מצווה בו יותר מבשלוחו: הבדלים בין גרסאות בדף

מצווה בו יותר מבשלוחו הוא כלל הלכתי הקובע כי, במידת האפשר, עדיף שאדם יעשה מצווה המוטלת עליו בעצמו מאשר שיעשה אותה על ידי שליח. בגמרא מפורש כלל זה לגבי קידושין והכנות לשבת, ובפוסקים דנו האם הכלל חל גם על מצוות נוספות וכן האם מדובר בחיוב גמור או רק בעצה טובה.

מצווה להכין בעצמו את צרכי השבת- הרב צבי מנדסבך, רב משלחת צה"ל ליפן, מתכונן לאפות חלות לקראת שבת.

מקור[עריכה]

במשנה קידושין מא א מובא כי אדם יכול לקדש אישה לא רק בעצמו אלא גם על ידי שליח וכן אישה יכולה לקבל את קידושיה גם על ידי שליח "האיש מקדש בו ובשלוחו האישה מתקדשת בה ובשלוחה".

בגמרא מדייקים מכך שהמשנה מפרטת גם שהאיש יכול לקדש את עצמו וגם על ידי שליח כי יש מצווה שהאדם דווקא יקדש בעצמו ולא על ידי שליח מכיוון שמצווה בו יותר מבשלוחו. בגמרא מבואר עוד כי יש אף איסור בכך שהאדם יקדש אישה על ידי שליח מכיוון שעליו לראותה קודם הנישואין מדין "ואהבת לרעך כמוך".

מלבד מצוות הקידושין, בגמרא מבואר כי דין מצווה בו יותר מבשלוחו קיים גם בהכנות לשבת ואף מסופר כי האמוראים היו מכינים בעצמם את התבשילים לשבת מדין זה "רב ספרא מחריך רישא [היה מכין את ראש הבהמה לתבשיל, לכבוד שבת] רבא מלח שיבוטא [מלח בעצמו דג לכבוד שבת]".

הדין נפסק גם בדברי השולחן ערוך או"ח רנ, א שעל האדם להכין לפחות דבר אחד לכבוד שבת "ישכים בבקר ביום ששי להכין צרכי שבת ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו"‏^[1]. כמו כן, נפסק גם בדיני קידושין אבן העזר לו א כי מצווה שהאישה תתקדש בעצמה ולא על ידי שליח.

טעם ותוקף החיוב[עריכה]

רש"י על הגמרא מפרש את החיוב בכך ש"כי עסיק גופו במצוות, מקבל שכר טפי". בשו"ת רב פעלים‏^[2] ביאר בשיטת רש"י כי לא מדובר בחיוב גמור אלא רק ב"עצה טובה" שנתנו לאדם "כדי להרבות לו שכר".

מנגד, בעל התבואות שור‏^[3] כתב כי אין מדובר בעצה או הידור אלא בחיוב ממש. לדבריו, מי שמסוגל אך לא מקיים את המצווה בעצמו "נראה כמתעצל במצוה" לפי שמראה שאין המצווה מספיק חשובה בעיניו שיעשה בעצמו. מדבריו נשמע כי הטעם איננו על מנת להרבות שכר, אלא כחלק מחיוב המצווה שיש לעשותה באופן מכובד. בשו"ת רב פעלים כתב להוכיח כנגד שיטה זו בהמשך דברי הגמרא שאומרת שבמקרה בו אדם מקדש אישה על ידי שליח יש מלבד הדין של מצווה בו יותר מבשלוחו גם איסור שהרי אסור לאדם לשאת אישה לפני שיראנה. לשיטתו, מדברים אלו משמע שעצם הכלל איננו חיוב גמור או איסור כדברי התבואות שור אלא רק עצה טובה כשיטת רש"י.

בדברי הרמב"ם ישנה סתירה בדבר תוקף החיוב. לגבי קידושין הלכות אישות ג יט הוא פוסק כי "מצוה לאשה שתקדש עצמה בידה יותר מעל ידי שלוחה" ואילו לגבי שבת הלכות שבת ל ו הוא אומר "חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו". בביאור הלכה‏^[4] כתב כי אין מדובר בחובה גמורה אלא רק כמצוה ודקדק בדברי השולחן ערוך ששינה מדברי הרמב"ם ולא כתב לשון "חייב" אלא "ישתדל להכין בעצמו", ומנגד יש שכתבו לחלק בין שני המקרים‏^[5].

בעיקר מקור החיוב, השדי חמד‏^[6] הביא כי עיקר החיוב נובע מזהירות בעשיית המצווה בצורה השלמה, אך אין מדובר באיסור גמור אלא כ"דבר שאינו הגון ועניין רע". הוא מביא בדבריו כי הנצי"ב‏^[7] סבר כי מדובר בחיוב מדאורייתא, ומנגד הוא פוסק כי מדובר בחיוב מדרבנן אך ללא תוקף החיוב כמו של גזירת חכמים.

היקף הדין[עריכה]

בגמרא מפורש כי הדין מצווה בו יותר מבשלוחו חל בקידושין ובהכנות לשבת, ונחלקו הפוסקים האם הוא קיים גם במצוות נוספות. ר"י הזקן בפירושו על הגמרא פוסק כי הכלל חל על כל המצוות וכן נפסק להלכה במגן אברהם מגן אברהם רנ ב ובמשנה ברורה משנה ברורה רנ ג.

מנגד, המהר"ח אור זרוע‏^[8] מקשה שאם אכן הכלל חל בכל המצוות, מדוע גם אלו שיודעים לשחוט או למהול נוהגים לתת לאחרים לעשות מצוות אלו עבורם?
לכן, המהר"ח מתרץ כי דין מצווה בו יותר מבשלוחו חל רק במצוות בהן יש למשלח (המחויב במצווה) הנאה ולשליח אין הנאה. כלומר, במצוות בהן החיוב אינו חל רק על האדם אלא זהו חיוב כללי, כגון מצוות שחיטה בה הבשר יהיה מותר לכולם, המצווה קשורה גם לשליח (שיוכל לאכול בעצמו) ולכן מותר למנות שליח שיעשה את המצווה. מאידך, כאשר אדם ממנה שליח לקדש לו אשה, מדובר במצווה הקשורה רק לאדם הנישא ואיננה קשורה כלל לשליח, ולכן קובעת הגמרא שמצווה בו יותר מבשלוחו ואסור לו למנות שליח.

תירוץ על שאלה זו מובא גם בדברי היד דוד בפירושו על היד החזקה (שבת ד,ו) שמפרש כי הדין איננו קיים בכל מצווה אלא רק במצוות המובאות בגמרא- טרחה לשבת וקידושין. לשיטתו, האיסור נובע מכך שבשתי מצוות אלו יש חיוב מיוחד שיעשה בעצמו את המצווה. בשבת החיוב הוא לטרוח בעצמו לכבוד היום הקדוש, משום שזה כבוד השבת שעמל להכין את הסעודות בגופו. באותו אופן, מצוות הקידושין בה האדם צריך להתאחד יחד עם כלתו, אין לעשותה על ידי שליח- אלא דווקא בעצמו.

באופן אחר, האדמו"ר הזקן‏^[9] הביא לחלק כי על אף שהכלל חל בכל המצוות, עדיין אין מדובר בחיוב גמור אלא רק בתורת "יתרון מצווה". לדבריו, רק בשבת ישנו חיוב גמור להכין בעצמו דבר אחד משום כבוד שבת ואין זה אותו החיוב של מצווה בו יותר מבשלוחו.

בצורה מחודשת, הרב אשר וייס‏^[10] מסביר כי דין מצווה בו יותר מבשלוחו קיים רק במצוות בהן יש "סגולה" בעשייתן. לשיטתו, ישנן מצוות בהן יש סגולה בעצם עשיית מעשה המצווה, כגון מצוות קידושין, ומנגד ישנן מצוות שעיקרן בתוצאה ולא בפעולה וממילא אין חשיבות ומעלה בעצם העשייה כגון שחיטה או הפרשת תרומות ומעשרות.

בהכשר מצווה[עריכה]

בגמרא מובא דין מצווה בו יותר מבשלוחו לעניין קידושין, ונחלקו הראשונים האם החיוב הוא רק במצווה ממש או גם בהכשר מצווה. הרא"ש‏^[11] הוכיח מכך שברכת האירוסין איננה בנוסח הרגיל של ברכת המצוות כי הקידושין עצמן אינם מצווה אלא רק הכשר מצווה. הר"ן‏^[12] ממשיך שיטה זו ואומר שמלמדת הגמרא שאפילו קידושין שהם הכשר מצווה, ואפילו אצל אישה שאיננה מחויבת במצוות פרו ורבו, עדיין חל הכלל שמצווה בו יותר מבשלוחו מכיוון שעדיין יש כעין מצווה בדבר. מנגד, הרמב"ם פוסק כי הקידושין הן מצווה‏^[13], ויש שפירשו כי גם לשיטתו גם ההכנה לשבת היא מצווה ממש מדאורייתא מדין "והכינו את אשר יביאו"‏^[14].

להלכה, בשולחן ערוך אורח חיים תס א הביא את מנהגו של הרא"ש שהשתדל לאפות בעצמו את מצת המצווה ופסק כי "וכן ראוי לכל אדם לעשות". במשנה ברורה הסביר כי הרא"ש עשה כך מדין מצווה בו יותר מבשלוחו וניתן להבין כי מדובר בהמשך לפירושו בגמרא שהדין חל גם בהכשר מצווה.

בפוסקים חלקו האם דין מצווה בו יותר מבשלוחו חל גם במקרה בו האב מקבל את קידושי ביתו. החלקת מחוקק‏^[15] פסק כי גם במקרה זה יש עדיפות שהאב ייקח את כסף הקידושין בעצמו, כאשר הוא רואה גם נישואין כאלו כמצווה שמוטלת על האב. מנגד, הב"ח פוסק כי במקרה זה לא חל הדין משום שהוא לא סובר שמדובר במצווה הקשורה לאב "דליכא אפילו מצוה כיון דאינו מקדש לעצמו"‏^[16].

כנגד הידור מצווה[עריכה]

ערך מורחב - מצווה בו יותר מבשלוחו או הידור מצווה?

בחיי אדם ‏^[17] הביא ספק האם עדיף שאדם יכתוב ספר תורה בעצמו ויקיים בכך מצוות כתיבת ספר תורה, או שעדיף שישכור לכך סופר שיכתוב את ספר התורה בצורה מהודרת יותר, והשאיר את הספק בצריך עיון‏^[18]. בשו"ת דובב מישרים‏^[19] כתב לפתור את עיקר הספק בהוכחה מדברי הירושלמי שם מובא כי על אף שעדיף לקצור עומר חדש למצוות העומר ולא לקחת עומר קצור, במידה ומוצא עומר משובח יותר קצור- עדיף שייקח את הקצור. מכאן הוכיח כי העומר המהודר יותר עדיף על עשיית מצוות הקצירה בעצמו. והביא לכך גם סברא כי בעוד חיוב הידור מצווה הוא מדאורייתא, דין מצווה בו יותר מבשלוחו הוא רק מדרבנן ‏^[20].

לגבי הספק עצמו בקשר לספר התורה, כתב בשו"ת דובב מישרים כי מכיוון שלדעת רוב הפוסקים גם מי שכותב אות אחת בספר יוצא ידי חובת המצווה- ודאי שיוכל לתת לסופר מקצועי לכתוב את הספר ויכתוב רק את האות האחרונה, ובדומה לכך פסק גם הרב וואזנר‏^[21] אם כי הוא דחה את הוכחת השו"ת דובב מישרים מהירושלמי‏^[22].

לקריאה נוספת[עריכה]

• עיונים בדין מצווה בו יותר מבשלוחו הרב צבי רייזמן בפרויקט דרשני

קישורים חיצוניים[עריכה]

• עיון בדין מצווה בו יותר מבשלוחו הרב יאיר וסרטיל באתר ישיבה
• מצווה בו יותר מהשוחט? כתבה באתר ישיבה

הערות שוליים