רוצח פי"ג ה"ב, וכ' שהרמב"ם שם שהזכיר רק ל"ת אחד, הוא משום שהלאו של וחדלת אינו מפורש בתורה, ועל כן גם לא מנאם בסהמ"צ לב' לאוין, וצ"ע אם כוונתו שאין זה לאו גמור, וצ"ע לסוברים שהלאו נאמר בין בפריקה ובין בטעינה, ועי' ציונים 31 ואילך, 41, ד' הסוברים שיש לאו אחד בפריקה ובטעינה, וצ"ע לדעתם אם כשמתעלם מפריקה וטעינה באותו אדם או באותה בהמה, עובר בלאו זה ב' פעמים או פעם אחת. ועי' סהמ"צ שם שהלאו הוא שלא להניח הנבוך במשאו בדרך, וכ"כ בסימני המצוות בתחי' הל' רוצח, ומשמע שההתעלמות מהפריקה והטעינה אחת היא, ועי' ציון 48 ואילך אם מתחייב בפריקה וטעינה בבת אחת או שמתחייב בטעינה רק אחר הפריקה.
  47. ↑ ציון 229 ואילך.
  48. ↑ קרית ספר רוצח פי"ג ע"פ גירסתו ברמב"ם שם: ביטל ב' מצוות עשה; עי' סמ"ע חו"מ רעב ס"ק ד שכ' על "מצות עשה" שכ' השו"ע: ר"ל עזב תעזב הקם תקים; עי' מעין החכמה (ברלין) עמ' קכד, ועי' להלן; עי' מנ"ח מ' תקמא, ועי' להלן; ערוך השולחן חו"מ רעב ג ע"פ סהמ"צ לרמב"ם ל"ת ער, עי' ציון 41, ועי' ערוך השולחן סעי' א; שו"ת ישכיל עבדי ח"ד סי' י. ועי' ל' הרמב"ם שם לפנינו: ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה, וכ"ה בשו"ע שם א, ועי' מעין החכמה ומנ"ח שם שכוונת הרמב"ם, ולא פרק או לא טען, שאם כוונתו שמתעלם מפריקה וטעינה יחד, היה צ"ל שעובר על ב' עשין, ועי' שו"ת ישכיל עבדי שם שאפשר לפרש דברי הרמב"ם שם: ביטל מצוֹת עשה, ל' רבים.
  49. ↑ עי' לבוש שם: ואם הניחו ולא פרק ולא טען ביטל מ"ע דעזב תעזב ועבר על מצות ל"ת, ולא הזכיר עשה של טעינה, ועי' להלן; חת"ס (השלם הו' מכון חת"ס) ב"מ לב א; ר"צ שפירא מובא בשו"ת ישכיל עבדי שם. ועי' חת"ס ור"צ שפירא שם, שביארו בזה לשון הרמב"ם שם כגיר' שלפנינו, שמש"כ: לא פרק ולא טען, אין הכוונה או לא טען, אלא שלא פרק וממילא לא טען.
  50. ↑ עי' להלן, שהראשונים פירשו שזהו שאמרו פריקה בחינם, ועי' ציונים 60, 62, שי"ס שמה שאמרו פריקה בחינם הוא שאינו נוטל מה שהפסיד ממלאכתו, ולדעתם ק"ו שאינו נוטל שכר הטרחה. ועי' חו"ב לב א שכ' ע"פ רמב"ן בתוה"א שער הסכנה, שאם נטל שכר על הפריקה, אי"צ להחזיר.
  51. ↑ מכילתא דרשב"י כג ה וברייתא ב"מ לב א וגמ' שם בביאור המשנה שם: מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, שהכוונה מצוה לפרוק בחינם, ונפסק ברמב"ם רוצח פי"ג ה"ז ובטור חו"מ רעב א ובשו"ע שם ו, ועי' ציון 72, אם דין זה הוא מסברא או מדרשה.
  52. ↑ עי' רש"י שבציון 78 לגבי טעינה בשכר; רמב"ן ב"מ לב א בפי' הב'; ריטב"א שם; רבינו יהונתן שם; רא"ש שם סי' כח; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; ר"ן שם ב בשם י"א; נמו"י שם א בשם איכא מ"ד; תלמיד הרשב"א שם בשם יש מי שכתב; מאירי שם בשם י"א; טור שם; רמ"א שם; בית אהרון שם בד' הראשונים שבציון 75 שבלא פסוק היינו אומרים שטעינה בחינם; חי' ר"ש היימן שם סי' ה בד' הראשונים הנ"ל. ועי' ציון 78. ועי' ציון 62, שי"ס שאף שבכלל פריקה בחינם הוא שאין נוטל הפסד מלאכתו, בכל אופן טעינה בשכר פירושה שאף נוטל שכר טרחתו, ומדבריהם משמע שפריקה בחינם בא לומר שהדין שונה מטעינה, הן בכך שאין נוטלים עליה שכר והן שאין נוטלים מה שהפסידו.
  53. ↑ עי' פי' הראב"ד על הספרי כי תצא פיסקא רכה: או שהייתה אבידה שלו מרובה משל חבירו, ופי': שבעוד שמקים עמו מתבטל ממלאכתו יותר משווי הפריקה, ועי' ציון 78; ריטב"א ב"מ לב א, ועי"ש ב ד"ה היה; רא"ש שם סי' כח; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; י"א בר"ן שם, ועי' ציון 60 שחולק; נמו"י שם א בשם איכא מ"ד; תלמיד הרשב"א שם בשם יש מי שכתב; טור חו"מ רעב א; רמ"א שם ו: כמו באבדה, ובהל' השבת אבדה סי' רסה כ': ואם אין שם בעלים או ב"ד שלו קודם. ועי' פנ"י שם לא ב שכ' שכן משמע מלשון הפוסקים, ונראה כוונתו שהפוסקים שסתמו בלשון "בחינם ובשכר", משמע לגבי נטילת שכר הפעולה.
  54. ↑ רמב"ן שם לב א בפי' הב': נוטל שכרו כדין אבדה; רבינו יהונתן שם בפי' ב, ועי' בדבריו שבציון 60; רא"ש שם; רבינו ירוחם שם; י"א בר"ן שם; מאירי שם בשם י"א, ועי' ציון 60 שחולק; טור שם; רמ"א שם; בית אהרון שם בד' ראשונים שבציון 75, עי' ציון הנ"ל וציון 52; חי' ר"ש היימן שם סי' ה בד' הראשונים שבציון 75.
  55. ↑ דברים טו ד.
  56. ↑ ב"מ ל א וב, ע"ע השבת אבדה ציון 416 ואילך.
  57. ↑ ריטב"א שם; י"א בר"ן שם; נמו"י שם בשם איכא מ"ד. ועי' ספרי שהביאו על הכתוב בדברים כב ד: והתעלמת, שבהייתה אבידה שלו מרובה משל חבירו פטור, ועי' ציון 78, שלסוברים שטעינה בשכר הכוונה שנוטל שכר על טרחתו, אפשר שהספרי מדבר בפריקה, ועי' ציון 31.
  58. ↑ עי' ציון 51.
  59. ↑ ראשונים שבציון 52.
  60. ↑ רמב"ן שם בצד א'; רבינו יהונתן שם בפי' א, ועי"ש שלפירוש זה המשנה שם ל ב, היה בטל מן הסלע וכו' נותן לו שכרו כפועל, אינו בפריקה אלא בטעינה וכרבנן, וצ"ע שלכאו' המשנה מדברת בהשבת אבדה; ר"ן שם והביאו הנמו"י שם; תלמיד הרשב"א שם; מאירי שם; פנ"י לא ב שכן הדעת נותנת, אבל מהפוסקים ומהרא"ש מבו' לא כן, ושם לב א כתב ששוב מצא סברתו בנמו"י; בית אהרון שם בד' רש"י שבציון 72, עי' ציון הנ"ל וציון 52; חי' ר"ש היימן שם בד' רש"י שבציון 72. ועי' מאירי שם: מתוך שיש בה צער בעלי חיים אין משהין להתנות על השכר, ואפשר שכוונתו לטעם למה אין נוטלים שכר על הפעולה, עי' ציון 50.
  61. ↑ עי' ציון 51.
  62. ↑ רמב"ן שם; רבינו יהונתן שם; ר"ן שם; תלמיד הרשב"א שם; פנ"י שם; בית אהרון שם; חי' ר"ש היימן שם. ועי' מאירי שם שמשמע שטעינה בשכר ופריקה בחינם הוא לגבי נטילת שכר הטרחה, עי' ציון 78 אבל בכל זאת בפריקה אין נוטל מה שהפסיד.
  63. ↑ ע"ע השבת אבידה ציון 416 ואילך.
  64. ↑ רמב"ן שם, ואפשר שאין כוונתו אלא לסוברים שצעב"ח מדאורייתא, ועי' להלן; ר"ן שם; עי' ריצב"ש בשטמ"ק שם ב ד"ה ואפילו, אבל אין מפורש אם דעתו שבחינם הוא שאינו נוטל הפסד מלאכתו או שאינו נוטל שכר טרחתו; פנ"י שם לב א ולא ב. ועי' הערות הגרי"ש אלישיב שם לב ב, שאין כוונת הר"ן לתת טעם מדוע פריקה בחנם, שהרי לר"ש אף טעינה שאין בה צעב"ח היא בחינם, ועוד שא"כ לסוברים שצעב"ח אינו מה"ת מדוע פריקה בחינם, אלא כוונתו להביא ראיה שפירוש "בחינם" הוא שאינו מקבל אף הפסד מלאכתו, ועי' ריצב"ש שם, שר"ש סובר שאף צער הישראל מספיק בשביל לחייבו בחינם, ועי' ציון 95 בד' ר"ש, ועי' ציון 66.
  65. ↑ ע"ע מצות עשה על חיוב הפסד לצורך קיום מצוה. פנ"י שם ושם; חי' ר' שלמה היימן שם. ועי' ראשונים שבציון 116, שאף בטעינה יש צעב"ח, ולפ"ז צ"ע מפני מה אין טעינה בחינם, עי' ציון 78 ואילך, הרי אף בה יש צעב"ח, וע"ע צעב"ח שיש מחלקים בין צער גדול לקטן.
  66. ↑ רמב"ן שם. ועי' ציון 65, שטעם הר"ן הוא משום שאין הוא מצוה לחברו, ולטעם הרמב"ן אין שייך טעם זה. ועי' ציון 95.
  67. ↑ מאירי שם, וצ"ע מה החילוק בין גדול לקטן, ואפשר שסובר ששכר ביטול מלאכה מתקנת חכמים, או שסובר שהוא מדרשה שדרשו בהשבת אבדה, וסובר שמשום טעם זה אין ללמוד משם.
  68. ↑ עי' ציון 51 ואילך וציון 62.
  69. ↑ עי' ציון 79 ואילך, וציון 93.
  70. ↑ עי' ציון 4.
  71. ↑ עי' ציון 110 ואילך, על החומר שבפריקה על טעינה, ושי"ח שאינה חמורה.
  72. ↑ ריטב"א ומהרש"א שם בד' רש"י שם לב א ד"ה לומר בביאור הגמ' שם במקור הלימוד שפריקה בחינם, ועי' ציונים 104, 134. ועי' ציון 75, שהראשונים הקשו על רש"י, שמסברא ובלא פסוק אף טעינה בחינם, ועי' בית אהרון שם ד"ה פריקה וחי' ר"ש היימן שם, שרש"י סובר כדעה שבציון 96 שהשכר שבטעינה הוא תשלום על הפסד מלאכתו, ולדעה זה אף בלא פסוק טעינה בשכר, שכך הדין אף בהשבת אבדה, ע"ע ציון 416 ואילך, ועי' ציון 78 שנראה שאין ד' רש"י כן, ועי' אהא"ז גזילה פי"ב ה"ג, שלד' רש"י קידושין נח ב ד"ה בשכר ורמב"ן בתורת האדם שער הסכנה, מותר ליטול שכר על מצוה כשיש בה טורח גדול, ועי' בית מאיר או"ח תקפה ה, וע"ע השבת אבדה ציון 412 ואילך, ולפ"ז אפשר שצריך פסוק לומר שפריקה בחינם, ועי"ש שכ' לחלק לד' הרמב"ן שם בין השבת אבדה לפריקה משום שיש בה צעב"ח ואינה חובה לחברו, ועי' ציון 76, ועי' הערות הגרי"ש אלישיב בכורות כט ב, שחולק על הפי' ברש"י קידושין שם. ועי' מהר"ם שיף שם שהקשה לפירוש המהרש"א שם ברש"י, מניין לר"ש, הסובר שאין פרשה מיותרת, שפריקה וטעינה בחינם ולא בשכר, ועי' בית אהרון שם ע"ב ברש"י ד"ה זקוק, ועי' חמד"ש שם שתמה על המהרש"א הנ"ל.
  73. ↑ עי' ציונים 79, 92.
  74. ↑ חת"ס ב"מ סח א ע"פ תוס' שם ד"ה ונותן, ואפשר שאין כוונת התוס' אלא להביא ראיה מטעינה שבלא פסוק הדין הוא בחינם, אבל אין כוונתם שאין זה מקור הדין, ועי' ריטב"א שם לא ב ד"ה היה ורא"ש שם סי' כד, שהוכיחו מטעינה כדרך התוס' שם.
  75. ↑ תוס' לא א ד"ה למה, ועי' מהרש"א שם; ריטב"א שם; תוס' הרא"ש שם; תוס' ר"פ שם; שטמ"ק שם, וכ"כ אף בד' רש"י; מהרמ"ש שם בד' רש"י. ועי' ריטב"א ותוס' הרא"ש ותוס' ר"פ שם שהקשו כן על הפי' שבציון 72, שהרי מסברא בלא ייתור אף חיוב טעינה הוא בחינם, ועי' בית אהרון וחי' ר"ש היימן שבציון 72 שביארו שי' רש"י, ועי' שטמ"ק ומהר"ם שיף ויד דוד שם שכתבו לפרש כראשונים הנ"ל אף בד' רש"י שם, וכן משמע שמפרשים בדעתו הרא"ש והתוס' ר"פ בשטמ"ק שם, ועי' שטמ"ק וגליון הש"ס שם.
  76. ↑ עי' בכורות כט ב וש"נ, וע"ע מצות עשה. עי' ריטב"א שם לא ב ד"ה היה; מנ"ח מצוה פ. ועי' אהא"ז גזילה פי"ב ה"ג, שי"ס שיש מצות שאין איסור ליטול עליהן שכר, רק שאין לו זכות לכך משום שהתורה חייבה אותו במצוה, ושי"ס שבמצות שיש בהם טורח מותר ליטול שכר על טרחתו, וע"ע השבת אבדה ציון 408 ואילך, ועי' חת"ס שבציון 74, שהוכיח מהתוס' שבציון הנ"ל שאין אומרים "מה אני בחינם" במצוות שבין אדם לחבירו, ועי' תוס' ר"פ לא ב ד"ה נותן, שנראה שבמקום שלמדה תורה "שלך קודם לשל כל אדם", אין אומרים "מה אני בחינם".
  77. ↑ רא"ש ב"מ פ"ב סי' כח, ע"פ יבמות קו א וב"ק קטז א: טול דינר והעבירני, וע"ע התחייבות ציון 87; טור חו"מ רעב א. ועי' פרישה שם שאין זה משום שיכול לומר משטה הייתי, אלא משום שכיון שהוא חייב כשמשלם לו כשיעור שכרו הראוי, אף אם התנה ביותר מכך הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, וצ"ע שבדין טול דינר והעבירני מבואר בגמ' שהוא משום משטה.
  78. ↑ עי' רש"י שם לב א ד"ה לומר: אבל טעינה לא נצטווית אלא בשכר, ועי' בית אהרון שם ד"ה פריקה וע"ב ברש"י ד"ה זקוק וחי' ר"ש היימן שם, שפי' ד' רש"י בע"א; עי' רמב"ם רוצח פי"ג ה"ז: הרי זו מצוה ונוטל שכרו; רמב"ן שבציון 59, שפריקה בחינם הוא שאינו יכול ליטול שכר; ריטב"א שם לא ב ד"ה היה בטל ולב א ד"ה ה"ק; רבינו יהונתן שם בפי' הב'; עי' תוס' ר"פ שם לא א ד"ה אבל: מה לטעינה שכן בשכר אבדה תוכיח, ומוכח שנוטל שכר יותר מאשר אבדה, ולא כראשונים שבציון 93; רא"ש שם סי' כד וכח; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד שפריקה בחינם הוא שאינו נוטל שכר; ר"ן שם ב בשם י"א; נמו"י שם א בשם איכא מ"ד; תלמיד הרשב"א שם בשם יש מי שכתב; עי' מאירי שם: ה"ז עושה מצוה ונוטל שכרו; רלב"ג שמות שם: השורש השישי; טור שם; עי' שו"ע שם ו: ה"ז מצוה ונוטל שכרו; לבוש שם, עי' ציון 84; בית אהרון שם בד' הראשונים שבציון 75 שבלא פסוק היינו אומרים שטעינה בחינם; חי' ר"ש היימן שם בד' הראשונים שבציון 75 שבלא פסוק היינו אומרים שטעינה בחינם. ועי' ספרי שם שאמרו על הכתוב בדברים כב ד: והתעלמת, שבמלאכה שלו מרובה משל חבירו פטור, ועי' ציון 19 שפסוק זה מדבר בטעינה, הרי שלספרי טעינה דינה כהשבת אבדה, שהרי אם יכול ליטול שכר בודאי שאי"צ להפסיד, ואפשר שדעות אלו יפרשו הספרי כר"ש שטעינה בחינם, או שיפרשוהו על פריקה, עי' ציון 31, ועי' סמ"ק עשין נד, שהביא הספרי הנ"ל וסיים: הא שווה כשל חבירו חייב, ויש להאריך בזה.
  79. ↑ ברייתא שם לב א וגמ' שם בביאור המשנה: מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר"ש אומר אף לטעון, שהכוונה אבל לא לטעון בחינם, ור"ש אומר אף לטעון בחינם, ועי' מכילתא דרשב"י כג ה: פריקה בחינם, ולד' הבבלי ר"ש חולק.
  80. ↑ ראשונים ואחרונים שבציון 78.
  81. ↑ רא"ש שם; טור שם; לבוש שם ו. ועי' ציון 86, שלסוברים שנוטל שכר הטעינה, אין המצוה אלא להשכיר עצמו כפועל.
  82. ↑ פנ"י שם לא ב ולב א; בית אהרון שם לב א. ועי' ציון 85 ואילך.
  83. ↑ ע"ע מצות עשה, ועי' אהא"ז ובית מאיר שבציון 72, ועי' שו"ת בית שלמה ח"א יו"ד סי' כא ושדי חמד ח"ה מערכת השין כלל כג. ועי' רשימות שיעורים שם לב א, שכתב שכל מצוה שיש בה תועלת אף בלא צורך המצווה, מותר לקחת שכר, ופירש לפ"ז מדוע טעינה בשכר, וכ' טעם לחלק בין פריקה לטעינה.
  84. ↑ עי' ציון 102 ואילך, ועי' חת"ס שבציון 74. ריטב"א שם לא ב ד"ה היה; עי' רא"ש שם סי' כד; לבוש שם; מנ"ח מצוה פ. ועי' מנ"ח שם שסובר שהוא גזה"כ.
  85. ↑ עי' רלב"ג שמות שם: השורש השישי שכ' טעם זה, אך לא הזכיר שבשאר המצוות אין נוטלים שכר; מרכבת המשנה רוצח פי"ג ה"ט ע"פ הרלב"ג שם, ושלכן הוא חלוק מפריקה שאין בה צעב"ח; דברות משה ב"מ סי' ל ענף ד בטעם השני.
  86. ↑ רלב"ג שמות שם; דברות משה שם בטעם הראשון.
  87. ↑ עמק הנציב על הספרי שם ד"ה ולהלן וד"ה חמור, ומשמע שם שאף לדבריו אם יש לו ואינו רוצה לשלם פטור מלטעון.
  88. ↑ עי' ציון 125.
  89. ↑ ר"י המובא בריטב"א לג א.
  90. ↑ ר"ן שם, הובא בנמו"י; ר' יהונתן שם; תלמיד הרשב"א שם; בית אהרון וחי' ר"ש היימן שם בד' רש"י, עי' ציון 60.
  91. ↑ עי' ציון 93.
  92. ↑ עי' ציון 79.
  93. ↑ רבינו יהונתן שם; ר"ן שם ב והביאו הנמו"י שם; תלמיד הרשב"א שם; פנ"י שם לא ב ולב א שכן היה נראה, לולי שמהפוסקים ומהרא"ש מבואר לא כן. ועי' ספרי שם שאמרו על הכתוב בדברים כב ד: והתעלמת, שבמלאכה שלו מרובה משל חבירו פטור, ועי' ציון 19 שפסוק זה מדבר בטעינה, ומשמע שטעינה דינה כהשבת אבדה וכחכמים, ועי' ציון 78 פירוש הספרי לד' החולקים.
  94. ↑ ע"ע השבת אבידה ציון 416 ואילך.
  95. ↑ עי' ציון 64 ואילך. פני יהושע שם לב א: מיהו אפשר לומר, ועי"ש שכ' שהוא דחוק בלשון הר"ן; עי' דברות משה שם סי' ל ענף ד: ואפשר; הערות הגרי"ש אלישיב שם לב ב. ועי' פנ"י והערות שם שכ"כ ע"פ גמ' שם לא א בצריכותא בין פריקה וטעינה להשב"א. ועי' דברות משה שם שכ' רק משום צער הבהמה, ונראה מדבריו שלר"ש אף טעינה יש בה משום צעב"ח, ושייך בה הטעם שבפריקה שאין היא מצוה לחבירו, עי' ציון 65, וכן משמע בפנ"י שם שכ' שמשום טעם זה מסברא טעינה בחינם, וצ"ע א"כ מה מוסיף צער הבעלים, ועי' חי' ר' שלמה היימן ב"מ סי' ה, שתי' הפנ"י לא התברר לו. ועי' הערות שם שכ' שהוא רק טעם למה שהחמירה התורה, אבל הדין כן אף לסוברים שצעב"ח אינו מן התורה, והוא כעין דברי הרמב"ן שבציון 66. ועי' גדולי שמואל שם שהקשה קושיה זו, מדוע טעינה לר"ש תהיה שונה מהשבת אבדה, והניח בקושיה, ועי' ציון 64. ועי' פנ"י וחי' ר' שלמה היימן ודברות משה שם שהק' מניין לר"ש שטעינה שונה מאבדה, הרי לר"ש אין ייתור בפסוקים כיון שאין הכתובים מסוימים, עי' ציון 20 ואילך, ועי' פנ"י לעיל שכ' שהוא מסברא, ועי' דברות משה שם שר"ש למד כן ממה שלא כתבה התורה טעינה במפורש ונלמד פריקה מק"ו. ועי' ריצב"ש בשטמ"ק שבציון 64.
  96. ↑ עי' רמב"ן שם בצד ב' לעניין פריקה בחינם; ריטב"א שם; רא"ש שם; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; רבינו יהונתן שם בפי' ב; ר"ן שם ב: י"א; נמו"י בשם איכא מ"ד; תלמיד הרשב"א שם בשם יש מי שכתב; טור שם; רמ"א שם.
  97. ↑ עי' ציונים 79, 92.
  98. ↑ עי' ציונים 4, 19, שלדעת חכמים מפורש בתורה פריקה וטעינה, ועי' ציונים 7, 20 ואילך, שר"ש חולק.
  99. ↑ ב"מ לב א.
  100. ↑ ציון 110 ואילך.
  101. ↑ ראב"ד שם לב ב; ריטב"א שם א וב; תוס' הרא"ש שם ב; מהר"ם שיף שם.
  102. ↑ תוס' לא א ד"ה למה, ועי' מהרש"א שם; ריטב"א שם; תוס' הרא"ש שם; תוס' ר"פ שם; שטמ"ק שם, וכ"כ אף בד' רש"י; מהר"פ שיף שם בד' רש"י. ועי' ראשונים הנ"ל שכ"כ בביאור הגמ' שם בדעת חכמים שפריקה בחינם וטעינה בשכר, ועי' ציון 75.
  103. ↑ ראב"ד בשטמ"ק שם ד"ה אמר רבא, בביאור הוכחת רבא שצעב"ח מן התורה; ריטב"א שם, ועי' שם ע"ב ד"ה מדברי; מיוחס לריטב"א שם ע"ב ד"ה מדברי בשם הראב"ד; תוס' ר"פ שם; ריצב"ש בשטמ"ק שם ד"ה ואפילו.
  104. ↑ רש"י שם ד"ה לומר בביאור הגמ' שם במקור הלימוד שפריקה בחינם וטעינה בשכר, לפירוש הריטב"א והמהרש"א שם בדבריו, ועי' ציון 72.
  105. ↑ עי' ציון 119.
  106. ↑ עי' מכילתא דרשב"י כג ה ומכילתא שם וב"מ לג א.
  107. ↑ רמב"ן שם בתירוצו השני, ולפי הצד שפריקה אינה חמורה מטעינה מסברא, עי' ציון 119; ריטב"א שם לד' ר"י הגלילי שסובר שאין צעב"ח מן התורה, עי' ציון 308, ועל כן אין פריקה חמורה מטעינה, עי' ציון 119; מיוחס לריטב"א שם לד' ר"י הגלילי הנ"ל ר"ן שם; פנ"י שם לב ב בד"ה מדברי שניהם ועל תוס' ד"ה מכלל. ועי' ראשונים ואחרונים הנ"ל שכ"כ ע"פ הברייתא שם לג א, וע"פ מסקנת הגמ' שאף לר"י הגלילי שצעב"ח אינו מן התורה, ואין ק"ו מפריקה לטעינה, פריקה בחינם וטעינה בשכר. ועי' רמב"ן וריטב"א ופנ"י שם, שלסוברים שהחילוק בין פריקה לטעינה יודעים מק"ו ומייתור הפרשה, אין הדרשה מתחת משאו ייתור בתיבות, אלא שנקט את הדין בלשון הכתוב, ועי' פנ"י שם שפי' איך דרשו בגמ' שם מתחת משאו ב' דרשות, ועי' מכילתא משפטים כ ומכילתא דרשב"י כג ה, שדרשו מתחת משאו רק למעט פרוק. ועי' ציון 119.
  108. ↑ רי"ף שם; רמב"ם שם ה"ז ופיהמ"ש שם; או"ז ח"ג פסקי ב"מ אות צו, בשם הר"ן ורבינו ברוך מארץ יון; אגודה ב"מ שם; פסקי רי"ד ב"מ שם לג א, משום שיחיד ורבים הלכה כרבים; מאירי שם; טוש"ע שם ו.
  109. ↑ עי' ציונים 72 ואילך, 102 ואילך, ועי' ציון 107, ד' הסוברים שנלמד ממק"א.
  110. ↑ ע"ע צער בעלי חיים, ועי"ש שנחלקו ראשונים במקור החיוב אם הוא נלמד מהחומר שבמצות פריקה יותר מטעינה, עי' להלן, או ממקורות אחרים או שהוא הלכה למשה מסיני, ועי"ש שנחלקו אחרונים אם הוא נחשב עשה גמור או חיוב בעלמא. רבא שם לב ב, שהוכיח מדברי ר"ש ורבנן שצעב"ח מה"ת, עי' ציונים 72, 102, ועי' רש"י וראב"ד וריצב"ש בשטמ"ק וריטב"א בפירוש הוכחת רבא, ועי' רש"י שבת קכח ב, ולכאו' כוונתו לרבא הנ"ל, ועי' שו"ת חת"ס ח"ז סי' יח. ועי' רמב"ן, בתירוצו הב', וריטב"א ומיוחס לריטב"א ור"ן שם לג א, ופנ"י שם לב ב בד"ה מדברי שניהם ובתוס' ד"ה מכלל, שפי' שכן הוא אף למסקנת הגמ' שם, עי' ציון 119; תלמיד הרשב"א שם; מאירי שם א, שטעם שפריקה בחינם משום צעב"ח; שו"ע הרב הל' עוברי דרכים וצעב"ח סעי' ג.
  111. ↑ פסקי ריא"ז שם הל' יא.
  112. ↑ ב"מ לב א וב.
  113. ↑ עי"ש לא א: אי כתב רחמנא הני תרתי וכו' צערה דידה איתה, וריטב"א שם ד"ה אבל טעינה ותוס' הרא"ש שם.
  114. ↑ ריטב"א שם; תוס' הרא"ש שם; עי' תוס' שם ד"ה לרבי ומהר"ם שי"ף לתוס' שם. ועי' פרי יצחק שבציון 255, שהוכיח מתוס' הנ"ל שיש מצות טעינה גם ביכול הבעלים לטעון לבדו בדוחק, ועי' ציון 26.
  115. ↑ מיוחס לריטב"א לא ב ד"ה ואי, ועי' ציון 170.
  116. ↑ ריטב"א שם לב א; רבינו יהונתן שם; מהר"ם שיף שם. ועי' דברות משה שבציון 93.
  117. ↑ ר"ח שם: שאם לא תפרקה תמות הבהמה; רמב"ן שם לג א ד"ה בטעינה: מאית חמריה; רשב"א שם לב ב: דאי לא פריק מאית חמריה; רש"י לא א ד"ה פריקה; ריטב"א שם: אם לא יטעון שתמות הבהמה או תתקלקל.
  118. ↑ ב"מ שם.
  119. ↑ עי' ציון 69. רמב"ן שם לג א, בתירוצו השני; ריטב"א שם; מיוחס לריטב"א שם; ר"ן שם; פנ"י שם לב ב בד"ה מדברי שניהם ובתוס' ד"ה מכלל. ועי' ריטב"א ומיוחס לריטב"א ור"ן שכתבו כן לד' ר"י הגלילי שסובר שאין צעב"ח מן התורה, עי' ציון 308. ועי' רמב"ן ופנ"י שם שפירשו שכן הוא למסקנת הגמ' שם אף לרבנן, ושלא כרבא שם לב ב, ועי' פנ"י שם שביאר כן בדעת הרמב"ם רוצח פי"ג בכמה הלכות שמשמע מהם שצעב"ח אינו מן התורה, משום שלמסקנה נדחו דברי רבא שדייק מהחומר של פריקה מטעינה שצעב"ח מן התורה, וכ"כ באבה"ז שם ה"ט בד' הרמב"ם, ועי' ציון 185, ועי' רמב"ן שם שאף שפירש כדבריהם שנדחו דברי רבא, כתב שלהלכה צעב"ח מן התורה, ועי' ר"ן שם שאף שנדחו דברי רבא עדיין יש להוכיח מרבנן שהם סוברים צעב"ח מה"ת, וע"ע צעב"ח.
  120. ↑ רמב"ן שם, ולא פירש שם מדוע, ועי' רמב"ן שבציון 66, שהבעלים רואה בצער בהמתו ומצטער.
  121. ↑ תוס' שם ד"ה מכלל, ועי' ציון 123; רמב"ן שם לג א בתירוצו הראשון; רשב"א שם לב ב ולג א. ועי' בראשונים הנ"ל שכתבו כן בד' ריה"ג שסובר שצעב"ח לאו דאורייתא ולמסקנת הגמ' סובר כרבנן שטעינה בשכר, ועי' רמב"ן שם שסובר שלמסקנה אפשר שאף רבנן סוברים כן, ועי' רשב"א שם לב ב שפי' כן בד' רבנן כשרצתה הגמ' להוכיח שצעב"ח אינו מה"ת, ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' רנב.
  122. ↑ עי' ציון 118.
  123. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם ושם. ועי' רשב"א שם שלמסקנא שם לג א, אין סוברים כהגמ' שם לב ב שבציון 118. ועי' תוס' שם שכ' שהק"ו הוא מטעינה כזו שאין בה חסרון כיס לפריקה, וטעינה שיש בה ח"כ נלמדת מטעינה שאין בה ח"כ שהיא בשכר, ועי' תוס' ד"ה מי שכ' להיפך, שא"א ללמוד מטעינה כיון שיש טעינה שיש בה ח"כ, ועי' עין יהוסף ומגן גבורים על תוס' הנ"ל, ופנ"י על תוס' ד"ה מכלל.
  124. ↑ רשב"א שם ושם.
  125. ↑ ר"י המובא בריטב"א שם, ועי' ציון 89.
  126. ↑ מכילתא דרשב"י כג ה; עי' ברייתא ב"מ לב ב: אוהב לפרוק וכו', ומשמע שאם היו שניהם שווים פריקה קודמת; רי"ף שם; רמב"ם רוצל פי"ג הי"ג; רא"ש שם; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; או"ז ח"ג פסקי ב"מ אות צז; טוש"ע רעב י. ועי' רלב"ג שמות שם: השורש השביעי, שיש ללמוד כן ממה שהקדימה תורה מצות פריקה הכתובה בס' שמות לטעינה הכתובה בדברים. ועי' חי' ר"ש היימן שבציון 31, שהוכיח מכך שא"א לומר שבטעינה יש לאו ובפריקה אין, שאם כן היה הלאו דוחה את העשה, ועי' ציון 127 שהרמב"ם העמיד את הדין באופן שיכול לסייע לשניהם והדין הוא את מי להקדים.
  127. ↑ רמב"ם שם, ועי' חזון יחזקאל שהעיר מפני מה העמיד הרמב"ם באופן שיכול לסייע לשניהם ולא באופן שאינו יכול לסייע אלא לאחד מהם, וכ' שבאופן זה יטען ולא יפרוק משום שעל הטעינה יקבל שכר, וצ"ע, שמאחר ויכול לקבל שכר על הטעינה, הוא כיש לו מלאכה ורשאי לתבוע שכר אף מהפריקה, ועי' ציון 126.
  128. ↑ עי' ציון 123. רי"ף שם; רמב"ם שם; רא"ש שם; או"ז שם; שו"ע שם.
  129. ↑ עי' ציון 117. רלב"ג שמות כג ה השורש השביעי, וצ"ע אם כוונתו שהם ב' טעמים נפרדים; לחם יהודה על הרמב"ם שם ה"ט, ולפ"ז פי' את טעם הקדימה לד' הרמב"ם הסובר לדעתו שצעב"ח אינו מן התורה, עי' ציון 146, וכ' שאע"פ שהרמב"ם עצמו כתב טעם של צעב"ח, עי' ציון הקודם, לא דקדק בזה כיון שאין בזה נפק"מ להלכה. ועי' ציון 120 ואילך שי"ס שפריקה חמורה גם משום ח"כ.
  130. ↑ מרכה"מ שם ה"ט; חי' ר"ש היימן שם. ועי' מרכה"מ וחי' ר"ש היימן שם שהוכיחו כן מברייתא שם לב ב: אוהב לפרוק ושונא לטעון וכו', משמע שבשניהם שווים פריקה קודמת, ומוכח שכן הוא אף לסוברים שצעב"ח דרבנן, ומד' הרמב"ם לסוברים בדעתו שצעב"ח דרבנן, ע"ע צעב"ח ולהלן ציון 146, וכן סובר המרכה"מ בדעתו, ולמרות זאת פסק הרמב"ם שם שפריקה קודמת. ועי' ציון 129.
  131. ↑ ציון 191.
  132. ↑ רמב"ם רוצח פי"ג ה"ח, ועי' כס"מ שם וב"י חו"מ רעב, שהוא נלמד מהיה זקן או חולה, עי' ציון 273 ואילך, ועי' חידושי מים חיים ומעשה רוקח ומקורי הרמב"ם לרש"ש ורוח אליהו שתמהו על הכ"מ מה הוצרך למקורו, שמקור הרמב"ם הוא מגמ' שבציון 134, ועי' רלב"ג שמות שם: השורש השלישי, שמשמע בדבריו כהכס"מ; מיוחס לריטב"א שם ב ד"ה אבל, שפי' את הגמ' שם א באין הבעלים שם כלל; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; שו"ע שם; פנ"י שם לא ב על תוס' ד"ה אבל. ועי' תוס' הרא"ש שם ב ד"ה אבל, שנראה שפי' שאין בעליו עמו הוא באופן שאין הבעלים נמצאים שם כלל, ועי' ציון 135. ועי' מעשה רוקח שם ה"א, שלשון הרמב"ם שם "מי שפגע בחברו", ולשונו בסהמ"צ ל"ת ער "מהניח הנבוך במשאו", הוא משום שדבר בהווה, ומשום שהכתוב מדבר באופן זה.
  133. ↑ שמות כג ה, ועי' ציון 4, שפרשה זו מדברת בפריקה.
  134. ↑ דברים כב ד, ועי' ציון 17, שפרשה זו מדברת בטעינה. גמ' שם לפי' מיוחס לריטב"א שם ב ד"ה אבל ופנ"י שם לא ב על תוס' ד"ה אבל, שפירוש הגמ' שם הוא באין הבעלים נמצאים שם, וכ"כ חידושי מים חיים ומעשה רוקח ומקורי הרמב"ם לרש"ש ורוח אליהו על הרמב"ם שם בד' הרמב"ם, וכן ציין בהגר"א שם ס"ק ז, ועי' ציון 135 שיש שפירשו הגמ' שם על מקום שהבעלים חולה או זקן, וכפירושם משמע בספרי ומכילתא דרשב"י שבציון 275 ואילך. ועי' גמ' שם שמשמע שהדרשה היא מ"תעזוב" ומ"תקים", ועי' ציון 324. ועי' ב"מ שם שעשו צריכותא בין פריקה לטעינה, ועי' תוס' וריטב"א ומיוחס לריטב"א ותר"פ ותורא"ש שם שהצריכותא שבגמ' הוא בין הלימוד מ"עמו" בפריקה לבין הלימוד מ"עמו" בטעינה, ובריטב"א ובמיוחס לריטב"א ובתר"פ גרסו כן בגמ': למ"ל למיכתב בפריקה וכו'. ועי' ריצב"ש בשטמ"ק ופנ"י שם בד' רש"י, ורמב"ן שם ב (ד"ה ולר"ש), שפירשו בע"א, והריצב"ש הסכים לפי' זה, וכ"כ מהרש"א שם לב א ברש"י ד"ה לומר שיש לפרש ע"פ רש"י שם, ועי' ציון 72.
  135. ↑ עי' תוס' שם לא ב ד"ה אבל, שכשהבעלים אינם נמצאים שם אינו בכלל "אין בעליו עמו" שהתרבה בע"א שם, ועי' מהרש"א שם; ריטב"א שם לא א; תוס' ר"פ שם לא א, ועי"ש ב ד"ה אבל.
  136. ↑ ריטב"א שם; תוס' ר"פ שם; מהרש"א לתוס' שם. ועי' מיוחס לריטב"א שם, שאף אם הבעלים אינם נמצאים שם אינו דומה להשבת אבידה משום שהבעלים יודע היכן היא.
  137. ↑ עי' ציון 29 ואילך על לאו בפריקה ובטעינה. פי' הרי"פ לרס"ג עשה כג - כד, ויישב עפ"ז ד' הסמ"ק והרס"ג שמנו העשין אע"פ שמנו הלאו ולדעתם במקום שהעשה והלאו בעניין אחד אין מונים לשניהם, ועי' ציונים 43, 236, 328, חילוקים אחרים בין העשין ללאו.
  138. ↑ ב"מ לב ב: ה"ק ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה, והיינו משום שבטעינה אין מצוה אלא משום איבה אפי' לסוברים צער בעלי חיים דאו', ובברייתא שם: בהמת נכרי ומשא ישראל וחדלת, ואמרו בגמ' שם: התם בטעינה; ירושלמי שם פ"ב ה"י; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ט: אם היה הגוי וכו', ועי' כ"מ שם ודרישה חו"מ רעב ס"ק טו שהרמב"ם מדבר מטעינה; טור חו"מ רעב יב; שו"ע שם ח. ועי' ציון 169 ואילך, באופן שישראל מחמר אחר הבהמה.
  139. ↑ דברים שם, ועי' ציון 17 ואילך, שהכתוב מדבר מטעינה, וציונים 27, 29, 31, על ד' הספרי, ועי' להלן 162 ואילך. ריטב"א שם; פני משה שבציון 162; יפה עיניים שבציונים 162, 163.
  140. ↑ שמות שם.
  141. ↑ ב"מ שם; מכילתא משפטים פרשה כ.
  142. ↑ עי' גליון תוס' בשטמ"ק שם, שהק' שהכתוב נצרך לפטור זקן ואינו לפי כבודו, עי' ציון 356; עי' קרית ספר שם, ועי' ציון 145; מהר"א פולדא ב"מ פ"ב ה"י, ע"פ ב"מ לב ב בברייתא, ועי' ציון 162 שביאר עפ"ז דברי הירושלמי שם, ושלרבנן הכתוב מדבר מפריקה ולמדים כן אף לטעינה, ולר"ש מעמידים את הכתוב עצמו בטעינה. ועי' ציונים 356, 382, 387, על שדרשו מוחדלת מיעוטים נוספים.
  143. ↑ ב"מ שם, אמרו על הברייתא "בהמת נכרי ומשא ישראל וחדלת": התם בטעינה, ועי' ציון 145; ירושלמי שם: ולא טוען, ועי' (ירו' הו' מכון המאור מ)דפוס קושטא: כדברי ר"ש פורק וטוען.
  144. ↑ שו"ע הרב חו"מ הל' עוברי דרכים וצעב"ח ה"ח, ואפשר שכונתו שאם לא היה מוטל על הנכרי, הרי זה כאין הבעלים שם שחייב עליה, עי' ציון 132 ואילך, ועי' ציון 118 שחוששים להפסד המשא, ועי' ציון 124.
  145. ↑ קרית ספר שם לד' הסוברים צער בעלי חיים מה"ת, וצ"ע מב"מ שם: התם בטעינה, הרי שאף לחכמים בטעינה פטור, ומה שהעמידו הברייתא כריה"ג הוא משום שהכתוב מדבר בפריקה, ואולי לדעתו למסקנת הגמ' שם מאחר והכתובים מדברים מפריקה, א"א למעט לד' חכמים כשהבהמה של נכרי בין בפריקה ובין בטעינה, אך צ"ע כשהבהמה של נכרי, מה ההבדל לסוברים צעב"ח מה"ת אם המשא של ישראל או של נכרי, ועי' ציון 157.
  146. ↑ ב"מ לב ב: ואי אמרת צעב"ח לאו דאו' אמאי מטפל בה וכו', וברייתא שבציון 147, שהעמידוה שם כר"י הגלילי שסובר צעב"ח אינו מן התורה, ועי' ציון 147; בהגר"א חו"מ רעב ס"ק יא ולחם יהודה ומרכה"מ רוצח פי"ג ה"ט בד' הרמב"ם שם; מרכה"מ שם בד' הרי"ף ב"מ שם וליישבו מקושיית בעה"מ שם, שהק' על שסתם הרי"ף ששונא שאמרו שחייב עליו הוא שונא ישראל ולא שונא גוי, אף שבגמ' שם אמרו שלסוברים שצעב"ח מה"ת, אין חילוק אלא לגבי קדימה של שונא. ועי' לחם יהודה שם שכ' שכן פירשו ברמב"ם אף הטור שם והחכם המרשים המובא בב"י שם טו, שלא הקשו על הרמב"ם למה אינו חייב משום צעב"ח, וכן הרמ"א שם ט שכ' שי"א שחייב לפרוק, ומשמע שלד' מש"כ השו"ע שהוא כל' הרמב"ם, אי"צ לפרוק. ועי' ציונים 159, 185, 316, 297, על ד' הרמב"ם בצעב"ח.
  147. ↑ ברייתא שם, והעמידוה כר"י הגלילי שסובר שצעב"ח אינו מן התורה; ירושלמי ב"מ פ"ב ה"י לגירסה שלפנינו לד' חכמים לפי' מהר"א פולדא שם שלדעתם צעב"ח אינו מה"ת, עי' ציון 162, ולגירסת הנועם ירושלמי שם בד' ר"ש, שלדעתו צעב"ח אינו מה"ת, ועי' יפה עיניים שם לא א ד"ה ולר"ש, ועי' ציון 163; רמב"ם שם ה"ט; מאירי שם. ועי' ציון 144 בטעם שאין צריך לסייע משום המשא של ישראל.
  148. ↑ ב"מ שם: א"א בשלמא צעב"ח דאו' משו"ה מטפל בה, ועי' ציון הבא; תלמיד הרשב"א שם; מאירי שם; טור חו"מ רעב יד; ב"י שם וכס"מ שם, ועי"ש שפי' כן אף בד' הרמב"ם שם; רמ"א שם ט; דרישה שם ס"ק טו בד' הרמב"ם שם; לבוש שם.
  149. ↑ שם: וא"א צעב"ח דאו' אמאי וחדלת וכו'; תלמיד הרשב"א שם; מאירי שם.
  150. ↑ ב"מ שם: אלא אי אמרת דאורייתא אמאי אין זקוק לה; תלמיד הרשב"א שם; מאירי שם.
  151. ↑ עי' תלמיד הרשב"א שם, ועי' ציון 296; עי' ריטב"א שם, ועי' ציון 153; עי' מהר"א פולדא שם בביאור הירו', ועי' להלן; עי' פני משה שם בביאור הירו', ועי' להלן; עי' יפה עיניים שם בביאור הירו', ועי' להלן. עי' ראשונים ואחרונים הנ"ל שלסוברים שצעב"ח דאו' אין ללמוד מטעינה שכתוב בה "אחיך" או "וחדלת" לפריקה, ובפריקה גם בהמת נכרי בכלל הכתוב, ועי' ציון 153.
  152. ↑ שמות כג ה, ועי' ציון 4 שכתוב זה אמור בפריקה.
  153. ↑ ריטב"א שם; עי' בעה"מ שם שהק' על הרי"ף מפני מה סתם "שונא שאמרו בשונא ישראל וכו'" ולא כתב שלא מדבר בשונא הנאמר בפסוק. ועי' ב"מ שם: מי סברת אשונא דקרא קאי וכו', משמע שלסוברים צעב"ח מה"ת השונא האמור בכתוב כולל שונא נכרי, ואפשר שהתוס' דלהלן סוברים שאכן יכלה הגמ' לתרץ כן. ועי' תוס' שם ד"ה ואי שהביאו בשם ספרי: שונאך אפילו שונא עובד כוכבים, ולפנינו לא נמצא, ועי' תוס' שם שפי' שהוא אסמכתא לחיוב משום איבה, ע"ע, ועי' מהר"ם שיק על תוס' שם.
  154. ↑ ריטב"א שם בשם התוס'; תוס' ר"פ שם.
  155. ↑ ריטב"א שם בשם התוס' ועי' תוס' שבציון 156; תוס' ר"פ שם; רא"ש שם; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; ב"י וכס"מ שם, שפירש בד' הרמב"ם שמש"כ שפטור היינו רק משום פריקה, אבל משום צעב"ח חייב; דרישה שם שפי' בד' הרמב"ם כנ"ל; קריית ספר שם; לבוש שם; שו"ע הרב שם.
  156. ↑ תוס' שם ד"ה אמאי וד"ה מה לי, וריטב"א שם ד"ה לימא וד"ה מה לי בשמם; תוס' ר"פ שם; שטמ"ק לג א ד"ה וכתוב בשיטה; שו"ע הרב שם.
  157. ↑ קריית ספר שם, וצ"ע כשהבהמה של נכרי, מה ההבדל לסוברים צעב"ח מה"ת אם המשא של ישראל או של נכרי, ומדוע מתמעט הכל של נכרי יותר מאחד מהם של נכרי, ועי' ציון 145, ועוד צ"ע שמסכים לדעה שאף לסוברים צעב"ח מה"ת אין החיוב אלא משום צעב"ח, וא"כ אף לדעתם אפשר למעט בהמת נכרי מחיוב פריקה, ועי' מעשה רוקח על הרמב"ם שם שהק' עליו שדבריו אינם כדברי הרמב"ם שם. ועי' מעשה רוקח שם שהק' שאם כתב הקרית ספר שבבהמה או משא של ישראל אינו מתמעט מהדרשה, א"כ למה כתב שחייב משום צער ישראל, ועי' ציון 173 ואילך.
  158. ↑ ב"ח שם י יב וטו, וצ"ע שהרי בב"מ שם מפורש שלסוברים שצעב"ח מה"ת חייב אף כשהבעלים שם, ועי"ש י שמאחר והגוי אין מורידין ואין מעלין כשהוא שם אין חייב משום צעב"ח, ולכאו' כוונתו שכדי שלא לסייע לו פטורים מצעב"ח, ועי"ש שכ' 'רחמנא פטריה דשונא שאמרו וכו', ולכאו' כוונתו שמ"אחיך" למדים כן, שאף שונאך אינו מפקיע מאחיך כיון שניתן לפרשו על שונא ישראל, ועי' ציון 159 מהאו"ש, ועי' בהגהות על הב"ח שם במהדו' מכון ירושלים שם, שהעירו שכשאין מלחמה אין מורידין, ואפשר שלא נקט בדווקא, אלא העיקר שאין מעלין.
  159. ↑ או"ש שם בד' הרמב"ם שם; אבן האזל שם בד' הרמב"ם שם. ועי"ש ושם שכ"כ ע"פ פסחים קיג ב ששונא האמור בקרא הוא ישראל ולא גוי, וכ"כ הרמב"ם שם הי"ד, וע"פ ד' הרמב"ם שבת פכ"ה הכ"ו שמשמע שצעב"ח מה"ת, ועי' אחרונים שבציון 146 שכ' שמפסחים שם הכריע הרמב"ם שצעב"ח דרבנן, וע"ע צעב"ח.
  160. ↑ או"ש שם, וכתב בטעמו משום שהחשיבה תורה טרחת הישראל בחינם יותר מצער הבהמה, וכעין דברי הר"ן שבציון 363, ואף אם יטול שכר על הטרחה, הרי הגוי יכול להרוג את בהמתו ולמנוע צערה, שהריגה אינה חשובה צעב"ח, ע"ע, נמצא שבמה שאינו הורגה הוא גורם את צערה ואין זה באחריות ישראל, אבל בבהמת ישראל אם יצטרך להורגה כדי למנוע צערה יפסיד ממון, ולא גרע מהשבת ממון ישראל.
  161. ↑ אבאה"ז שם, ועי' ציון 308.
  162. ↑ ירושלמי שם, ועי' מהר"א פולדא שפי' שלד' חכמים המיעוט הוא, ככתוב בברייתא שם לב ב, מ"וחדלת" הנאמר בשמות שם ומדבר בפריקה, ולמדים לטעינה הקלה יותר, אבל לר"ש שאין הכתובים מפורשים אם בפריקה או בטעינה, ואף הכתוב בשמות שם יכול להתפרש בפריקה, עי' ציון 12, אפשר שהכתוב ממעט בטעינה ואי אפשר ללמוד לפריקה, ועי' פני משה שם ויפה עיניים שם לא א, שפי' שלד' חכמים המיעוט הוא מ"אחיך" הכתוב בטעינה, עי' ציון 139, ולדעתם למדים לפריקה, אבל לר"ש אין למדים לפריקה, וצ"ע לדבריהם היכן מצאנו בחכמים ללמוד מטעינה לפריקה לעניין לפטור יותר מלר"ש, ועי' מרכה"מ רוצח שם, שפי' שלד' הירושלמי חכמים סוברים כר' יאשיה במכילתא שבציון 26, שהכתובים מדברים רק בפריקה, וטעינה נלמדת מק"ו, ועל כרחך שצער בעלי חיים אינו מה"ת, שאם כן פריקה חמורה מטעינה, ולכן בנכרי פורק, אבל ר"ש חולק שם וסובר שטעינה מפורשת בתורה, ועל כרחך שסובר צעב"ח מן התורה, ועל כן אי אפשר ללמוד טעינה מפריקה, ולכן אף בנכרי פורק.
  163. ↑ נועם ירושלמי שם, ועי"ש שפי' שלירו' המחלוקת של ר"ש ורבנן אינו אם "מסיימי קראי" כבבבלי שם לא א, אלא אם צעב"ח דאו', ולרבנן הוא דאו' ואפשר ללמוד ק"ו מפריקה ולטעינה, ולכן הכתוב של פריקה מיותר, ולכן אף בשל נכרי חייב לפרוק, ולר"ש אינו דאו', ואין ק"ו מטעינה לפריקה, ובשל נכרי פטור, ועי' יפה עיניים שם שפי' שאף לגירסה זו הירו' סובר כהבבלי במח' ר"ש ורבנן, ולכן לר"ש ש"לא מסיימי קראי" למדים מ"אחיך" שכתוב בדברים, עי' ציון 162, גם לפריקה, ואפשר שכוונתו כד' הסוברים שגם הפסוק בשמות אינו מסויים, עי' ציון 12, ולכן אף כשנכתבו ב' הפסוקים הכתוב בדברים יכול להתפרש אף בפריקה.
  164. ↑ עי' ברייתא ב"מ לב ב, והעמידוהו שם כר"י הגלילי שסובר שצעב"ח אינו מן התורה, ומבואר שם בשאלת הגמ' שמדובר בפריקה, הרי שאף בלא צער בעלי חיים חייב לפרוק, ועי"ש שבתחילה אמרו שאם צעב"ח אינו מן התורה הברייתא מבוארת, עוד קודם שהעמידוהו במחמר ישראל, ועי' ראב"ד וריטב"א דלהלן שפירשו הטעם; טור חו"מ רעב, והק' על הרמב"ם רוצח פי"ג ה"ט, שכלל האופן של בהמת ישראל באופן של מחמר ישראל ומשום צער המחמר, ועי' ציון 173.
  165. ↑ ראב"ד שם; מיוחס לריטב"א שם.
  166. ↑ תוס' הרא"ש שם, ולא פירש למה גזרו בבהמת ישראל יותר מבהמת גוי, ועי' תוס' הרא"ש שם ד"ה מכלל, שלא גזרו כלל בבהמת אחרים.
  167. ↑ ב"מ שם: ואי בטעינה אמאי עזב תעזב וכו'; מאירי שם. ועי' שו"ע הרב שם: ובבהמת ישראל חייב לטעון אפילו המשא של נכרי, ואפשר שכוונתו שהמחמר ישראל, כמו שאמרו בגמ' שם שמחמר רגיל ללכת אחר בהמתו.
  168. ↑ שם, והיינו אפי' לסוברים שבחמור של גוי אינו פורק, עי' ציון 147, ועי' נועם ירושלמי שם ומרכבת המשנה שם ה"ט שפירשו כוונתם כשמחמר ישראל, וכבציון 169, וכמו שאמרו שם לב ב שהרגילות היא שבעל הבהמה מחמר אחר בהמתו, ועי' שו"ע הרב שבציון 167.
  169. ↑ ב"מ לב ב: משום צערי' דישראל, א"ה רישא נמי רישא בחמר עובד כוכבים וכו'; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ט; שו"ע חו"מ רעב וט. ועי' תלמיד הרשב"א שם שכ' הדין בבהמת ישראל ומשא גוי, וצ"ב למה השמיט האופן של בהמת גוי ומשא ישראל, ועי' ציון 177.
  170. ↑ רש"י שם ד"ה משום. ועי' לבוש שם סעיף ט שכ': משום צערו של ישראל שהוא עומד שם אצל בהמתו ורואה הפסידו וצער בהמתו והנטותה, צ"ע שאין זה טעם אלא בבהמת ישראל, וחיוב משום צער הוא גם במשא ישראל כמש"כ בסעיף ח, ואולי שם הצער הוא חשש הפסד המשא, עי' ציון 118, ועוד ק' שטעם זה שייך רק בפריקה ולא בטעינה, ואפשר שכוונתו לצערה משום עיכוב הדרך, עי' ציון 115, ולדבריו נראה שבבהמת ומשא נכרי פטור, ועי' ציון 171 ואילך.
  171. ↑ עוד יוסף חי ע"פ תוס' ד"ה ואי, ועי"ש שלפ"ז אף כשגם הבעלים הולכים עם החמור ויש להם עיכוב הדרך, כיון שאין מוטל עליהם להטעין את החמור אלא על בעל הבהמה, אין כאן צער הישראל, ולדבריו נראה שאף אם הבהמה והמשא של נכרי חייב משום צער הישראל, ועי' ציונים 170, 172. ועי"ש שפירש ביטול השוק שכתבו התוס', שבעל המשא ההולך עם הבהמה מתבטל מהשוק, אבל יל"פ שברישא ביטול השוק הוא מחמת הסחורה שעל גבי הבהמה שאינה מגיעה לשוק. ועי' ציון 254, שי"ס שאין חיוב פריקה וטעינה אלא במקום שאין יכול לפרוק לבדו כלל רק אם יסייעו בידו, ולפ"ז לא שייך הטעם הנ"ל, ועי' ציון 255, שבד' תוס' כתבו לא כן.
  172. ↑ ראב"ד מובא בשטמ"ק שם, ולדבריו נראה שאף אם הבהמה והמשא של נכרי חייב משום צער הישראל, ועי' ציון 170 ואילך.
  173. ↑ עי' שו"ת הרשב"א ח"א רנב, ועי' ציון 222; ב"י שם בהשגתו על החכם המרשים; עי' סמ"ע שם ס"ק יד, שנראה מהרמב"ם שבציון 187 שסובר שמצות פריקה תלויה בצער ההולך עם הבהמה, ועי' ציון 174 ואילך.
  174. ↑ טור שם, שהקשה על הרמב"ם שם למה כ' משום צער הישראל ולא משום מצות פריקה, ועי' ציון הבא, וכן הוכיח הסמ"ע שם בד' הטור, ועי' ציון 173.
  175. ↑ רמב"ם שם להבנת הטור שם שהקשה עליו למה כ' משום צער ולא משום מצות פריקה, הרי שהטעם של צער אינו מספיק לחייב במצוות פריקה, וכ"פ הדרישה והסמ"ע שם את הבנת הטור; החכם המרשים המובא בב"י שם; לבוש שם סעיף ט, ואפשר שלא כ"כ אלא לטעמו שבציון 170, אבל לטעם שבציון 171, וכ"ש לטעם שבציון 172 הוא בכלל המצוה. ועי' דרישה וסמ"ע שם שהחיוב למנוע צער הישראל הוא מק"ו מהחיוב למנוע צעב"ח.
  176. ↑ פרישה ודרישה שם.
  177. ↑ עי' רמב"ם ושו"ע שם שלא הזכיר חיוב צער הישראל אלא או בבהמת ישראל או במשא ישראל, ועי"ש ושם שכתבו: אבל בבהמת הגוי ומשאו אינו חייב אלא משום איבה, ומשמע אפי' במחמר ישראל, שהרי כבר כתבו קודם שבבהמת הגוי ומשא ישראל פטור, וכ"ש במשא של גוי; עי' תלמיד הרשב"א שם: בהמת ישראל והוא חמר אחר בהמתו אע"פ שהמשוי של גוי חייב ליטפל עמו אף בטעינה משום צערו של ישראל, משמע שדוקא משום שהבהמה של ישראל, ועי' ציון 169.
  178. ↑ עי' ציון 171, 172 בטעמים שכתבו הפוסקים שם.
  179. ↑ ציון 59. ועי' ברייתא ב"מ ותוספתא שם שאם הייתה טעונה יין נסך אסור לסייע, ועי' רש"י שם שפי' שלא שייך איבה משום שיכול להישמט שהדבר אסור לו, ועי' מעשה רוקח שם שהק' מדוע השמיט הרמב"ם דין י"נ, ועי"ש ומרכה"מ שם שתי' שאין צריך לומר שאם יכול להישמט אין חייב לסייע, ועוד צדד במרכה"מ שם שרק בטעינה שהיא בשכר יכול להשמט בי"נ משום שאסור לו להנות וליטול שכר. ועי' רשב"א שם שהק' בברייתא השנויה שם שבהמת גוי ומשא ישראל וחדלת, עי' ציון 167 ואילך, למה אין צריך לפרוק משום איבה, ותירץ שכאשר יד ישראל תקיפה על האומות אין חוששים לאיבה, ועי' תוס' הרא"ש שם שתי' שכאשר המשא של ישראל לא שייך איבה, שהגוי רואה שאף שהמשא של ישראל אינו נזקק לו, וכ"כ הב"י שם בשם חכם המרשים והב"ח והדרישה שם ומרכה"מ שם בד' הרמב"ם, ועי' ב"י שם שפי' דעת הרמב"ם בע"א, ועי' פנ"י שם ודרישה שם שאת הברייתא יש ליישב שהיא מדברת מצד דין תורה. ועי' מאירי שכ' שפריקה קודמת וכ"ש בישראל לפרוק ונכרי לטעון, וצריך לפרשו משום איבה, שהרי פסק שם שבנכרי פטור מלטעון, ופריקה של ישראל עדיפא מאיבה.
  180. ↑ ספרי פיסקה רכה; ברייתא ותוספתא שבציון 192; פסחים קיג ב; רמב"ם רוצח פי"ג הי"ג וי"ד; טוש"ע חו"מ רעב י. ועי' שמות שם "שונאך", ומשמע שבעל הבהמה שונא את הרואה ולא שהרואה שונא את בעל הבהמה, ועי' ציון 190, ועי' תוס' פסחים קיג ב ד"ה שראה, שכאשר האחד שונא את האחר משום עבירה, אף השני שונא אותו, ועי' אהל משה (הורוויץ) סי' כג שפי' את הפסוק ואת הגמ' בפסחים קיג ב באופן שבעל הבהמה שונא לרואה על שעבר עבירה, ועי' ציון 196 ואילך שלא משמע כן. ועי' ציון 191 ואילך על קדימת השונא, ועי' ספרי שם: לא דברה תורה אלא כנגד היצר, ועי' ציון 195, ועי' תו"ש שמות שם אות סה, שמפי' הריב"א על התורה תחילת פר' כי תצא משמע שאם אינו פורק וטוען עם השונא אינו עובר בלאו.
  181. ↑ ע"ע אהבת ישראל: איסור שנאת ישראל, ציון 49 ואילך וע' רשע. פסחים שם; רמב"ם שם הי"ד; שו"ע שם יא. ועי' מג"א או"ח קנו ס"ק ב, ועי' מחצה"ש שם.
  182. ↑ רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' ציונים 184, 187.
  183. ↑ שו"ע הרב הל' עוברי דרכים וצעב"ח: כמו להחזיר אבדתו הואיל ועבר לתיאבון, וכוונתו למבו' ברמב"ם גזו"א פי"א ה"ב וטור חו"מ רסו ג ושו"ע שם ב ע"פ ע"ז כו ב, שאוכל נבלות לתאבון מחזירים לו אבדתו, וכ' שם הפוס' הנ"ל שאוכל נבלות להכעיס הוא מין, ולמינים ולאפיקורסים ועוע"ז ומחללי שבתות בפרהסיא אין מחזירים להם אבדתם כגויים, ולפ"ז צ"ל שמה שכ' הרמב"ם כאן "הואיל ומאמינים בעיקר הדת" בא להוציא אף אוכל נבלות להכעיס שהוא כמין ואפיקורס וכדו', ועי' ציון 187.
  184. ↑ שמות שם.
  185. ↑ פסחים שם; רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' כס"מ שם שהק' שבב"מ שם אמרו לסוברים שצבע"ח מה"ת שמה שנאמר בברייתא "שונא שאמרו בשונא ישראל ולא בשונא עכו"ם" אינו מדבר על הפסוק, והרמב"ם פסק לדעתו שצעב"ח מה"ת, ותי' או שכוונת הרמב"ם שהפסוק מדבר אף בשונא ישראל, או שהרמב"ם מפרש ע"פ פסחים שם, שאף לסוברים שצעב"ח מה"ת, הפסוק אינו מדבר בשונא גוי שבו חייבים רק משום צעב"ח ובשכר, עי' תוס' ב"מ שם ד"ה מה לי, ועי' בהגר"א שם ס"ק א ואחרונים שבציון 119, שהוכיחו מהלכה זו שהרמב"ם פסק שצעב"ח מדרבנן, ועי' כתר המלך על הרמב"ם שם שהוכיח כהכס"מ, שהרי הגמ' בפסחים שם הם דברי רב, ורב פסק בשבת קכח ב שצעב"ח מה"ת, וע"ע צעב"ח שיש שאין גורסים שם רב, ועי' ציונים 146, 159, 316, 303, על דעת הרמב"ם בצעב"ח. ועי' חת"ס (השלם הו' מכון חת"ס) ב"מ לב א, שהביא ראי' לפי' הרמב"ם.
  186. ↑ כס"מ שם הי"ד; מרכה"מ שם ה"ט לסוברים שצעב"ח אינו מה"ת, ולסוברים שהוא מה"ת כ' ע"פ הרלב"ג דלהלן שלמדים מהשב"א. ועי' רלב"ג שמות שם: השורש הראשון, שהטעם שאין אומרים שבפריקה חייב אפי' בבעל עבירה משום צעב"ח ובטעינה פטור בבעל עברה, משום שלמדים מהשבת אבדה שחייב אף בעובר עברה ככתוב בשמות כג ד: כי תפגע חמור אוייבך וגו'. ועי' קרית ספר שבציון 195.
  187. ↑ רמב"ם שם; אורחות חיים דין הרואה בהמת חבירו; קרית ספר שם; לבוש שם; סהמ"צ הקצר לח"ח עשה עא. ועי' לח"מ ת"ת פ"ה ה"א בביאור המשנה שם לג א: היה אביו ורבו נושאין משאוי, ועי' ראשון לציון יו"ד רמב לד. ועי' רמב"ם גזו"א פי"א ה"ב שחייב להשיב אבדת רשע, ושם לא שייך טעם זה, ועי' מרומי שדה הוריות יא א, ובי' הרי"פ לרס"ג עשין יט, ועי' ציון 186 שי"ס שטעינה נלמדת מהשב"א.
  188. ↑ סמ"ג עשין פ - פא; רלב"ג שם; ב"ח שם.
  189. ↑ סמ"ק סי' נד.
  190. ↑ מיוחס לריטב"א ב"מ שם, ועי' ציון 201.
  191. ↑ עי' ציון 126.
  192. ↑ ברייתא ב"מ לב ב; עי' תוספתא שם פ"ב: אוהב לטעון ושונא לפרוק, והגיהו במנחת בכורים ובמנחת יצחק ע"פ ב"מ שם "אוהב לפרוק וכו'", ועי' ציון 128 ואילך, אם לסוברים שצעב"ח אינו מן התורה פריקה קודמת; רמב"ם רוצח פי"ג הי"ג; טוש"ע חו"מ רעב י. ועי' תוספתא שם: שלא לשכור את לבו, ובליברמן הגיר': שלא לשבור את לבו, וכ"ה ברבינו ברוך הספרדי ב"מ שם בשם ספרים אחרים, ועי' ציון 206 גירסה שונה.
  193. ↑ עי' ציון 126 ואילך.
  194. ↑ ב"מ שם; עי' רמב"ם שם, וע"ע צער בעלי חיים שי"ס בדעתו שצעב"ח מן התורה, ועי' ציונים 146, 159, 185, 316, 297; עי' שו"ע שם, ועי' ב"י שם ורמ"א שם ט שלדעתם צעב"ח מן התורה.
  195. ↑ שמות כג ה. יראים השלם רכט - רל; רבינו הלל על הספרי תצא פיסקה רכב, ועי' להלן; ספרי דבי רב על הספרי שם ועי' להלן; קרית ספר רוצח פי"ג. ועי' רבינו הלל וספרי דבי רב שם שפירשו כן על הספרי שם שדרשו כן על השבת אבדה: אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין תלמוד לומר אויבך מכל מקום אם כן למה נאמר אחיך מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד הייצר, וציינו לקדימת השונא המוזכרת בב"מ שם לגבי פריקה וטעינה, ובפיסקה רכה דרש הספרי באותו אופן על שונאך האמור כג ה לגבי פריקה, וכתבו שם על כל הפיסקה שכבר פירשוה לעיל, וצ"ע למה הוצרך הכתוב לומר כן גם בהשבת אבדה וגם בפריקה, ועי' ע' השבת אבדה ציון 563, ועי' תו"ש שמות שם אות סה, שמפי' הריב"א על התורה תחילת פר' כי תצא מבואר שפי' את הספרי בע"א. ועי' קרית ספר שם שמפריקה למדים לטעינה. ועי' סמ"ע שם ס"ק יח: ציוו חז"ל לכוף את יצרו.
  196. ↑ עי' סמ"ע שם ס"ק יח: שהקניטו ועשה עמו דבר שלא כהוגן, ועי' שו"ע הרב דלהלן; שו"ע הרב שם: שחטא כנגדו בדבר שבממון, עי"ש שבצערו צער הגוף אין צריך למחול לו ומותר לשנאתו עד שיבקש ממנו מחילה, ועי' סמ"ע שם שכ' שהקניטו, ועי' ציון 198. ועי' החינוך מ' פ: שאין לבו שלם עמו, ועי' תלמיד הרשב"א שם: ששונא אותו בלא טענה.
  197. ↑ ע"ע אהבת ישראל: איסור שנאת ישראל.
  198. ↑ רמב"ן ב"מ שם; ריטב"א שם בשם הרמב"ן והסכים עמו; נמו"י שם בשם רמב"ן; לבוש שם סעי' י; שו"ע הרב שם. ועי' רמב"ן וריטב"א ונמו"י שם: דעביד ביה איסורא כי סני ליה, ועי' סמ"ע שם שהביא הנמו"י בשם הרמב"ן בלשון הזה: ודוקא בשונא דעלמא דעביד ביה איסורא ושונא ליה, ומשמע שם שפירש שכשהשונא חטא כנגדו שייך כפיית הייצר גם אם מותר לשנאותו, אך כששונאו משום חטאו למקום, לא שייך כפיית הייצר, ועי' פמ"ג או"ח סי' קנו ס"ק ב שהבין בדבריו כעי"ז, שהחילוק בין חטא בינו לבינו לבין חטא בינו למקום, והק' שהרי כל חטא בין אדם לחבירו הוא חטא גם למקום, ופי' שדוקא כשהכעיסו וכדו' שאינו עבירה ממש, ומותר לשנאתו ואינו מצוה לשנאתו, אבל כשגזלו וכדו' הרי הוא רשע גמור, וכ' שהטעם שלא פי' ששונאו סתם, משום שאם מדובר שעבר על האיסור לשנוא, כמו"כ לא ישמע להקדימו לאוהבו, ועי' הג' חת"ס או"ח סי' קנו על המג"א ס"ק ב שכ' שהסמ"ע לא כיון יפה ברמב"ן, ועי' ציון 196.
  199. ↑ ע"ע אהבת ישראל: איסור שנאת ישראל, ושם ציון 49 ואילך, על הרשעים שמותר לשנאתם.
  200. ↑ עי' ציון 181 ואילך.
  201. ↑ תוס' ב"מ שם ד"ה לכוף; רמב"ן שם; ריטב"א שם; מיוחס לריטב"א שם, ועי' ציון 190 שפי' "שונאך" בע"א; נמו"י שם; החינוך מ' פ; תלמיד הרשב"א שם בשם אחד מגדולי האחרונים, והסכים עמו; רמ"א שם; לבוש שם; פרישה שם, וכ' שצריך לגרוס בטור שם "אוהביו" ו"שונאיו", שהגיר' שלפנינו "אהובים" ו"שנואים" משמעה שהם רשעים השנואים מצד מעשיהם, ושכן מדוקדק מהמשך לשון הטור שם; בהגר"א שם בד' הרמב"ם והשו"ע, ומשמע שדייק מכך שלא כתבו דין הקדימה על השונא שעבר עבירה המוזכר ברמב"ם שם הל' יד ובשו"ע שם סעי' יא, ועי' ציון 203; שו"ע הרב שם. ועי' רמב"ן וריטב"א שם שמשום ש"מצוה" לשנאתו ל"ש לכוף יצרו, ועי' תוס' ב"מ שם שמשום שמותר לשנאתו ל"ש כן, ועי' פמ"ג שם שמשמע שיש נפק"מ ביניהם, ועי' ציון 198.
  202. ↑ רמב"ן שם; ריטב"א שם; שו"ע הרב שם. ועי"ש ושם ושם שמשמע אפי' באוהב לטעון ושונא לפרוק, וצ"ע המקור לד"ז.
  203. ↑ תוס' פסחים קיג ב ד"ה שראה, הביאו הריטב"א ב"מ שם וכתב שלא נראה כן; תר"פ ב"מ שם; תלמיד הרשב"א שם בשם יש מי שכתב; ב"ח שם, הביאו הש"ך שם ס"ק ב, ע"פ רמב"ם וסמ"ג שם, ולא פי' הדקדוק מדבריהם, ואפשר משום שסתמו לא חלקו בדין השונא; עי' קרית ספר שם שמשונאך שאמרו בפסוק למדו ששונא קודם. ועי' רי"ף שם שסתם ששונא קודם, ועי' הגהות חו"י על הרי"ף שם שציין לד' התוס' הנ"ל.
  204. ↑ תוס' שם; תר"פ שם; ב"ח שם, ועי"ש שסיים שאע"פ שצריך לשנאתם, הזהירה תורה לרחם עליהם ולעוזרם בשעת הצורך, והוא מל' הסמ"ג שם עי' ציון 188, ועי' כנה"ג הגב"י אות ד' שתמה שאף לד' החולקים צריך לסייע להם, עי' ציון 181 ואילך, רק שאין צריך להקדימם, ותי' שמכיון שצריך לרחם עליהם שייך אף בהם כפיית הייצר, ועי' רמב"ם שבציון 187, שכ' טעם אחר למה צריך לפרוק ולטעון אף ברשע.
  205. ↑ ציון 62, ועי' תוס' ותר"פ שם שמשמע משום שכבר הם שונאים זה לזה יותר משהם מצווים לשנוא, וריטב"א שם שמשמע שהחשש שאם לא יסייע בידו ויראה איבתו, יגיעו לידי שנאה גמורה ומריבה.
  206. ↑ עי' תוספתא שם, ובמנחת ביכורים גרס מכת"י: כדי לשבור את לבו, וכ"כ בחסדי דוד על התוספתא שם, ופירש שהכוונה להכניע את לבו של השונא ולהחזירו בתשובה, ועי' תו"ש שמות כג ה אות סח סיוע לזה מתנחומא משפטים א וכמה מדרשים, ועי' ציון 192; תלמיד הרשב"א שם בשם יש מי שכתב.
  207. ↑ משנה ב"ק נד ב; עי' רמב"ם שם פי"ג שנקט לשון בהמה בכל הפרק; עי' שו"ע שם רעב שנקט לשון בהמה בכל הסימן. ועי' הג"מ שם ה"ט ויראים השלם סי' רח וסמ"ג שם שהביאו דין זה.
  208. ↑ מאירי שם; סמ"ג שם; יראים שם; הג"מ שם; יש"ש שם ע"פ ב"מ לב א שעשו צריכותא לפריקה ולטעינה, משמע שדינם שוה, וצ"ע מה הוצרך לזה, הרי המשנה מדברת על שור שנאמר רק בטעינה, ועי' מתו"ת להלן, ועי"ש שה"חמור" האמור בטעינה שמא הוצרך לאיזה דרשה; תורה תמימה דברים שם, שהרי ל' המשנה שם אחד שור וכו', ושור אמור רק בטעינה, ועל כרחך שפריקה וטעינה שוים. ועי' הג"מ וסמ"ג ויראים שם, שמשמע קצת שגרסו כן במשנה, ועי' תורה תמימה שם.
  209. ↑ שמות כג ה.
  210. ↑ דברים כב ד.
  211. ↑ דברים ה יד.
  212. ↑ ע"ע שביתת בהמתו וע' מחמר וע' בעלי חיים. גמ' שם.
  213. ↑ ב"ק פ"ה ה"ח. ועי' מראה"פ שם שפי' שאף לירושלמי הוא גז"ש משבת, רק שבלא ייתור לא היינו למדים את הגז"ש משם, ועי' תוספתא ב"ק פ"ו (מהדו' ווילנא ה"ז): ר' ישמעאל אומר כל אחד יתרבה במקומו, ועי' מראה"פ שם ומנחת יצחק (ובשיירי מנחה) ומנחת ביכורים שפירשו שע"י ריבוי שיש כל אחד במקומו יודעים ללמוד גז"ש משבת, ועי' מג"א שם שפי' שלר' ישמעאל לא למדים גז"ש משבת, ועי' ירו' כלאים פ"א ה"ז, וע"ע כלאי בהמה הערה 309, וע' חסימה הע' 15 שיש שאין לומדים גז"ש.
  214. ↑ משנה שם.
  215. ↑ מאירי שם.
  216. ↑ עי' ציון 138 ואילך, שאין בנכרי מצות פריקה וטעינה, ועי' ציון 151 שי"ס שלדעה שצעב"ח מה"ת יש מצות פריקה אף כשהמחמר נכרי משום צער הבהמה, וע"ע צעב"ח אם יש דין צעב"ח בצער נכרי, ועי' תשובות והנהגות ח"ד סי' שיד; גדולי שמואל ב"מ לב א. ועי' גדולי שמואל שם שבספק ישראל ספק גוי, נראה שחייב משום ספק דאו' לחומרא, וצדד שיוכל ליטול שכר אף בפריקה, משום ספק ממונא לקולא.
  217. ↑ גדולי שמואל שם, ועי' ב"ק פח א שנחלקו חכמים ור"י אם עבד כנעני נקרא אחיך, ע"ע אח, ועי' מנ"ח מצוה תקלח ובעו"מ שהשבת אבדה, שנאמר בה "אחיך", לעבד כנעני, תלויה במחלוקת אם יש אחוה לעבד, ולפ"ז גם פריקה וטעינה בע"כ תלויה בזה.
  218. ↑ מכילתא דרשב"י שם; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת ער, ועי' שם עשה רג לגבי טעינה, ועי' ציון 220, ועי' בן שלמה על הרמב"ם רוצח פי"ג ה"ט, שאף שהרמב"ם לא הזכיר אדם אלא בעשין שם בטעינה, ניתן ללמוד מזה לפריקה, ולא ציין לל"ת שם; שו"ת הרשב"א ח"א רנב, רנז; החינוך מצוה תקמא; רלב"ג שמות שם ודברים שם. עי' רשב"א שם שכ"כ ע"פ ב"מ ל ב במעשה של ר' ישמעאל, ושפריקה היא ק"ו מטעינה, וכ"כ המנ"ח שם א בבי' הרא' הנ"ל.
  219. ↑ מכילתא דרשב"י שם.
  220. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שם, ועי' ציון 225; שו"ת הרשב"א שם; מנ"ח שם. ועי' דברים שם שגם שם כתוב "עמו".
  221. ↑ סהמ"צ שם; שו"ת הרשב"א שם שבפריקה ובין בטעינה הוא ק"ו מבהמה, ועי"ש רנו ורנז דחיות השואל ותשובת הרשב"א; רלב"ג שמות שם שהוא ק"ו מבהמה.
  222. ↑ שו"ת הרשב"א שם. ועי' רשב"א שם שבפריקה הוא כ"ש, שצער האדם וחסרון גופו חמור יותר, ובטעינה הטעם שווה, ועי"ש שהוא דומה לבהמת גוי ומחמר ישראל שחייב אף בטעינה, עי' ציון 169 ואילך, ועי' רלב"ג שם שכ' שחייב לפרוק ולטעון שהדברים ק"ו מבהמה, ואפשר שכוונת ה"ק"ו" הוא על הפריקה. ועי' ציון 222, שהחולקים חילקו שבאדם הוא אשם בצערו שהטעינו כך, ועי' תשובת הרשב"א בשו"ת שם, וע"ע צעב"ח על צער אדם. ועי' שו"ת יחוה דעת ח"ה סי' ס"ה על סיוע לנתקע עם מכוניתו בדרך, ועי' ציון 347.
  223. ↑ גדולי שמואל שם, ועי' ציון 222.
  224. ↑ תוס' ר"פ (בשטמ"ק) ב"ק נד ב ד"ה להנחה ע"פ גמ' שם, ועי' שו"ת הרשב"א שם רנב ורנז, דחיית הרשב"א לראיה זו.
  225. ↑ השואל בשו"ת הרשב"א שם; שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תשכח; כנה"ג חו"מ שם בד' הטור והרמב"ם, שכן משמע מלשונם שלא הזכירו אלא בהמה, ועי' מעשה רוקח על הרמב"ם שם ה"א ובן שלמה שם ה"ט שתמהו עליו מסהמ"צ שבציון 220. ועי' ברשב"א וברדב"ז שם שכ"כ ע"פ ב"ק שם, עי' ציון 224, ועי' רדב"ז שם שדייק כן מרש"י ב"ק שם וממה שהרמב"ם בהלכות לא כ' שיש פריקה וטעינה באדם.
  226. ↑ שו"ת רדב"ז שם.
  227. ↑ השואל בשו"ת הרשב"א שם; שו"ת רדב"ז שם; כנה"ג שם. ועי' ציון 222, ועי' ציון 307 ואילך, בבהמה שהטעינה יותר מהראוי לה. ועי' חוות יאיר סי' קצא שכ' שלא הותרו איסורי שבות משום צער אדם כמו משום צעב"ח, משום שהאדם בר דעת ויכול ליישב דעתו בצערו, ועי' שארית יעקב (אלגאזי) פר' צו שהבין בדבריו שאין בכלל צעב"ח באדם, והקשה עליו מהסוברים שיש פריקה וטעינה באדם, וע"ע צעב"ח.
  228. ↑ ציון 26 ואילך, ועי"ש שיש גורסים רו"ס, ועי' תו"ח וחכמת שלמה ב"מ שם, ועי' פרישה שם שנראה מדבריו שהגירסה רו"ס שהביאו התוס' שם הוא רק לגבי הדין כאן בשיעור הראיה, אבל ריס שבשאר מקומות הוא יותר מז' ומחצה במיל, ועי' משנה יומא פ"ו מ"ד שהריס אחד מז' ומחצה במיל, וע"ע הנ"ל ציון 31 ואילך שי"ס שהריס הוא ע"ר אמות, והוא מעט יותר ממיל, ואפשר שסובר שלא דקדקו שם, אבל כאן תלו השיעור באחד מז' ומחצה במיל ולא בריס, ולכן גרסו הראשונים רו"ס, שהוא יותר קרוב לשיעור האמיתי שהוא א' מז' ומחצה במיל, ועי' בפרישה שם שהוא מפרש כן גם בערוך, וצ"ע שבערוך אין בו ערך ריס רק ערך רוס.
  229. ↑ רמב"ם רוצח פי"ג ה"ו; פסקי ריא"ז ב"מ פ"ב הי"א; סמ"ג עשין פ-פא; החינוך מצוה פ; אורחות חיים דין הרואה בהמת חברו; טור חו"מ רעב ו; שו"ע שם ו. ועי' תוספתא ב"מ פ"ב: אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזיר מפרק ומטעין שנאמר כי וכו', וצ"ע הכוונה. ועי' רלב"ג שמות שם: השורש החמישי, שהטעם שהגבילה תורה שיעור הראיה, כדי שלא יטרחו אנשים רבים לבוא מרחוק לחינם ועד שיגיעו יסייעו לו אחרים. ועי' ציון 232 שהוא מקור הדין הנ"ל, ועי' ציון 236, שהסמ"ק פירש הדרשה בע"א.
  230. ↑ שמות כג ה, ועי' הג' הגר"א ב"מ שם שגורס: לא תראה, והוא בדברים כב א בהשבת אבדה, וב' הפסוקים בהשבת אבדה, ולמדים לפריקה וטעינה, ועי' חי' רבינו מאיר שמחה ב"מ שם ותורה תמימה שמות שם, ועי' ציון 231. ועי' תולדות אדם על הספרי רכב, שהכוונה ללא תראה האמור בפריקה, ולפ"ז ישב למה לא נימא שרק בטעינה מוגבל השיעור לפגיעה, אבל בפריקה שיש צעב"ח נימא אף כמלא עיניו חייב.
  231. ↑ שם ד, והכתוב נאמר בהשבת אבדה, ועי' מיוחס לריטב"א ורא"ש בשטמ"ק שלמדים אחד מהשני, ועי' הג' הגר"א שבציון הקודם, ועי' ב"ח סי' רנט, וע"ע השבת אבדה ציון 21 ואילך.
  232. ↑ מכילתא שם; מכילתא דרשב"י שם (בסוגריים, ועי' בהערות למדרשי הלכה (מלמד) רנג, ועי' במכילתא דרשב"י שם ד שדרשו דרשה זו בהשבת אבדה); ספרי פ' תצא שם בעניין השבת אבדה, ועי' ספרי דבי רב שם שהוא נאמר לעניין דין פריקה, ושם בטעם שהספרי הביאו בפרשה שם, ועי' מכילתא שם; תוספתא שם; ב"מ לג א; ירושלמי שם פ"ב ה"י. ועי' מלבי"ם שמות שם ביאור הדרשה.
  233. ↑ עי' ציונים 3 ואילך, 16 ואילך.
  234. ↑ עי' ציון 29 ואילך.
  235. ↑ עי' ציון 29 ואילך מחלוקת אם הלאו אמור בפריקה או בטעינה, וציונים 29, 41, שלסמ"ק עובר בין בפריקה ובין בטעינה.
  236. ↑ סמ"ק מ' עז. ועי' פי' הרי"פ לרס"ג שם וצביון העמודים לסמ"ק שם, שכוונת הסמ"ק לבאר מדוע מונים גם את הלאו וגם את העשה, אע"פ שלשיטתו במקום שיש עשה אין הלאו נמנה בפנ"ע, ועי' ציונים 43, 137, 328, חילוקים אחרים בין העשין ללאו.
  237. ↑ צביון העמודים שם.
  238. ↑ עי' ציון 241.
  239. ↑ פי' הרי"פ לרס"ג שם, ועי' ציון 328, שלדעתו רק במתעלם מפריקה שניה אינו עובר בלאו. ועי' קידושין לג א: יכול יעצים עיניו מקמי דלמטייה זמן חיוביה וכו', שהפי' שם הוא על דרך שפי' הרי"פ כאן, שעוצם עיניו מקודם שיבוא החכם לד' אמותיו, כדי שיפטר לכשיכנס לד"א, ועי' נחלת צבי יו"ד רמ ז שפי' שם שאם אינו רואה פטור, ועי' חזו"א אהע"ז סי' קמח הערות לקידושין שם ודברות משה הערה לא, שדוקא אם אינו יודע אם החכם עובר פטור, וצ"ע אם שייך לפרש כן אף בסמ"ק.
  240. ↑ פי' הרי"פ לרס"ג שבציון 241.
  241. ↑ עי' שו"ע הרב חו"מ הל' עוברי דרכים וצעב"ח סעי' ו שלמד מפטור פריקה לצעב"ח, וכ' בצעב"ח שאינו חייב בלא ראייה בפועל; פי' הרי"פ לרס"ג עשה כג - כד, ע"פ פירושו בד' הסמ"ק שם, עי' ציון 239, ואף שלד' הסמ"ק שם עובר בלאו לכה"פ כשנכנס לתוך השיעור, היינו משום שראה קודם שנכנס לשיעור המחייבו ולד' הסמ"ק אין שיעור מגביל ללאו, אבל לסוברים שמחוץ לשיעור אין אפילו לאו, אם לא ראה בתוך השיעור, פטור. ועי' תו"ש שמות שם אות סב מכת"י חמאת החמדה: פגיעה שיש בה ראיה פרט לסומא.
  242. ↑ החינוך מצוה פ. ועי' תלמיד הרשב"א ב"מ ל ב, שנקט לשון "תבוא עליו ברכה" במקום שיש מצוה לנהוג לפנים משורת הדין, ועי' מנ"ח שם שפי' כוונת החינוך שיש בזה משום לפנים משורת הדין.
  243. ↑ מנ"ח שם, וצדד שהוא טעות בחינוך שם, והיה צ"ל כתוב הדין על זקן ואינו לפי כבודו, עי' ציון 370.
  244. ↑ דברים כב ד.
  245. ↑ כי תצא פיסקה רכה, וכ"ה בפסיקתא זוטרתא דברים שם.
  246. ↑ אברבנאל דברים שם; עמק הנצי"ב על הספרי שם; תולדות אדם על הספרי שם. ועי' תולדות אדם שם שמשמע שכל שהוא בתוך התחום דינו כרפת. ועי' פי' ספרי לר' אליעזר נחום וספרי דבי רב שם בשם הראב"ד, שתמה במה שאמרו שם בספרי: מכאן אמרו מצאה ברפת וכו', הרי דין מצאה ברפת נשנה בב"מ לב א לגבי השבת אבדה, וכ' שלפי מה שמשמע במכילתא שם, שלמדים מפריקה להשבת אבדה, מיושב, וכעין זה כ' בפי' זרע אברהם שם, ועי' פי' רבינו הלל שהקשה כן והניח בקושיה, ועי' ציון 252.
  247. ↑ תורת חיים ב"מ לא א ד"ה ולמה לי ע"פ הטעם שבציון 249; העמק דבר שמות כג ה, ע"פ ל' הרמב"ם רוצח פי"ג ה"א ושו"ע חו"מ רעב א: מי שפגע בחבירו בדרך, ושכן משמע בב"מ לג א שדרשו לשון פגיעה הכתוב בשמות שם ד גם על פריקה, ופגיעה זו היא בדרך כל' הפסוק שם: תועה; רשימות שיעורים (רי"ד סולוביצ'יק) שם לב א, ועי' ציון 250; משאת המלך על מס' מכות ועל הרמב"ם, ע"פ לשון הרמב"ם שם, ועי"ש שכ' שהדעת נותנת שאין החיוב אלא במקום שאינו מוצא פועלים, ושכן משמע בל' הרמב"ם שם הי"ג, ועי' ציון 175. ועי' העמק דבר שם שכ' שכן משמע אף ממה שדרשו שם לב א: אפי' מאה פעמים, עי' ציון 322 ואילך, ולכאו' כוונתו כהרשימות שיעורים שבציון 250, שמאחר והחיוב הוא לסייע לו במצב שנוצר בדרך, כל מאה הפעמים הן חיוב אחד, שעדיין הוא בדרך באותו מצב.
  248. ↑ אברבנאל שם.
  249. ↑ תורת חיים שם ע"פ הצריכותא בגמ' שם לפריקה וטעינה ולהשבת אבידה, ועי"ש שדייק כן מד' רבא שם ל ב שהביאם יחד, ומהמשנה ששנתה דיני פריקה וטעינה בפרק אלו מציאות העוסק בדיני השבת אבדה, ומלשון הפסוקים דברים שם, ועי' תו"ח שם שמשמע קצת בדבריו שהוא מפרש את הצריכותא בגמ' שם שלא כפי' רש"י שם ד"ה למה לי. ועי' רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד, שכ' שהטעם שהביא דין פריקה וטעינה בהל' ממון ולא בין דיני איסור והיתר, משום שהוא שייך לעניין השבת אבדה. ועי' ב"מ לב א שבטעינה אין חסרון כיס, ובגמ' שבציון 118 שאף בטעינה יש חסרון כיס, ושם ציון 121 ואילך שי"ס שלמסקנת הגמ' טעינה אינה חשובה שיש בה חסרון כיס.
  250. ↑ תולדות אדם שם; עמק הנציב שם; רשימות שיעורים שם ע"פ רמב"ם שבציון 187; משאת המלך שם ע"פ רמב"ם הנ"ל, ועי' ציון 251. ועי' עמק הנציב שם, שאף שבב"מ לב ב מבואר שיש בפריקה וטעינה משום חסרון כיס, אין מספיק טעם זה לבדו לחייב, אלא בצירוף טעם של צער הבעלים, שאין מסתבר שהבבלי חולק על הספרי בזה, ועוד שכן משמעות הפשט בפסוק. ועי' רשימות שיעורים שבציון 325, שפירש לפ"ז את הדין שבחזרה ונפלה חייב שוב לפרוק ולטעון, שאם החובה הייתה לשם הסיוע בלבד, אז כשנפלה שוב הוא חיוב חדש, אך מכיון שהחיוב הוא להצילו מסכנות הדרך, כל הפעמים הן חיוב אחד, שעדיין לא הצילו מהסכנה. ועי' ציון 169, שחייב לפרוק במחמר ישראל אף כשהבהמה או המשא של נכרי, שלכאורה אין לחוש להפסדם, ועי' ציון 174 ואילך, אם הוא בכלל מצות פריקה.
  251. ↑ עי' רלב"ג שמות כג ה: השורש השישי; חידושים וביאורים ב"מ לא א, והוכיח מגמ' שם שהיא כעין השב"א, עי' תו"ח שבציון 249, ומטעינה שהיא בשכר, ואם אפשר למצוא פועלים אחרים בקל מפני מה תחייבו תורה להישכר לו כפועל, וכ' שמש"כ תוס' לא ב ד"ה אבל שהוא יכול לשכור פועלים, היינו שיכול לשמור על משאו עד שימצא פועלים לשכור, אבל אין מצויים לו פועלים כעת; משאת המלך שם, ועי' ציון 250 שכ' טעם אחר, ואפשר שכונתו רק להוכיח שהתורה מדברת דוקא בדרך, ואפשר ששני הטעמים נכונים, שאין התורה מחייבת אלא במקום שא"א למצוא פועלים, ולכן הוא עלול להתעכב בדרך ולבוא לידי סכנה. ועי' סהמ"צ לרמב"ם עשין רג: שיהיה לבדו, וחינוך מ' תקמא: ואין מי שיעזרם על הדבר, ומאירי שם לב א: ואין שני להקימו עם הבעלים, וצ"ע למה יפטר אם יש עוד מי שיכול לעזור, ואפשר שאף כוונתם היא כשאין לו פועלים לשכור. ועי' חו"ב שם שכ' לפי זה, שבמקום שהבעלים היו פורקים וטוענים לבדם ולא היו מחזרים אחר פועלים, אין חיוב לסייע לו, ועי' ציון 253 ואילך.
  252. ↑ ספרי דבי רב שם, ומשמע שם שכן הבין בקושיית הראב"ד שבציון 246.
  253. ↑ רבינו יהונתן לב א; רש"י ב"מ לא א ד"ה צערא דמרא; פרי יצחק ח"ב סי' נט וח"ג (הו' אור אלחנן) סי' ג ע"פ רש"י שם, ועי' ציון 254.
  254. ↑ שו"ת פרי יצחק, ע"פ רש"י שם, ושם ע"ב ד"ה דאיתא, שכ' שיכול לשכור פועלים, ולא כ' שיכול לפרוק ולטעון בדוחק, ומרש"י בע"ב לבדו נראה שאין להוכיח, שיש לפרש שלולי שנכתבה פריקה וטעינה היינו סוברים שאף כשאינו יכול לבדו כלל, יכול הוא לשכור פועלים. ועי' פר"י שם ושם שביאר בזה מדוע צריך פסוק שכשאין הבעלים מסייעים פטור, עי' ציון 257 ואילך, ומדוע שיהיה חייב במקום שהבעלים עצמם אינם מוכנים לסייע, ולכה"פ בטעינה שאין צער בעלי חיים, אלא מכיון שהבעלים אינו יכול לבדו והרואה יכול לבדו, היינו סוברים שמוטל על הרואה. ועי' חו"ב שבציון 251.
  255. ↑ פר"י שם בד' תוס' שם לא א ד"ה לר"ש, שכתבו שע"י שאין אנשים לטעון הבהמה רובצת, משמע שיכול לטעון לבדו בדוחק, ובד' ריטב"א שם שכ' שבטעינה יש צער לבהמה אם הבעלים יטענו אותה לבדם, עי' ציון 114. ועי' ציון 2, שמשמע שהמצוה היא בצריך סיוע. ועי' מכילתא שם מר' יאשיה: מה פריקה שיכול לפרוק בפני עצמו מוזהר עליה טעינה שאינו יכול לטעון בפני עצמו, ועי' ציון 26.
  256. ↑ משנה ב"מ לב א; מכילתא דרשב"י שמות כג ה; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ח; טור חו"מ רעב ד; שו"ע שם ז. ועי' מאירי ב"מ שם: והיה בעליה עז פנים והלך וישב לו וכו', ועי' ציון 273 ואילך.
  257. ↑ שמות כג ה. משנה שם; מכילתא דרשב"י שם; רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' גליון בשטמ"ק שם לא א ד"ה וצריכי ופרי יצחק ח"ב סי' נט, שצריך למעט מ"עמו" הן בפריקה והן בטעינה, משום הצריכותא שעשו בגמ' שם בין פריקה לטעינה, ועי' פרי יצחק שם שתמה לסוברים שצעב"ח אינו מן התורה, מדוע אי אפשר ללמוד מהפטור בטעינה אף לפריקה, שאין מסתבר שתהיה הפריקה חמורה במקום שאין הבעלים מסייעים משום חסרון כיס לבדו, שהרי הוא מפסיד לעצמו במה שאין מסייע. ועי' שו"ת הריב"ש סי' קצה, שהדרשה היא ממה שלא כתבה תורה "עזב תעזב לו", או ש"עמו" משמע ששניהם יעשוה. ועי' פרי יצחק שם, שהטעם שצריך פסוק ללמד שאין חייב לבדו, הוא משום שהבעלים לא יכול לבדו והרואה יכול לבדו, ועי' ציון 254 ואילך.
  258. ↑ ב"מ לב ב. ועי' ציון 259.
  259. ↑ ב"מ שם; בעל המאור שם, ועי"ש שתמה על הרי"ף למה לא הביאו, ועי' ציון 260 ואילך; מאירי שם; טור שם יא; ב"י שם בד' הרמב"ם שם, שמה שכ' פטור כוונתו מצד מצות פריקה, וסמך על מה שפסק בהי"ג שם דין צעב"ח, והוא לשיטתו שלרמב"ם צעב"ח מה"ת, ועי' ציונים 146, 159, 185, 297, ועי' מעין החכמה (ברלין) שהק' שעדיין היה הרמב"ם צריך לכתוב שחייב בשכר; עי' רמ"א שם ט. ועי' אהא"ז שבציון 308 ולחם יהודה שם ה"ט, שיש חילוק בין צעב"ח הנידון במקום אחר לצעב"ח שלגבי פריקה, וע"ע צעב"ח.
  260. ↑ עי' ר"ן שם שהשכר הוא משום קנס שקנסה תורה, ומשמע שהחיוב עצמו לפרוק נשאר כמות שהוא, ועי' מנ"ח מצוה פ, שלד' הר"ן חיוב שהוא משום צעב"ח לבדו צריך להיות בשכר, כיון שצעב"ח הותר לצורך האדם, הרי שכאן הוצרך הר"ן לכתוב שהשכר הוא משום קנס, משום שיש כאן מצות פריקה.
  261. ↑ עי' רא"ש שהשכר הוא משום צעב"ח ולא משום פריקה; חו"ב לב ב לד' רש"י ור"ן ורא"ש שסוברים שחייב לפרוק משום צעב"ח אפי' אם אינו רוצה לתת לו שכר, עי' ציון 262 ואילך, ובהכרח שמה שכתוב במשנה "פטור" היינו מדין פריקה, אבל לסוברים שבחינם אינו חייב לפרוק כלל, עי' ציון 266, יש לפרש "פטור" כאשר אינו מקבל שכר, ועי' ציון 260 בד' הר"ן.
  262. ↑ רא"ש שם סי' ל, וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש שם; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; טור שם יא.
  263. ↑ פרישה שם.
  264. ↑ עי' רש"י שם ד"ה עביד; חו"ב שבציון 261 בד' הר"ן שם, שממה שכ' שהתורה קנסה את הבעלים משמע שחייב לתת שכרו, אבל יש לפרש שהקנס הוא שאין מצות פריקה אלא אם יתן שכרו, עי' ציון 260; תורת חיים שם ד"ה ומה.
  265. ↑ עי' תוס' הרא"ש שם לגבי הייתה טעונה יותר מן הראוי לה לד' חכמים כשסברה הגמ' שהחיוב משום צעב"ח, עי' ציון 314 ואילך; דרישה שם יא וסמ"ע שם ס"ק יז במסקנתו בד' הרא"ש והטור בקיצור פסקי הרא"ש ובחו"מ שם; תורת חיים שם, ועי"ש שיישב לפ"ז קושיית התוס' ד"ה אמאי, ואפשר שהתוס' סובר כהשיטה שבציון 266.
  266. ↑ סמ"ג שם, עי' ב"ח שדייק כן בדבריו; תלמיד הרשב"א שם לב א; ב"ח שם שכן משמע בל' הגמ' שם, אך כ' שמהרא"ש והטור לא משמע כן; דרישה שם שכן נראה מל' הגמ' ורש"י שם.
  267. ↑ פנ"י לב ב ד"ה אי אמרת בשלמא, ועי"ש שמשמע שהוא לשיטת הר"ן שסובר שנטילת השכר הוא קנס מיוחד שקנסה תורה על שאינו מסייע, ועל כן הוא עדיין בכלל מצות פריקה, עי' ציון 260, אבל לסוברים שהוא פטור משום פריקה וחייב רק משום צעב"ח, מסתבר שמשלם כל טרחתו, שעל צעב"ח מותר ליטול שכר, ע"ע צעב"ח.
  268. ↑ גידולי שמואל שם, ועי' ציון 267, שאפשר שהוא רק לסוברים שאין חייב משום מצות פריקה.
  269. ↑ עי' ספרי כי תצא פיסקא רכה: אם רצית להקים תקים וכו', ועי"ש פיסקה רכב שהקם תקים מדבר בטעינה, וכ"כ הספרי דבי רב שם רכה, ועי' ציונים 27, 29, 31; מכילתא משפטים כ: הקם תקים עמו בזמן שאתה שווה לו, ועי' ציון 302; רש"י דברים כב ד; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ח, ועי' להלן; שו"ע חו"מ רעב ה"ז, ועי' להלן. ועי' ראשונים שבציון 276 שלפירושם בדברי הגמ' שם לא א יש ריבוי בטעינה שבזקן וחולה חייב לפרוק לבדו, הרי שלולא ריבוי זה, וכן הדין במקום שאינו חולה או זקן, ממעטים מעמו שהוא פטור לבדו. ועי' משנה ב"מ לב א ומכילתא שם שכתבו את הדין בפריקה, ועי' דברי דוד על רש"י שם שמשמע שהוא משום שטעינה שאין בה צעב"ח ניתן ללמוד ק"ו מפריקה, ועי' רמב"ם ושו"ע שם שאף שצטטו את ל' המשנה, מלשונם בתחילת ההלכה ובסופה מבואר שהדין שוה בפריקה ובטעינה, ועי' דברי דוד שם, שרש"י הביא הדין בטעינה ולא בפריקה משום שבפריקה חייב מצד צעב"ח, עי' ציון 259, ועל כן כתב הדין במקום שפטור לגמרי. ועי' ציון 257.
  270. ↑ דברים כב ד. עי' ספרי שם; מכילתא שם; רש"י שם. ועי' רמב"ם שם: אם כן למה נאמר עמו וכו', משמע קצת שדבריו נסובים בין על פריקה ובין על טעינה, ועי' שו"ע שם שציטט את ל' הרמב"ם.
  271. ↑ רבינו יהונתן ב"מ לב א; עי' רלב"ג שמות כג ה: אם לא היה בעל הבהמה בלתי יכול לעזור בזה; עי' ב"י חו"מ רעב ס"ק ד וכס"מ רוצח פי"ג ה"ח וקרית ספר שם שכתבו שכיון שאינו יכול לסייע הוא כאילו אינם שם, משמע שאינם יכולים לסייע כלל ואולי כוונתם שמאחר ופטרתו תורה הרי הוא כמי שאיננו.
  272. ↑ עי' פיה"מ לרמב"ם ב"מ פ"ב מ"י: ולא יתחייב בעל המשא לפרוק עמו מפני שהוא חלש בגופו, משמע שהוא יכול אך אינו מחויב לסייע. ועי' ציון 277 ואילך, מחלוקת באינו מסייע משום שאין זה לפי כבודו.
  273. ↑ משנה ב"מ לב א; ספרי דברים פיסקה רכה; מכילתא דרשב"י שמות כג ה; ב"מ לא א: אין בעליו עמו מניין, לפי' התוס' שם ב' ד"ה אבל והריטב"א שם א, ותוס' ר"פ שם א, ובע"ב ד"ה אבל, ועי' ציון 276; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ח; טור חו"מ רעב ד; שו"ע שם ז. ועי' משנה ומכילתא שם שכתבו הדין בפריקה, ועי' ספרי שבציון 275, ועי' גמ' שם שלפי' הראשונים הנ"ל כתוב הדין הן בפריקה והן בטעינה.
  274. ↑ עי' תוס' שם ד"ה אבל, שהכתוב בא למעט שהיינו סוברים שאף חולה יכול לשכור פועלים; ריטב"א ב"מ לא א ד"ה אבל: הו"א שישכרו פועלים לסייע להם; תוס' ר"פ שם ד"ה אבל שכ' כנ"ל; ערוך השולחן חו"מ רעב סעי' ז, ועי"ש שכתב הטעם משום שכבר חייבה תורה את הרואה.
  275. ↑ דברים כב ד. עי' ספרי שם שריבה מהקם תקים, ועי"ש פיסקה רכב שפסוק זה מדבר בטעינה, ועי' ציונים 27, 29, 31; ב"מ שם לפי' הראשונים שבציון 273. ועי' ציון 276.
  276. ↑ עי' ספרי שבציון 275; מכילתא דרשב"י שם; גמ' שם לפי' הראשונים שבציון 273. ועי' תוס' וריטב"א ותר"פ שם שכ"כ בביאור הגמ' שם א: אין בעליו עמו מניין, שאין הכוונה שאינו שם בכלל אלא שהוא חולה או זקן, והביאו ראיה מהמבואר שם ב, דכשאין הבעלים שם אפשר ללומדו מהשבת אבדה, עי' ציון 135. ועי' ציון 132 ואילך, שי"ס שהדרשא בגמ' שם הוא באין בעליו עמו כלל, ולדבריהם אפשר שהיה זקן או חולה אינו נלמד מעזב תעזוב, או שהוא מסברא וכטעם שכ' הב"י והקרית ספר שבציון 271. ועי' ציון 133. ועי' תוס' שם לא ב ד"ה דברה, שדרשה זו היא אף לסוברים "דברה תורה כלשון בני אדם", ע"ע, ועי' ערוך השולחן שם ז.
  277. ↑ עי' ציון 352 ואילך על פטור אינו לפי כבודו מפריקה וטעינה.
  278. ↑ גליון בשטמ"ק ב"מ לא א (ד"ה וכתוב בגליון וז"ל ת"ל) בתי' השלישי, ועי' פרי יצחק דלהלן שתמה על מה שמשמע מדבריו שכ"ה רק משום שלמדים דין חולה וזקן מ"עמו"; יד אליהו (רגולר) פסקים סי' קטו שנסתפק בזה; שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' נט ע"פ שטמ"ק הנ"ל, וע"פ טעמו שבציון 279; נחלת ישראל ב"מ לא ב לתוס' ד"ה אבל, ועי' ציון 281. ועי' מאירי שם: והיה בעליה עז פנים והלך וישב לו וכו'.
  279. ↑ עי' ציון 273 ואילך. פרי יצחק שם, וביאר שבמכובד שאינו ת"ח, וכן בת"ח ולסוברים שמותר לת"ח לוותר על כבודו, ע"ע לפנים משורת הדין ציון 292 ואילך וע' כבוד חכמים ציון 746 ואילך, פשוט שכיון שיכול הבעלים למחול על כבודו ולסייע, אינו כזקן וחולה ופטור הרואה מלפרוק לבדו, אלא אפי' לסוברים שת"ח אסור לו לפרוק בשל חבירו, ע"ע לפנים משורת הדין ציון 304 ואילך וע' כבוד חכמים ציון 745, בשלו מותר לו לפרוק, וממילא אין הרואה חייב לסייע לבדו. ועי' ציון 272, שיש רא' שמשמע מדבריהם שחולה וזקן אינם חייבים לסייע אף כשיכולים לסייע בדוחק.
  280. ↑ גליון שם בתי' הב'.
  281. ↑ יד אליהו שם; עי' נחלת ישראל שם לב א ד"ה במשנה, ועי' ציון 278. ועי' ציון 271 ואילך.
  282. ↑ ירושלמי ב"מ פ"ב ה"י, שבמקום שהיא רובצת מאונס אמרו אפי' מאה פעמים, עי' ציון 322; רשב"א ב"מ לג א בשם הירושלמי הנ"ל. ועי' תוספתא שם פ"ב: ואפילו נפלן, וחזון יחזקאל שם.
  283. ↑ עי' ציון 292. סמ"ע שם ס"ק טז; עי' מרכה"מ רוצח פי"ג ה"ט שטעם רבצן ועומד הוא משום פשיעת הבעלים, ואין שייך טעם זה אלא ברגילה לעמוד. ועי' סמ"ע ומרכה"מ שם שכ"כ על פי פירושם בברייתא שבציון 285, וצ"ע אם אפשר לפרש כן אף בספרי שבציון 291.
  284. ↑ שמות כג ה.
  285. ↑ ברייתא שם לג א; יראים השלם סי' רח; טור חו"מ רעב ה; רמ"א שם א. ועי' רמ"א ולבוש שם שהוסיפו הל' זו אחר מצות פריקה ולפני מצות טעינה, ועי' שו"ע הרב שם הל' עוברי דרכים וצעב"ח סעיף ז, שכ' שפטור מלפרוק, ועי' כס"מ שבציון 296, שהרמב"ם לא הביא הפטור של רבצן ועומד משום שממילא חייב משום צעב"ח, ומשמע מכל הנ"ל שלטעון חייב אף ברגילה לרבוץ, וצ"ע הטעם, ואפשר שאין פטור רבצנית אלא משום שאין ראיה מרביצתה שהמשא מכביד עליה כ"כ, והרי היא כעומדת שאין בה חיוב פריקה, ועי' ציון 286 טעם אחר לפטור רבצנית, ועי' טור שם שסתם פטורים אלו, ומשמע בין בפריקה ובין בטעינה.
  286. ↑ מרכה"מ רוצח פי"ג ה"ט; מלבי"ם שמות שם; ערוך השולחן שם ס"ב.
  287. ↑ רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; זית רענן על הילקו"ש דברים כב ד.
  288. ↑ שמות כג ה.
  289. ↑ ברייתא שם לג א; מכילתא דרשב"י שם; יראים השלם סי' רח; טור חו"מ רעב ה; רמ"א שם א. ועי' ציון 292 שיש מפרשים הברייתא בע"א.
  290. ↑ דברים כב ד.
  291. ↑ ספרי כי תצא פסקה רכה. ועי' ציון 17 ואילך, שלד' הבבלי פסוק זה מדבר בטעינה, ובטעינה לכאו' אין שייך הפטור של עומד, וציונים 27, 29, בד' הספרי, ועי' פי' רבינו הלל וספרי דבי רב שפירשו את הספרי בע"א.
  292. ↑ עי' סמ"ע שם ס"ק טז; עי' מרכה"מ שם רוצח פי"ג ה"ט; עי' ערוך השולחן שם ס"ב. ועי' שם ושם ושם שפי' "ולא עומד" למעט בהמה הרגילה לעמוד, עי' ציון 283, ומכאן שאם אינה רגילה בכך, חייב לפרוק ולטעון, ועוד שלדבריהם אין מקור לפטור באין רגילה בכך.
  293. ↑ עי' ציון 306 ואילך, וע"ע צעב"ח.
  294. ↑ ב"מ לג א: וא"א צעב"ח דאו' וכו'.
  295. ↑ ע"ע צעב"ח ולעיל ציון 312.
  296. ↑ ראב"ד המובא בשטמ"ק שם לב ב ד"ה אמר רבא; עי' ריטב"א שם לג א בשם ר"י, ועי' ציון 298,; עי' תר"פ שם ועי' ציון 298; תלמיד הרשב"א שם לב ב לעניין עומדת. ועי' כס"מ רוצח פי"ט ה"ג בד' הרמב"ם שצעב"ח דאו' ולכן לא הזכיר פטור רבצן ועומד, ומש"כ בה"ח שפטור בהלך וישב, ובה"ט שפטור בנכרי, הכוונה שפטור מדין פריקה, אבל חייב משום צעב"ח, ולפ"ז צ"ל שמה שכלל הרמב"ם רבצן ועומד הוא בכלל דין פריקה וכדינה שהיא בחינם, ועי' טור שבציון 300 שחולק וסובר שרשאי ליטול שכר, וצ"ע שמשמע קצת שהב"י מסכים עמו, ועי' ציון 313. ועי' אבה"ז ואו"ש שבציון 308 שאפילו אם צעב"ח מה"ת אפשר למעט רבצן, שכל מקום שיש טעם למעט ממצוות פריקה לא שייך לחייבו לטרוח משום צעב"ח. ועי' מלבי"ם שמות שם, שמלשון הפסוק אין הכרע לדרשות שבברייתא שם, רק מאחר והחיוב אינו משום צעב"ח אלא משום הסיוע לחברו, לכן שייך הפטור מהטעם המבואר בציון 286, וצ"ע שבפטור עומד אין שייך טעם זה, ולמה חולקים חכמים, ואפשר שחכמים מודים בעומד, והרמב"ם לא הוצרך להזכיר פטור עומד, שכבר כתב את מצוות פריקה בבהמה שנפלה.
  297. ↑ בהגר"א חו"מ סי' רעב ס"ק יא לדעתו בד' הרמב"ם שצעב"ח אינו מן התורה, ובכל אופן כל הברייתא שם לג א נשנתה רק לר"י הגלילי, אבל לחכמים החולקים, עי' ציון 310, אין ממעטים אף רבצן ועומד, ועי' ציון 316; מרכבת המשנה שם ה"ט, וביאר שמסתבר שכל הברייתא שנויה לר"י הגלילי שממעט טעונה יותר מן הראוי, והטעם שהבעלים פשע שהטעינה כך, ואף רבצן ועומד מתמעטים מאותו הטעם, עי' ציון 286, ואף שאין שייך טעם הפשיעה בפטור עומד, נראה שפירש שעומד הוא פטור בבהמה שרגילה לעמוד תחתיה עי' ציון 283, ועי' ציון 292. ועי' ציונים 146, 159, 185, 316, על ד' הרמב"ם בצעב"ח.
  298. ↑ ריטב"א ב"מ לג א; תר"פ שם; שטמ"ק שם ד"ה וכתוב בשיטה. ועי' ציון 312 ואילך שנחלקו ראשונים כיוצא בזה בחיוב בטעונה יותר מן הראוי אם הוא משום מצות פריקה או משום צעב"ח, ועי' ריטב"א שבציונים הנ"ל שהביא את ב' הדעות, ולכאו' דבריו כאן הולכים כפי מה שהסכים שם עם שיטת רש"י, ועי' תוס' ר"פ שבציון 314 שסובר שהחיוב הוא רק משום צעב"ח, וצ"ע החילוק משם לרבצנית ועומדת.
  299. ↑ תוס' שם ד"ה מה לי, ועי' ציון 155 ואילך בנכרי, וציון 314 בטעונה יותר מן הראוי לה; עי' יראים שבציון 300; עי' סמ"ג שבציון 300; סמ"ק סי' נד; רא"ש שם: רבצן ועומד חייב בשכר, ועי' טור דלהלן; רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד; טור שם ה שברבצן פטור, ומשמע שגם בטעינה, ושם יא שבפריקה חייב משום צעב"ח; עי' רמ"א שם ט, ועי' סמ"ע שם ס"ק טז ובהגר"א שם ס"ק א שפירשו כן בדעתו. ועי' בית אהרון על תוס' שם, שמה שכתבו התוס' שנוטל שכר, הוא לשיטתם בהלך וישב שעל צעב"ח מותר ליטול שכר, והסתפק אם לד' הר"ן שבהלך וישב הוא משום קנס יש לפרש כן שאף ברבצנית הוא קנס על שהטעין על בהמה כזו. ועי' ציון 313, על ד' היראים והסמ"ג והסמ"ק בטעונה יותר מן הראוי לה.
  300. ↑ תוס' שם; עי' יראים שם שהביא המיעוט של רובץ ולא רבצן ולא עומד יחד עם תחת משאו ולא מפורק, ומשמע שם שכוונתו שהתמעט מבחינם, וכ"ה בסמ"ק דלהלן; עי' סמ"ג פ - פא, משמע שבחינם ולא בשכר הולך על כל הפטורים שהזכיר; סמ"ק שם: אבל בשכר בכל עניין חייב; רא"ש שם; עי' שטמ"ק שם ד"ה וכתוב בשיטה בשם איכא מאן דאמר שחייב בשכר; טור שם; רמ"א שם.
  301. ↑ מכילתא משפטים כ; מדרש תנאים שם; יראים השלם סי' רח: שיעמיד המשא והבהמה.
  302. ↑ מכילתא שם; מדרש תנאים שם. ועי' מכילתא לפנינו שגרס: עזוב תעזוב עמו למה נאמר, לפי שהוא אומר הקם תקים עמו, אין לי אלא פריקה וטעינה, בהמה עצמה מנין, ת"ל הקם תקים עמו, הקם תקים עמו, בזמן שאתה שוה לו, ונראה שהוא ט"ס וצ"ל או בתחילה "הקם תקים עמו למה נאמר לפי שהוא אומר עזב תעזב עמו וכו'", או בסופו "ת"ל עזב תעזב עמו", וההמשך "הקם תקים עמו בזמן שאתה שוה לו" הוא עניין אחר, ועי' הגר"א שם שגורס האמור קודם, ומתחיל הדין במילים: אין לי אלא פריקה וכו', ובמדרש תנאים הגירסא: הקם תקים עמו עזב תעזב עמו, אין לי אלא פריקה וטעינה בהמה עצמה מנין ת"ל עזב תעזב עמו הקם תקים עמו כל דבר שהוא שווה לו, ומשמע שהלימוד הוא מכפל הפסוקים, ובילק"ש משפטים רמז שנב הגירסא: עזוב תעזוב עמו למה נאמר, לפי שהוא אומר הקם תקים עמו אין לי אלא טעינה ופריקה בהמה עצמה מנין תלמוד לומר הקם תקים עמו, והוא כעין הגירסא במכילתא, וגם כאן נראה ט"ס. ועי' מדרשים הנ"ל שדרשו קודם לכן כפל הפרשיות לפריקה וטעינה, ועי' ציון 4 ואילך, ואפשר שהמדרש הנ"ל ממשיך את שיטת ר' יאשיה ששתי הפרשיות מדברות בפריקה, עי' ציון 26, ואם כן אחת מהפרשיות מיותרת, ובה דרשו לרבות בהמה עצמה, וכן משמע מגירסת הגר"א, וכן משמע שפי' בגיר' זו במלבי"ם שמות שם.
  303. ↑ מרכבת המשנה על המכילתא שם.
  304. ↑ דברות משה ב"מ סי' לא הערה סג, ע"פ המעשה בר' ישמעאל בר"י בב"מ ל ב, ועי"ש שהוא חייב להטעינו אפי' אם אמר לו קודם לכן שאם יקנה חפץ זה ויצטרך להטעינו, לא יסייע לו. ועי' ראשונים ואחרונים שבציון 14 שנקטו את מצות פריקה כהלשון שבכתוב דברים כב ד, שהמשא נפל מהבהמה, ומשמע קצת שרק באופן זה חייב, ועי' החינוך מצוה תקמא וטור חו"מ רעב, שנקטו המצוה במי שצריך להטעין על הבהמה ולא הזכירו נפילת המשא מקודם. ועי' ב"מ שם במעשה בר' ישמעאל, שאותו אדם הניח משאו לפוש, רק שמכרו לר' ישמעאל וחזר וקנאו ואפשר שבזה לדעת כולם חייב.
  305. ↑ שו"ת ישכיל עבדי ח"ד סי' י.
  306. ↑ שמות כג ה.
  307. ↑ משנה ב"מ לב א; מכילתא שמות שם. ועי' ברייתא שבציון 107 שדרשה דרשה אחרת מהתיבות תחת משאו, ועי' פנ"י שבציון שם שיש לדרוש את ב' הדרשות, ושלכן הוכרחו התוס' שם לב ב ד"ה מכלל לפרש, שהדרשה האחרת אינה מייתור התיבות, ועי' בציון הנ"ל ראשונים נוספים שפירשו כן, ועי' מלבי"ם שבציון 308, שאין עיקר הדרשא מלשון הכתוב אלא מסברא.
  308. ↑ ב"מ שם ב: הא מני ר"י הגלילי הוא וכו', ועי' לעיל שם: מכלל דת"ק סבר וכו', ועי' מלבי"ם שמות שם שמאחר וצעב"ח אינו מה"ת והמצוה היא רק בשביל לסייע לחבירו, אין חובה לסייע לו כשהטעין יותר מהראוי, ועי' ציון 285 ואילך. ועי' ציון 316, שי"ס שאף לחכמים החולקים אין צעב"ח מה"ת,
  309. ↑ אבהא"ז רוצח פי"ג ה"ט שכ' בד' הרמב"ם שם שלמסקנת הסוגיא אף אם סובר ריה"ג שצעב"ח מה"ת, היינו שאם ימנע צעב"ח יקיים מצוה, אבל אין חייב לטרוח בשביל צעב"ח במקום שמצד מצוות פריקה יש סיבה לפטור, ועל כן פטור בטעונה יותר מן הראוי, ועי' ציון 161 ואו"ש שבציון 160.
  310. ↑ ב"מ שם: מכלל דת"ק סבר זקוק לו וכו', ושם לג א: מאן שמעת ליה וכו'. ועי' ריטב"א שם, שת"ק הוא רבנן ור"ש שבמשנה שם א.
  311. ↑ עי' ב"מ לב ב: מאי טעמא לאו משום דצעב"ח דאו', ואף שדחו שם: דילמא בתחת משאו פליגי, אמרו שם ובלג א: הא מני ריה"ג דאמר צעב"ח לאו דאו', הרי שלחכמים צעב"ח דאו', ועי' ציון 316, שי"ס שלמסקנת הגמ' חכמים חולקים אף אם צעב"ח דרבנן; רשב"א שם ד"ה אלא וד"ה לעניין, שלמסקנת הגמ' לרבנן צעב"ח דאו'; ר"ן שם ד"ה ריה"ג. ועי' תוס' שם לב ב ד"ה מכלל, ורמב"ן ורשב"א ור"ן שם לג א שאף לריה"ג פריקה בחינם וטעינה בשכר משום הק"ו של ח"כ, ולא ביארו התוס' והרמב"ן והרשב"א מניין שלרבנן צעב"ח מה"ת ואין הק"ו כמו לריה"ג, ומשמע שאף הם סוברים כהר"ן שם שהוא משום המחלוקת בטעונה יותר מן הראוי, ועי' ציון 316.
  312. ↑ ריטב"א שם לב ב בשם רש"י בפי' מה שאמרו שם: לאו משום דצעב"ח דאורייתא, והסכים עמו, ועי' ריטב"א שם לג א ד"ה הא מני; ראב"ד המובא בשטמ"ק שם ד"ה אמר רבא וד"ה מכלל; ר"ן שם לג א ד"ה ריה"ג.
  313. ↑ עי' רבינו ירוחם מישרים נתיב כ ח"ד, שלא כ' על זה בשכר כמש"כ על אין הבעלים מסייעים שהזכיר בסמוך, ועי"ש שהוא סובר שחייב משום צעב"ח; עי' טור שם ה, ועי"ש י שסובר שצעב"ח מה"ת וברבצן ועומד התמעטו מהפסוק להתחייב בחינם אבל חייב בשכר, ומכאן שביותר מהראוי לה לא התמעט כלל וחייב אף בחינם; עי' כס"מ שם בד' הרמב"ם שצעב"ח דאו', ומש"כ בה"ח שפטור בהלך וישב, ובה"ט שפטור בנכרי, הכוונה שפטור מדין פריקה, אבל חייב משום צעב"ח, ולפ"ז מש"כ הרמב"ם שביותר מן הראוי חייב, היינו מדין פריקה וכדינה שהיא בחינם, ועי' ציון 296; עי' שו"ע שם א, ומשמע שחייב אף בחינם, וכ"כ בדעתו בבהגר"א שם א, ועי' כס"מ דלהלן, ועי' ציון 316. ועי' יראים סי' רח וסמ"ג עשין פ - פא וסמ"ק סי' נד שהזכירו הפטורים של הלך וישב ורבצן ועומד שפטור בחינם וחייב בשכר, ולא הזכירו כלל טעונה יותר מן הראוי לה, וצ"ע החילוק בין שני הדינים המוזכרים באותה ברייתא. ועי' פרישה שם ס"ק ה שכ' שהטור פוסק כרבנן שלא דורשים מרובץ תחת משאו משאוי הראוי לה, אלא דורשים למעט רובץ ולא רבצן כבברייתא לג א, וצ"ע שבברייתא שם דרשו גם למעט רובץ וגם למעט יותר מהראוי לה, וגם בגמ' העמידו את הברייתא דוקא כר"י הגלילי.
  314. ↑ תוס' שם ד"ה מכלל וריטב"א שם בשמם, ועי' ריטב"א דלהלן, ועי' ציון 155 בנכרי, וציון 299 ברבצנית ועומדת; תוס' הרא"ש שם ד"ה מכלל; תוס' ר"פ שם. ועי' ריטב"א שם ד"ה הא מני, שמשמע שדורשים מהפסוק שיותר מן הראוי הוא בשכר, ומשמע שהוא משום מצוות פריקה, ואולי אין כוונתו לדרשה ממש. ועי' בהגר"א ומנ"ח שבציון 281.
  315. ↑ תוס' שם; תוס' הרא"ש שם. ועי' ציון 262 ואילך על גדר נטילת שכר זו.
  316. ↑ פנ"י שם לב ב ד"ה מדברי שניהם, ופי' שלפי המסקנה אף לרבנן אין צעב"ח מן התורה, והם צריכים דרשא של תחת משאו לדרוש שפריקה בחינם וטעינה בשכר, עי' ציון 107, ועי' ציון 119; לחם יהודה על הרמב"ם שם; מרכה"מ על הרמב"ם שם, וכ' שלרבנן לא נפשט בגמ' אם הם סוברים שצעב"ח מה"ת או לא, ואין מניחים הודאי שבד' ריה"ג מפני הספק שבד' רבנן; בהגר"א שם ס"ק א ע"פ הגמ' שם לג א: מאן שמעת לה דאית ליה האי סברא ריה"ג, וכ' שמשמע שם שרבנן אינם סוברים לדרשה זו כלל; מנ"ח שם, שלמסקנה אין ראיה שחכמים דורשים כן אף אם צעב"ח אינו מה"ת. ועי' בהגר"א ומנ"ח שם שלדעתם אם חכמים היו חולקים משום צעב"ח, היה חייב בשכר, עי' ציון 315. ועי' ב"מ לב ב: דלמא בתחת משאו פליגי. ועי' אחרונים הנ"ל שכ"כ בד' הרמב"ם שסובר לדעתם שצעב"ח מדרבנן, ופסק כחכמים בטעונה יותר מן הראוי, עי' ציון 317, ועי' ציונים 146, 159, 185, 297 על ד' הרמב"ם בצעב"ח.
  317. ↑ רי"ף שם; רמב"ם שם ה"א ופיהמ"ש שם, ועי' כס"מ שם ה"ט שכ' שהרמב"ם סתם ולא חילק בין טעונה כראוי ליותר מן הראוי, ועי' חי' מים חיים שם ומנ"ח מ' פ שהשיגו עליו שהוא מפורש ברמב"ם שם ה"א; או"ז שם צז וצח, וע"ע צער בעלי חיים; פסקי רי"ד ב"מ לג א, משום שיחיד ורבים הלכה כרבים, ומשמע שם שכן מוכח גם ממה שהל' שצעב"ח מה"ת, ע"ע, והוא כדעת חכמים, ועי' ציון 312 ואילך; מאירי שם; טור שם ה; שו"ע שם א.
  318. ↑ עי' האגודה ב"מ שם סי' מה; עי' רא"ש שם סי' כח שהביא בסתם את דברי ר"י הגלילי, ואפשר שהביאו משום שלדעתו אף לחכמים ממעטים יותר מן הראוי לו ממצות פריקה, עי' תורא"ש שבציון 314. ועי' שם ושם שלא הזכירו שחכמים חולקים ואין הל' כן, והרא"ש השמיט את הרי"ף שם שכ"כ, עי' ציון 317. ועי' ציון 311, שי"ס שחכמים נחלקו עם ר"י הגלילי אם צעב"ח מה"ת או לא, וע"ע צעב"ח שיש פוסקים שצעב"ח אינו מה"ת.
  319. ↑ עי' רמ"ך בשטמ"ק לג א: אבל לטעון מצוה קא עביד שלא לטעון עלה, ונראה כוונתו שלא לטעון עלה יותר מן הראוי, ואפשר שכוונתו היכן שהבעלים רוצה להטעינה כמקודם; שו"ע הרב חו"מ הל' עוברי דרכים וצעב"ח ס"א: ויטעון עליה משאה כראוי לה; חי' רמ"ש ב"מ לב ב ד"ה וקשה לי; ערוך השולחן רעב ג. ועי' רמ"ך שם שעושה מצוה שלא טוען עליה, וצ"ע אם כל זה אינו תלוי בצעב"ח דאו' או לא.
  320. ↑ ערוך השולחן שם.
  321. ↑ רלב"ג שמות כג, ה: השורש השני, ונראה שכוונתו לדעת רבנן, אבל לריה"ג פשוט שאינו חייב.
  322. ↑ משנה ב"מ לב א: חייב, ומשמע לכל הפחות בפריקה, עי' ציון 324 שבמשנה דרשו כן מהפסוק שבפרשת פריקה, ועי' ציון 323; ספרי כי תצא פיסקה רכה: אפילו חמש פעמים חייב, ומשמע אף בפריקה, ועי' ציון 209 שבספרי דרש כן מהפסוקים שבטעינה; תוספתא שם פ"ב; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ה; רבינו יהונתן ב"מ שם; טור חו"מ רעב ג; שו"ע שם ד.
  323. ↑ עי' ספרי שבציון 325 שדרשו כן מהפסוק שבפרשת טעינה; רמב"ם שם ה"ה; רבינו יהונתן שם; עי' סמ"ג שבציון 325; עי' מאירי שבציון 325; שו"ע שם ד. ועי' משנה שם: חייב, וכ"ה ברי"ף וברא"ש שם ובטור שם ג ובשאר פוסקים, ומשמע שחייב בין בפריקה ובין בטעינה, רק שהמשנה שם נקטה הדרשה האחת, ובספרי שם שעוסק בפרשת טעינה נקט הדרשה השניה, עי' להלן, ועי' תועפות ראם על יראים השלם סי' רח, שהמשנה מדברת בפריקה, ועי' רבינו יהונתן שם שפירש שכ"ה בין בפריקה ובין בטעינה.
  324. ↑ משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם ד. ועי' רלב"ג שם, שלא הזכיר רק את הדרשה של הקם תקים, ושמשמע מדבריו שהחיוב לחזור ולסייע הוא מהשלמת מצוות הטעינה.
  325. ↑ ספרי שם; רמב"ם שם; רבינו יהונתן שם; סמ"ג עשין פ-פא; יראים השלם סי' רח; מאירי שם ד"ה פרק; רלב"ג שם; שו"ע שם ד. ועי' רבינו יהונתן שם שכ' ע"פ גמ' שם לא א, שהדרשה אינה מכפל הלשון אלא מעזב והקם, שמשמע אפי' פעמים רבות, וכ"כ ביפה עיניים שם ובערוה"ש שם סעי' ה, ועי' גמ' שם: הוכח אפי' ק' פעמים במשמע, ועי' רשב"א וריטב"א ור"ן ונמו"י שם, ועי' ערוה"ש שם שפי' אופן הדרשה, ועי' תו"ת שמות כג ה. ועי' רלב"ג שמות שם: ולא תשלם ההקמה זולת זה, ועי' רשימות שיעורים (רי"ד סולוביצ'יק), שהפסוק בא ללמד שלא קיים מצווה בהקמתו הראשונה אם נפלה שוב, ועי' ציון 250 הטעם שנתן לזה, ועי' ציון 247, ועי' חו"ב שם, שבלא פסוק היינו סוברים שלא חייבה תורה לטרוח כ"כ במשא אחד.
  326. ↑ עי' תוספתא ב"מ פ"ב, ועי' חזון יחזקאל שם שצדד שהכוונה לחייב משום צעב"ח, עי' ציון 294, ומשמע קצת כן ממה שהזכירה התוספתא רק פריקה; ירושלמי פ"ב ה"י הביאו הרשב"א שם לג א. ועי' ציון 282.
  327. ↑ עי' ציון 29 ואילך במה מדבר הלאו, וציון 237, שי"ס שכל הלאו אינו אלא קודם שהתחייב בעשה.
  328. ↑ פי' הרי"פ לרס"ג עשה כג - כד, ויישב עפ"ז ד' הסמ"ק והרס"ג שמנו העשין אע"פ שמנו הלאו ולדעתם במקום שהעשה והלאו בעניין אחד אין מונים לשניהם, ועי' ציונים 43, 236, חילוקים אחרים בין העשין ללאו. ועי' ציון 325 שי"ס שהפעם השניה אינה גרועה מהראשונה, וכל חידוש התורה הוא שאם נמנע מלסייע שוב לא קיים אפילו מצוותו הראשונה.
  329. ↑ עי' תוספתא שבציון 337. שם לג א, ועי' או"ז שם צז שרבינו ברוך פי' את הגמ' שם בע"א; רמב"ם שם; טור שם ז; שו"ע שם.
  330. ↑ עי' ציון 322 ואילך, שחייב לסייע כשחזרה ונפלה. רש"י שם: שמא יחזור ויפול; עי' רמב"ם שם: לפיכך חייב וכו'; רלב"ג שמות שם; או"ז שם; טור שם. ועי' רלב"ג שם שמשמע שהוא מהשלמת מצות טעינה, ועי' ציון 336. ועי' ערוה"ש שבציון 347 שכ' בטעינה בעגלה שצריך ללוותו מעט עד שיראה שהולכת יפה, משמע שסובר שהשיעור בזה הוא לפי המציאות, ובבהמה הרגילות שאם הולכת עד פרסה אין צריך לחשוש יותר.
  331. ↑ רמב"ם שם; עי' נמו"י על הרי"ף שם בשם הרמב"ם, ועי' להלן; תלמיד הרשב"א שם; מאירי שם; שו"ע שם. ועי' נמו"י שם שכ' בשם הרמב"ם, שאם אמר בעל הבהמה שאינו רוצה ליתן לו (שכר) אינו חייב לללותו.
  332. ↑ עי' טור שם שכ' עד מיל, ועי' ב"י בבד"ה שכ' שהוא ט"ס והביאו הב"ח שם והש"ך שם ס"ק א, ועי' דרישה שם שדוחק לומר שהוא ט"ס משום שבכל הספרים כתוב מיל, ועי' ב"ח ודרישה שם וסמ"ע שם סק"ח, שאפשר שהטור גרס בברייתא שם 'מיל', עי' ציון 333, ועי' סמ"ע ודרישה שם שעדיין צ"ע מפני מה לא ציין הטור שהוא שלא כגירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים; ערוך השולחן שם ס"ה בשם י"א.
  333. ↑ דרישה שם וסמ"ע שם סק"ח ביישוב הטור שם.
  334. ↑ חידושי הפלאה על השו"ע שם ביישוב ד' הטור, עי' ציון 332, שאף הוא גורס בגמ' עד פרסה, אלא שכ' את השיעור לגבי לחזור לאחוריו, וצ"ע לדבריו למה השמיט ההלכה שבגמ'.
  335. ↑ מנ"ח מצוה פ.
  336. ↑ חזון יחזקאל על התוספתא שם, ע"פ רמב"ם שם שבציון 330, ועי' רלב"ג שם שמשמע שהחיוב נלמד מהריבוי הקם תקים שמלמד שחייב אפי' כמה פעמים, עי' ציון 325.
  337. ↑ ב"מ שם; תוספתא שם: רשאי להקל על הפרסה ולגבות שכרו הימנה, ועי' מג"א על התוספתא שם שהכוונה לדין זה, ולשון "רשאי" נראה שמכוון על נטילת השכר; טור שם ז; שו"ע שם ו. ועי' מעין החכמה (ברלין) דף קכד, שהק' מדוע השמיט הרמב"ם דין זה.
  338. ↑ תוס' שם ד"ה נוטל; מיוחס לריטב"א שם; נמו"י שם, וכתב: דלא עדיף מדדה מטוען; סמ"ע שם ס"ק יא. ועי' פרישה שם, שאף שהטור כ': שמא יפול, ואם כן הוא משום חשש טעינה, יש לפרש שהכוונה שהמשא יפול ויזוז ממקומו ועל כן תרבץ הבהמה תחתיה עם המשא, ועי' סמ"ע שם ס"ק ג. ועי' חזון יחזקאל על התוספתא שם, שנתן טעם שאין דינו כפריקה, משום שאף בפריקה אינו חייב כשהבהמה עומדת, עי' ציון 289, וכ"ש כשהיא יכולה ללכת. ועי' מנ"ח מ' פ, שלהר"ן שאף בטעינה אינו נוטל שכר על טרחתו, עי' ציון 90, אין קשה קושיית התוס' מה החידוש שנוטל שכר על הליווי, אף כשהוא מלווה משום טעינה.
  339. ↑ עי' ציונים 79 ואילך, 92 ואילך.
  340. ↑ עי' ציונים הנ"ל.
  341. ↑ נמו"י שם: הא שמעינן לרבנן וכו' דלא עדיף מדדה מטוען.
  342. ↑ מיוחס לריטב"א שם.
  343. ↑ עי' ציון 335.
  344. ↑ ע"ע מצוות עשה. מנ"ח מצוה פ.
  345. ↑ עי' ציון 365 ואילך שהוא פטור, וציון 370 ואילך בבא לעשות לפנים משורת הדין.
  346. ↑ גידולי שמואל שם לב א, ועי' ציון 367 שלדעתו זקן שהתחיל במצות פריקה או טעינה חייב לסיימה, ונראה שספיקו הוא אם הליווי הוא חלק מהמצוה או חיוב נפרד, ועי' ציון 335 ואילך אם החיוב מדרבנן או מן התורה, ועי' רלב"ג שבציון 330, שמשמע שהוא השלמת מצות טעינה.
  347. ↑ עי' ציון 329 על החיוב ללוות את הבהמה אחר הטעינה, ועי"ש שהחיוב עד פרסה, ועי"ש ציון 330 הטעם. ערוך השולחן חו"מ רעב ח. ועי' שו"ת פאת שדך סי' קסד שאין ראיה מכך למכונית שנתקעה בדרך שיהיה חיוב לסייע לו, כי אין חילוק אם הבהמה נושאת על גבה או נושאת את העגלה עם המשא, אבל במכונית אין בעל חי שנושא את המשא, ועי' יחוה דעת ח"ה סי' סה.
  348. ↑ שו"ע הרב הל' עוברי דרכים וצעב"ח ח, ועי"ש שאם העגלון עלול להכות הבהמה מכה רבה כדי שימשוך יותר מכוחו, חייב אף משום צעב"ח. ועי' ציון 289, שבעומדת תחתיה אין חיוב פריקה, ואפשר ששם מאחר ועוד לא נפלה אפשר ותמשיך ללכת, וכאן הנידון באופן שבודאי אינה יכולה ללכת יותר, ושמא משום כן השו"ע הרב מסתפק בדבר.
  349. ↑ עי' רמב"ן שבציון 361, ועי' שו"ת פרי יצחק ח"א סי' נב שהוכיח כן מדבריו, ועי' רדב"ז שבציון 362, שלדבריו אין ראיה מהרמב"ן; עי' רא"ש ב"מ פ"ב סי' כא, ועי' מורה צדק (הובא בהלכה למשה) שכן משמע קצת ברא"ש שם, ועי' פרי יצחק שם שהוכיח כן מדברי הרא"ש שם, ועי' פרי יצחק שם שהקשה מדברי הרא"ש בשטמ"ק לא א ד"ה קרא, ויישב ע"פ דבריו שבציון 349, ועי' אבאה"ז גזו"א פי"א הי"ג שהוכיח מהטור שבציון 350 לא כן; ריטב"א שם ל א בשם רבו ושבועות ל ב ד"ה אף ע"פ גמ' שם לעניין השבת אבדה. ועי' ברכות יט ב, וע"ע כבוד הבריות ציון 53 שי"מ שדין זקן ואל"כ הוא משום כבוד הבריות, ועי' פרי יצחק שם שפי' כן והק' לשיטה זו שסוברת שהפטור הוא רק בת"ח, ותי' שבמי שאינו ת"ח שאין מחיוב התורה לכבדו, אין חסרון בכבודו במה שהוא עוסק במצוה. ועי' פרי יצחק שם שהאריך להוכיח שאף לסוברים שהפטור הוא רק בת"ח, אי"ז משום שעשה שכבוד התורה דוחה את חיוב הפריקה, ועי"ש סי' נד מהר' נפתלי מאמסטרדם שנחלק עליו, ועי' חי' ר' שמואל שבציונים 362, 370.
  350. ↑ עי' רמב"ם רוצח פי"ג ה"ג: זקן, ועי' רמב"ם גזו"א פי"א הי"ג: חכם או זקן מכובד, ועי' פיה"מ להרמב"ם ב"מ פ"ב מ"ח, ועי' אבאה"ז שם ורשימות שיעורים (לרי"ד סולוביצ'יק) ב"מ ל ב, שגם לפי הרמב"ם רק זקן מכובד, שיש בו חיוב של "מפני שיבה תקום", ע"ע קימה והידור, אבל עשיר או מכובד מטעם אחר חייב; עי' סמ"ג עשין עד לגבי השב"א: או זקן או מכובד; ר"ן שבציון 361; טור חו"מ רסג, כפי' הב"ח שם רעב והפרי יצחק והאהא"ז שם בדעתו, ועי' ב"ח שם שמש"כ הטור בסי' רעב זקן הוא אינו בדוקא, ועי' פרי יצחק שם שהק' שבסי' רסג הביא הטור את הרא"ש שבציון 349, שהוא כהדעה החולקת, עי' ציון הנ"ל ובאהא"ז שם; שו"ע שם רעב ג, ועי"ש רסג א: חכם או זקן מכובד; חכמת שלמה שבציון 354; ב"ח שם; עי' לבוש שם רסג א; ערוך השולחן שם ט, ועי"ש בסי' רסג א. ועי' פרי יצחק שם סי' נג תשו' הר' נפתלי מאמסטרדם שצדד שאף הרמב"ם שם כוונתו ב"זקן" לחכם, ואף הטור שם אינו חולק אלא סמך בדבריו על מה שהביא דברי הרא"ש שבציון 349, ושכ"ה גם ד' הב"י, ועי"ש סי' נג מהמחבר לדחות כל דבריו. ועי' חכמת שלמה ב"מ שם שהק' שלפי דברי רבא שבציון 354 שאם מחזיר בשלו חייב גם בשל אחר, מה החילוק בין זקן לכל אדם, וכ' שבסתם אדם חייב עד שידע בבירור שבשלו לא היה עושה כן, וסתם זקן פטור עד שידע בבירור שבשלו היה עושה, ועי' חו"ב ב"מ שם.
  351. ↑ שיעורי ר"ש ב"מ סי' סח בד' הטור שם והחכמת שלמה שם ל ב, ושם ובסי' סד בד' הר"ן.
  352. ↑ ספרי כי תצא פיסקא רכה; עי' ציון 354 מרבא ב"מ ל ב, ומבואר שכשמשום כבודו לא היה פורק וטוען בשלו, פטור; ב"מ ל ב: והא ר' ישמעאל וכו', וכן ציין בבהגר"א שם ה, ובגמ' שם הוא בטעינה והפוסקים כ"כ גם בפריקה, עי' להלן; רמב"ם שם; טור שם ח; שו"ע שם ג. ועי' ברכות יט ב, וע"ע כבוד הבריות ציון 53 שי"מ שהפטור באינו לפי כבודו הוא משום כבוד הבריות, ועי' ציון 349.
  353. ↑ רבא שם ל ב; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ד; טוש"ע שם. וע"ע השבת אבדה ציון 569. ועי' להלן החידוש שבדברי רבא, ועי' ר"ן שבציון 361 שמרבא מוכח שלא רק חכם ואינו לפי כבודו פטור, ועי' ערוך השולחן שם רסג ד שזהו חידושו של רבא, וכ"כ מעשה רוקח שם מתחילה, רק שאח"כ דחה זה (ודבריו שם חסרים), ועי' כוס הישועות שם, שרבא מחדש כד' הסוברים שאף החכם יכול לעשות לפנים משורת הדין, עי' ציון 370, ועי' כוס הישועות וקיקיון דיונה שם עוד פי' בדברי רבא. ועי' חכמת שלמה שבציון 350.
  354. ↑ עי' רמב"ם שם, וגזו"א שם לגבי השבת אבדה; עי' שו"ע שם ורסג א; עי' ב"ח שם רסג; לבוש שם: ואומדין דעתו; ערוך השולחן שם. ועי' ב"י שם רסג שע"פ דברי הרמב"ם התיישב לו מה הוסיף רבא על המשנה, ועי' הלכה למשה גזו"א שם ושו"ת פרי יצחק שם סי' נו ושיעורי ר' שמואל ב"מ ל ב אות סד, שלולי דברי רבא היינו סוברים שאף שהזקן מזלזל בכבודו בשביל ממונו, הוא פטור בממון של אחר, וכ"נ בב"ח שם, ועי' פרי יצחק שם שזו כוונת הב"י הנ"ל שע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל התיישב לו חידושו של רבא, ועי' ציון 353. ועי' פר"י שם שדינו של רבא יוצא ממה שאמרו בברכות שם שדין ממון עדיף מאיסור, והיינו מהטעם שהוא מוותר מממונו בשביל כבודו ולכן צריך לוותר אף בשל חבירו, אבל לא במקום שבשלו לא היה מוותר, ולפ"ז צדד שלסוברים שבבזיון גדול אף באיסור פטור משום כבוד הבריות, בממון יהיה פטור אף אם בשלו היה מוותר על בזיונו בשביל הממון.
  355. ↑ שמות שם, ועי' ציון 4 שפרשה זו מדברת בפריקה.
  356. ↑ מכילתא דרשב"י שם; רש"י שמות כג ה; יראים השלם רכט - רל; שו"ת רדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' קסח (אלף תקמב), הובא בשטמ"ק שם; סמ"ע שם ס"ק ה; ערוך השולחן שם . ועי' רדב"ז שבציון 365 שתי' בזה קו' הראשונים שבציון 361 ואילך.
  357. ↑ דברים שם, ועי' ציון 17 ואילך שפרשה זו מדברת בטעינה, ועי' ציונים 27, 29, 31, על ד' הספרי.
  358. ↑ ספרי שם; יראים השלם שם; שו"ת רדב"ז שם. ועי' ב"מ ל א שאף שדרשו מוהתעלמת האמור לגבי השבת אבדה למעט הייתה האבדה בבית הקברות ואמר לו אביו על תחזיר, הדרשה עיקרה לזקן ואינו לפי כבודו, ועי' ציונים 381 ואילך.
  359. ↑ חזון יחזקאל ב"מ פ"ב ה"י. ועי' ריטב"א ב"מ לג א ד"ה תלמידי בשם הרמב"ן: מציאה אב לכולהו. ועי' שו"ת רדב"ז שם שא"א לפרש שלמדים מהשב"א, מפני שאמרו בב"מ לא א שאי אפשר ללמוד מצות פריקה וטעינה מהשב"א, ועי' גליון תוס' בשטמ"ק לב ב, על מה שדרשו מוחדלת למעט בהמת גוי, עי' ציון 141, והק' שהרי נצרך הפסוק לזקן ואינו לפי כבודו שא"א ללמוד מהשב"א כמ"ש בגמ' שם, ועי' חזון יחזקאל שם, שלא אמרו שם כן אלא ללמוד את עיקר המצוה, אבל אחר שגלתה תורה את שתי המצוות, אפשר ללמוד הפטור זה מזה, ושכן משמע מברכות יח ב, שאפשר ללמוד פטור של אינו לפי כבודו מכל מצוות שבממון.
  360. ↑ רמב"ן שם לג א; ר"ן שם; רדב"ז שם; פרישה ס"ק ט, ודייק כן מל' הטור, שבסעי' יא כ' שמשום צעב"ח חייב בכמה אופנים, ולא הזכיר זקן ואינו לפי כבודו.
  361. ↑ רמב"ן שם, ועי' ר"ן שם שהק' על טעם זה מדברי רבא ב"מ ל ב, שמשמע שאף בזקן שאינו ת"ח פטור, ועי' ציון 349 ואילך, מחלוקת בדבר, ועי' רדב"ז שבציון 362, ועי' ציון 363 שהר"ן נתן טעם אחר.
  362. ↑ שו"ת רדב"ז שם, וכ' שאף הרמב"ן שבציון 361 אין כוונתו דווקא משום כבוד התורה. וע"ע כבוד הבריות ציון 247. ועי' חי' ר' שמואל סי' כד, שפטור זקן ואינו לפי כבודו אינו משום שכבוד הבריות דוחה, שא"כ לא היה שייך בזה לעשות לפנים משורת הדין, עי' ציון 370 ואילך, שמניין לנו להחמיר במצות פריקה ולהקל במה שאמרה תורה שכבוד הבריות דוחה, ועל כרחך שזקן ואינו לפי כבודו הוא פטור ולא דחיה.
  363. ↑ ר"ן שם. ועי' חי' רמ"ש שם לב ב, שאם זקן ואינו לפי כבודו היה חייב משום צעב"ח לפרוק בשכר, שוב אין כאן כבוד והיה חייב אף משום מצוות פריקה.
  364. ↑ עי' ציון 356.
  365. ↑ שו"ת רדב"ז שם; פרישה שם. ועי' רדב"ז שם שפי' קושיית הראשונים שיהיה הזקן חייב משום מצות פריקה, ועל כן הקשה על דבריהם שאפשר ללמוד לפוטרו מהשבת אבידה, ותי' שאין ללמוד פריקה מהשבת אבידה משום שבפריקה יש צעב"ח, ועל עיקר קושייתם תירץ שיש לימוד מיוחד בפריקה, ועי' חי' ר' שמואל שם סי' כד שפי' שקושיית הראשונים היא שאף שיש פסוק לפטור משום פריקה, עדיין יש לחייבו משום צעב"ח, ונפק"מ במה שפטרה תורה הוא שאינו חייב בחינם, כמו בשאר פטורים, ועי' רמ"ש שבציון 363. ועי' פרישה שם שציין על זה לד' הסוברים שצעב"ח נדחה משום כבוד מלכים ונשיאים, ע"ע צעב"ח.
  366. ↑ מרדכי ב"מ רסג בשם רבינו מאיר, הובא בב"י שם רעב. ועי' חי' רמ"ש שם לב ב שכ' בתחי' שמסתבר שזקן ואינו לפי כבודו חייב בפריקה, אך שמסתימת כל הפוס' משמע שפטור.
  367. ↑ עי' ערך השבת אבדה ציון 591, ושם ציון 594 ואילך שי"ח, ועי' פנ"י ב"מ ל ב ד"ה איבעיא ותרוה"כ סי' רסג שהתחלה מחייבתו משום שמחל על כבודו, ועי' ערוך השולחן חו"מ רסג ב ואבהא"ז גזו"א פי"א הי"ד שכתבו לסוברים שמתחייב במצות השב תשיבם רק אחר נטילה, שעל כן התחלה מחייבת משום שממצוה זו לא נפטר הזקן, ועי' ברכת שמואל ב"מ סי' כה או' ב בשם הגר"ח ואבהא"ז שם שהטעם משום שכאשר מתחיל נעשה שומר אבידה, ומחיוב ממון זה אינו נפטר, ולשני טעמים אחרונים לא שייך הטעם במצוות פריקה וטעינה.
  368. ↑ עי' גדולי שמואל שבציון 369. ועי' ב"מ ל ב: הכישה נתחייב בה, ועי' ציון 367 שחלק מהטעמים שנאמרו שם שייכים אף כאן.
  369. ↑ גדולי שמואל שם לב א ד"ה וצ"ע, ועי' ציון 346. ועי' ציון 48 ואילך, מח' אם חלה מצות טעינה עוד קודם הפריקה.
  370. ↑ מדרש תנאים דברים כב ד; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ד; סמ"ג עשין פ - פא; סמ"ק מצוה נד; שו"ע חו"מ רעב ג. ועי' רא"ש ב"מ פ"ב סי' כא וטור שם שחכם אסור לו לזלזל בכבוד תורתו ולעשות לפנים משורת הדין, עי' להלן, ועי' ציון 349 שיש שהוכיחו מהרא"ש הנ"ל שלדעתו רק בת"ח יש פטור של אינו לפי כבודו, ועי"ש שרוב האחרונים סוברים בד' הטור שבכל אדם יש פטור זה, ועי' ערוך השולחן שם רסג ד לעניין השבת אבדה, שלדעה זו חכם אסור לו לזלזל בכבודו, אבל אדם אחר שהוא מכובד לכל הדעות עושה לפנים משורת הדין. ועי' סמ"ג שם והג"מ וכס"מ שם וב"י שם, ומ"מ וכס"מ גזו"א פי"א הי"ז לעניין השב"א, שמקור הדין ממעשה דר' ישמעאל בגמ' שבציון 373. ועי' חי' ר' שמואל סי' כד שהוכיח ממה שיכול לעשות לפנים משורת הדין, שפטור הזקן הוא משום פטור ולא משום דחיה, ועי' ציון 362.
  371. ↑ ציון 277 ואילך.
  372. ↑ ע"ע כבוד חכמים: כשמחל החכם על כבודו, ושם ציון 745 ואילך, וע' לפנים משורת הדין ציון 288 ואילך.
  373. ↑ ב"מ ל ב: לפנים משורת הדין הוא דעבד; רא"ש שם: והחכם שבא וכו'; טור שם בשם הרא"ש; עי' רמ"א שם רס"ג ג לגבי השבת אבדה ע"פ הרא"ש הנ"ל.
  374. ↑ ציון 288 ואילך.
  375. ↑ ציון 745 ואילך.
  376. ↑ מג"א על התוספתא דלהלן.
  377. ↑ תוספתא ב"מ פ"ב. ועי' חס"ד שצדד שהתוספתא מדברת בהשבת אבדה, כי א"א לפרשה בפריקה משום שחייב מדין צעב"ח, וכ' שאפשר לפרשה בטעינה, ולשון "מצא חמור טעון" שבתוספתא לאו דוקא, אלא שהיה טעון קודם לכן, ועי' ב"מ לב ב בטעונה יין נסך שאם צעב"ח מה"ת חייב בפריקה, ואפשר שיש חילוק אם הדבר האסור שייך לנכרי או לישראל, ועי' ציון 378.
  378. ↑ חזון יחזקאל שם. ועי' ב"מ לב ב שבטעונה יין נסך חייב בפריקה, ולטעמו של החזו"י י"ל שאין רואים שהיין הוא איסור, ואם משום שרואים את הבעלים הגוי, ממילא יודעים שאין היין שלו.
  379. ↑ ספרי כי תצא פיסקא רכה; מכילתא משפטים פר' כ; מכילתא דרשב"י פכ"ג; רמב"ם רוצח פי"ג ה"ג; סמ"ג עשין פ-פא; טור חו"מ רעב ח; שו"ע שם ב. ועי' כס"מ שם שציין למשנה ב"מ לב א, ועי' קריית מלך שם שהשיגו שהמשנה מדברת על השבת אבדה, ועי' ב"ח שם שתמה מדוע הזכירו הטור בפריקה וטעינה ולא בהשבת אבידה כמו שהוא במשנה, וכתב שאפשר שמשום שיש בפריקה צעב"ח, ממילא כ"ש להשבת אבידה.
  380. ↑ דברים כב ד.
  381. ↑ ספרי שם, ועי' ציון 17 ואילך, שפרשה זו מדברת בפריקה, ועי' ציונים 27, 29, 31, על ד' הספרי בפירוש הכתוב. ועי' ציון 383.
  382. ↑ שמות כג ה.
  383. ↑ מכילתא שם; מכילתא דרשב"י שם. ועי' ציון 4 שפרשה זו מדברת בטעינה. ועי' ב"מ ל א, שאף שהזכירו כעי"ז דרשה זו לגבי השבת אבדה, אמרו שם שאין צריך דרשה ללמד שהיא אינה דוחה טומאת כהנים, משום שיש בטומאת כהנים אף עשה, ומשום שאיסור אינו דוחה דין ממון, והדרשה עיקרה לזקן ואינו לפי כבודו, עי' ציון 356 ואילך, ועי' חזו"י ב"מ פ"ב ה"י, שלגבי פריקה וטעינה אין צריך הדרשה לזקן ואינו לפי כבודו, עי' ציון 359, ונצרך בפריקה וטעינה מאחר ויש בסיוע זיקה להצלת נפשות, וכמ"ש הרמב"ם שבציון 187, היינו סוברים שמותר לכהן להיטמא בשביל כך, ועי' ציון 387, ועי' חי' רמ"ש שם לב א, שצדד בתחי' שזקן ואינו לפי כבודו חייב בפריקה משום צעב"ח, ולצד זה כ' ש"והתעלמת" מלמד על כהן והיא בבית הקברות שפורק, משום שהעשה של טומאת כהנים שאינו שוה בכל נדחה על ידי העשה של פריקה, עי' תוס' שם ל ב ד"ה הא, ובפריקה א"א לומר כמו שאמרו בב"מ שם שאין דוחים איסור מפני ממון, כי אף פריקה אינה דין ממון לסוברים שצעב"ח מה"ת, וע"ע צעב"ח שי"ס שצעב"ח הוא עשה ואומרים בו עשה דוחה ל"ת.
  384. ↑ ציון 610 ואילך. עי' רמב"ם שם: כשם שאינו מיטמא להשב אבדה; יראים השלם סי' רכט - ל; ב"ח שם ח שהביא מקור הדין מהשב"א. ועי' חזו"י שבציונים 359, 383. ועי' לבוש שם: אינו מטמא לה, דמצות פריקה אינה דוחה כל הלאוין הנאמרים בכהונה שלא לטמא, ונראה שכוונתו למה שאמרו בב"מ ל א: מי דחינן איסורא מקמי ממונא.
  385. ↑ מכילתא משפטים פר' כ.
  386. ↑ ציון 621 ואילך.
  387. ↑ מכילתא דרשב"י שמות כג ה. ועי' חזו"י ב"מ פ"ב ה"י, שהוצרכו לדרוש כן מאחר ויש בסיוע זיקה להצלת נפשות, וכמ"ש הרמב"ם שבציון 187, היינו סוברים שמותר לכהן להיטמא בשביל כך. ועי' כלי חמדה מכתבי תורה סי' ב אות יא שהבין שהוא דרשה גמורה, וכ' שאם אין איסור מן התורה בשנים העושים מלאכה יחד כשכל א' אינו יכול לבדו, א"כ אין אופן של איסור מלאכה בשבת למעטו מהכתוב, כי לעולם פורקים וטוענים שניהם, ועי' ציון 273, שיש אופנים שטוען לבדו, ומלבד זאת ניתן להעמיד באופן שהרואה כן יכול לבדו, עי' פרי יצחק שבציון 257, ועי"ש שכ' בשם בנו שבהכרח צריך לפרש באופן שאין איסור מן התורה, שאם יש איסור ודאי שאין חייב לסייע לבעלים במקום שאסור לו לעשות בעצמו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:פריקה_וטעינה&oldid=136881"