פרשני:בבלי:סוכה ט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה ט א

חברותא

מתניתין:
במשנה שלפנינו נחלקו התנאים, האם צריך שתהיה הסוכה עשויה לשם חג, או די בסוכה שעשאה לשם צל.
סוכה ישנה, שעשאה להגן מפני החמה בימות הקיץ, ולא עשאה לשם חג, בית שמאי פוסלין, היות ולשיטתם צריך לעשות את הסוכה בכוונה תחילה לשם חג.
ובית הלל מכשירין, ולא הצריכו שיעשה את סוכתו לשם חג דוקא, אלא כל שעשאה לשם צל, הרי היא כשרה, ולהלן יתבאר טעמם.  133  ודנה המשנה: ואיזו היא סוכה ישנה, שבה נחלקו בית שמאי ובית הלל?

 133.  וכתבו התוספות (ד"ה סוכה, על פי הירושלמי): כי גם לדעת בית הלל, אין הסוכה כשרה ללא עשייה לשם חג כלל, עד שיחדש בה דבר בגוף הסכך לשם חג. ויעשה זאת באחד משני האופנים: או יניח במקום אחד מן הגג סכך רחב טפח על טפח, לשם חג, או יניח סכך, אפילו כל שהוא, על פני כל אורכה או רוחבה של הסוכה. ובטעם הדבר, כתב המשנה ברורה: הגם שלא הצריכו בית הלל סוכה העשויה לשם חג, חששו חכמים, שמא יבואו להתיר אפילו סוכה שעשאה מתחילה לשם דירה, וסוכה זו פסולה מדאורייתא, לכן, תקנו חכמים שיחדש בה דבר לשם חג. אבל מעיקר הדין סוכה העשויה לשם צל כשרה, גם אם לא חידש בה דבר. ודנו הפוסקים: האם דברי הירושלמי האלו הן לעיכובא, ואם לא יחדש דבר בגוף הסכך, לא יצא ידי חובתו, או שאינן אלא לכתחילה, למצוה בעלמא. ובבית יוסף נקט, שנחלקו בזה הראשונים. לדעת הר"ן, כל דברי הירושלמי הן רק לכתחילה. אבל מדברי התוספות והרא"ש משמע, שהלכה זו מעכבת בקיום המצוה, ואם לא יחדש בה דבר, לא יצא ידי חובתו. שכן כתבו, שגם לבית הלל יש נפקא מינה בכך שאם עשאה בתחילת השנה לשם חג כשרה, שאין צריך לחדש בה דבר. ומשמע שהלכה זו מעכבת בקיום המצוה. (וראה מה שכתבנו בזה בהערות על התוספות). אבל המגן אברהם שם חולק על דברי הבית יוסף, וכתב, שלדעת כל הראשונים, לא נאמרה הלכה זו לעיכובא, אלא למצוה בעלמא.
כל שעשאה קודם לחג שלשים יום.  134  אז ודאי לא היתה דעתו בעת עשיית הסוכה, שישב בה בחג הסוכות. אבל אם עשאה תוך שלושים יום לחג, הרי היא כשרה, לפי שנהגו ישראל לדרוש ולעסוק בהלכות החג שלושים יום קודם החג,  135  וודאי העושה סוכה בזמן זה, זכור הוא שעליו לעשות סוכה, והיתה דעתו לעשותה גם לשם החג. אבל אם עשאה בפירוש לשם חג, אפילו עשאה מתחילת השנה, הרי היא כשרה אף לדעת בית שמאי.

 134.  וכוונת המשנה לומר, שגם בית שמאי מודים לבית הלל, בסוכה שעשאה תוך שלושים יום לחג, דהסוכה כשרה, כיון שדעתו לעשותה לשם חג, כך נראה מפירוש רש"י. אבל הריטב"א כתב (לעיל ב א) בשם יש מפרשים, שהתנא לא בא לפרש את דברי בית שמאי, אלא את דברי בית הלל. וכך היתה כוונתו לומר: איזו היא סוכה ישנה, שהיא כשרה לדעת בית הלל, כל שעשאה תוך ל' יום לחג. אבל לדעת בית שמאי, גם אם עשאה תוך שלושים יום לחג, אם לא כיוון בעת עשייתו בפירוש לשם חג, הסוכה פסולה. ומוסיף שם הריטב"א ומבאר את דברי המשנה לשיטה זו: איזו היא סוכה ישנה, בה מודים בית הלל לבית שמאי, ופסולה היא לדעת כולם, כל שעשאה קודם לחג שלושים יום. אבל אם עשאה תוך שלושים יום לחג, הרי היא כשרה לדעת בית הלל, ופסולה לשיטת בית שמאי.   135.  ומקור המנהג, ראה ילקוט שמעוני פרשת בהעלותך (רמז תשיט): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח, קודם הפסח שלשים יום. שהרי משה עומד בפסח ראשון, ומזהיר על פסח שני, (שהוא שלושים יום לאחר פסח ראשון), שנאמר, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וכתיב, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם". ומוכח מדברי רש"י, שלא נאמרה הלכה זו קודם הפסח דוקא, אלא גם קודם חג הסוכות. וראה ילקוט מפרשים.
גמרא:
עתה דנה הגמרא, מהו המקור לדינם של בית שמאי, המצריכים סוכה העשויה לשם חג:
מאי טעמא דבית שמאי, הפוסלים סוכה ישנה?
אמר קרא: "חג הסכות שבעת ימים לה'". ומלשון הפסוק "סוכות לה'" דרשו חכמים: סוכה העשויה לשם חג, בעינן. והיינו, שצריך לעשותה לשם מצות המלך.  136 

 136.  אלו דברי רש"י. ומבואר בדבריו, שאין הלימוד מהמילים "חג הסוכות", אלא מ"סוכות לה"'. וסבר רש"י, שתיבת "חג" אינה מיותרת, שכן הדרך לכתוב בכל מקום, "חג המצות חג השבועות וחג הסוכות". וגם למסקנת הגמרא, לא למדים מ"חג הסוכות", אלא מ"תעשה", פני יהושע.
ודנה הגמרא: ובית הלל, כיצד הם מפרשים את הפסוק? ומבארת הגמרא: ההוא קרא, מיבעי ליה לדעת בית הלל, לכדרב ששת.
דאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה, שאסורין בהנאה כל שבעה ימי הסוכות,  137 

 137.  כתב הט"ז, שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בסכך, אבל את הדפנות גם לשיטת בית שמאי אין צריך לעשות לשם חג, ואין בזה פסול סוכה ישנה. ובשפת אמת כתב, שדין זה תלוי במחלוקת הראשונים, האם קדושת עצי הסוכה חלה רק בסכך, או גם בדפנות. דעת הרא"ש, שכל האיסור הוא רק על עצי הסכך, ולא על הדפנות. ואילו לדעת הרמב"ם, (הלכות סוכה פרק טו), גם הדפנות אסורות בהנאה. (אמנם יש לפקפק בזה, שהרי גם לבית הלל שאין צריך לעשות סוכה לשם חג, אסורים עצי סוכה בהנאה כל שבעה. ומוכח שקדושת עצי סוכה אינה תלויה בהכרח בעשייה לשם חג. אלא שלמד השפת אמת, שיסוד מחלוקת הרמב"ם והרא"ש הוא, האם דיני הסוכה חלים רק על הסכך או גם על הדפנות).
תלמוד לומר, "חג הסכות שבעת ימים לה'".
ותניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים (כלומר חלה קדושה) על שלמי החגיגה, לאוסרן באכילה ובהנאה עד לאחר הקטרת האימורים, ואף לאחר מכן אינם אלא כזוכים משולחן גבוה, כעבד הנוטל פרס מרבו.
כך חל שם שמים על הסוכה,  138  ואסור להנות מעציה כל שבעת ימי הסוכות.  139 

 138.  נחלקו הפוסקים מה מקדש את הסוכה, עשייתה לשם חג, או הישיבה בה לשם מצוה. וראה מגן אברהם סימן תרלח ס"ק ב, ובילקוט מפרשים.   139.  כתבו התוספות, שעצי הסוכה אינם אסורים בהנאה, אלא בזמן שהסוכה קיימת. אבל אם נפלה הסוכה בתוך החג, ובטלה מצוותה, עצי הסוכה אינם אסורים בהנאה אלא מדרבנן. ורבינו תם כתב, שגם בזמן שהסוכה עומדת, לא נאסרו כל עצי הסוכה, אלא רק כדי שיעור הכשר סוכה, שהן ז' טפחים על ז' טפחים, אבל שאר עצי הסוכה לא נאסרו בהנאה אלא מדרבנן.
שנאמר, "חג הסכות שבעת ימים לה'", ודרשו חכמים: מה "חג", כמו שקרבן חגיגה קודש הוא לה', אף סוכה קדושה לה'.  140 

 140.  וכתבו התוספות: לולי שהקישה התורה סוכה לקרבן חגיגה, גם לדעת רבי יהודה בן בתירא, היינו לומדים מהפסוק שצריך לעשות את הסוכה לשם חג.
ומקשה הגמרא: ובית שמאי נמי, מיבעי ליה פסוק זה להכי?
ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי! אכן, גם בית שמאי לומדים מפסוק זה שעצי סוכה אסורים בהנאה כל שבעת ימי החג.
ומבארת הגמרא: אלא מאי טעמייהו דבית שמאי המצריכים סוכה העשויה לשם חג?
כתיב קרא אחרינא, "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים", סרס המקרא ודרשהו כך: "סוכות תעשה לחג". ומכאן למדו בית שמאי שסוכה העשויה לשם חג בעינן.
עתה דנה הגמרא: ובית הלל, מה הם למדו מפסוק זה?
ומבארת הגמרא: ההוא קרא, מיבעי ליה ללמוד ממנו שעושין סוכה בחולו של מועד, (אם לא עשאה קודם החג). וכך היא כוונת הכתוב, "חג הסוכות תעשה", היינו, תוך כדי חג הסוכות, תעשה.  141 

 141.  תוספות רי"ד.
ומבארת הגמרא: ובית שמאי, שלא למדו מהפסוק דין זה, הוא משום דסבירא להו כרבי אליעזר, דאמר: אין עושין סוכה בחולו של מועד.  142  היות והוא דורש את הפסוק, "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים", עשה סוכה הראויה לשבעה ימים. ואם יעשה את סוכתו בתוך החג, היא לא תהיה ראויה לשמשו שבעה ימים.

 142.  ובפשטות כוונת הגמרא לומר, שלדעת בית שמאי הפסוק מיותר, כיון שלשיטתם אין עושין סוכה בחולו של מועד. וצריך עיון, הרי רבי אליעזר למד את דינו שאין עושין סוכה בחולו של מועד, מפסוק זה עצמו, כמבואר להלן בדף כז ב, "מאי טעמא דרבי אליעזר, אמר קרא, חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, עשה סוכה הראויה לשבעה". ואם כן גם לרבי אליעזר פסוק זה אינו מיותר?! ומבאר הריטב"א, שלדעת בית שמאי ניתן ללמוד את שני הדינים מאותו הפסוק. והיינו, מ"חג הסוכות" למדו בית שמאי, עשה סוכה לשם חג, ומ"שבעת ימים" למדו, שצריך לעשות סוכה שתשמש כל שבעת ימי החג.
וסברה הגמרא, כי בית הלל שאינם מצריכים סוכה העשויה לשם חג, אמרו את דינם גם לגבי עשיית ציצית וכדומה, ואינם מצריכים שתהיה עשיית הציצית לשם מצוה.
ומקשה הגמרא: ובית הלל, וכי לית להו דרב יהודה אמר רב?
דאמר רב יהודה אמר רב: אם לא תלה ציציות בארבע כנפות בגדו, אלא עשאה לציצית מן הקוצין, הקשרים העשויים בסוף חוטי השתי קרויים קוצים, על שם שבולטים הם כקוצים. ואם עשה מהם, בהיותם מחוברים לבגד, גדיל של ציצית.
או עשאה לציצית מן הנימין, כגון טלית שתפרוה, או עשו בה אימרא במחט, וראשי חוטי התפירה תלויים בה, ומהחוטים הללו עשה גדיל של ציצית.
או שעשאה מן הגרדין, מהחוטים התלויים בסוף הטלית, שהם מותר האריגה, אם עשה מהם בעודם מחוברים, כריכות וקשרים.
פסולה הציצית, היות והיו חוטים אלו תלויים בבגד משעת האריגה, ולא נתלו בו לשם ציצית, ואין כאן עשייה לשמה.
אבל אם עשה את הציצית מן הסיסין, מפקעות של חוט, הרי היא כשרה. שהרי כשנתלו החוטים בבגד, לשם מצות ציצית נתלו. ואף שלא היתה טווית החוטים לשם מצות ציצית, נחשבת היא עשייה לשמה, לפי שאין הטויה חלק מעשיית הציצית, ולא הקפידה התורה אלא שתלית החוטים בבגד תעשה לשם מצות ציצית.
והוסיף רב יהודה ואמר: כי אמריתה כאשר אמרתי שמועה זו של רב, שלא צריך לטוות את החוטים לשם מצות ציצית, קמיה דשמואל, חלק על זה שמואל, ואמר לי: אף אם עשאה מן הסיסין נמי פסולה, היות דבעינן טויה לשמה.
ומכל מקום מבואר, כי בין לרב, ובין לשמואל,  143  צריך לתלות את חוטי הציצית לשם מצות ציצית, אם כן הכי נמי, נבעיא סוכה עשויה לשמה?!

 143.  רש"י לא גרס "אלמא" בעינן טויה לשמה. וטעמו הוא, היות ולפי גרסא זו משמע שקושית הגמרא היא רק מדברי שמואל, ולפי האמת יש להקשות גם מדברי רב, שהרי אף הוא סבר שצריך עשיה לשמה. אמנם, הבעל המאור, והרמב"ן במלחמות כתבו, שכל קושית הגמרא היא רק מדברי שמואל, ולשיטתם לא סבר רב שצריך עשייה לשמה, אלא כך אמר רב לשיטתם: ציצית שעשאה מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, או מנימים הנתלשים מהבהמה, פסולה. וטעם הפסול הוא, משום שנאמר "ציצית הכנף", ולמדו מכאן חכמים, שצריך ציצית שהיא ממין הכנף, ומינים אלו אינם ראויים לעשות מהם בגד, ואינם מין כנף. ולפי דבריהם, אכן, לא מצינו בדברי רב שהצריך "עשייה לשמה", וראה ילקוט מפרשים.
ומתרצת הגמרא: שאני התם, בציצית, דאמר קרא, "גדילים תעשה לך", ודרשו חכמים, "לך", לשם חובך, אבל לענין עשיית סוכה, לא חדשה התורה שיש לעשותה לשם חג דוקא.  144 

 144.  אבל המקשן הבין, שדין זה אינו מיוחד בציצית, אלא כל מצוה שיש בה עשיה, צריך שתהיה העשיה לשמה, פני יהושע.
ומקשה הגמרא: הכא נמי, נאמר לגבי סוכה, "חג הסוכות תעשה לך", ומשמע, "לך" לשם חובך?!
ומתרצת הגמרא: ההוא "לך", שנאמר לגבי מצות סוכה, מיבעי ליה, ללמוד למעוטי סוכה גזולה.  145  וכך למדו חכמים: "חג הסוכות תעשה לך" - משלך, פרט לסוכה גזולה.

 145.  הקשו התוספות (ד"ה ההוא): מדוע צריך פסוק לפסול סוכה גזולה, הרי גם לולא הפסוק יש לפוסלה, משום "מצוה הבאה בעבירה"?! ותרצו התוספות, דהפסול של מצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן, ולכן צריך פסוק מיוחד ללמדנו שסוכה זו פסולה גם מדאורייתא. אבל הריטב"א כתב בדעת התוספות, שפסול מצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא, אבל דין זה נאמר רק בקרבן גזול, ולולב גזול שבאים לרצות, (קרבן בא לכפרה על חטא, ולולב בא לעצור טללים רעים), לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אבל בשאר מצוות, פסול מצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן. והריטב"א חולק בזה על התוספות, ולדעתו מצוה הבאה בעבירה הוא פסול דאורייתא בכל המצוות. והטעם לכך שצריך פסוק מיוחד ללמדנו לפסול סוכה גזולה, הוא משום שהיה מקום לומר, שכשם שהתירה התורה סוכה שאולה, כך התירה סוכה גזולה, כיון שלא באה מצוה זו כדי לרצות. קא משמע לן קרא, שמכל מקום פסולה הסוכה משום מצוה הבאה בעבירה.
ומקשה הגמרא: התם נמי, לגבי מצות ציצית, נמי מיבעי ליה את הפסוק "גדילים תעשה לך", למעוטי ציצית גזולה?!
ומתרצת הגמרא: התם בציצית כתיב קרא אחרינא, "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", ודרשו חכמים: "להם" - משלהם, שלא תהא הציצית גזולה. ולכן הפסוק "גדילים תעשה לך" מיותר, ואפשר לדורשו כדלעיל, "גדילים תעשה לך" - לשם חובך, שתהא עשייה לשמה.

דרשני המקוצר