פרשני:בבלי:פסחים קטו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קטו ב

חברותא[עריכה]

אמר רב פפא: שמע מינה: האי חסא כשנוטלו לטיבול ראשון (כשאין לו ירק אחר),  צריך לשקועיה בחרוסת. שלא די שיטבילנה בחרוסת, אלא צריך להשקיעה כולה בחרוסת משום קפא, כדי לבטל את הארס שבחזרת, כי השרף שבחזרת יש בו ארס כמו בצל.
וכאשר הוא משקיעה כולה בחרוסת, בהכרח נוגע בידו במשקה שבחרוסת, ולכן הוא צריך נטילת ידים לפני הטיבול הראשון, כדין דבר שטיבולו במשקה.
דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה, נטילת ידים למה לי, הא לא נגע בידו במשקה!
ודחינן: ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה, וקפא מריחא מיית, הריח של החרוסת בלבד כבר "ממית" (מבטל) את הארס של החסא גם מבלי שישקענה כולה.
אלא למה לי נטילת ידים?
דילמא משקעו ליה, שתיקנו חכמים שמא ישקיענה כולה, ואז ידו נוגעת במשקה.
ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת. כשהוא טובל את המרור בחרוסת לא ישהנו שם אלא יוציאנו מיד, דילמא אגב חלייה, מתיקות דתבלין של החרוסת, מבטיל ליה למרוריה, יתבטל המרירות שבמרור, ובעינן טעם מרור, וליכא.
אדבריה העמיד רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש: אף על פי שנטל ידיו בטיבול ראשון של שאר ירקות, בכל זאת נוטל ידיו בטיבול שני של המרור.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא מימרא זו של רב חסדא, בעלמא איתמר, בטיבולים של שאר ימות השנה שאינן קבע, ולכן אף שנטל ידיו לטיבול ראשון צריך ליטול שוב לטיבול שני, כי בנטילה הראשונה לא היה יודע שיטבול שנית והסיח דעתו מהנטילה.
דאי סלקא דעתך, הכא (בטיבולים של ליל הסדר) איתמר, למה לי נטילת ידים תרי זימני? הא משא ליה ידיה חדא זימנא! כבר נטל ידיו לטיבול ראשון, ואין הוא מסיח דעתו מהנטילה עד הטיבול השני.
אמר להו רב פפא: אדרבה, הכא איתמר!
דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר, למה לי תרי טיבולי? שהרי בכל השנה אין הדרך לטבול פעמיים בסעודה.
ומה ששאלתם אלא מאי, אם הכא איתמר, נטילת ידים תרי זימני למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא,
אמרי, אשיב לכם: כיון דבעי למימר בין שני הטיבולים אגדתא והלילא, הגדה והלל (חציו הראשון), דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה, ונגע בבשרו או בשאר דבר טינוף, הלכך צריך ליטול ידיו שנית.
אמר רבא: בלע מצה ולא לעסה, יצא ידי מצות אכילת מצה. ואף על פי שלא טעם טעם מצה, נחשב לו אכילתו לאכילת מצוה, וקיים "בערב תאכלו מצות" (אך רק בדיעבד יצא. כי לכתחילה צריך שיטעום טעם מצה. רשב"ם).
אבל אם בלע מרור, לא יצא!  28  שבמרור הטעם המר הוא חלק מהמצוה שהאוכלו צריך שיחוש בטעם המר בפיו, זכר ל"וימררו את חייהם".  29 

 28.  האחרונים מקשים מדוע בלע מרור לא יצא מפני שצריך טעם מרור, הלא גם במצה צריך טעם מצה ולכן אם בישל מצה ואכלה לא יצא ובכל זאת יוצא בבליעה. ומתרץ הט"ז בסימן תע"ה סעיף קטן ט', שבמצה אם אבד לה טעמה על ידי בישול, יותר איננה נחשבת למצה, אולם כשיש לה טעם מצה, אז גם בליעה מועילה, שלכל דיני התורה בליעה הרי היא כאכילה, ואין תנאי לעיכוב במצה שירגיש את טעם המצה בפיו אלא שלמצה יהיה טעם מצה. אולם במרור קבלו חז"ל שהמצוה היא שירגיש את המרירות זכר ל"וימררו את חייהם", אולם אם כרך את המצה בסיב, לא יצא, ואף שאין חיוב לטעום טעם מצה, בכל זאת לא יצא, והסיבה שזה נחשב כאילו לא אכלה כלל כיון שהסיב חוצץ, ואף על פי שכרך מצה ומרור יוצא ידי מצה, זה מפני שאוכל אינו נחשב חציצה, ונחשב שבלע את המצה בעצמה ויוצא (רבי עקיבא איגר).   29.  מהסוגיא כאן משמע שצריך לטעום את מרירות המרור, וקשה מהירושלמי שכותב שלכתחילה צריך לקחת חזרת למרור מפני שתחילתו מתוק וסופו מר, כך גם גלות מצרים תחילתה היתה במתיקות ובפה רך ובסוף בקושי השעבוד ובפרך, ואם חזרת בתחילתה מתוקה, אם כן בין כה וכה אינו טועם בה טעם מרור, ואם כן יהיה כשר לבלוע את החזרת המתוקה, ומכח זה מצדד החזון איש שצריך לאכול את החזרת דוקא כשהיא כבר מרה. וכתב החכם צבי בסימן קי"ט שהחזרת של המשנה הוא הנקרא סלט והיינו חסה וסופו מר כלענה, וכתב החזון איש שצריך להמתין בקטיפת החסה עד שתהיה מרה, ומכל מקום ילקטנו קודם שיהיה מר כלענה, אולם בספר הלכות חג בחג פרק י"ז מביא מהראשונים ומהבית יוסף שמשמע שכשר אפילו כשזה מתוק לגמרי, וכן מבואר שם בחכם צבי שיוצא בחסה כשהיא קטנה ומתוקה, ולתרץ את קושית החזון איש שצריך לטעום טעם מרור, כתב שם שהכוונה שצריך לטעום טעם של הירק הנקרא מרור, על שם שסופו מר. אבל אין דין שיאכל דוקא דבר מר. וכן כתב החיי אדם בכלל ק"ל סעיף ג' שיוצא בחסה אפילו שאין בה טעם מר כלל.
ואם בלע מצה ומרור ביחד,  30  ידי מצה יצא, שהרי במצה אין צריך טעם. אך ידי מרור לא יצא, לפי שלא טעם טעם מרור.

 30.  המשנה למלך בפרק ה' מיסודי התורה הלכה ח' (ד"ה יש לחקור) מסתפק האם כפי שבכל האיסורים שבתורה, אם אכלם שלא כדרך אכילתם אינו עובר, כגון שעירב בהם דבר מר, האם כך יהיה גם הדין במצות עשה, כשאוכל מצה או קרבן פסח שנעשו מרים עד שאינם ראויים לאכילה האם לא יצא ידי חובה. וכתב על זה הפרי מגדים בסימן תע"ה באשל אברהם אות י"א, שלכאורה אפשר להוכיח זאת מהגמרא שאכל מצה ומרור יחד לא יצא, שבא מרור דרשות ומבטל טעם מצה. ומשמע, שלולי זאת היה יוצא, אף שעכשיו עירב את המצה עם דבר מר. ודוחה הפרי מגדים, שיתכן ומדובר במרור שראוי לאכילה ולא הגיע לדרגה שנחשב "שלא כדרך אכילה". אולם בכל זאת נפשט הספק מכאן.
כרכן לשניהם יחד בסיב, הגדל סביב הדקל, ובלען, אף ידי מצה נמי לא יצא. שהרי לא היה ממש בפיו,  31  לא מזה ולא מזה.

 31.  מבאר הרשב"ם, שהרי לא היה ממש בפיו וכזורק אבן לחמת דמי. ומשמע מזה שרק מחמת שלא היה בפיו לא יצא. אבל מחמת זה שאין זה דרך אכילה, אין זה מעכב ויוצא אף שלא כדרך אכילה. ובספר הורה גבר ביאר זאת מפני שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין תנאי בקיום המצוה שיעשה בדרך של הנאה. ומכאן משמע, שכל אדם האוכל דבר על ידי חציצה, אין זה נחשב אכילה. והיו שרצו להתיר תרופות שאסורות באכילה, אם בולעם בתוך קפסולה, שזה נחשב ככרכן בסיב, וכתב על זה המנחת שלמה (חלק ב-ג סימן ס"ה) כיון שהדרך לקחת תרופות אלו בתוך קפסולה, אין זה נחשב חציצה, וכפי שפסק הרמב"ם שאם בלע מצה ומרור כאחד, יצא ידי מצה, מפני שהמרור טפל למצה ואינו נחשב הפסק, וכפי שמחלק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ג' הלכה ה' לגבי נבלת עוף טהור, שיש הבדל אם כרכה בחזרת או בסיב. ומבאר זאת הכתב סופר, מפני שהדרך לכרוך בחזרת ואין זה נחשב חציצה. ולכן, גם קפסולות, בתרופות שדרכם להלקח בתוך קפסולות, אין זה חוצץ ונחשב אכילה, אולם מכל מקום זה נחשב שלא כדרך אכילתם.
אמר רב שימי בר אשי: מצה, צריך להניח לפני כל אחד.
שהיה מנהגם להסב על המטות ולפני כל אחד היה שולחן קטן, ולכן צריך להניח לכל אחד מצה על שולחנו. (אבל אנחנו, שמסיבים ליד שולחן אחד, אין צריך להניח אלא לפני עורך הסדר, והוא יחלק מצה ומרור לכל אחד).
וכן מרור צריך להניח לפני כל אחד ואחד.
וכן חרוסת צריך להניח לפני כל אחד ואחד.
ואין עוקרין את השולחן (שמצוה לסלק את השולחן כשמתחילים את ההגדה כדלהלן), אלא לפני מי שאומר הגדה הגדול שבהם, שמוציא את כולם ידי חובה.
רב הונא אומר: כולהו, מצה ומרור וחרוסת, נמי אין מניחים אלא לפני מי שאומר הגדה.
והלכתא כרב הונא!
והוינן בה: למה עוקרין את השולחן?
ומשנינן: אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות, וישאלו למה מסלקים את השולחן לפני האכילה. (ומיד מחזירים אותו. תוד"ה הביאו, קיד א).
אביי כשהיה ילד הוה יתיב קמיה דרבה. חזא ראה דקא מדלי תכא מקמיה, שעוקרים את השולחן מלפניו.
אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן? ולמה כבר מסלקים את השולחן מלפנינו.
אמר ליה רבה: פטרתן מלומר "מה נשתנה", שהרי בכלל דבריך יש כבר את השאלה "מה נשתנה הלילה הזה, שעוקרים את השולחן", ואין אנו צריכים אלא להשיב "עבדים היינו", ולפיכך אנו עושים את כל הדברים הללו.
אמר שמואל: "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" כתיב, היינו לחם שעונין עליו דברים הרבה, שאומרים עליו הגדה והלל.
תניא נמי הכי: "לחם עוני", לחם שעונין עליו דברים הרבה.

דרשני המקוצר[עריכה]