פרשני:בבלי:נזיר מה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מה א

חברותא[עריכה]

והרי דבר שכזה לא יתכן, ובהכרח שאי אפשר לדרוש כך את הפסוק! כי:
מכדי, הרי שערי ניקנור שלשם בא הנזיר הטמא - היכא קיימין? באיזה מחנה הם נמצאים, הרי בשערי לויה הם, שלא הוקדשו בקדושת העזרה!
והרי התניא: טמא מת - מותר ליכנס במחנה לויה!
ולא טמא מת בלבד, אלא אפילו מת עצמו מותר להכניסו למחנה לויה! שנאמר (שמות יג) "ויקח משה (שהיה לוי) את עצמות יוסף, עמו".
ומאי, ומה היא משמעות הכתוב "עמו"? - שהיה ארונו של יוסף במחציתו של משה, יחד עמו במחנה לויה.
ומוכח מהברייתא הזאת שמותר להכניס את המת עצמו לתוך מחנה לויה, וכל שכו שטמא מת מותר לו להיות שם!
ומוכיח מכאן אביי שגם לגבי זב אין לדרוש את הפסוק כמו שהם דרשו אותו.
אלא אמר אביי:
(לפי גירסת התוספות והרא"ש) -
טבול יום של זב - לאו כזב דמי, ולכן מצד היותו "טבול יום" גרידא, הוא היה צריך להיות מותר להכנס למחנה לויה, כמו טמא מת.
ואפילו הכי, אסור הוא להכנס למחנה לויה ביום השביעי, עד היום השמיני, כיון דמחוסר כפרה הוא, בנוסף להיותו "טבול יום".
לפי שעדיין לא הגיע הזמן שהוא יכול להביא את קרבנו ולהתכפר בו, שזה הוא יכול לעשות רק ביום השמיני, וכמו שמפורש בכתוב.
ולכן לא עייל למחנה לויה גם לאחר שטבל ביום השביעי, ולגבי זה דינו הוא כזב. אבל ביום השמיני, שהוא ראוי להתכפר בו, וכבר אינו טבול יום, מותר הוא להכנס למחנה לויה.
אבל טמא מת, שאינו מחוסר כפרה, מותר לו להיות במחנה לויה אפילו אם לא טבל כלל.
ומוכיח אביי את דבריו, שטבול יום של זב אסור לו להכנס למחנה לויה רק מחמת שבנוסף להיותו טבול יום יש בו את החסרון שהוא מחוסר כיפורים, ולא התירה לו התורה להכנס למחנה לויה אלא ביום השמיני, שכבר אין בו את החסרון של טבול יום, והוא יכול להביא בו את קרבנו.
ואי, הרי אם נאמר כדברינו, ששער ניקנור, במחנה לויה קאי - אמאי קא קרי ליה, מדוע קורא לו הכתוב בשם "אהל מועד" (כמו שנאמר בנזיר ובזב "ובא לפני ה', אל פתח אהל מועד")!?
והרי אהל מועד, הוא מקום המקדש עצמו, שהוא מחנה שכינה ולא מחנה לויה!
אלא בהכרח, שכוונת הכתוב, המכנה את שער ניקנור "פתח אהל מועד", על אף שהוא מחנה לויה, היא למימרא, כדי לחדש ולגלות את הדין -
מה התם, למקום המקדש עצמו - מחוסר כפרה לא עייל כלל.
אף למחנה לויה, כמו שער ניקנור - מחוסר כפרה לא עייל!
אך האיסור שלו להכנס למחנה לויה הוא רק בשעה שיש לו חסרון נוסף, שהוא טבול יום, ואינו יכול להביא קרבנו.
ולכן ביום השביעי, אפילו לאחר שטבל, אינו רשאי להכנס למחנה לויה, שלענין זה קראו הכתוב לשער ניקנור "פתח אהל מועד", ללמדנו שלפני היום השמיני, נחשב פתח זה עבור טבול יום שהוא גם מחוסר כיפורים, כמו אהל מועד, שאסור למחוסר כיפורים להכנס.
אבל ביום השמיני, כשחדל להיות טבול יום, והוא ראוי להביא קרבנו, מותר לו להכנס למחנה לויה ולהביא קרבנו, על אף שהוא עדיין מחוסר כיפורים, ואסור לו להכנס למקדש.
ומבארת עתה הגמרא, מנין שלמחוסר כיפורים, אפילו לאחר שטבל והעריב שמשו, אסור להכנס למקדש:
והתם, למקדש עצמן, מנלן שאסור למחוסר כיפורים להכנס?
דתניא: נאמר בפרשת חוקת:
"טמא יהיה" - לרבות טבול יום, שאסור לו להכנס למקדש, אם כי הוא מותר להכנס למחנה לויה.
"עוד טומאתו בו" - לרבות מחוסר כפרה, שעל אף שטבל כבר אתמול, ושוב איננו טבול יום, אסור לו להכנס למקדש.
כתוב בפרשת נזיר:
קרבנות הנזיר:
"וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו, יביא אותו (את עצמו) אל פתח אוהל מועד. והקריב את קרבנו לה', כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת (עשר) חלות בלולות בשמן, ו (עשר) רקיקי מצות (אינם בלולים בשמן, אלא) משוחים בשמן, (ושיעור השמן לחלות ולרקיקים רביעית הלוג, והוא הלכה למשה מסיני), ומנחתם ונסכיהם. והקריב הכהן לפני ה', ועשה את חטאתו ואת עולתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות (ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם), ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו".
תגלחת הנזיר:
"וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים".
תנופה:
"ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה', קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה -
ואחר ישתה הנזיר יין".
ודינים אלו מתבארים במשניות שלפנינו.
מתניתין:
תגלחת  1  הטהרה, כיצד? -

 1.  כל מעשה הנזיר במלאת ימי נזרו נקראת "תגלחת הטהרה".
היה הנזיר מביא  2  שלש בהמות לקרבן: כבשה אחת בת שנתה לחטאת; כבש בן שנתו לעולה, ואיל אחד לשלמים.  3  ושוחט את השלמים תחילה,  4  ומגלח עליהם, כלומר: כיון שזרק את דם השלמים הרי הוא מגלח,  5  דברי רבי יהודה.

 2.  וזמן ההבאה, אם הוא ביום מלאת ימי נזרו או יום לאחר מלאת ימי נזרו, ודינו לכתחילה ובדיעבד, מתבאר במשנה לעיל טז א, ובסוגיית הגמרא בדף ה ודף ו, ונחלקו בו רב מתנא ובר פדא, ראה שם.   3.  והוא נקרא בכל מקום: "איל נזיר" או "שלמי נזיר".   4.  א. כן היא שיטת התוספות והרא"ש בהבנת שיטת רבי יהודה; וכן פירש המאירי, והוסיף: ואף על פי שבכל מקום חטאת קודמת (והיה לנו להקדימה וכסברת רבי אלעזר), בזו שלמים עיקר, ששערו משתלח תחת דוד של שלמים. והתוספות ביארו את הטעם שהוא מקדים את השלמים, משום דדרשינן בגמרא: "וגלח פתח אוהל מועד", במה שנאמר בו "אהל מועד", דהיינו שלמים שנאמר בהם "ושחטו פתח אוהל מועד", ואחרי שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח, דין הוא שיקדים אותם. אבל בשיטת הרמב"ם כתבו ה"תוספות יום טוב" וה"לחם משנה" שהוא מפרש באופן אחר, והוא מקדים את החטאת אף לרבי יהודה, ויובאו דבריהם בהערה בהמשך המשנה, וראה עוד ברא"ש לעיל כח ב דמבואר בדבריו, שלדעת רבי יהודה הרי הוא מקדים את החטאת כסדר הקרבנות שבמשנה, וזה סותר לדבריו כאן שהוא מקדים את השלמים. ב. הקשו התוספות לפי שיטתם: "אם כן - שהוא מקדים את השלמים - למה הקדים חטאת ועולה לשלמים"; וממה שכתבו התוספות: "הקדים חטאת ועולה לשלמים" משמע שכוונתם להקשות על לשון התנא, ולא על לשון הכתוב, וכפי שהיה נראה מפשטות לשונם, שהרי הכתוב הקדים עולה לחטאת, והיה להם לומר: "עולה וחטאת לשלמים", וכן הבינו כמה אחרונים הביאם ב"ארזי הלבנון", וכן נראה מלשון ה"לחם משנה" (נזירות ח ב) ; אך הביא ב"ארזי הלבנון" שם, שמדברי הראשונים נראה, שקושייתם היא על לשון הכתוב.   5.  אף שלשון המשנה משמע בפשיטות, שמגלח מיד אחר השחיטה, ואינו ממתין עד הזריקה, וכן משמע מלשון פירוש המשניות להרמב"ם; מכל מקום כתב ה"מנחת חינוך" במצוה שעז (אות יג בנדמ"ח), שמגלח אחר הזריקה, (וראה דברי ה"מנחת חינוך" במצוה שסח אות ז בנדמ"ח), וכן מבואר בתוספות פסחים פא ב, והביאו ראיה מן המשנה לקמן מו ב, והוא לפי פירוש התוספות במשנה שם, ולקמן מו ב בהערות, יבואר. וראה עוד בתוספות לקמן מז א ד"ה ונטמא, שלפי רבי אליעזר, כיון שלא הותרו איסורי הנזירות אלא עד אחר המעשים כולם, אף אינו מגלח אלא אחר כל המעשים, וביאר ה"חזון איש" סימן קמא ד ד"ה מ"ה ב, שדעתם היא, שאי אפשר לגלח עד שלא הותר הנזיר מאיסוריו, וכיון שלדעת רבי אליעזר לא הותר מאיסורי הנזירות עד אחר המעשים כולם, כמבואר לקמן מו א, ממילא אינו מגלח קודם לזה, (וראה שם, שמצד הסברא רצה לומר לא כן, ומצות תגלחת אינה צריכה היתר איסור התגלחת) ; ולפי זה בהכרח שלשיטת חכמים אינו מגלח עד שייזרק הדם, שהזריקה היא המתרת את איסורי הנזיר, כמבואר במשנה לקמן מו א: "כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים"; וראה עוד ב"באר משה" על התוספות לעיל כח ב ד"ה דתנן, וראה הערה בעמוד זה בשם רש"י בזבחים נה א, וראה עוד רש"י במנחות ה א ד"ה על אחת.
רבי אלעזר  6  אומר:

 6.  יש נוסחאות (הובאו ב"קרן אורה"), שגורסים "רבי אליעזר" ולא "רבי אלעזר", ולפי מה שכתבו התוספות לקמן מז א שהובאו לעיל בהערה, אי אפשר לגרוס "רבי אליעזר", שהרי צריך לדעתו להמתין עד שיביא את כל הקרבנות, ואילו כאן מבואר - לדעת רוב המפרשים - שמקדים את החטאת ומגלח עליה; וראה עוד בזה בהערה לקמן.
לא היה מגלח אלא על החטאת, כלומר: היה מקדים את החטאת ומגלח עליו, כיון שהחטאת קודמת בכל מקום, ודין הוא שיגלח על הראשון.  7  ואם גילח על אחד משלשתן, כלומר: אם גילח על קרבן אחר משלשת הקרבנות שהוא מביא - יצא.  8 

 7.  נתבאר על פי הרא"ש, וסברא זו מבוארת גם בדברי רבי מאיר, שהרי ממה שאמר הכתוב שהוא מגלח על השלמים, מזה אנו לומדים שהוא מקדים אותם, וכמו שכתבו התוספות והרא"ש לעיל; וכדעת הרא"ש שלפי רבי אלעזר הוא מקדים את החטאת ומגלח עליה, הבינו גם שאר המפרשים האחרונים, וכן משמע בתוספות ד"ה בשלמים הכתוב מדבר; אבל דעת המאירי היא, שאינו מגלח - לרבי אלעזר - אלא על השלמים שמביא בסוף (ויובאו דבריו בהערה לקמן).   8.  א. לא ביארו התוספות והרא"ש, לדעת מי נאמרה בבא זו: אם לדעת רבי יהודה, או רבי אלעזר, או שניהם, וב"תוספות יום טוב" מבואר, שהוא לכולי עלמא, וראה שם. ובגמרא זבחים נה א, נלמד דין זה מהיקש חטאת ועולה לשלמים, ופירש רש"י, שהחטאת נלמדת מן השלמים שהוא מגלח עליהם, וכן מבואר בתוספות לעיל כח ב ד"ה דתנן, ואם כן משמע שגם לרבי יהודה נאמרה בבא זו; ויש לדון לשיטת רבי אלעזר: אם הוא משום היקישא דעולה ושלמים לחטאת, או שמא לפי מה שכתב הרא"ש בטעמו ש"דין הוא שיגלח על הראשון", אם כן ממילא משמע שאם הקדים קרבן אחר יגלח עליו, וראה ב"תוספות יום טוב". ב. לא נתבאר בדברי התוספות והרא"ש, מנין לנו שהוא מגלח לכתחילה על אחד מן הקרבנות, אף על פי שבכתוב מבוארת מצות התגלחת אחר כל הקרבנות, וראה היטב ב"חזון איש" נשים סימן קמא ד, ד"ה מ"ה ב. ג. לשון רש"י בזבחים נה א ד"ה ואם גילח על אחת משלשתן יצא, הוא: וחטאת הוא דילפא משלמים (שאף אם גילח עליה - יצא), מה איל נזיר אם הביאו יחידי בלא חטאת ועולה - יצא, דכתיב "ואחר ישתה הנזיר יין" ואמר מר בספרי "אחר מעשה יחידי", והיינו שלמים, שעיקר תגלחתו של נזיר תלויה בשלמיו, שהרי הוזקקו לו לשלח שערו תחת הדוד, כדכתיב "על האש אשר תחת זבח השלמים", ותניא בספרי: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד (דהיינו שלמים) ", וכמה דברים מחודשים יש ללמוד בשיטת רש"י מדבריו שם, וראה עוד רש"י מנחות ה א ד"ה על אחת. ד. הרמב"ם (נזירות ח ב) פסק: ושוחט החטאת תחילה, ואחר כך העולה, ואחר כך השלמים, ואחר כך מגלח, ואם גילח אחר ששחט החטאת או העולה, יצא; וראה ב"כסף משנה" שהקשה על הרמב"ם, שזה דלא כמאן, כי לפי רבי מאיר צריך להקדים את השלמים, ולפי רבי יהודה מגלח על החטאת, ואילו הרמב"ם כתב שמגלח אחר שלשתן, וראה מה שכתב ה"כסף משנה", שהרמב"ם בחר לו דרך שלישית, וכתב ה"משנה למלך" שהם דברים תמוהים, וה"לחם משנה" כתב עליו ש"הרחיב דעתו". וכתבו ה"לחם משנה" וה"תוספות יום טוב", והסכים עמהם ה"משנה למלך", וכן כתב ב"קרן אורה", שהרמב"ם מבאר כך את דעתו של רבי יהודה, וכבר הובא לעיל שכן נראה מדברי הרא"ש בדף כח ב, ושלא כדבריו כאן. אבל יש לומר בדעתו שהוא פוסק כרבי אלעזר, וכפירוש המאירי שכתב: "לא היה מגלח אלא על החטאת, שהחטאת קודמת בכל מקום, ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה וכו', והילכך שוחט את החטאת תחילה, ואחר כך העולה ואחר כך השלמים, וכן הלכה, ואחר כך מגלח, רצה לומר אחר שחיטת שלשתן, ואם גילח על אחת משלשתן, רצה לומר אחר החטאת (הראשונה) או אחר העולה (השניה) יצא", וזה הוא כמו פסק הרמב"ם. והיה מקום להסתפק לדעת רבי אלעזר (לפי ביאור המאירי), למה הוא מגלח לכתחילה אחר כל הקרבנות: אם משום שנאמר "פתח אוהל מועד", דהיינו שלמים הבאים בסוף, או שמא לא נאמרה דרשה זו אלא אליבא דרבי יהודה, וטעם הגילוח אחר כל הקרבנות הוא משום שבתורה כתובה מצות התגלחת אחר כל הקרבנות; ועוד, שהרי שיטת הרמב"ם היא - כפי שהובאה שיטתו לקמן במשנה מה ב - שהנזיר אסור בכל איסורי נזיר עד אחר כל המעשים כולם (למצוה ולא לעיכובא), ואם כן אינו יכול לגלח עד אחר הבאת כל הקרבנות, כסברת התוספות לקמן מז א לפי רבי אליעזר הסובר שכל המעשים כולם מעכבים בהיתר איסורי הנזירות, (הובא בהערה לעיל). ושיטת המאירי היא, שהוא נלמד מ"פתח אוהל מועד", כמבואר בדבריו בהמשך הענין, ראה שם היטב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אם הביא שלש בהמות - כבשה כבש ואיל - ולא פירש בשעת הקדשם איזה לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים, אלא שהקדישם סתם לקרבנות נזירותו:  9 

 9.  לשון הרא"ש הוא: אף על גב שכל הקרבנות צריך שיקרא להם הבעלים שם, הכא לא צריך, אלא אחר שאמר "אלו לנזירות" הוי כאילו קרא שם לכל אחד ואחד, שהכבשה אינה ראויה וכו'.
הכבשה, שהיא הבהמה הראויה לחטאת - תקרב חטאת.
הכבש, שהוא הבהמה הראויה לעולה - תקרב  10  עולה.

 10.  בהמה לשון נקיבה הוא, וכיון שאמר הביא שלש "בהמות", לכן אמר "תקרב", אף שהעולה והשלמים זכרים הם.
האיל שהוא הבהמה הראויה לשלמים - תקרב שלמים.
גמרא:
שנינו במשנה: ושוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי רבי יהודה:
תנו רבנן:
כתוב בפרשת נזיר: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו", מה תלמוד לומר "פתח אוהל מועד"? -
בשלמים הכתוב מדבר, ללמד שעל השלמים יגלח - כיון שנאמר בשלמים: "ושחטו פתח אוהל מועד".  11 

 11.  ראה ברש"י זבחים נה א ד"ה ואם גילח, שכתב טעם נוסף שהוא מגלח על השלמים, הובא בהערה לעיל.
ומפרש התנא מנין לו זאת:
מנין אתה אומר שבשלמים הכתוב מדבר, ולומר שיגלח על השלמים?
או אינו אלא לומר שיגלח פתח אוהל מועד ממש!?
אמרת (אמור מעצמך): אם כן, דרך בזיון הוא.  12 

 12.  הגר"א הגיה בגמרא, ומדברי התוספות מבואר שלא הגיהו, ועל כן הושארה הנוסחא כפי שהיא.
רבי יאשיה אומר: אינו צריך ללמוד מן הסברא, שאין לו לגלח פתח אוהל מועד:  13 

 13.  כתבו התוספות: ובספרי אין הגירסא "רבי יאשיה אומר", אלא כל זה מדברי תנא קמא, והכי איתא התם: "או אינו אלא פתח אוהל מועד ממש, אמרת, אם כן הרי זה דרך בזיון, או אינו אלא ממש, (כלומר: דאין להוציא מכח סברא את הפסוק ממשמעו), הרי הוא אומר "לא תעלה במעלות" קל וחומר לדרך בזיון", והגר"א הגיה בגמרא כדברי הספרי.
כי הרי אמרה תורה: "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר (כדי ש) לא תגלה ערותך עליו". דהיינו, אין זה לכבוד המזבח, שתהיה ערוה גלויה נגדו.
ואם אמרה כן התורה במי שהולך לעבוד עבודה, ואין זה כל כך דרך בזיון, קל וחומר שנאמר כן בגילוח.
רבי  14  יצחק אומר: אינו צריך ללמוד מכל זה שאינו מגלח פתח אוהל מועד ממש:

 14.  בגמרא שלפנינו יש כאן תוספת, והגר"א מחקו, וכן מוכח בתוספות שאין גורסים זה, וגם לא מצאנו בשום מקום שתביא הגמרא מדרש.
כי הרי הוא אומר: "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים"
-
ומשמע: מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. כלומר: קרוב הוא בשעת גילוח לאש שתחת זבח השלמים, ואינו צריך אלא לקיחת השער, ונתינתו תחת האש.
יצא זה - המגלח פתח אוהל מועד - שאם מבשל הוא את שלמיו בעיר ירושלים, הרי הוא מחוסר לקיחה של השיער, הבאה ממקום גילוחו פתח אוהל מועד, ונתינה תחת האש.  15 

 15.  הקשה הרא"ש: תמיה לי, ומנין שאינו מבשלו פתח אוהל מועד! ?
ומכאן למדנו שלא אמרה תורה לגלח פתח אוהל מועד, אלא כוונת התורה לומר, שיגלח על השלמים שנאמר בהם "פתח אוהל מועד".
אבא חנן אומר משום רבי אליעזר פירוש אחר בפסוק: זה שאמר הכתוב "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", שבהכרח אין הכוונה כפשוטו כי דבר פשוט הוא, שהרי דרך בזיון הוא, ללמד הוא בא:
כל שאין פתח אוהל מועד  16  פתוח, אינו מגלח.  17 

 16.  ברמב"ם (נזירות ח ג) מבואר, דהיינו פתח העזרה, וה"מנחת חינוך" במצוה שעז (אות יג בנדמ"ח), תמה על זה, כי "פתח אהל מועד" בכל מקום היינו דלתות ההיכל ולא דלתות העזרה.   17.  לפי הנוסחאות הגורסים במשנה: "רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת", לכאורה נראה שרבי אליעזר לטעמיה שאינו דורש "פתח אוהל מועד" לגילוח על השלמים, ולכן פירש את הפסוק באופן אחר, קרן אורה; וכן מבואר בפירוש הרא"ש, שתנא זה סובר שאינו מגלח אלא על החטאת; (וראה שם ב"קרן אורה" מה שהעיר בזה מדברי הרמב"ם; ודבריו בזה תלויים בהבנת שיטת הרמב"ם שנזכרה בהערה לעיל). ולפי מה שכתבו תוספות (לקמן מז א, הובא לעיל בהערה), שלדעת רבי אליעזר אינו מגלח אלא כשהקריב כל הקרבנות כולם, אם כן יש לומר דרבי אליעזר לשיטתו (אף אם נגרוס במשנה "רבי אלעזר"), שהרי אי אפשר לפרש שכתוב בא לומר שהוא מגלח על השלמים, כי ממה נפשך, אם הביאם באחרונה אין צריך כתוב לזה, ואם הביאם תחילה הרי אינו מגלח עליהם, ולכן פירש, שהכתוב בא לומר שיגלח בזמן שאוהל מועד פתוח.
רבי שמעון שזורי אומר:
זה שאמר הכתוב: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", הוא כפשוטו, שיגלח פתח אוהל מועד.  18 

 18.  על פי פירוש הרא"ש, ראה שם; וב"קרן אורה" כתב שאינו מוכרח, ראה שם.
ומה שאמר הכתוב "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", ולא אמר: "וגלח פתח אוהל מועד את ראש נזרו", הוא בא ללמד שהנזיר בלבד מגלח פתח אוהל מועד, ולא נזירה מגלחת פתח אוהל מועד.

דרשני המקוצר[עריכה]