אנציקלופדיה תלמודית:שריפה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - שריפה. המתה בשריפה כאחת ממיתות בית דין.

א. גדרה ודינה.

שריפה היא אחת מארבע מיתות שנמסרו לבית דין^[1], והיא מצות עשה מן התורה, אם כמצות עשה מיוחדת, אם בכלל מצות עשה להמית מי שנתחייב במיתת בית דין^[2]. על מחלוקת הראשונים אם כל אחת מארבע מיתות בית דין נמנית למצוה בפני עצמה או שאינה מצוה בפני עצמה אלא היא חלק מחלקי המצוה להמית עוברי עבירה שנצטוינו בה בכתוב: ובערת הרע מקרבך^[3], ע"ע ארבע מיתות בית דין^[4], וע' חיבי מיתות בית דין^[5].

החייבים בה

החייבים במיתת שריפה הם: הבא על אשה-ובתה*, וכן האשה שהוא בא עליה^[6], שנאמר בהם: ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן^[7], ובת-כהן* שזינתה^[8], שנאמר בה: ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף^[9].

ב. מהותה.

אופן השריפה

אופן השריפה של המחוייב שריפה הוא בשריפת גופו מבפנים^[10], שמתיכים פתילה^[11] של אבר^[12] - עופרת^[13] או בדיל וכיוצא בהם^[14], או בדיל ועופרת מעורבים זה בזה^[15], או בדיל המשוח בזפת^[16], או נפט^[17] - ופותחים את פיו וזורקים אותה לתוכו^[18].

מקור הדין לשריפה בפתילה של אבר

במקור הדין ששורפים בפתילה של אבר שהיא שריפת גופו מבפנים - אף שפשט הכתובים שבהם נזכרה שריפה באש^[19], היינו שריפת כל גופו באש^[20] - דרשו כן בגמרא בגזירה שוה "שריפה" "שריפה"^[21], היינו מהכתוב: יבכו את השריפה^[22] שנאמר במיתת בני אהרן, שלדעתם היתה שריפת נשמה וגוף קיים^[23], או מהכתוב: אשר הקריבו השרופים^[24], שנאמר בעדת קרח, שלדעתם היתה שריפת נשמה וגוף קיים^[25]. ועוד דרשו מהכתוב: ואהבת לרעך כמוך^[26] ברור לו מיתה יפה^[27], ושריפה בפתילה של אבר היא המיתה היפה, שעל ידה ממהר את מיתתו^[28]. בטעם הדבר שהוצרכו חכמים לדרשה של "ברור לו מיתה יפה", ולא די היה בגזירה שוה של "שריפה" "שריפה"^[29], אמרו בגמרא ששריפת בני אהרן ושריפת עדת קרח אחת מהן היתה שריפת הגוף ואחת מהן שריפת נשמה וגוף קיים, ומן הכתוב: ואהבת לרעך כמוך יש ללמוד לדרוש גזירה שוה מאותה שהיתה שריפת נשמה וגוף קיים^[30]. ויש שכתבו בדעת אמוראים לבאר באופן אחר, שמן הגזירה שוה של "שריפה" "שריפה" אין ללמוד אלא שאף שריפת נשמה חשובה שריפה, ועל כן צריך ללימוד של ואהבת לרעך כמוך, שאין שריפה נעשית אלא על ידי שריפת נשמה, אך לא על ידי שריפת הגוף^[31]. ויש שכתבו בדעת אמוראים לבאר באופן אחר, שאף על פי שמן הגזירה שוה של "שריפה" "שריפה" יש ללמוד ששריפה נעשית על ידי שריפת נשמה, מכל מקום צריך ללמוד מן הכתוב: ואהבת לרעך כמוך, שאין השריפה נעשית אלא על ידי פתילה של אבר, ולא על ידי מים שהוחמו באש, שאף היא שריפת נשמה וגוף קיים, לפי שאינה מיתה יפה^[32].

הכנתו לשריפה

משקעים את המחוייב שריפה בזבל עד ארכובותיו - ברכיו^[33] - כדי שלא יתהפך לכאן ולכאן ותפול הפתילה - ששורפים אותו בה^[34] - על בשרו מבחוץ^[35] ויכוה^[36], או כדי שלא יתהפך לכאן ולכאן ויקלקל את העוסקים עמו ברעי^[37]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שבזבל דוקא משקעים אותו ולא בעפר^[38], שבאופן זה יזהרו העוסקים עמו שלא להתקלקל על ידו^[39], או כדי שימות מהרה על ידי הריח הרע^[40] או כדי לבזותו^[41]. ויש שכתבו, שזבל שאמרו אינו בדוקא אלא משקעים אותו גם בעפר תיחוח^[42].

פתיחת פיו

באופן פתיחת פיו של המחוייב שריפה^[43], נחלקו תנאים: תנא קמא סובר שנותנים סודר קשה בתוך סודר רך וכורך אותם על צוארו, אחד מושך אצלו ואחד מושך אצלו עד שהוא פותח את פיו^[44]. בטעם הדבר שפותחים את פיו בחניקה על ידי סודרים, יש מהראשונים שכתבו שעושים כן כדי לקרב את מיתתו על ידי החניקה ולגמור אותה בשריפה, משום שנאמר: ואהבת לרעך כמוך^[45], ודרשו: ברור לו מיתה יפה^[46], ומיתה בשריפה שתחילתה בחניקה יפה היא ממיתה בשריפה בלבד^[47]. ורבי יהודה סובר שאין חונקים אותו בסודרים, שאפשר שימות על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה ולא תתקיים בו מצות שריפה, אלא פותחים את פיו בצבת שלא בטובתו^[48].

טעם שני הסודרים

הטעם שאין חונקים אותו בסודר רך בלבד, לסוברים שפתיחת פיו נעשית על ידי חניקה בסודרים, משום שסודר רך בלבד לא יפתח את פיו^[49], או שלא יביאהו לפותחו בנקל אלא אחר שיעור גדול ונמצא מתעגן במיתתו^[50], ובקשה בלבד אין חונקים אותו, כדי שלא ימות על ידו ונמצא שמת בחניקה ולא בשרפה^[51], או כדי שלא יחבול גרונו ויתנוול^[52], או כדי שלא יצטער בשרו בבגד הקשה^[53], או מפני שצריך לשורפו בעוד גופו שלם וקיים^[54] ואם יחבול את גרונו אין גופו שלם וקיים^[55].

הפותחים את פיו

פתיחת פיו של המחוייב שריפה כתבו ראשונים שהיא נעשית על ידי שני עדיו^[56], שלדעתם כשם שעיקר המיתה צריכה להיעשות על ידי העדים, כך דבר שאינו עיקר המיתה צריך להיעשות על ידם^[57].

זריקת הפתילה

לאחר פתיחת פיו של המחוייב שריפה זורקים - העדים^[58] - את הפתילה לתוכו^[59], ויורדת לתוך מעיו והולכת ושורפת אותם^[60], או שאינה יורדת לתוך מעיו אלא שורפת במקום שנוגעת בתוך פיו^[61].

צורת הפתילה

פתילה של אבר ששורפים בה עושים אותה ארוכה וצרה^[62], כדי שתהא נוחה ליתנה לתוך פיו^[63], או כדי שתשלוט בה האש מיד ותהיה נתכת במהרה^[64].

בפתילה של אבר שהוציאוה מהקרקע

פתילה של אבר ששורפים בה, דוקא כשהוחמה באש ולא בחתיכת אבר שהוציאוה מהקרקע בעודה רותחת, שנאמר: באש תשרף^[65], וזו אינה רותחת מכח האש^[66].

במים שהוחמו באש

אין שורפים את המחוייב שריפה במים שהוחמו על גבי האש - בהשלכתם על גופו עד שתפרח נשמתו^[67], או בזריקתם לתוך פיו^[68] - אף שגופו נשאר קיים, שאין זו מיתה יפה^[69], לפי שאינה ממהרת כל כך את מיתתו ונמצא מתענה^[70], או לפי שמיתה מנוולת היא שהמים הרותחים מבעבעים את בשרו^[71].

על בית דין שהמיתו את המחוייב שריפה במיתה שאינה יפה, אם קיימו בכך מצות שריפה, ע"ע מיתת בית דין^[72]. על החייב שריפה ומיתה אחרת באיזו מהן נענש, ע"ע חיבי מיתות בית דין^[73]. על דיני מיתת שריפה המשותפים לשאר מיתות בית דין, ע"ע מיתות בית דין^[74].