פרשני:בבלי:סוטה ב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
המקנא לאשתו, מי שמתרה באשתו שלא תתייחד עם איש פלוני - כיצד הוא מקנא לה -
רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים, שצריך להתרות בה, שלא תתייחד עם אדם מסויים, ושתהיה ההתראה בפני שני עדים.
אבל אם לא קינא לה בפני שנים, אפילו שקינא לה בינו לבינה, אינה נאסרת עליו, ואינו יכול להשקותה  1 .

 1.  על פי לשון רש"י. ומבואר כי מה שצריך שיקנא לה בפני שני עדים אינו רק בשביל בירור הדבר שקינא לה, כי אם כן, מדוע שלא יועיל מה שהבעל יודע שהוא קינא לה. אלא אי אפשר לקנאות אלא אם נעשה הקינוי בפני שני עדים, ועיין באחיעזר (ח"א סי' ח' אות ב') שביאר את טעם הדבר, שכמו לגבי חייבי מיתות וחייבי מלקות צריך להתרות בפני שני עדים, ובלאו הכי אינו חייב בעונש מיתה או מלקות, הוא הדין בסוטה, נאמרה הלכה בדין התראה, שצריך להתרות בה בפני שנים, ובלאו הכי אינה נאסרת.
ומשקה, לאחר שעברה על קינויו, והתייחדה עם האיש ההוא, יכול בעלה להשקותה - אפילו על פי עד אחד, שמעיד שנתייחדה עם האיש ההוא, שקינא לה שלא להתייחד עמו.
או על פי עצמו, ואפילו אם הוא עצמו מעיד שהיא נסתרה עמו.
והרי היא אסורה על בעלה, בין אם נסתרה על פי עד אחד, ובין על פי עצמו, מספק, עד שתבדק במים המאררים  2 .

 2.  התוס' הרא"ש הקשה, מדוע הוצרך התנא לכתוב משקה לה על פי עד אחד ועל פי עצמו, והרי כיון שיכול להשקותה על פי עצמו, כל שכן שיכול להשקותה על פי עד אחד! ? ותירץ, דאם התנא היה כותב רק שמשקה על פי עצמו, הייתי אומר שרק הבעל נאמן להשקותה, כיון ד"שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא", אבל עד אחד לא יהא נאמן, לכך כתב התנא על פי עד אחד או על פי עצמו (ומדבריו מוכח שיתכן להשקות גם כשאין לנו בירור של עדות לאוסרה על בעלה, וזה שלא כדברי הגרי"ז בהערה הבאה, וצ"ע).
רבי יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים, וכדעת רבי אליעזר.
ומשקה על פי שנים, שצריך שני עדים גם על העובדה שנסתרה עם פלוני  3 .

 3.  מלשון המשנה מבואר שהמחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע הוא רק לגבי הדין של השקאת סוטה. אולם רבי עקיבא איגר (בגליון המשניות) דייק מלשון רש"י שנחלקו גם לגבי איסורה לבעלה, שלפי רבי אליעזר אם קינא לה בפני שנים ונסתרה, אפילו שאין לנו ידיעה על זה אלא מהבעל, הרי היא אסורה עד שתבדק על ידי שתיית המים, אבל לפי רבי יהושע, כל זמן שאין לנו ידיעה על ידי שני עדים שנסתרה עם פלוני, אינה נאסרת על בעלה. אולם כבר הביא רבי עקיבא איגר שדעת הרמב"ם (בפ"א מסוטה ה"ח) היא, שאף לדעת רבי יהושע אם בעלה יודע שנסתרה הרי היא אסורה עליו, וכל מה שהצריך רבי יהושע שני עדים זה רק לגבי שאינה חייבת להבדק בשתיית מים המאררים, אלא אם יש שני עדים שנסתרה עמו. אולם דעת רש"י צריכה ביאור, שהרי כיון שהבעל יודע שהיא נסתרה, הרי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואיך מותרת לבעלה. ובחידושי מרן רי"ז הלוי (עמ' 32) ביאר, שגם לדעת רש"י היא אסורה על בעלה, אלא שדעת רש"י היא, שלגבי דין השקאה אנו צריכים שיהא בה עדות שתאסור אותה לבעלה, ויחול עליה איסור סוטה על ידי בירור של עדות, אבל מה שהבעל בעצמו יודע שהיא אסורה, אינו איסור אלא לגביו, אבל לגבי האשה אין איסור. ולכך, לפי רבי אליעזר, שלא צריך בירור של שני עדים על הסתירה, ממילא היא שותה אפילו על פי עדות הבעל. אבל לפי רבי יהושע, שצריך בירור של שני עדים על הסתירה, אינה שותה אלא אם נאסרה על פי בירור של עדות ונאמנות. ובאבי עזרי פ"א מסוטה ה"ח כתב, שודאי אם ראה הבעל שהיא נסתרה, היא נאסרת על פי עצמו, לדעת כולם, כיון דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורה. אלא שיש בזה נפקא מינה מדוע היא נאסרת. אם היא נאסרת על ידי בירור של עדות, ודאי שבית הדין כופין אותו לגרשה. אבל באופן שאינה נאסרת אלא מחמת דין של "שויה אנפשיה", אין בי"ד כופין אותו לגרשה.
כיצד מקנא לה? אם אמר לה בפני שנים  4  -

 4.  פירוש זה במשנה הוא על פי דברי הגמרא לקמן (ה ב).
בלשון של -
"אל תדברי עם איש פלוני", וכל התראתו היא שלא תדבר עם פלוני.
ודברה עמו, שעברה על התראתו ודברה עמו, ואפילו אם גם נתיחדה עמו.
עדיין היא מותרת לביתה, לבעלה.
ומותרת לאכול בתרומה, אם היא אשת כהן.
שהיות ולא התרה בה שלא תתייחד עם פלוני, אינה נאסרת על בעלה.
אבל אם התרה בה שלא תתייחד עם פלוני
-
ובכל זאת נכנסה עמו לבית הסתר ועברה על התראתו, ונתייחדה עמו.
ושהתה עמו כדי טומאה, שהיה שיעור זמן היחוד כדי שיעור העראה.
הרי היא אסורה לביתה, לבעלה, כדין סוטה שאסורה מספק.
ואם היתה נשואה לכהן, היא אסורה לאכול בתרומה מספק  5 .

 5.  ובאחרונים האריכו לדון אם זה רק דין על בית דין שאינם מתירין לה לאכול תרומה, אבל האשה כלפי עצמה, כיון שיודעת שלא נבעלה, יכולה לאכול תרומה, או שמא, כיון שהתורה אמרה שיש הלכה של ספק כודאי, הרי אפילו אם היא יודעת בודאי שלא נטמאה היא אסורה לאכול תרומה, ועיין בחתם סופר חלק אבן העזר סי' ק"נ שהביא דעת המהר"ם מינץ שמותרת לאכול תרומה, ובסי' קנ"ב הביא שדעת רבי עקיבא איגר שאסורה לאכול תרומה.
עד שתבדק על ידי שתיית המים המאררים, ויווכח הדבר שלא זינתה.
ואם מת, ונפלה לפני אחיו ליבום, הרי היא חולצת, ולא מתייבמת וגמרא לקמן (ה ב) יבואר הטעם שאינה מתייבמת.
גמרא:
שואלת הגמרא:
מכדי, הרי תנא, מנזיר סליק, התנא שנה את מסכת נזיר לפני מסכת סוטה, ובסיימו את מסכת נזיר הוא בא לשנות את מסכת סוטה.
ולכן צריך לדון: מאי תנא, איזה ענין למדנו במסכת נזיר שהוא דומה למסכת סוטה הבאה אחריו, דקא תנא סוטה, שמשום כך שנה התנא את מסכת סוטה אחרי מסכת נזיר.
ומשנינן:
כדרבי. לפי דרשתו של רבי.
דתניא למדנו בברייתא -
רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? מדוע התורה כתבה את פרשת נזיר אחרי פרשת סוטה.
לומר לך, ללמדנו שכל הרואה סוטה בקלקולה, איך עונשין אותה בבית המקדש, ומנוולין ומבזין אותה -
יזיר עצמו, יקבל על עצמו להתנזר מן היין, שהיין גורם לקלות ראש, והיין הוא זה שגרם לאשה לזנות תחת בעלה.
וכיון שלכך סמכה התורה את פרשת נזיר אחרי פרשת סוטה -
משום כך, שנה התנא את מסכת סוטה אחרי מסכת נזיר.
ושואלת הגמרא:
וליתני סוטה, והדר ליתני נזיר! אם כן, כמו שמצינו בתורה שפרשת סוטה נשנית קודם פרשת נזיר, היה התנא צריך לכתוב את מסכת נזיר אחרי מסכת סוטה.
ומשנינן:
איידי כיון דתנא כתובות, ששנה התנא קודם את מסכת כתובות
ותנא "המדיר", ובתוך מסכת כתובות כתב את פרק המדיר, שהוא מעניני נדרים.
תנא נדרים. לכך שנה התנא את מסכת נדרים אחרי מסכת כתובות.
ואיידי דתנא נדרים, וכיון שכבר שנה את מסכת נדרים, תנא נזיר. נקט התנא למסכת נזיר כיון דדמי לנדרים, שנזירות היא נדר מכלל הנדרים, שהרי הנזירות חלה על ידי שמקבל על עצמו בנדר להיות נזיר, ולכך סידר התנא את מסכת נזיר אחרי מסכת נדרים.
וקתני, ולכך נקט התנא למסכת סוטה אחרי מסכת נזיר כדרבי משום טעמו של רבי כמו שהתבאר בברייתא.
שנינו במשנה: המקנא לאשתו.
ומדייקת הגמרא: משמע, דיעבד, אין. אם בדיעבד קנא לאשתו, כך הוא דינו, כמבואר במשנה.
אבל לכתחילה, לא! שאין זה מן הראוי שאדם יקנא לאשתו.
כי אם היה ראוי לקנא לאשתו, היה התנא צריך לומר "רבי אליעזר אומר, מקנא אדם לאשתו", וכל הרישא של "המקנא לאשתו" מיותר  6 .

 6.  על פי רש"י ותוס' ד"ה המקנא.
ומוכח מזה, שקסבר תנא דידן, אסור לקנאות. שאין ראוי לכתחילה לקנא לאשתו, משום שעל ידי כך מביא את עצמו לידי קטטה עם אשתו, וכן משום שגורם לאשתו שתבא לידי ניוול בבית המקדש.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק -
כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, כשריש לקיש היה בא לדרוש בפרשת סוטה. אמר הכי -
אין מזווגין לו לאדם אשה, אלא לפי מעשיו. צנועה לצדיק, ופרוצה לרשע.
שנאמר: "כי לא ינוח לא יזדווג שבט הרשע ממשלת רשע על גורל הצדיקים". ומזה לומדים שאשה פרוצה לא תיפול בגורל הצדיק. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן -
וקשין אותן הזיווגין שנקבעים על פי מעשיו של האדם, לפני הקב"ה לזווגן, כקריעת ים סוף, שהקב"ה היה צריך לבקוע להם את הים ולשנות סדרי בראשית.
שנאמר בתחילת הפסוק: "אלהים מושיב יחידים, הקב"ה מזווג איש יחיד ואשה יחידה ביתה". מיישב מהם בית.
ובסוף הפסוק נאמר: "מוציא אסירים שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים בכושרות". בחודש ניסן, שהוא זמן מוכשר ליציאה, שהוא חודש לא קר ולא חם.
הרי שהפסוק מקיש את זיווגו של אדם לקריעת ים סוף:
ושואלת הגמרא:
איני, איך אפשר לומר שהזיווג נקבע לפי מעשיו של האדם.
והא אמר רב יהודה אמר רב -
ארבעים יום קודם יצירת הולד, קודם יצירת הזכר, ואפילו אם הנקיבה עדיין לא נולדה  7 .

 7.  על פי תוס', ולפי זה מבאר המהרש"א את לשון הגמרא בת פלוני לפלוני, והרי קשה מדוע לא כתוב פלונית לפלוני, אולם לפי דברי התוס' כיון שיכול להיות שהיא עדיין לא נולדה, לא שייך לקרותה פלונית, אלא רק בת פלוני.
בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני! בית פלוני לפלוני! שדה פלוני לפלוני!  8  הרי שהזיווג נקבע כבר קודם שנולד האדם, ואיך אפשר לומר שהזיווג נקבע לפי מעשיו של האדם.

 8.  וידועה השאלה, מה השייכות בין שדה ובית לזיווגו של אדם, ויש לומר שמבואר לקמן (מד א) לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה, ומבואר שהנישואין תלויים בשדה ובית, שהרי רק לאחר שיש לאדם שדה ובית הוא נושא אשה, ולכך אף הבת קול מכרזת על הבית והשדה.
ומשנינן: לא קשיא:
הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.
הזווג הראשון נקבע ארבעים יום קודם יצירת הולד לפי המזל, אבל הזיווג השני, (היינו אלמן לאלמנה  9 ), כיון שהיא אינה בת זוגו שנקבעה ארבעים יום קודם יצירת הולד, אלא צריך להתאים אותה אליו, דבר זה נקבע לפי מעשיו של האדם, והוא קשה כקריעת ים סוף.

 9.  על פי תוס' שאנץ.
שנינו במשנה
רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים וכו'.
והוינן בה:
עד כאן לא פליגי, דהיינו, לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע שצריך שני עדים, אלא בקינוי, שלדברי הכל צריך שני עדים, וסתירה שלאחר הקינוי, שצריך שני עדים לרבי יהושע.
אבל בטומאה, אם יש עדים על הקינוי והסתירה, ואחר כן בא עד אחד והעיד שבאותה הסתירה  10  היא זינתה, מהימן, ואינה שותה, אלא יוצאת בלא כתובה, ואסורה לבעלה ולבועל, ובאכילת תרומה.

 10.  על פי לשון רש"י, ומבואר מלשונו שצריך שהעדות של העד אחד שנטמאה תהא על אותה סתירה שיש לנו שני עדים עליה, אולם הרמב"ם בפ"א מסוטה הי"ד כתב האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי, ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו. ומדוייק מלשונו שהעד על הטומאה מעיד שנטמאה עם זה שקינא לה, ואין צורך שיעיד שנטמאה באותה הסתירה, ומשום שלא צריך שיעיד על אותה סתירה, ועיין במל"מ שם, שאף לדעת הרמב"ם צריך על כל פנים שיעיד על טומאה אחר הסתירה, אולם במנחת חינוך מצוה שס"ה נקט שאף אם יש לנו עד אחד שנטמאה אחר הקינוי קודם הסתירה אסורה, כיון שיש לנו רגלים לדבר שזינתה עמו.
ותנן נמי: עד אחד אומר: אני ראיתי שניטמאת באותה סתירה - לא היתה שותה מהמים המאררים, כיון שהעד נאמן.
והוינן בה:
מדאורייתא, מנלן דמהימן עד אחד? מהיכן אנו יודעין מהתורה שעד אחד נאמן.
מתרצת הגמרא:
דתנו רבנן בברייתא:
כתוב בפרשת סוטה
"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה, ונסתרה, והיא נטמאה, ועד אין בה, והיא לא נתפשה, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא נטמאה".
כיון שדברי הכתוב 'ועד אין בה' נאמרו אחרי "ושכב איש אותה", מוכח שהפסוק מדבר בעדות על עניני טומאה. ואחרי זה כתוב 'ועבר עליו רוח קנאה'. ולהלן מבארת הגמרא שכוונת הפסוק שעוד לפני הסתירה כבר קינא לה, ועל זה נאמר 'ועד אין בה'.
הרי שעד אחד נאמן להעיד שנטמאה אחרי קינוי וסתירה.
ודנה הברייתא: האם נאמר שבשנים הכתוב מדבר, וכוונת הפסוק 'ועד אין בה' הוא מלשון 'עדות', לומר שאין בה עדות של שנים, אלא של עד אחד, ועל זה נאמר 'והיא לא נתפשה', והיינו שהיא לא נאנסה, אלא היתה מזידה, ולכך נאסרת, ואם כן, מוכח שעד אחד נאמן להעיד שהיא נטמאה.
או אינו אלא אפילו באחד. אולי כוונת הפסוק 'ועד אין בה' אינו מלשון 'עדות' אלא מלשון עד יחיד, וכוונת הפסוק שאין בה אפילו עד אחד (והגמרא בהמשך הסוגיא מבארת איך היא נאסרת). ולפי זה אי אפשר ללמוד מכאן שעד אחד נאמן לאוסרה.
תלמוד לומר -
נאמר בפרשת שופטים "לא יקום עד אחד באיש".

דרשני המקוצר[עריכה]