פרשני:בבלי:יומא עו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא עו ב

חברותא[עריכה]

אלא, יליף "שכר - שכר" מנזיר.
מה להלן אסור הנזיר בשכר של יין דוקא, אף כאן במעשר שני, מדבר הכתוב בשכר של יין, והוא משכר רק כשהוא משקה בפני עצמו, ולא כשהוא מעורב במאכל.
ועדיין יש להקשות: וכי תירוש חמרא יין הוא?
והתניא: הנודר מן התירוש - אסור בכל מיני פירות מתיקה, כגון תפוחים וענבים (הקרויים תירוש), ומותר ביין (לפי שהוא אינו נקרא תירוש)!?
ותמהינן איפכא: וכי תירוש לאו חמרא הוא?
והכתיב (זכריה ט) "ותירוש ינובב בתולות". ומשמעות הכתוב היא: היין הטוב, הקרוי תירוש, והמשכר אנשים - גורם להם לגלות את סגור לבם, האטום כמו בתולה אטומה.
ומשנינן: לעולם הענבים עצמם קרויים תירוש ולא היין היוצא מהם, וכך היא משמעות הכתוב: יין, שהוא דבר הבא מן התירוש (מהענבים) ינובב בתולות.
ופרכינן: והכתיב (משלי ג) "ותירוש יקביך יפרצו". ומשמע שתירוש הוא היין, היות והענבים אינם מצויים ביקב, כי שם נמצא רק מיץ הענבים אחר סחיטתו.
ומשנינן: כך אמר הכתוב: יין, שהוא דבר הבא מן התירוש (מהענבים) יקביך יפרוצו.
ופרכינן: והא כתיב (הושע ד) "זנות ויין ותירוש יקח לב". והרי אכילת ענבים אינה משכרת, ומוכח שתירוש הוא סוג יין טוב.
אלא, מסיקה הגמרא, דכולי עלמא תירוש בלשון הכתוב - חמרא הוא. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וכיון שאין דרך בני אדם לקרוא ליין בשם תירוש אלא לפירות מתוקים הם קוראים כן, לכן הנודר מתירוש אינו נאסר ביין.
ואמאי קרי ליה הכתוב יין ואמאי קרי ליה תירוש?
יין - שמביא יללה לעולם עקב הניאוף שהוא גורם, שבסיבתו באה פורענות לעולם. ו"יין" הוא מלשון תאניה ויללה.
תירוש - שכל המתגרה בו (נמשך אחריו) נעשה רש.
רב כהנא רמי: כתיב תירש וקרינן תירוש.
אלא: אם זכה האדם ושתה לפי מידה הראויה - נעשה ראש, לפי ששתיית יין בשיעור הראוי פוקחת את לבו של אדם בחכמה.
אבל אם לא זכה, אלא משתכר - נעשה רש.
רבא רמי: כתיב ישמח וקרינן ישמח.
זכה - משמחו, לא זכה - משממו.
והיינו דאמר רבא: חמרא וריחני, יין ששתיתי ובשמים שהרחתי - פקחין, עשאוני פקח.
ועוד הוינן בה: המנעות מרחיצה ומסיכה - מנא לן דאיקרי עינוי?
ומשנינן: דכתיב בדניאל (פרק י), בהתאבלו על העיכוב שחל בבנין בית המקדש על ידי כורש: "לחם חמדות לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי, וסוך לא סכתי".
ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא: מאי "לחם חמדות לא אכלתי"? אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת: אפילו נהמא לחם דחיטי דכייתא נקיות ונאות לא אכל. אלא רק לחם שאינו נקי ונאה כל כך.
ומנא לן דחשיב "סוך לא סכתי" כעינוי?
דכתיב "ויאמר אלי המלך גבריאל: אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך - נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך".
אשכחן שהמנעות מסיכה נקרא עינוי. אבל המנעות מרחיצה - מנא לן שחשוב עינוי?
אמר רב זוטרא ברבי טוביה: אמר קרא (תהלים קט) "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". ומשמע שרחיצת המים ("ותבא כמים בקרבו") היא כמו סיכה בשמן.
ולכן גם ההמנעות מרחיצה נחשבת כעינוי, כמו ההמנעות מסיכה.
ופרכינן ואימא שהסיכה האמורה בפסוק היא כשתיה של מים, ומנין לנו מפסוק זה שהרחיצה היא כסיכה?
ומשנינן: בפסוק הזה נאמר "ותבא כמים בקרבו" דומיא דשמן ("וכשמן בעצמותיו"): מה שמן אין שותים אותו אלא סכים אותו מאבראי, מבחוץ, והוא נבלע בפנים, אף מים האמורים בפסוק, הם מים שרוחצים בהם גופו של אדם מאבראי, ונחשבים המים כאילו נבלעים "בקרבו". ואין הפסוק מדבר בשתיית מים ששותים אותם לתוך הגוף.
ושואלת הגמרא על הלימוד של רחיצה מסיכה:
והא תנא במשנה במסכת שבת (פו א) איפכא קא נסיב לה (למד את הענין בצורה הפוכה, שלמד שמן ממים, שסיכת שמן הרי היא כשתית מים, ולא למד מים משמן).
דתנן: מנין לסיכה שהיא אסורה כשתיה ביום הכפורים?
אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר יש: שנאמר "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".
אלא, אמר רב אשי: רחיצה - מגופיה דקרא בדניאל שמיע ליה. דכתיב "וסוך לא סכתי", וגם זה נכלל בעינוי המוזכר בכתוב.
ועתה מבארת הגמרא את הפסוק בדניאל המובא למעלה:
מאי האי שאמר גבריאל לדניאל "ואני באתי בדבריך", שמשמע ממנו כי גורש גבריאל אל "מחוץ לפרגוד", וחזר ובא לשם בגלל דניאל?
היינו, דכתיב ביחזקאל (פרק ח) שראה במחזה הנבואה:
"ושבעים איש מזקני בית ישראל, ויאזניהו בן שפן עמד בתוכם, עמדים לפניהם, ואיש מקטרתו בידו, ועתר ענן הקטרת עלה".
וכתיב שם בתחילת הענין, שאומר יחזקאל: "וישלח תבנית יד, ויקחני בציצת ראשי, ותשא אתי רוח בין הארץ ובין השמים. ותבא אתי ירושלימה, במראות אלהים, אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה אשר  שם מושב סמל פסל הקנאה המקנה".

דרשני המקוצר[עריכה]