פרשני:בבלי:נדרים מב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים מב ב

חברותא[עריכה]

אזי אף אם מת לא יירשנו! (ואין הכוונה שלא יירשנו, שהרי ודאי חלה ירושה, והנכסים שלו הם, אלא שאסור לו ליהנות מהם. ונקט לשון "לא יירשנו" - אגב רישא דנקט "יירשנו").
ומוכח, שאדם אוסר דבר שברשותו אף לאחר שיצא מרשותו, שהרי נכסי האב אסורים על הבן אף לאחר שמת, ויצאו מרשותו!
ודחינן: שאני הכא, דקא אמר ליה האב בפירוש שהוא אוסר עליו בחייו ובמותו, שאז באמת יכול לאסור אף לאחר שיצאו מרשותו, ואין זה כאוסר נכסי חבירו על חבירו.
אלא שמכל מקום קשיא הקושיא הראשונה שהקשינו, למה לא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש ב"נכסים אלו"!?
אלא, ב"נכסים אלו עליך" - כולי עלמא לא פליגי, שודאי שאדם אוסר אף לאחר שיצאו מרשותו.
כי פליגי - באומר "נכסי עליך".
רב ושמואל סברי: לא שנא "נכסים אלו", לא שנא "נכסי" - אדם אוסר.
והטעם, או משום שגם כשאומר "נכסי" - כוונתו לאסור לעולם, אף לאחר שיצאו מרשותו, ומה שאומר "נכסי", כוונתו לומר: נכסים אלו שהם עתה נכסי, ולא נתכוין לאפוקי לאחר שיצאו מרשותו.
או משום שכיון שחל עליהם איסור כשהיו ברשותו, שוב אינו פוקע.
ורבי יוחנן וריש לקיש סברי: כשאומר "נכסים אלו" - אדם אוסר אף משיצאו מרשותו. אבל כשאומר "נכסי עליך" - אין אדם אוסר לאחר שיצאו מרשותו.
ולפי זה, אף רבי יוחנן וריש לקיש מעמידים את משנתינו באומר: "נכסים אלו עליך", והרישא משמיעה לנו, שאף שהגיעה שביעית, אינו יורד, ואינו אוכל. משום שאדם אוסר דבר שברשותו - אף לכשיצא מרשותו.
וחידוש הסיפא, שאם בשביעית נדר, אין יורד לתוך שדהו היות וגם בשביעית שייכת הקרקע למדיר, ודבר זה לא שמענו מהרישא, כי היינו אומרים שיכול לאסור את הקרקע רק בערב שביעית וישאר איסורו בשביעית.
ומה שדיברו רבי יוחנן וריש לקיש באומר "נכסי עליך", לא משום שהם מעמידים כך את המשנה, אלא לרב ושמואל קמהדרי: אילו משנתינו היתה מדברת באומר "נכסי עליך", אזי לא היה התנא שונה כך, אלא כך היה הדין, שלפני שביעית אין יורד ואוכל, וכשהגיע שביעית - אוכל.
ותמהינן: ומי איכא למאן דאמר שלא שנא "נכסים אלו", ולא שנא "נכסי", שבשני המקרים נתכוין לאסור אף לאחר שיצאו מרשותו?
והא תנן: האומר לחבירו: קונם לתוך ביתך שאני נכנס,
או שאמר לו: קונם שדך שאני לוקח,
משמת המדיר, או שמכרו המדיר לאחר - מותר.
אבל אם אמר אדם: קונם לבית זה שאני נכנס, או שאמר: קונם שדה זו שאני לוקח,
אזי אף אם מת או שמכרו לאחר - אסור!
ומוכח, שכאשר אדם אוסר על עצמו את בית או שדה חבירו בלשון "ביתך" או "שדך", משמע שאוסר דווקא כשהבית או השדה ברשותו של חבירו, ולכן כששוב אינם של חבירו - מותרים לו.
אם כן, כל שכן שכשאדם אוסר על חבירו בלשון "נכסי עליך", משמע שדווקא כשהם ברשותו אסרם עליו, ולא לאחר שיצאו מרשותו!
אלא, כי אמרי רבי יוחנן וריש לקיש - בנכסי אלו. והיינו, שלא תעלה על דעתך שמה ששנינו במשנתינו שאפילו כשהגיע שביעית אינו יורד ואינו אוכל - מדובר אפילו ב"נכסי", והטעם משום שכיון שחל עליהם כבר איסור - שוב אינו פוקע,
שאין הדבר כן. אלא, אם אמר "נכסי" - נאסרו הנכסים רק כשהם ברשותו. אבל משהגיעה שביעית - אוכל מן הנוטות, משום שפקע איסורם. ומשנתנו מדברת רק באמר נכסים אלו, וכפי שמסבירים רב ושמואל להלן.
ורב ושמואל מעמידים את משנתינו באומר נכסים אלו (גירסת הר"ן: "נכסי אלו"). שכיון שאמר "אלו", נתכוין לאסור אף לאחר שיצאו מרשותו, ולכן אסורים אף משהגיע שביעית.
ובאמת לא פליגי.
שנינו במשנתינו: ובשביעית אין יורד לתוך שדהו כו'.
והוינן בה: מאי שנא דאוכל מן הנוטות - משום דפירי דהפקירא אינון, אם כן, למה אסור ליכנס לתוך שדהו, הרי ארעא נמי אפקרה לצורך לקיטת פירות!?
אמר עולא: משנתינו בעומדין אילנות על הגבולים, וכיון שיכול ללקט פירותיהם בלי להכנס לשדה חבירו, לכן אסור לו להכנס. אבל ללקוט מאילנות שבאמצע השדה, באמת מותר לו להכנס.
רב שמעון בן אליקים אמר: אסור לו להכנס אף כדי ללקוט מאילנות שבאמצע השדה, גזירה שמא ישהא בעמידה אף שלא לצורך לקיטה, והרי אסור הוא בדריסת הרגל!
מתניתין:
המודר הנאה מחבירו, לא ישאילנו (והטעם יתבאר בגמרא).
ולא ישאל ממנו, שהרי הוא נהנה ממנו.
לא ילונו, ולא ילוה ממנו.
ולא ימכור לו, ולא יקח ממנו.

דרשני המקוצר[עריכה]