פרשני:בבלי:שבת כט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת כט ב

חברותא[עריכה]

ואם הניחו לבגד בקופסא - דברי הכל טמא, שבהצנעתו גילה דעתו שמחשיבו ויש לו שם "בגד".
לא נחלקו הנך תנאי, אלא באופן שתלאו במגוד (יתד) והראה שחפץ בו, (והצנעה זו היא פחותה מהנחה בקופסא).
ובאופן נוסף פליגי: או שהניחו לאחורי הדלת (והנחה אחורי הדלת היא פחותה מתליה על מגוד, ועדיפה על זרקו לאשפה).
רבי אליעזר סבר: מדלא זרקו לאשפה - מוכח שדעתיה עילויה, וחפץ להשתמש בו.
וזהו ביאור דברי רבי אליעזר שאמר: בין מן ה"מוכן", היינו בין שהניחו בקופסא, ובין "שלא מן המוכן", היינו בין שהניחו במגוד, או אחורי הדלת.
ובכולהו אמר רבי אליעזר טמא.
ומקשינן: וכיון שהניחו אחורי הדלת או שתלאו במגוד וחשיב בגד לקבל טומאה - אמאי קרי ליה רבי אליעזר "שלא מן המוכן"?
ומבארינן: דהנחה אחורי הדלת או במגוד, לגבי הנחה בקופסא - לאו מוכן הוא (שהיא פחותה ממנה).
ורבי יהושע סבר: אף בהניחו אחורי הדלת או במגוד טהור.
מאי טעמא?
מדלא הניחו בקופסא, להצניעו - גלי דעתיה דבטולי בטליה, ואין עליו תורת בגד, וטהור.
ו"מן המוכן" דאמר רבי יהושע, היינו אף בהניחו אחורי הדלת או שתלאו במגוד, ו"שלא מן המוכן" היינו זרקו לאשפה.
ומקשינן: אי אמרת שבזה שלא הניחו בקופסא הוא גילה דעתו שהוא מבטלו. תיקשי - ואמאי קרי ליה "מוכן"?
ומבארינן: דהנחה אחורי הדלת, לגבי זריקה לאשפה - מוכן הוא, אולם מכיון שביטלו הרי הוא טהור.
ורבי עקיבא מחלק ביניהם:
באופן שתלאו במגוד (דחשיב ליה "מוכן") - סבר כרבי אליעזר שהוא טמא.
ובהניחו אחורי הדלת (שהיא הצנעה פחותה מתליה על מגוד) - סבר לה כרבי יהושע דאמר טהור, דהוי "אינו מן המוכן".
ורבי אליעזר ורבי עקיבא דפליגי במתניתין בפתילת הבגד אי טמאה היא - בהך פלוגתא הוא דפליגי, ולטעמייהו אזלי.
ומסקינן: והדר ביה רבי עקיבא לגבי דרבי יהושע, וסבר שאף במוכן טהור הוא.
ממאי דהדר ביה?
ומבארינן: אמר רבא: מדקתני במתניתין "פתילת הבגד".
ומדייקינן: מאי איריא דתני "פתילת הבגד", דמשמע שעדיין בגד הוא? ליתני פתילה של בגד דמשמעו שקפלה מבגד (ולא בגד עצמו).
מאי האי דנקט התנא לישנא ד"פתילת הבגד"? - דעדיין בגד הוא! וקאמר רבי עקיבא במתניתין: טהורה היא.
שמע מינה, דהדר ביה לגבי רבי יהושע, וקא סבר שאף בבגד שעדיין חשוב קצת בעיניו מטהר רבי עקיבא.
מתניתין:
א. לא יקוב אדם שפופרת העשויה מקליפה  73  של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה מערב שבת על פי הנר בשביל שתהא מנטפת שמן לתוך הנר.

 73.  רעק"א על המשניות הביא בשם ליקוטי מהרי"ל שמפרש שאין הכונה כאן לב?יצה ממש, אלא לקנה של אגם. (כנראה מלשון ב??יצה)
וטעם האיסור: גזירת חכמים, שמא יקח מן השמן להשתמש בו. והנוטל מן השמן שהקצהו להדלקה חייב משום מכבה (עיין ביצה כב א ותוס' שם)  74 .

 74.  רש"י מפרש שהגזירה היא שמא יסתפק מהשמן, וכיון שהקצהו לנר הרי הוא חייב משום מכבה. ולכאורה החיוב כאן הוא רק מדרבנן שהרי אם יסתפק מהשמן הוא רק גורם כיבוי, ואין כאן חיוב גמור? והתוספות בביצה פירשו שזה נקרא כיבוי ממש, כי בשעה שהוא מסתפק מהנר הוא מכהה את אורו' שהשמן מתמעט. והרא"ש הקשה עליו שטעם זה הוא רק בנר עצמו אבל בשפופרת שעל פי הנר יהיה מותר להסתפק שהרי הנר עדיין מלא בשמן. ולכן פירש הרא"ש שכל דבר שאינו נוגע בנר עצמו הוא נחשב כגרם כיבוי, אבל השמן והפתילה שתיהם יחדיו גורמים את ההדלקה, והממעט אחד מהם חייב.
וגזרו, אפילו אם השפופרת היא של חרס, שהיא מאוסה ואין רגילות להשתמש בה.
ורבי יהודה, מתיר ליתן שפופרת על פי הנר ולמלאותה שמן, כי אין חוששים שמא יבוא להסתפק ממנו בשבת.
אבל אם חברה היוצר את השפופרת לנר מתחלה - מותר להדליק בה, מפני שהוא כלי אחד וניכר האיסור של לקיחת השמן מהנר הדולק, ואין חשש שמא יבואו להסתפק מהשמן  75 .

 75.  רש"י מפרש שיעבור על איסור מכבה. והמגן אברהם הביא שיש דעות בפוסקים שאין עוברים על כיבוי אלא ברוצה לעשות פחמים, אבל בלא זה הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אך אעפ"כ גזרו כאן חכמים שאסור להניח שמן שיכול להסתפק ממנו שמא יעבור על איסור כיבוי בעלמא.
ב. לא ימלא אדם קערה של שמן ויתננה בצד הנר מערב שבת, ויתן ראש (קצה) של הפתילה בתוכה בשביל שתהא הפתילה שואבת שמן מהקערה. מפני החשש שמא יבוא להסתפק מהשמן.
ורבי יהודה מתיר להדליק באופן שכזה, ולא גזר שמא יבוא להסתפק ממנו.
גמרא:
וצריכא לאשמועינן כל הני דמתניתין (שפופרת, חרס, קערה).
דאי אשמעינן שפופרת של ביצה, הוה אמינא, בהא קאמרי רבנן דאסור להדליק בה, משום דכיון דשפופרת זו לא מאיסא, איכא למיחש דלמא אתי לאסתפוקי מינה בשבת  76 .

 76.  הים של שלמה למד שהאיסור הוא שמא יסיר את כל השמן שבשפופרת, אבל אם מסתפק במעט שמן אין זה איסור מן התורה. והקשה עליו החזון איש מה ההבדל בין מעט להרבה הרי עדיין אין השמן נוגע וקשור לפתילה כלל, אלא הגזירה היא שמא יתבלבל ויסתפק מן השמן שבתוך הנר עצמו. ומסביר עוד שבכל דבר שהקצוהו להדלקה אסרו חז"ל להסתפק ממנו. ולכן מותר לשפוך מים על בגד שחלקו דולק באש, אפילו שכשתגיע האש אל המים היא תכבה, ונמצא זה ממעט את האש, בכל אופן כיון שלא הועידו את הטלית הזו לשריפה, אין בזה גזירת חכמים, ומותר למהר את הכיבוי שלה, אבל שמן שעומד להדלקה אסרו להשתמש בו.
אבל להדליק בשפופרת של חרס, דמאיסא, אימא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דלא גזרינן.
קא משמע לן, דאפילו בשל חרס גזרו.
ואי אשמעינן פלוגתייהו בשפופרת של חרס, הוה אמינא, דוקא בהא קאמר רבי יהודה דמותר להדליק בה כיון דמאיסא. אבל בההיא - בשפופרת של ביצה, אימא מודי להו רבי יהודה לרבנן דאסור להדליק בה.
קא משמע לן דבהא נמי פליג.
ואי אשמעינן הנך תרתי - שפופרת של ביצה ושל חרס - הוה אמינא, דוקא בהני קאמר רבי יהודה דשרי, ולא גזר שמא יבוא להסתפק ממנו, משום דלא מיפסק כלום בין השפופרת לנר. שאז האיסור בולט, וניכר לו שנטילת השמן גורמת לכיבוי הנר.
אבל לתת שמן בקערה שליד הנר הדולק וליתן קצה הפתילה בתוכה, דמיפסקא, שראש הפתילה הבוער נמצא בתוך כלי אחר - אימא מודי להו רבי יהודה לרבנן שגזרו בזה. כיון שיש הפסק בין מקום האש ובין מקום השמן, יש יותר חשש שמא יבוא ליטול שמן מהקערה  77 .

 77.  מבואר בגמ' שקערה נחשבת מופסקת מהנר כיון שיש אויר ביניהם והקשה החזון איש הרי הפתילה שיוצאת מן הנר ונכנסת לתוך הקערה שואבת משם שמן, ואם כן הם מחוברים ואין כאן הפסק? ועוד הקשה שלשיטת ר' יהודה שמתיר, יש צריכותא, שהיה מקום לומר שמסתפק מן הקערה חייב חטאת כיון שהינו מכבה, אבל במסתפק מן השפופרת שאין זה אלא שבות, ולא גזרו? ומוסיף החזון איש שאכן גירסת הרמב"ם בפירוש המשניות היא: הני הוא דקאמר ר' יהודה משום דמיפסק, אבל קערה דלא מיפסק לא, קמ"ל, ונמצא פירוש הגמ' לגירסת הרמב"ם שבשפופרת סברנו שהתיר ר' יהודה כיון שאין זה איסור דאורייתא, אבל בקערה היה מקום לאסור מדאורייתא, כיון שהינו מכבה ממש, ולכן צריך לכתוב במשנה גם את המימרא של קערה, שאפילו בזה מתיר ר' יהודה. וראה בתוי"ט על המשנה שהציע גירסא בפי' הרמב"ם "הני דלא מספקא, אבל קערה דמספקא דלמא מודו להו לרבנן". ומספקא היינו שמסתפק שמן מן הקערה, ופירוש גירסא זו עולה יפה כפירושו של החזון איש.
קא משמע לן שאף כאן מתיר רבי יהודה.
ואי אשמעינן מתניתין בההיא - בקערה, הוה אמינא, בההיא קאמרי רבנן דאיכא למיחש שמא יבוא להסתפק ממנה (כיון שאינו גוף אחד עם הנר הדולק). אבל בהני תרתי - שפופרת של ביצה ושל חרס - אימא מודו רבנן לרבי יהודה דליכא למגזר בהא כיון דודאי בדיל מינה.
להכי צריכא לאשמעינן לכולהו.
שנינו במשנה: ואם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד.
תנא בברייתא: אם חברה בעל הבית עצמו בערב שבת בסיד ובחרסית - מותר להדליק בה.
ומקשינן: והאנן "אם חברה היוצר" תנן, ומשמע דוקא חיבור של יוצר ולא שחיברה בעל הבית עצמו?
ומבארינן: מאי "יוצר" דשנינו במשנתנו? - כעין חיבור של יוצר, והיינו שהוא מחובר היטב.
תניא: אמר רבי יהודה: יש לי ראיה להתיר להניח שפופרת של ביצה, כי פעם אחת שבתינו (כשהיינו יושבים. ובתוספתא הגירסא: כשהיינו שרויין) בעליית בית נתזה, בלוד. והביאו לנו שפופרת של ביצה, ומלאנוה שמן, ונקבנוה והנחנוה על פי הנר בכדי שתהיה מנטפת לתוכו.
והיה שם באותה עליה, רבי טרפון וזקנים, וראו את המעשה, ולא אמרו לנו דבר על כך שלא נהגנו כדין. ומשמע שאף הם סוברים שאין לגזור בזה.
אמרו לו חכמים: וכי משם ראיה?
שאני אנשי בית נתזה, דזריזין הן! שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים, ואין חשש שמא יבואו להסתפק מהנר. אבל בעלמא במקום אחר אף הם יודו שגוזרים בזה (רש"י לעיל כ א ד"ה אברים).
אבין, איש ציפוראה (שהיה דר בציפורי), גרר ספסלא בעיליתא דשישא, בעליה שרצפתה היתה עשויה שיש (ואין בה חשש שיעשה חריץ). והיה מעשה זה, לעילא, מלפני רבי יצחק בן אלעזר.
אמר ליה: אי שתוקי לך, ולא אמחה בך, כמו דשתיקו ליה חבריא (רבי טרפון וזקנים) לרבי יהודה כאשר מילא שפופרת בשמן והניחה על פי הנר, ולכן הוא דימה להתיר מכח שתיקתם, חוששני, דהכא נפיק מיניה חורבא, שיכולה לצאת מכך תקלה.
כי יש לגזור גזירה שלא לגרור אפילו בעליתא דשישא, אטו, שמא מתוך כך, יבואו לגרור נמי בעליתא דעלמא שאינה מרוצפת.
ואף שאינו מתכוין לעשיית חריץ אסור לגרור בה ספסל משום שהוא סובר כרבי יהודה שדבר שאין מתכוין אסור.
ריש כנישתא, המכניס ומושיב התינוקות, דבצרא, גרר ספסלא, לעילא, מלפני רבי ירמיה רבה.
אמר ליה רבי ירמיה: כמאן סבירא לך? כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ולכן הנך סבור שאין חשש בגרירת ספסל משום שאף אם הוא יעשה חריץ הרי אינו מתכוין לכך.
יש לי להשיב ולומר לך: אימר דאמר רבי שמעון שמותר לגרור, היינו רק בספסלים גדולים. דכיון שהם כבדים לא אפשר להזיזם באופן אחר ולכן שרי.
אבל בספסלים קטנים, שיכול ליטלם בידו ולהעבירם למקום אחר - מי אמר רבי שמעון שמותר לגוררם?
והא דאמר רבי ירמיה, פליגא אהא דאמר עולא.
דאמר עולא: מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה אם מותר לגרור היא רק בספסלים קטנים, אבל בספסלים גדולים - דברי הכל מותר לגוררם. משום שיש בהם תרתי להיתר, דלא אפשר באופן אחר, ולא מתכוין.
מתיב רב יוסף: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין בגרירתו לעשות חריץ.
ומייתינן ראיה: קתני בברייתא מטה - דהיינו דומיא דספסלים גדולים. וקתני בברייתא כסא - דהיינו דומיא דספסלים קטנים  78 . וקאמר רבי שמעון דמותר לגוררם, קשיא הך ברייתא לתרוייהו?

 78.  להלכה פסק השולחן ערוך (שלז) שגוררים בין קטנים ובין גדולים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. וכתב המגן אברהם שגדולים ביותר שודאי יעשו חריץ, הרי זה פסיק רישא ואסור. והוסיף השער הציון שאם בתי העיר מרוצפים באבנים מותר לגרור אפילו גדולים ביותר, ואין מקום לגזור על מקום מרוצף אטו שאינו מרוצף.
(לרבי ירמיה קשיא, דמוכח שאף בגדולים התיר רבי שמעון, ולעולא קשיא, דמשמע דקטנים שרי רק לרבי שמעון ואילו לרבי יהודה אסור).
ומתרצינן: עולא מתרץ את הברייתא לטעמיה. ורבי ירמיה רבה מתרץ את הברייתא לטעמיה.
עולא מתרץ את הברייתא לטעמיה, ומבארה כך:
מטה דקתני, לאו מטה גדולה היא, אלא מטה קטנה דומיא דכסא שהוא קטן, אבל במטה גדולה אף רבי יהודה מודה שמותר לגוררה.
ורבי ירמיה רבה מתרץ את הברייתא לטעמיה, ומבארה כך:
כסא דקתני בברייתא שהתיר רבי שמעון לגוררו, כסא גדול הוא דומיא דמטה שהיא גדולה, אבל כסא קטן שאפשר ליטלו בידים אף רבי שמעון מודה שאסור לגוררו.
מתיב רבה ממשנה בכלאים לרבי ירמיה רבה: מוכרי כסות של כלאים, מוכרין בגדים ולובשים אותם כדרכן כדי להראותם לקונים. ואין בזה איסור כלאים משום שלא אסרה תורה לבישת כלאים אלא כשלובשם בשביל להתחמם.
ובלבד שהמוכר לא יתכוין בלבישתו להנות, בימות החמה, כדי להגן על עצמו מפני החמה, ובימות הגשמים, כדי להגן על עצמו מפני הגשמים.
והמוכרים שהם צנועים, אנשים כשרים המרחיקים עצמם מכל לזות שפתים, אינם לובשים עליהם בגד כלאים כלל, אלא מפשילין במקל לאחוריהן, שנותנים המקל על כתפיהם, ואין כתפיהם נוגעות בבגד כלל.
ומוכחינן: והא הכא, במוכרי כסות, דאפשר לכל אדם למיעבד כצנועין, דכי כלים קטנים בשבת דמי, שאפשר לגוררם, וכי לא מתכוין להנות בלבישה שרי רבי שמעון לכתחילה.
שמע מינה: אף במקום שאפשר בדרך אחרת התיר רבי שמעון.
ומסקינן: תיובתא דרבי ירמיה רבה דאמר דהיכא דאפשר לא התיר רבי שמעון, תיובתא.
מתניתין:
מלאכת כיבוי שהיתה במשכן, שממנה נלמדת מלאכת כיבוי בשבת, היתה בכיבוי גזרי העצים, שהובערו לצורך עשיית פחם.
שכך היא הדרך בעשיית פחם, להבעיר גזרי עצים, ולאחר שנשרפו באש ונשארו הגזעים החרוכים, מכבים את האש, והנשאר מהגזעים משמש כפחם.
נמצא שמלאכת הכיבוי אינה מוגדרת ככיבוי אש גרידא, אלא כמלאכה לצורך עשיית פחם, או תיקון אחר בדבר הנשרף.
אך אם ייעשה הכיבוי לצורך כיבוי גרידא ולא לצורך תיקון הדבר הנשרף, הרי זו "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שנחלקו בה רבי יהודה ורבי שמעון אם חייבים עליה.
המכבה את הנר בשבת,
מפני שהוא מתירא מפני נכרים (כדוגמת הפרסים שלא היו מרשים ביום חגם להדליק נר אלא בבית עבודה זרה שלהם).
או שהוא ירא מפני ליסטים.
או מפני חולה שיש לו רוח רעה (מרה שחורה), ולא נחה דעתו אלא בחושך.
או שהוא מכבה את הנר מפני החולה כדי שיישן (ובגמרא מפרש באיזה חולה איירי).
בכל אלו האופנים: פטור.
אבל אם מכבה את הנר, - מפני שהוא כחס על הנר, שחושש שאם יכלה השמן יתקלקל הכלי שמדליק בו.
או מפני שהוא כחס על השמן שלא יכלה, ורוצה להשתמש בו פעם אחרת.
או מפני שהוא כחס על הפתילה שלא תגמר  79 .

 79.  יש להקשות מדוע לא נאמר במשנה חס על הנר וכו' והדגיש התנא בלשונו כחס בכולם. תירץ הגר"א שהרי אמרו חז"ל שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ויו"ט, שאם פוחת בהם פוחתין לו, ואם מוסיף מוסיפים לו. ונמצא שאם הוא מאמין בדברי חז"ל אין לו לחוס כלל על הנר ועל השמן והפתילה, כי במה שמקמץ בכבוד השבת פוחתין לו, אלא שהוא בקטנות אמונתו חושב כאילו יש לו בזה רווח, ולכן כתב התנא כחס על הנר וכו' כי הרי באמת אין כאן רווח כלל. אמנם בתפארת ישראל על המשניות עמד על דקדוק זה, וכתב בפשיטות שאין זה כף הדמיון, אלא זה כף שהיא מלשון אם, כלומר אם חס.
בכל האופנים הללו: חייב משום מלאכת מכבה.
וזהו כדעת רבי יהודה שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולכן אף שכוונתו בכיבוי היא רק לצורך השארת השמן, או לצורך שמירת הפתילה שלא תגמר, ולא לצורך תיקון השמן או הפתילה, בכל אופן חייב.
רבי יוסי פוטר בכולן, אף באלו האחרונים, משום דהוי "מלאכה שאינה צריכה לגופה" שאינו חפץ בכיבוי לצורך הדבר המתכבה עצמו, אלא לצורך מטרה אחרת.
חוץ מן המכבה את הנר כדי להבהב את הפתילה.
וטעמו: מפני שהוא עושה את הפתילה בכיבויו - פחם. שמעתה כשיבוא להדליקה פעם נוספת היא תדלק יפה, והוי מלאכה שצריכה לגופה.

דרשני המקוצר[עריכה]