פרשני:בבלי:סנהדרין נה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין נה ב

חברותא[עריכה]

מדייקת הגמרא: מאי לאו,  מדסיפא תקלה וקלון, רישא תקלה בלא קלון.
כלומר, כיון שבסיפא הוזכר טעם הכולל בתוכו תקלה וקלון, אם כן, הטעם שהוזכר ברישא "לפי שבאה לאדם תקלה על ידה", מיותר, ובודאי בא ללמדנו, שאף במקום שיש תקלה בלא קלון חייבת מיתה.
והיכי דמי? באיזה מקרה יש תקלה בלא קלון?
כגון, עובד כוכבים, הבא על הבהמה! ומוכח שאף במקרה זה יהרגו את הבהמה.
דוחה הגמרא: לא מסתבר להעמיד את הרישא בעובד כוכבים הבא על הבהמה, ואת הסיפא בישראל.
אלא, אמנם הסיפא עוסקת במקרה שיש תקלה וקלון, אך הרישא, שנאמר בה "תקלה" לא באה להשמיענו שחייבת מיתה אף בלא קלון, אלא הא קא משמע לן, דאפילו קלון בלא תקלה, נמי מיחייבי.
והיכי דמי? באיזה מקרה יש קלון בלא תקלה? כגון: ישראל הבא על הבהמה בשוגג, הסבור מותר  37  לבא על הבהמה, שאינו נהרג, אך יש בו קלון.

 37.  רש"י, ועיין מרגליות הים.
וכמו דבעי (שהסתפק) רב המנונא.
דבעי רב המנונא, ישראל הבא על הבהמה בשוגג, מהו? האם הורגים את הבהמה?
וצדדי הספק: האם תקלה וקלון בעינן, והכא קלון איכא, תקלה ליכא, כדלעיל.
או דילמא, קלון כשלעצמו מחייב מיתה, אף על פי שאין תקלה?
אמר רב יוסף: תא שמע, בא ושמע ראיה לספיקו של רב המנונא: "אשה בת שלש שנים ויום אחד, קים להו לרבנן שאין בתוליה חוזרים, ומאז היא ראויה לביאה.
ולכן, אם רצה אביה  38  לקדשה בביאה, מתקדשת בביאה.

 38.  דוקא אביה יכול לקדשה בקידושין גמורים, כיון שהתורה זיכתה לו את קידושיה, דכתיב "את ביתי נתתי לאיש הזה". אבל היא עצמה, או אמה ואחיה שקידשוה אם היתה יתומה, אינם יכולים לקדשה אלא מדרבנן, ואינה צריכה גט מקידושין אלו, וסגי במיאון בעלמא. רש"י.
ואם נישאת, ומת בעלה בלא בנים, והרי היא זקוקה ליבום, ובא עליה יבם, קנאה בביאה זו. ואם רצה לגרשה, צריך לתת לה גט  39 .

 39.  אשה שמת בעלה בלא בנים זקוקה להתיבם. ואם לא ירצה היבם ליבמה, תצא בחליצה. ואם בא עליה היבם, שוב אינה יכולה לחלוץ, אלא הרי היא כאשתו לכל דבר, וזקוקה לגט. ואם היתה פחותה מגיל שלש שנים, אין היבם יכול לקנותה בביאה, אלא או ימתין עד שתהא בת שלש ויבעל, או על שתהא בת שתים עשרה, ויחלוץ. רש"י.
וכן, אם קיבל אביה קידושין בשבילה, חייבין עליה משום אשת איש.  40  ואם בא עליה בימי נידותה, מטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון.  41 

 40.  אבל אם היתה פחותה מבת שלש, אף על פי שהרי היא כאשת איש, מכל מקום אם באו עליה אין חייבים סקילה, כיון שאין שם ביאה על ביאה זו. רש"י. ועיין תוספות שפרש את כל הסוגיא בקידושי ביאה.   41.  תינוקת בת יום אחד, שפרסה נדה, מטמאה אדם טהרות וכלים במגע ובמדרס. אך אם בא עליה אינו טמא שבעה כדין הבועל נדה, אלא הרי הוא כנוגע בעלמא. עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. ואם היתה בת שלש ובא עליה, מטמא את משכבו התחתון, אפילו לא נגע בו, כעליונו של זב. דהיינו, משכב בועל נדה אינו חמור כמשכב הנדה, שמשכב הנדה נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים, אך משכב בועל נדה, אינו אלא כבגדו של הזב, שהוא ראשון לטומאה, ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלים בלבד. רש"י.
ואם ניסת על ידי אביה לכהן, הרי היא כאשתו לכל דבר, ואוכלת בתרומה  42 .

 42.  אך לפני שמלאו לה שלש שנים, כיון שאין ביאתה ביאה, אינה אלא כארוסה, ואינה אוכלת בתרומה.
ואם בא עליה אחד מן הפסולים, כגון עובד כוכבים, חלל, נתין, או ממזר, פסלה מן הכהונה  43 .

 43.  עיין יבמות (סח' א'), וקידושין (סט' ב') כיצד דרשו דין זה.
ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה, והיא, שאינה בת עונשים, פטורה".
מדייקת הגמרא: משמע בברייתא, שאם בא עליה אחד מכל העריות, ואפילו בהמה, מתחייב מיתה.
והא הכא, דקלון איכא, אך תקלה ליכא, שהרי אין בה דעת, והרי היא בכלל שוגג, ובכל זאת קתני "מומתין על ידה". מוכח, שגם במקום שיש קלון בלא תקלה, הבהמה נהרגת.
דוחה הגמרא: משם אין להביא ראיה, כיון דמזידה היא  44 , תקלה נמי איכא,

 44.  לכאורה קשה, הא אמרינן "פיתוי קטנה אונס הוא", ומדוע כאן נחשבת כמזידה? ועיין חידושי חתם סופר שדן בזה באריכות.
ואף על פי שהקטנה אינה נהרגת, משום שרחמנא הוא דחס עלה,
מכל מקום, רק עלה דידה חס, אך על הבהמה הרובעת לא חס.
אך במקום שאין תקלה כלל, שמא אף הבהמה לא תהרג.
אמר רבא: תא שמע, בא ושמע ראיה לספיקו של רב המנונא: "אדם בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, הבא על יבמתו, קנאה בביאה זו.
והרי היא כאשתו לכל דבר, ואינו יכול לגרשה אלא על ידי גט. אך כיון שאין לו דעת לכתוב גט אינו נותן גט עד שיגדיל.
ואם בא על הנדה, מטמא כבועל נדה, לטמא משכב תחתון כעליון. ולא רק כנוגע בעלמא, הטמא טומאת ערב.
ואם היה אחד מן הפסולים, ובא על אשה, פוסל אותה בביאה זו.
ומכל מקום, אם היה כהן, ובא על אשה לשם קידושין, אינו מאכילה בתרומה. כיון שאין קנינו קנין עד שיגדל. ואינה נקראת "קנין כספו".
ואם רבע בהמה, פוסל את הבהמה מעל גבי המזבח. כדין בהמה הנרבעת  45 .

 45.  וכגון שלא היה שם כי אם עד אחד. או על פי הבעלים. שאז הבהמה מותרת להדיוט, ואסורה רק למזבח.
ואם היו שני עדים שנרבעה, נסקלת על ידו.
ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, מומתים על ידו".
מבואר בברייתא, שאם רבע בהמה, הבהמה נסקלת על ידו.
מדייקת הגמרא: והא הכא, דקלון איכא, אך תקלה ליכא, שהרי אין לו דעת, והרי הוא בכלל שוגג, ובכל זאת קתני "נסקלת על ידו". מוכח, שגם במקום שיש קלון בלא תקלה, הבהמה נהרגת.
דוחה הגמרא: משם אין להביא ראיה, כיון דמזיד הוא, תקלה נמי איכא,
ואף על פי שהוא אינו נהרג, משום שרחמנא הוא דחס עלויה,
מכל מקום, רק עלה דידיה חס, אך על הבהמה הנרבעת לא חס.
אך במקום שאין תקלה כלל, שמא אף הבהמה לא תהרג.
ראיה נוספת: תא שמע, שנינו בסיפא דמשנתנו: "דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".
והנה, טעם זה, כולל בתוכו גם תקלה וגם קלון. "ויאמרו" זהו קלון. ו"שנסקל", היינו תקלה, שנהרג אדם על ידה.
מדייקת הגמרא: מאי לאו, האם לא מסתבר להעמיד את כל המשנה בישראל, ולדייק, מדסיפא תקלה וקלון, רישא קלון בלא תקלה, (כדחיית הגמרא לעיל).
והיכי דמי? באיזה מקרה יש קלון בלא תקלה?
כגון: ישראל הבא על הבהמה בשוגג, הסבור מותר לבא על הבהמה, שאינו נהרג, אך יש בו קלון.
דוחה הגמרא: לא! אין להביא מכאן ראיה לפשוט את ספיקו של רב המנונא.
כיון שאפשר גם לדייק איפכא: מדסיפא תקלה וקלון, רישא תקלה בלא קלון.
והיכי דמי? עובד כוכבים הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה מרב ששת (כדברי הגמרא לעיל, כשרצתה לפשוט את ספיקו של רב ששת).
וכיון שאין ראיה מהמשנה לכאן או לכאן, אי אפשר לפשוט את ספיקותיהם של רב ששת או רב המנונא.:
מתניתין:
לעיל (נג' א'), שנינו בין הנסקלים, את המגדף. המשנה שלפנינו תבאר באיזה אופן המגדף חייב, וכיצד דנים אותו.
המגדף, אינו חייב סקילה, עד שיפרש השם. עד שיוציא מפיו את השם  46  ו"יברך" (כינוי במקום יקלל). ובאופן שיבואר בגמרא.

 46.  הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק ב' הלכה ז') כתב: "אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות, שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים. שנאמר "ונוקב שם ה"', על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל". ועיין שם בדברי הכסף משנה שהביא דעות נוספות בזה.
ברם, אם שמע את השם יוצא מפי אחר ו"ברכו", פטור.

דרשני המקוצר[עריכה]