פרשני:בבלי:בבא בתרא כה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא כה א

חברותא[עריכה]

מתרצת הגמרא: אמר רבי אבא בר זבדא ואיתימא רבי אבא בר זוטרא, יש שאומרים שלא רבי אבא בר זבדא אמרו אלא רבי אבא בר זוטרא: מפני  שעושה אותו גלל. שהמוץ, כשהוא נופל על החרישה, מרבה לו זבל, ושורף את הזרעים שנזרעו בו.
מתניתין:
מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי, מעבד עורות, ויוצא מזה ריח רע, מן העיר, חמשים אמה. כל אלו צריכים להרחיק משום ריח רע.
אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. משום שרוח מזרחית רוב פעמים מנשבת בנחת, לפיכך אינה מביאה הריח לעיר, ואילו רוח מערבית, המנשבת בחוזק, תוליך הריח למרחוק חוץ לעיר.  27  רבי עקיבא אומר: לכל רוח הוא עושה, חוץ ממערבה, ומרחיק חמשים אמה. רבי עקיבא מתיר לעשות בורסקי לכל רוח חוץ מצד מערב.

 27.  כתב הרש"ש דמה שכתוב כאן בורסקי ה"ה לנבלות וקברות, אלא הזכיר הדבר האחרון. אולם התפארת ישראל כתב שדוקא בורסקי קאמר. משום דנבלות אינו קבוע שלבסוף יסחבוה כלבים וחיות. וקברות אינו מסריח רק עד שיקבר, לכן לא אסרו רק בבורסקי.
וצריך להרחיק חמישים אמה, ובגמרא מפרש על מה הוא מדבר.
ומרחיקין את המשרה מן הירק, צריך להרחיק מים ששורין בהם פשתן שהן סרוחין מן הירק, מפני שהן מזיקין לירק.
ואת הכרישין מן הבצלים, צריך להרחיק כרתי מן הבצלים, מפני שהכרתי מפיג את טעם הבצלים.
ואת החרדל מן הדבורים. מפני שהדבורים באות ואוכלות מן החרדל, ומתוך שיש לו טעם חריף אוכלות אחר כך מן הדבש, ויש בכך הפסד לבעל הדבורים.  28 

 28.  כתב הריטב"א מדלא מפרש השיעור כמה צריך להרחיק, נראה שהולך על הרישא שהשיעור הוא חמישים אמה.
ורבי יוסי מתיר בחרדל. וטעמו מפורש בגמרא.
גמרא:
איבעיא להו: רבי עקיבא היכי קאמר, בני הישיבה הסתפקו מה הפירוש בדברי רבי עקיבא במשנה? האם פירוש דבריו הוא שלכל רוח הוא עושה וסומך, שלכל צד מותר לסמוך הבורסקי ואינו צריך להרחיק חמישים אמה, חוץ ממערבה, דמרחיק חמישים אמה, ועושה. שאם רוצה לעשות שם בורסקי צריך להרחיק חמישים אמה ועושה.
או דלמא, או שמא הפירוש בדבריו הוא, שלכל רוח הוא עושה ומרחיק חמישים אמה, חוץ ממערבה, דאינו עושה כלל, אפילו אם מרחיק חמישים אמה.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו בברייתא:
דתניא, רבי עקיבא אומר, לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה, דאינו עושה כל עיקר, מפני שהיא תדירא. ומפורש בברייתא כצד השני של הבעיה.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי תדירא, מה הפירוש "תדירא"?
אילימא תדירא ברוחות, שרוח מערבית מנשבת תדיר יותר משאר רוחות, והא אמר רב חנן בר אבא אמר רב: ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית עם כולן, שאילמלא כן, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. שרוח צפונית מנשבת עם כל אחת מהרוחות, לפי שהיא רכה ומתוקה וצלולה וממתקת שאר הרוחות, שבלא זה לא היה העולם מתקיים.
ורוח דרומית קשה מכולן. ואילמא בן נץ שמעמידה, מחרבת את העולם.
"בן נץ" הוא מלאך העשוי בדמות נץ, שמעמיד את רוח דרומית שלא תחריב את העולם.
שנאמר "המבינתך יאבר נץ, יפרוש כנפיו לתימן".
הקב"ה אמר לאיוב, להוכיח לו איך שהוא משגיח על העולם: וכי מהבינה שיש עמך אתה מבין את ההשגחה המיוחדת שעושה הקב"ה, שהנץ שהוא מלאך בדמות נץ, יגדל הכנף שלו, שהוא לשון "יאבר", שיגדל האבר שלו (דהיינו הכנף), שיפרוש כנפיו לצד דרום לעצור את הרוח הדרומית שלא תחריב את העולם.
ומוכח מכאן, שרוח מערבית אינה מנשבת תדיר יותר משאר רוחות, שהרי רוח צפונית היא המנשבת תדיר.
אלא, מאי "תדירא"? - תדירא בשכינה. ששכינה נמצאת תמיד בצד מערב.
דאמר רבי יהושע בן לוי: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, הם אנשי כנסת הגדולה, שהודיעו מקום תפלה, דכתיב "וצבא השמים לך משתחוים". הפסוק הזה אמרו אנשי כנסת הגדולה, וצבא השמים הם השמש והירח העומדים במזרח, לך משתחוים, לצד מערב. ומוכח מכאן ששכינה נמצאת בצד מערב.
מתקיף לה מקשה על זה רב אחא בר יעקב: איך מוכח מהפסוק שצבא השמים משתחוים לצד מערב? ודלמא, כעבד שנוטל פרס מרבו, וחוזר לאחוריו, ומשתחוה. אפשר שהם משתחוים לצד מזרח, מפני שהם מתחילים לזרוח בצד מזרח, ומקבלים שם ההשפעה מהקב"ה, וזה דומה לעבד שמקבל פרס מרבו, וחוזר לאחוריו, ומשתחוה כשהוא הולך לאחוריו, שמתרחק תמיד בהשתחויה, כן הוא בצבא השמים, שמקבלים פרס במזרח, ומשם מתרחקים והולכים כל הזמן לצד מערב, בהשתחויה.
ואם כן, איך אפשר להוכיח מכאן ששכינה במערב, אפשר ששכינה במזרח!?
ומסקנת הגמרא: קשיא. אכן עומד הדבר בקושיא בלא תירוץ.
ורבי אושעיא סבר, שכינה בכל מקום היא נמצאת.
דאמר רבי אושעיא: מאי דכתיב "אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים" וגו'?
"אתה הוא ה' לבדך", בכך אשר שלוחיך, לא כשלוחי בשר ודם הם. כי שלוחי בשר ודם, ממקום שמשתלחים, לשם מחזירים שליחותן. כאשר שולחים אותם ממקום אחד ללכת למקום אחר, הרי כשהם גומרים שליחותן, חוזרים הם לאותו מקום שיצאו משם, כדי לומר שקיימו שליחותן. אבל שלוחיך, למקום שמשתלחין, משם מחזירין שליחותן. שלוחי הקב"ה, מאותו מקום שהלכו לשם לקיים שליחותן, משם הם חוזרים להקב"ה, לומר שקיימו שליחות, ואינם חוזרים למקום שיצאו משם.
שנאמר "התשלח ברקים וילכו, ויאמרו לך הננו".
ומדייק רבי אושעיא: "יבאו ויאמרו" לא נאמר, אלא "וילכו, ויאמרו".
והיינו, הקב"ה שולח הברקים שילכו ויקיימו שליחותו, ואחר כך הם אומרים לו: הננו, שקיימנו שליחותנו. ולא כתוב "יבאו ויאמרו", שמשמע, אחרי שעשו שליחותן יבאו למקום שיצאו משם ויאמרו לו הננו, אלא "וילכו ויאמרו". והפירוש ב"וילכו", שהולכים לעשות שליחותן, ושם "ויאמרו לך הננו", שקיימנו שליחותינו.
מלמד הכתוב שהשכינה מצויה בכל מקום. ולכן אינו צריך השליח לחזור למקום שנשתלח משם.
ואף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום. שנאמר "הנה המלאך הדובר בי יוצא, ומלאך אחר יוצא לקראתו".
הפסוק הזה הוא בנבואת זכריה, שהמלאך הראשון בא למוד את ירושלים כמה ארכה וכמה רחבה, ובא מלאך אחר לסתור שליחותו של ראשון, שחזר בו המקום יתברך מליתן מדה לירושלים, ואמר "פרזות תשב ירושלים", דהיינו בלא גבול.
ומדייק רבי ישמעאל את לשון הפסוק: "ומלאך אחר יוצא אחריו" לא נאמר, אלא "יוצא לקראתו", מלמד הכתוב ששכינה בכל מקום.
שהרי שני המלאכים באים בשליחותו של מקום, וכתוב במלאך השני שהוא יוצא לקראת הראשון, ולא כתוב שיוצא אחריו, מוכח מכאן שהראשון יצא מהצד הזה, והשני יצא מהצד השני לקראתו. והרי שניהם יוצאים מהשכינה לקיים שליחותן. מוכח מכאן, ששכינה היא בכל מקום, ולכן, זה נשתלח מצד הזה, וזה נשתלח מצד האחר שכנגדו.
ואף רב ששת סבר ששכינה נמצאת בכל מקום.
דאמר ליה רב ששת לשמעיה: לכל רוחתא אוקמן, לבר ממזרח. רב ששת היה סגי נהור, ולא היה רואה, ואמר למשרתו שיעמידהו להתפלל כלפי שלשת הרוחות חוץ ממזרח. ולאו משום דלית ביה שכינה, אלא משום דמורו בה מיני. לא בגלל שאין שכינה במזרח, אלא משום שהמינים נוהגים להתפלל לצד מזרח, לכוון השמש.
מוכח מכאן שסובר רב ששת ששכינה בכל מקום, שלכן סבר שאפשר להתפלל לכל הרוחות.  29 

 29.  כתבו תוס' שרב ששת אין סובר כהברייתא בברכות שאומרת שצריך להתפלל לצד ירושלים.
ורבי אבהו אמר שכינה במערב, דאמר רבי אבהו מאי אוריה אויר י - ה. בלשון פרסי קורין למערב אוריה, וביאר רבי אבהו שהכונה "אויר יה", היינו אויר של השכינה שהיא שם במערב.
אמר רב יהודה: מאי דכתיב "יערוף כמטר לקחי", זו רוח מערבית, שבאה מערפו של עולם.
והיינו, שמשה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות העולם, לומר, כשם שאי אפשר בלא ארבעת הרוחות, כך אי אפשר לעולם בלא התורה. וכך אמר משה בשירת האזינו:
"יערוף כמטר לקחי" זו רוח מערבית, משום שרוח מערבית נקראת בכל מקום "אחור", והעורף הוא באחוריו של אדם.
"תזל כטל אמרתי", זו רוח צפונית שמזלת את הזהב. שרוח צפונית מחממת ומביאה שרב, ואין יורדים גשמים. ומחמת זה יש רעבון, מחמת שלא גדילה התבואה, ובני אדם נותנין כספם וזהבם בזול כדי לקנות תבואה. וכן הוא אומר "הזלים זהב מכיס". כתוב אצל זהב לשון זול.
"כשעירים עלי דשא", זו רוח מזרחית, שמסערת את כל העולם כשעיר. היינו שד. וזאת, כשהיא באה לפורענות, ואינה מנשבת כדרכה, שאז היא נוחה.
"וכרביבים עלי עשב", זו רוח דרומית, שהיא מעלה רביבים ומגדלת עשבים. רוח דרומית מביאה גשמים ועל ידי זה גדלים עשבים.

דרשני המקוצר[עריכה]