אנציקלופדיה תלמודית:מתכון לאכול בשר חזיר: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
<span dir="rtl">העושה מעשה היתר במחשבת עבירה, חייב לשוב על כך בתשובה*</span><ref><span dir="rtl"> עי' קדושין פא ב: כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה; ט"ז יו"ד סי' קנז ס"ק י.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">העושה מעשה היתר במחשבת עבירה, חייב לשוב על כך בתשובה*</span><ref><span dir="rtl"> עי' קדושין פא ב: כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה; ט"ז יו"ד סי' קנז ס"ק י.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl">גדר הדין</span> === | === <span dir="rtl">גדר הדין</span> === | ||
<span dir="rtl">בגדר דין "מתכוין", שאמרו שטעון סליחה וכפרה</span><ref><span dir="rtl"> עי' לעיל.</span></ref><span dir="rtl">, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שנראה מדבריהם שהוא חיוב עונש בידי שמים</span><ref><span dir="rtl"> עי' ביאורי מהרא"י במדבר ל ו; עי' שו"ת בית יצחק יו"ד סי' ח אות ז, ועי' שם, שלדעת הסוברים שהחייב ממון לצאת ידי שמים פסול לעדות (ע"ע דיני שמים ציון 16), אף "מתכוין" פסול לעדות (עי' ציון</span> <span dir="rtl">62 ואילך).</span></ref><span dir="rtl">. לדעתם, אדם הפטור מענשי שמים, כגון שהוא פחות מבן עשרים שנה</span><ref><span dir="rtl"> ע"ע כרת; מיתה בידי שמים ציון 174 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אינו בכלל דין זה</span><ref><span dir="rtl"> ביאורי מהרא"י שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש שכתבו שאין בו עונש בידי שמים, ומה שאמרו שטעון סליחה וכפרה היינו שנפשו מתגעלת בכך שחשב לעשות עבירה</span><ref><span dir="rtl"> שפתי חכמים לרש"י שם; שו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' רנה.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">בגדר דין "מתכוין", שאמרו שטעון סליחה וכפרה</span><ref><span dir="rtl"> עי' לעיל.</span></ref><span dir="rtl">, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שנראה מדבריהם שהוא חיוב עונש בידי שמים</span><ref><span dir="rtl"> עי' ביאורי מהרא"י במדבר ל ו; עי' שו"ת בית יצחק יו"ד סי' ח אות ז, ועי' שם, שלדעת הסוברים שהחייב ממון לצאת ידי שמים פסול לעדות (ע"ע דיני שמים ציון 16), אף "מתכוין" פסול לעדות (עי' ציון</span> <span dir="rtl">62 ואילך).</span></ref><span dir="rtl">. לדעתם, אדם הפטור מענשי שמים, כגון שהוא פחות מבן עשרים שנה</span><ref><span dir="rtl"> ע"ע כרת; מיתה בידי שמים ציון 174 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">, אינו בכלל דין זה</span><ref><span dir="rtl"> ביאורי מהרא"י שם.</span></ref><span dir="rtl">. ויש שכתבו שאין בו עונש בידי שמים, ומה שאמרו שטעון סליחה וכפרה היינו שנפשו מתגעלת בכך שחשב לעשות עבירה</span><ref><span dir="rtl"> שפתי חכמים לרש"י שם; שו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' רנה.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl">מלקות</span> === | === <span dir="rtl">מלקות</span> === | ||
| שורה 23: | שורה 19: | ||
<span dir="rtl">העושה מעשה היתר במחשבת עבירה, אינו חייב מלקות* מן התורה</span><ref><span dir="rtl"> משנה נזיר כג א; ספרי זוטא במדבר ל ו; עי' רמב"ם נדרים פי"ב הי"ח.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: אישה הפרם וה' יסלח לה</span><ref><span dir="rtl"> במדבר ל יג. ספרי זוטא שם; עי' רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. ואף על פי שה"מתכוין" עובר על איסור גמור - לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl">41 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- מכל מקום למדים מן הכתוב שאין בו חיוב מלקות מן התורה</span><ref><span dir="rtl"> חי' הגרי"ז נזיר כג א, בד' הספרי שם והרמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">העושה מעשה היתר במחשבת עבירה, אינו חייב מלקות* מן התורה</span><ref><span dir="rtl"> משנה נזיר כג א; ספרי זוטא במדבר ל ו; עי' רמב"ם נדרים פי"ב הי"ח.</span></ref><span dir="rtl">, שנאמר: אישה הפרם וה' יסלח לה</span><ref><span dir="rtl"> במדבר ל יג. ספרי זוטא שם; עי' רמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">. ואף על פי שה"מתכוין" עובר על איסור גמור - לסוברים כן</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl">41 ואילך.</span></ref> <span dir="rtl">- מכל מקום למדים מן הכתוב שאין בו חיוב מלקות מן התורה</span><ref><span dir="rtl"> חי' הגרי"ז נזיר כג א, בד' הספרי שם והרמב"ם שם.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl">מכת מרדות</span> === | === <span dir="rtl">מכת מרדות</span> === | ||
| שורה 48: | שורה 43: | ||
<span dir="rtl">קנסות שקנסו חכמים את העובר על איסורי תורה מסוימים, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו תנאים אם קנסו בהם אף את העושה מעשה היתר וסבור שעושה איסורים אלו, וכתבו שרבי אליעזר, שאמר שהכונס את יבמתו מעוברת וילדה ולד שאינו בר קיימא חייב להוציאה בגט</span><ref><span dir="rtl"> ברייתא יבמות לו ב.</span></ref><span dir="rtl">, סובר שקנסו אף את המתכוין לעשות איסורים אלו ולא עלתה בידו, ולפיכך, כיון שכשכנס את יבמתו בעודה מעוברת היה לו לחשוש שמא יהא הולד בר קיימא, והרי היא אסורה עליו באיסור אשת-אח*</span><ref><span dir="rtl"> ע"ע.</span></ref><span dir="rtl">, והיה סבור לעשות ספק איסור, קנסוהו</span><ref><span dir="rtl"> שו"ת בית אפרים אהע"ז סי' ו. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">111, שאף המכניס עצמו לספק איסור חשוב כ"מתכוין".</span></ref><span dir="rtl">. ובדעת תנא קמא, הסובר שרשאי לקיימה</span><ref><span dir="rtl"> משנה שיבמות לה ב.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו שכיון שהתברר שהיה הולד בר קיימא והיה מותר לו לשאתה, ולא עשה מעשה איסור בפועל, ואינו אלא "מתכוין", לא קנסוהו</span><ref><span dir="rtl"> בית אפרים שם.</span></ref><span dir="rtl">. קנסות שקנסו חכמים על העובר על איסורים דרבנן, כתבו אחרונים שלדברי הכל לא קנסו אלא בעושה את מעשה האיסור בפועל, ולא את העושה מעשה היתר במחשבת איסור</span><ref><span dir="rtl"> בית אפרים שם, בד' תוס' סוטה כו א ד"ה מעוברת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">קנסות שקנסו חכמים את העובר על איסורי תורה מסוימים, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו תנאים אם קנסו בהם אף את העושה מעשה היתר וסבור שעושה איסורים אלו, וכתבו שרבי אליעזר, שאמר שהכונס את יבמתו מעוברת וילדה ולד שאינו בר קיימא חייב להוציאה בגט</span><ref><span dir="rtl"> ברייתא יבמות לו ב.</span></ref><span dir="rtl">, סובר שקנסו אף את המתכוין לעשות איסורים אלו ולא עלתה בידו, ולפיכך, כיון שכשכנס את יבמתו בעודה מעוברת היה לו לחשוש שמא יהא הולד בר קיימא, והרי היא אסורה עליו באיסור אשת-אח*</span><ref><span dir="rtl"> ע"ע.</span></ref><span dir="rtl">, והיה סבור לעשות ספק איסור, קנסוהו</span><ref><span dir="rtl"> שו"ת בית אפרים אהע"ז סי' ו. ועי' ציון</span> <span dir="rtl">111, שאף המכניס עצמו לספק איסור חשוב כ"מתכוין".</span></ref><span dir="rtl">. ובדעת תנא קמא, הסובר שרשאי לקיימה</span><ref><span dir="rtl"> משנה שיבמות לה ב.</span></ref><span dir="rtl">, כתבו שכיון שהתברר שהיה הולד בר קיימא והיה מותר לו לשאתה, ולא עשה מעשה איסור בפועל, ואינו אלא "מתכוין", לא קנסוהו</span><ref><span dir="rtl"> בית אפרים שם.</span></ref><span dir="rtl">. קנסות שקנסו חכמים על העובר על איסורים דרבנן, כתבו אחרונים שלדברי הכל לא קנסו אלא בעושה את מעשה האיסור בפועל, ולא את העושה מעשה היתר במחשבת איסור</span><ref><span dir="rtl"> בית אפרים שם, בד' תוס' סוטה כו א ד"ה מעוברת.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl">כשרותו לעדות</span> === | === <span dir="rtl">כשרותו לעדות</span> === | ||
| שורה 66: | שורה 59: | ||
<span dir="rtl">העושה מעשה היתר במחשבת עבירה של אחד מן האיסורים שנאמר בהם יהרג-ואל-יעבור*</span><ref><span dir="rtl"> ע"ע: שלוש העבירות החמורות.</span></ref> <span dir="rtl">- כגון הבא על אשתו וסבור שהיא אשה אחרת האסורה עליו באיסור ערוה</span><ref><span dir="rtl"> רמ"א דלהלן, בד' הנימוק"י דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- נראה מדברי ראשונים שחומרתו כאביזרייהו* של עריות, שדינם יהרג-ואל-יעבור*</span><ref><span dir="rtl"> עי' נ"י ב"ק קיג ב (מ ב), ורמ"א יו"ד קנז ב בדעתו. ועי' נ"י שם, שאדם שנתן עיניו באשת איש וחלה, מותר לאשתו להטעותו שיהיה סבור שבא על הערוה, ואין אומרים בזה 'יהרג ואל יעבור', כיון שאינו נהנה מהאיסור אלא רק ניצל על ידו ממיתה, ומ' שלולא סברא זו היה חשוב הדבר כאביזרייהו של עריות והיה דינו להיהרג ולא לעבור.</span></ref><span dir="rtl">.</span> <span dir="rtl"> </span> | <span dir="rtl">העושה מעשה היתר במחשבת עבירה של אחד מן האיסורים שנאמר בהם יהרג-ואל-יעבור*</span><ref><span dir="rtl"> ע"ע: שלוש העבירות החמורות.</span></ref> <span dir="rtl">- כגון הבא על אשתו וסבור שהיא אשה אחרת האסורה עליו באיסור ערוה</span><ref><span dir="rtl"> רמ"א דלהלן, בד' הנימוק"י דלהלן.</span></ref> <span dir="rtl">- נראה מדברי ראשונים שחומרתו כאביזרייהו* של עריות, שדינם יהרג-ואל-יעבור*</span><ref><span dir="rtl"> עי' נ"י ב"ק קיג ב (מ ב), ורמ"א יו"ד קנז ב בדעתו. ועי' נ"י שם, שאדם שנתן עיניו באשת איש וחלה, מותר לאשתו להטעותו שיהיה סבור שבא על הערוה, ואין אומרים בזה 'יהרג ואל יעבור', כיון שאינו נהנה מהאיסור אלא רק ניצל על ידו ממיתה, ומ' שלולא סברא זו היה חשוב הדבר כאביזרייהו של עריות והיה דינו להיהרג ולא לעבור.</span></ref><span dir="rtl">.</span> <span dir="rtl"> </span> | ||
=== <span dir="rtl">איסור סוטה לבועל</span> === | === <span dir="rtl">איסור סוטה לבועל</span> === | ||
| שורה 114: | שורה 105: | ||
<span dir="rtl">הנוהג היתר בדבר שנאסר לו על פי עד-אחד*</span><ref><span dir="rtl"> ע"ע.</span></ref><span dir="rtl">, ולאחר מכן נתברר שהיה זה דבר המותר, כתבו אחרונים שאף הוא בכלל "מתכוין", וצריך סליחה וכפרה</span><ref><span dir="rtl"> תיבת גמא פ' מטות.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | <span dir="rtl">הנוהג היתר בדבר שנאסר לו על פי עד-אחד*</span><ref><span dir="rtl"> ע"ע.</span></ref><span dir="rtl">, ולאחר מכן נתברר שהיה זה דבר המותר, כתבו אחרונים שאף הוא בכלל "מתכוין", וצריך סליחה וכפרה</span><ref><span dir="rtl"> תיבת גמא פ' מטות.</span></ref><span dir="rtl">.</span> | ||
=== <span dir="rtl">בספק</span> === | === <span dir="rtl">בספק</span> === | ||
גרסה אחרונה מ־11:30, 16 באפריל 2023
|
|
הגדרת הערך - עשיית מעשה היתר במחשבת עבירה.
דיניו וגדרו
כפרה
המתכוין לעבור עבירה ועשה מעשה של היתר - כגון שמתכוין לאכול בשר חזיר* ועלה בידו בשר טלה ואכלו[1] - טעון סליחה וכפרה[2], שנאמר: אישה הפרם וה' יסלח לה[3], ודרשו: במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומיטמאה למתים[4], ובא הכתוב לומר שצריכה סליחה וכפרה[5], הואיל ועשתה מעשה במחשבת עבירה[6].
תשובה
העושה מעשה היתר במחשבת עבירה, חייב לשוב על כך בתשובה*[7].
גדר הדין
בגדר דין "מתכוין", שאמרו שטעון סליחה וכפרה[8], נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שנראה מדבריהם שהוא חיוב עונש בידי שמים[9]. לדעתם, אדם הפטור מענשי שמים, כגון שהוא פחות מבן עשרים שנה[10], אינו בכלל דין זה[11]. ויש שכתבו שאין בו עונש בידי שמים, ומה שאמרו שטעון סליחה וכפרה היינו שנפשו מתגעלת בכך שחשב לעשות עבירה[12].
מלקות
העושה מעשה היתר במחשבת עבירה, אינו חייב מלקות* מן התורה[13], שנאמר: אישה הפרם וה' יסלח לה[14]. ואף על פי שה"מתכוין" עובר על איסור גמור - לסוברים כן[15] - מכל מקום למדים מן הכתוב שאין בו חיוב מלקות מן התורה[16].
מכת מרדות
העושה מעשה היתר במחשבת עבירה במזיד[17], אמר ר' יהודה שאף על פי שאינו חייב מלקות* מן התורה[18], מכל מקום לוקה מכת-מרדות*[19], על שנתכוון לאיסור[20] - שמחמת כן החשיבה התורה מעשה זה כאיסור גמור, לסוברים כן[21], אלא שלמדו מהכתוב שאין חייבים עליו מלקות מן התורה[22], או שחכמים החשיבו מעשה זה כמעשה איסור שיש ללקות עליו[23] - או למיגדר מילתא, כדי להוכיחו, שלא יבוא לעבור על איסור במזיד[24]. בדעת תנא קמא, שלא הזכיר מכת מרדות בענין העושה מעשה במחשבת עבירה[25], נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף לדעתו לוקה מכת מרדות[26], ולא בא ר' יהודה לחלוק עליו, אלא לפרש את דבריו[27]. ויש סוברים שחולק הוא על ר' יהודה, וסובר שהעושה מעשה במחשבת עבירה אינו לוקה מכת-מרדות*[28]. מהם שכתבו שהלכה כדברי ר' יהודה, שלוקה[29] , ומהם שכתבו שהלכה כדברי תנא קמא, הסובר, לדעתם, שאינו לוקה[30].
שיעור המלקות
בשיעור המלקות שלוקה משום מכת-מרדות* - לסוברים כן[31] - יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף שבכל מקום שאמרו שלוקה מכת-מרדות* כעונש על עבירה שעבר אין שיעור למלקות, לדעתם, ומלקים אותו עד שתצא נפשו[32], העושה מעשה היתר במחשבת עבירה לוקה שלושים ותשע מלקות, כשיעור מלקות דאורייתא[33], לפי שהחושב לעשות עבירה אינו חמור ממי שעשה אותה בפועל[34]. ויש שנראה מדבריהם שאף העושה מעשה היתר במחשבת עבירה לוקה עד שתצא נפשו[35], שכיון שמלקות אלו מדרבנן הן החמירו בהם יותר ממלקות של תורה, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה[36].
הטעם שפטור מקרבן חטאת
העושה מעשה היתר במחשבת איסור שיש בו כרת, פירשו ראשונים בדברי אמוראים בירושלמי שמסברא היה לנו לחייבו קרבן חטאת*, כפי שמחייבים את העושה מעשה איסור במחשבת היתר[37], שהרי חוטא הוא, שצריך סליחה וכפרה[38], וכפי שהעושה מעשה איסור ללא כונה חייב חטאת[39], כך יש לחייב את המכוון לעשות איסור אף שאינו עושה מעשה איסור בפועל, שכח המעשה וכח הכונה שוים הם[40], אלא שפטור מקרבן לפי שאינו שב מידיעתו, שאף אם היה יודע שהוא איסור לא היה שב[41]. ויש מן האחרונים שכתבו שמסברא אין לחייבו קרבן, שהרי לא עשה מעשה איסור כלל[42].
גדר הדין
בגדר העושה מעשה היתר במחשבת עבירה - שלמדו מהכתוב שצריך סליחה וכפרה[43], ושלוקה מכת מרדות, לסוברים כן[44] - נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שהחשיבה התורה את מעשהו כמעשה עבירה גמור[45], ולדעתם מטעם זה הוצרכו ללמוד מן הכתוב שאין ב"מתכוין" חיוב מלקות* מן התורה[46], שלולא מיעוט הכתוב היה על כך חיוב מלקות מן התורה[47]. ויש שכתבו, ש"מתכוין" אינו חשוב מעשה עבירה גמור, אלא הרהור עבירה בעלמא[48], ובטעם שצריך סליחה וכפרה, אף שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה[49] - ואין צריך עליה סליחה וכפרה[50] - כתבו אחרונים שלפי שעשה מעשה על פי מחשבתו החמירה בו התורה יותר[51], ויש שביארו שהטעם שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה הוא מפני שיתכן שכשיבא לידי מעשה יחזור בו, מה שאין כן ב"מתכוין", שאין לחשוש שיחזור בו, שהרי בא לידי המעשה שהיה סבור שהוא מעשה עבירה, ולא חזר בו[52].
עונש בידי שמים
עונשים שבידי שמים הבאים על עבירות מסוימות, נראה מדברי ראשונים שאינם באים על מי שמתכוין לעשות עבירות אלו ולא עלתה בידו[53], וכתבו שמה שאמרו שבעוון נדרים בניו של אדם מתים[54], לא אמרו אלא במי שעבר על נדרו בפועל, אך לא במי שנתכוין לעשות כן ולא עלתה בידו[55].
קנסות דרבנן
קנסות שקנסו חכמים את העובר על איסורי תורה מסוימים, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו תנאים אם קנסו בהם אף את העושה מעשה היתר וסבור שעושה איסורים אלו, וכתבו שרבי אליעזר, שאמר שהכונס את יבמתו מעוברת וילדה ולד שאינו בר קיימא חייב להוציאה בגט[56], סובר שקנסו אף את המתכוין לעשות איסורים אלו ולא עלתה בידו, ולפיכך, כיון שכשכנס את יבמתו בעודה מעוברת היה לו לחשוש שמא יהא הולד בר קיימא, והרי היא אסורה עליו באיסור אשת-אח*[57], והיה סבור לעשות ספק איסור, קנסוהו[58]. ובדעת תנא קמא, הסובר שרשאי לקיימה[59], כתבו שכיון שהתברר שהיה הולד בר קיימא והיה מותר לו לשאתה, ולא עשה מעשה איסור בפועל, ואינו אלא "מתכוין", לא קנסוהו[60]. קנסות שקנסו חכמים על העובר על איסורים דרבנן, כתבו אחרונים שלדברי הכל לא קנסו אלא בעושה את מעשה האיסור בפועל, ולא את העושה מעשה היתר במחשבת איסור[61].
כשרותו לעדות
העושה מעשה היתר במחשבת עבירה, האם כשר לעדות*, נחלקו בו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו שכשר לעדות[62], שהרי אין בו חיוב מלקות מהתורה[63], והעובר עבירה שאין לוקים עליה אינו נפסל לעדות[64], ואף שלוקה מכת-מרדות*, לסוברים כן[65], מכל מקום, כיון שהטעם שלוקה, לדעתם, אינו משום העבירה שעבר, אלא כדי להוכיחו שלא יבא לעבור עבירה[66], אינו נפסל לעדות בכך[67]. ויש שכתבו שנפסל לעדות[68], מהם שנראה מדבריהם שפסולו מן התורה[69], שלדעתם הטעם שהעובר עבירה פסול לעדות הוא מפני שחשוד שמשקר[70], ואף "מתכוין", כיון שהיה סבור לעבור עבירה, אלא שלא עלתה בידו, חשוד הוא לשקר[71], או שכיון שצריך סליחה וכפרה, וחייב עונש בידי שמים, לסוברים כן[72], חשוב כרשע ופסול לעדות[73]. ויש שכתבו שפסולו מדרבנן[74], שלדעתם הטעם שחייבוהו חכמים מכת מרדות - לסוברים כן[75] - הוא מחמת האיסור שעבר[76], וכל העובר עבירה שיש בה מכת מרדות פסול לעדות מדרבנן[77].
כפיה
הרוצה לעשות מעשה היתר במחשבת עבירה, נראה מדברי אחרונים שכופים אותו שלא לעשות כן, כדי להפרישו מאיסור[78].
מומר
העושה מעשה היתר, וסבור שעובר על איסור שהעובר עליו נעשה מומר*[79] - כגון העושה מעשה המותר, וסבור שיש בו משום חילול שבת[80] - נראה מדברי ראשונים שנעשה מומר*, אף שלא עשה את מעשה האיסור בפועל*[81].
יהרג ואל יעבור
העושה מעשה היתר במחשבת עבירה של אחד מן האיסורים שנאמר בהם יהרג-ואל-יעבור*[82] - כגון הבא על אשתו וסבור שהיא אשה אחרת האסורה עליו באיסור ערוה[83] - נראה מדברי ראשונים שחומרתו כאביזרייהו* של עריות, שדינם יהרג-ואל-יעבור*[84].
איסור סוטה לבועל
הבא על אשה שהיה סבור שהיא אשת-איש*, והתברר שפנויה היא, יש מן האחרונים שכתבו שאסורה לו כדין אשת איש שזינתה, שאסורה לבועל[85], שקנסוהו כיון שעבר על איסור "מתכוין"[86].
אם חשוב מנוקה מעוון לענין סוטה
הבא על אשתו וסבור שאסורה עליו, וקינא לה ונסתרה, ושוב התברר שהיתה מותרת לו, יש מהאחרונים שכתבו ששותה מי סוטה*, אף שבבא על אשתו באיסור אינה שותה מי סוטה*[87], ש"מתכוין" אינו חשוב מעשה איסור גמור לענין זה[88].
דבר שיש לו מתירין
דבר שאסור לאכלו מספק - שהאוכלו, אף אם לאחר מכן התברר שהיה מותר לאכלו, עובר משום "מתכוין"[89] - כתבו אחרונים בדעת ראשונים שדינו כדבר-שיש לו-מתירין* - שאינו בטל ברוב[90] - אף שלגוף האיסור, לצד שאסור, אין היתר לעולם, לפי שבשעת הספק אסור לאכלו אף אם באמת הוא מותר מדין "מתכוין", ואיסור זה יש לו מתירין לאחר זמן, אם יתברר שמותר, חשוב כדבר-שיש-לו-מתירין*, שכיון שיכול לאכלו בהיתר לא יאכלנו באיסור "מתכוין"[91].
הכשלת אדם בעשיית מעשה במחשבת עבירה
הגורם לחברו לעשות מעשה במחשבת עבירה, כתבו ראשונים ואחרונים שעובר באיסור "לפני-עור*"[92], ופירשו שאותה שאמרו על רב הונא, שבשעה שקרע בגדים בפני רבה בנו כדי לנסותו אם יכעס, מחל על כבודו, כדי שלא יכשילנו בביטול מצות כבוד-אב-ואם*[93], היינו שאף הודיע לו שמחל על כבודו, שלולא כן נמצא מכשילו בעשיית מעשה במחשבת עבירה[94]. וכן יש מן האחרונים שפירשו בדברי רבי עקיבא, שדרש מהכתוב בפרשת סוטה: איש איש כי תשטה אשתו[95], שבא לרבות את האשה כאיש[96], דהיינו שאשה שהיא ספק סוטה אסורה שבעלה יבא עליה אף אם יודעת בעצמה שלא זינתה, שכיון שבעלה מסופק אם זינתה, ומספק אסור לו לבא עליה, מכשילתו באיסור "מתכוין"[97]. וכן יש מן האחרונים שכתבו לענין השואל את חברו על טיבו של פלוני לצורך ענין מסוים, שצריך להודיעו שעושה כן לתועלת, שלולא כן, יש לחשוש שמא יאמר חברו לשון-הרע* בלא שידע שיש תועלת בדבר - לסוברים שאמירת לשון הרע שיש בה תועלת מותרת אף בלא כוונה לתועלת[98] - ונמצא השואל מכשילו בעשיית מעשה במחשבת עבירה[99]. וכן יש שכתבו לענין אשה שבעלה בעיר, שאף על פי שמותר לה להתייחד עם איש[100], מכל מקום חייבת היא להודיעו שבעלה בעיר, כדי שלא תכשילנו בעשיית מעשה במחשבת עבירה[101]. על הסוברים שכיון שאיסור "לפני עור" לאו-שבכללות* הוא[102], אין מחמירים בו כל כך, ובעת הצורך, כגון כאשר מנסה האב את בנו כדי ללמדו ולהדריכו שלא יכעס, מותר להכשילו בעשיית מעשה במחשבת עבירה, ע"ע לפני עור[103].
אם חשוב איסור שאין מברכים עליו ברכות הנהנין
אדם האוכל מאכל המותר וסבור שהוא אסור, ומברך עליו, נסתפקו אחרונים אם ברכתו ברכה, והשומעה, שיודע שהמאכל מותר, חייב לענות אחריה אמן*, או שכיון שעובר על איסור "מתכוין" דינו כאוכל דבר האסור, שאין ברכתו ברכה, ואין לענות אחריה אמן[104].
המעשה המחייב
במצוות לא תעשה
מצוות לא-תעשה*, יש מן האחרונים שכתב שלא נאמר בהן דין "מתכוין", לפי שעיקר ציווי התורה בהן הוא על מעשה העבירה שלא ייעשה, והרי לא נעשה, ולא אמרו ש"מתכוין" צריך סליחה וכפרה אלא במצוות-עשה*, שעיקר ציווי התורה בהן הוא שייעשה המעשה, וכל שאינו עושה מבטל עשה, ולענין זה חידשה תורה שהמכוין לעשות איסור אינו חשוב כמקיים המצוה לגמרי, ולפיכך חשוב קצת כמבטל מצות עשה וצריך כפרה[105].
בשוגג
העושה מעשה היתר במחשבת איסור בשוגג, כגון שהאיסור שבדבר הותר מטעם מסוים, והוא אינו יודע שמותר מטעם זה, אבל סבור שמותר מטעם אחר - כגון אשה שנדרה והיפר לה בעלה והיא לא ידעה שהיפר לה, ושכחה שנדרה ואכלה[106] - נראה מדברי תנאים שאינו חשוב "מתכוין", ואינו טעון סליחה וכפרה[107].
באיסורים שבין אדם לחבירו
העושה מעשה על מנת להרע לחבירו, ונמצא שלא הרע לו, נחלקו אחרונים בדינו: יש שכתבו שאינו חשוב "מתכוין", ואינו טעון סליחה וכפרה, לפי שאיסורים שבין אדם לחבירו עיקרם בתוצאה, שנעשה רע לחבירו, ובמחשבה הרי לא נעשה לחבירו כל רע[108]. ויש שכתבו שאף המתכוין להרע לחבירו ולא הרע לו חשוב כ"מתכוין", וטעון סליחה וכפרה[109]. מהם, יש שנראה מדבריהם שאין זה מחמת האיסור שבין אדם לחבירו, אלא לפי שבכל איסור שבין אדם לחבירו יש אף איסור שבין אדם למקום, ומחמתו טעון סליחה וכפרה אף שלא נעשה רע לחבירו[110], וכתבו, שאף שבעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו[111], במתכוין להרע לחבירו ולא עלתה בידו יום הכפורים מכפר אף שלא ריצהו[112].
המזיק לחבירו, אלא שחבירו מחל לו קודם עשיית המעשה, לדברי הכל חשוב "מתכוין", שהרי נעשה רע לחבירו, ואינו חפץ בעשיית המעשה[113].
העושה מעשה על מנת להרע לחבירו, ונמצא שהיטיב עימו, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין בו משום "מתכוין", כפי שהעושה מעשה במחשבת איסור שבין אדם למקום ועלה בידו דבר מצוה, לדעתם, אינו בכלל "מתכוין"[114].
מחשבה שאין לה קיום
העושה מעשה היתר במחשבת איסור, באופן שלפי האמת לא יתכן שתתקיים מחשבתו - כגון המכה את חבירו על מנת להרגו, וחבירו כבר מת, לסוברים שיש דין "מתכוין" בעבירות שבין אדם לחבירו[115] - הסתפקו אחרונים אם הוא בכלל "מתכוין"[116].
כנגד עד אחד
הנוהג היתר בדבר שנאסר לו על פי עד-אחד*[117], ולאחר מכן נתברר שהיה זה דבר המותר, כתבו אחרונים שאף הוא בכלל "מתכוין", וצריך סליחה וכפרה[118].
בספק
הנוהג היתר בספק שהיה לו להחמיר בו - כגון בספק-דאורייתא*, שיש להחמיר בו[119] - ולאחר מכן נתברר שהיה זה דבר המותר, כתבו ראשונים ואחרונים שאף הוא בכלל "מתכוין", וצריך סליחה וכפרה[120].
בעושה מצוה
העושה מעשה מצוה במחשבת איסור - כגון העלה מן הים תינוק עם דגים, ולא נתכוין להעלות אלא דגים[121] - נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שאינו בכלל "מתכוין", שסוף סוף המעשה שנעשה מעשה מצוה הוא[122]. ויש סוברים שאף העושה מעשה מצוה במחשבת איסור הרי הוא בכלל "מתכוין"[123].
על העושה מעשה איסור לצורך פיקוח-נפש*, מתוך מחשבת עבירה, שאינו יודע שיש בזה פקוח נפש, שיש סוברים שהוא איסור גמור, וחייב עליו חטאת בשוגג, ע"ע פיקוח נפש.
הערות שוליים
- ↑ עי' ספרי ותוספתא וברייתא וירושלמי דלהלן.
- ↑ ספרי במדבר פיס' קנג ופיס' קנד; תוספתא נזיר פ"ג; ברייתא בקדושין פא ב ונזיר כג א; ירושלמי נזיר פ"ד ה"ג.
- ↑ במדבר ל יג. ספרי שם פיס' קנד וברייתא קדושין שם ונזיר שם. ועי' ספרי שם פיס' קנג שלמדו כן אף מן הכתוב: וה' יסלח לה האמור גבי הפרת אב (שם פס' ו), וכן מן הכתוב: וה' יסלח לה האמור גבי הפרת ארוס לארוסתו (שם פס' ט), ועי' עוד רש"י שם פס' ו, שמ' שפי' כן אף בכתוב לגבי הפרת אב (שם פס' ו), אבל עי' פי' הרא"ש לנזיר שם, ורא"ם במדבר שם ו, ומהרש"א ח"א קדושין פא ב, וגור אריה עה"ת שם, ומשך חכמה במדבר שם יז, שעיקר הלימוד הוא מהכתוב לגבי הפרת בעל לאשתו (שם פס' יג), ועי' מהרש"א שם שהטעם שלמדו מכתוב זה יותר משאר הכתובים הוא לפי שנאמר שם: אשה הפרם, שמשמע שהמעשה שעליו צריך סליחה היה אחר ההפרה. ובטעם שהוצרכו ג' הכתובים הללו, עי' פי' הרא"ש נזיר כג א.
- ↑ ברייתא קדושין שם, וכעי"ז בנזיר שם ובספרי שם ושם ובירושלמי שם. ועי' רש"י נזיר שם ד"ה ת"ר, ותוס' נזיר שם ד"ה באשה, ושיטה לחכמי איוורא שם, שע"כ מדובר באשה שלא ידעה שהפר לה בעלה, שהרי אשה שידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין או מיטמאת למתים אינה טעונה כפרה.
- ↑ ספרי שם ושם; ברייתא קדושין שם ונזיר שם; ירושלמי שם.
- ↑ מאירי קדושין שם ונזיר שם.
- ↑ עי' קדושין פא ב: כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה; ט"ז יו"ד סי' קנז ס"ק י.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ עי' ביאורי מהרא"י במדבר ל ו; עי' שו"ת בית יצחק יו"ד סי' ח אות ז, ועי' שם, שלדעת הסוברים שהחייב ממון לצאת ידי שמים פסול לעדות (ע"ע דיני שמים ציון 16), אף "מתכוין" פסול לעדות (עי' ציון 62 ואילך).
- ↑ ע"ע כרת; מיתה בידי שמים ציון 174 ואילך.
- ↑ ביאורי מהרא"י שם.
- ↑ שפתי חכמים לרש"י שם; שו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' רנה.
- ↑ משנה נזיר כג א; ספרי זוטא במדבר ל ו; עי' רמב"ם נדרים פי"ב הי"ח.
- ↑ במדבר ל יג. ספרי זוטא שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ עי' ציון 41 ואילך.
- ↑ חי' הגרי"ז נזיר כג א, בד' הספרי שם והרמב"ם שם.
- ↑ עי' תוס' נזיר כ ב ד"ה רבי: שנתכוונה לאיסורא במזיד.
- ↑ עי' ציון 13.
- ↑ משנה נזיר כג א; רמב"ם נדרים פי"ב הי"ח.
- ↑ ר"א מן ההר נזיר שם; רמב"ם שם; תוס' נזיר כ ב ד"ה רבי; פי' הרא"ש נזיר כא ב; מאירי נזיר כג א.
- ↑ עי' ציון 41 ואילך.
- ↑ חי' הגרי"ז נזיר כג א, בד' הרמב"ם נדרים שם ופי' הרא"ש נזיר כא ב.
- ↑ עי' תיבת גומא פ' מטות א ונחל יצחק חו"מ סי' לא ענף ד ד"ה ועוד, בד' הרמב"ם שם: מפני שנתכוונה לאיסור.
- ↑ תיבת גומא פ' מטות א, בד' המפרש נזיר שם: כדי להוכיחה שלא תהא מזידה; חי' ר"פ נזיר כג א.
- ↑ עי' משנה שם.
- ↑ ר"א מן ההר נזיר שם; רמב"ן נדרים עו ב; כס"מ ומל"מ נדרים פי"ב הי"ח ותיבת גמא שם ותויו"ט נזיר פ"ד מ"ג וקר"א נזיר כא ב וכג א וחי' הגרי"ז שם כג א, בד' הרמב"ם נדרים שם; תויו"ט שם, בד' פהמ"ש לרמב"ם נזיר שם.
- ↑ כס"מ ומל"מ שם.
- ↑ עי' תוס' נזיר כא ב ד"ה לעולם; תוס' רבינו טודרוס נזיר שם; מאירי נזיר כג א; הון עשיר ושושנים לדוד למשנה שם, בד' הרמב"ם נדרים שם ובפיהמ"ש שם.
- ↑ הון עשיר ושושנים לדוד שם, ע"פ הרמב"ם שם ושם.
- ↑ עי' מל"מ שם, בד' תוס' שם.
- ↑ עי' לעיל.
- ↑ ע"ע מכת מרדות.
- ↑ ע"ע מלקות.
- ↑ עי' פי' הרא"ש נזיר כא ב; עי' חי' ר"פ נזיר כג א בשם רב האי. ועי' חי' הגרי"ז נזיר כג א, שבי' שכוונתו משום שסובר ש"מתכוין" חשוב כמעשה עבירה גמור (עי' ציון 41 ואילך), ולכאו' אף אם סובר שאינו אלא הרהור עבירה י"ל שכוונתו שלא מסתבר להחמיר במחשבת עבירה יותר ממעשה עבירה.
- ↑ עי' תוס' נזיר כ ב ד"ה רבי שנסתפקו, ומ' שנסתפקו בכל מכת מרדות הבאה כעונש על מה שעבר כבר, ולאו דוקא ב"מתכוין"; עי' מאירי נזיר כג א. ועי' ירושלמי נזיר פ"ד ה"ג, שהביא על דברי ר' יהודה במשנה שלוקה מכת מרדות את הדין שמכת מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו, אבל עי' שיירי קרבן ומראה הפנים שם שאין הכונה על מכת מרדות של "מתכוין".
- ↑ ע"ע דברי סופרים: חומר וקל בדברי סופרים. קר"א נזיר שם, בד' תוס' שם.
- ↑ ע"ע חטאת: חיובה על השוגג. ירושלמי תרומות פ"ח ה"א, לגי' הר"ש תרומות פ"ח מ"א, ור"ש סירילאו לירושלמי תרומות פ"ח ה"א, ור"א פולדא שם, ושו"ת בית אפרים אבהע"ז סי' ו. ועי' פני משה שם, שגרס בד' הירושלמי שם בע"א.
- ↑ עי' ציון 2. ר"ש שם; בית אפרים שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל שם.
- ↑ ר"ש סירילאו שם. ועי' ציונים לתורה כלל טז, שתמה על סברא זו.
- ↑ ירושלמי שם, לגי' הראשונים והאחרונים הנ"ל.
- ↑ קר"א מנחות סד א; מרה"פ לירושלמי שם. ועי' פני משה שם, שפי' ד' הירושלמי שם בע"א. ועי' שטמ"ק ורש"ש מנחות שם, ש"מתכוין" בשוגג פטור מקרבן, אף שהוא שב מידיעתו, אבל אפשר שלדעתם בשוגג אין כלל דין "מתכוין".
- ↑ עי' ציון 2 ואילך.
- ↑ עי' ציון 18 ואילך.
- ↑ חי' הגרי"ז נזיר כג א, בד' רש"י נזיר כא ב ד"ה אינה והרמב"ם נדרים פי"ב הי"ח ופי' הרא"ש לנזיר כג א. ועי' ציון 22, שלדעתם זהו הטעם ש"מתכוין" חייב מכת מרדות. וכ"מ בנימוק"י שבציון 72, שכתב שהמתכוין לעשות מעשה איסור שעל עשייתו יהרג ואל יעבור אף המתכוין כן, ובראשונים שבציון 34 שפי' בד' הירושלמי שמעיקר הדין היה לנו לחייב את העושה מעשה איסור במחשבת היתר קרבן.
- ↑ עי' ציון 13 ואילך.
- ↑ חי' הגרי"ז שם.
- ↑ מאירי קדושין פא ב ונזיר כג א, ועי' חיבור התשובה מאמר א פ"ז: צריך סליחה על רוע הכונה; עי' מהרש"א ח"א יומא כט א; תרומת הכרי הקדמה אות ח; עי' שו"ת בית אפרים אבהע"ז סי' ו, ועי' שם שאם בא על אשתו בהיתר וסבור שהוא אסור ה"ה מנוקה מעון לענין סוטה (ע"ע, ועי' ציון 76); עי' עמק הנצי"ב לספרי מטות פיס' א; שו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' ו. ועי' אחרונים שבציון 73 שהמתכוין לבא על אשת איש והוברר שאינה נשואה איננה נאסרת עליו, ועי' ריטב"א שבציון 50, שהמתכוין לעבור על איסור שהעושהו נענש עליו בידי שמים ולא עלתה בידו אינו נענש בכך, אבל אפשר שאף שחשוב כמעשה איסור מכל מקום לא החמירו בו כמעשה איסור ממש.
- ↑ ע"ע מחשבה.
- ↑ עמק הנצי"ב שם.
- ↑ עמק הנצי"ב שם.
- ↑ תרומת הכרי שם; שו"ת אג"מ שם.
- ↑ עי' ריטב"א דלהלן.
- ↑ שבת לב ב; כתובות עב א.
- ↑ ריטב"א כתובות שם.
- ↑ ברייתא יבמות לו ב.
- ↑ ע"ע.
- ↑ שו"ת בית אפרים אהע"ז סי' ו. ועי' ציון 111, שאף המכניס עצמו לספק איסור חשוב כ"מתכוין".
- ↑ משנה שיבמות לה ב.
- ↑ בית אפרים שם.
- ↑ בית אפרים שם, בד' תוס' סוטה כו א ד"ה מעוברת.
- ↑ תיבת גמא מטות אות א, בד' רש"י נזיר כג א שכ' שהטעם ש"מתכוין" לוקה מכת מרדות הוא כדי להוכיחו, ולא מפני שעבר עבירה, ועי' שם שנסתפק בד' הרמב"ם נדרים פי"ב הי"ח ותוס' נזיר כ ב ד"ה רבי, שכ' שהטעם שלוקה הוא מפני שמתכוין לאיסור, אם היינו על העבירה שעבר, ופסול לעדות, או כדי להוכיחו, וכשר (ועי' פמ"ג פתיחה כוללת פ"א אות כו, שנסתפק); קוב"ש ב"ב אות תקפב, בד' הנימוק"י סנהדרין כז א, הסובר, לדעתו, שטעם פסול רשע לעדות הוא מגזיה"כ, ולא משום חשש משקר (ע"ע פסולי עדות); שו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' ו.
- ↑ עי' ציון 13.
- ↑ ע"ע פסולי עדות. תיבת גמא וקוב"ש דלעיל.
- ↑ עי' ציון 18 ואילך.
- ↑ עי' ציון 23.
- ↑ תיבת גמא שם.
- ↑ תיבת גמא שם, לצד זה, בד' הרמב"ם שם ותוס' נזיר שם; נדרי זרוזין (לר"ש קלוגר) ח"ב קונ' כינויי נדרים השמטות לסי' רו; שו"ת בית יצחק יו"ד סי' ח אות ז, בד' הסוברים שהחייב ממון לצאת ידי שמים פסול לעדות (ע"ע דיני שמים ציון 16); נחל יצחק חו"מ סי' לא ענף ד, בד' הרמב"ם שם; קוב"ש שם, לצד שטעם פסול רשע לעדות הוא משום חשש משקר.
- ↑ עי' שו"ת בית יצחק שם; קוב"ש שם.
- ↑ ע"ע פסולי עדות.
- ↑ קוב"ש שם, לצד זה.
- ↑ עי' ציון 9.
- ↑ שו"ת בית יצחק שם.
- ↑ תיבת גמא שם, לצד זה, בד' הרמב"ם שם ותוס' שם; נחל יצחק שם, בד' הרמב"ם שם.
- ↑ עי' ציון 18 ואילך.
- ↑ עי' ציון 21 ואילך.
- ↑ ע"ע פסולי עדות. תיבת גמא שם. ועי' תיבת גמא שם, שנסתפק כיצד ההלכה בזה.
- ↑ עי' רי"פ פערלא לרס"ג ל"ת רעו ד"ה ובעיקר קושית, ובמילואים עשין סי' א .
- ↑ ע"ע.
- ↑ ע"ע הנ"ל.
- ↑ עי' פסקי תוס' מו"ק יב ב (אות נג), ועי' מו"ק שם ועירובין סט א ותוס' שם. ועי' צ"פ מאכ"א פי"א הכ"ה שבי' משום שטעם פסול מומר לשחיטה וכדו' הוא מפני שחשוד על הדבר, אך לד' האחרונים שבציון 42, הסוברים ש"מתכוין" חשוב כמעשה עבירה גמור, אפשר שהטעם הוא מפני שחשוב כעובר על אותה עבירה עצמה.
- ↑ ע"ע: שלוש העבירות החמורות.
- ↑ רמ"א דלהלן, בד' הנימוק"י דלהלן.
- ↑ עי' נ"י ב"ק קיג ב (מ ב), ורמ"א יו"ד קנז ב בדעתו. ועי' נ"י שם, שאדם שנתן עיניו באשת איש וחלה, מותר לאשתו להטעותו שיהיה סבור שבא על הערוה, ואין אומרים בזה 'יהרג ואל יעבור', כיון שאינו נהנה מהאיסור אלא רק ניצל על ידו ממיתה, ומ' שלולא סברא זו היה חשוב הדבר כאביזרייהו של עריות והיה דינו להיהרג ולא לעבור.
- ↑ ע"ע אשת איש ציון 55 ואילך. קדושת יו"ט (אלגזי) סי' יד. ועי' שו"ת מוצל מאש סי' מו, שהסתפק.
- ↑ קדושת יו"ט שם. ועי' כלי חמדה פ' ויחי אות ד, שדן שבאופנים מסוימים איסור סוטה לבועל חשוב כאיסורים שבין אדם לחבירו, ואין בו דין "מתכוין", לסוברים כן (עי' ציון 102 ואילך).
- ↑ ע"ע סוטה.
- ↑ שו"ת בית אפרים אבהע"ז סי' ו.
- ↑ עי' ציון 102.
- ↑ ע"ע דבר שיש לו מתירין. שו"ת צמח צדק דלהלן.
- ↑ שו"ת צמח צדק סי' סט, בד' תוה"ב הקצר ב"ד ש"א (ח א), הובא בטור יו"ד קב. ע"ע הנ"ל ציון 45, שי"ס שזהו הטעם שדבר שיש לו מתירין אינו בטל ברוב. וע"ע הנ"ל ציון 46 ואילך, שיש סוברים שהטעם שדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוא משום שחשוב כמין במינו, וצ"ב בדין זה לדעתם.
- ↑ עי' ראשונים ואחרונים דלהלן. ועי' משאת המלך לרמב"ם ח"ד סי' תלד שנסתפק לפי מהשכתבו האחרונים ששני גדרים ישנם באיסור לפני עור, השאת עצה רעה, וגרימת מעשה עבירה (ע"ע לפני עור ציון #), האם המכשיל את חבירו באיסור "מתכוין" אסור אף מחמת גרימת מעשה עברה, או שכיון שאיסורו לא התפרש בכתוב, ואין הדבר בעצמותו אסור, אינו אסור אלא מחמת השאת עצה רעה.
- ↑ קדושין לב א, ומאירי שם.
- ↑ תוס' קדושין שם ד"ה דמחיל (וכ"ה בתוס' רבנו שמואל שם ובתוס' הרא"ש שם), ושו"ת תורה לשמה סי' תז, וח"ח במ"ח דלהלן, ושו"ת שרידי אש ח"א סי' נז עמ' קסח, ושש"כ פל"ב הע' קכה ומשאת המלך סי' תלד בשם רש"ז אוירבך בדעתם.
- ↑ במדבר ה יב.
- ↑ ספרי במדבר שם פיס' ז.
- ↑ פנים יפות במדבר שם. ועי' פי' הראב"ד לספרי שם, שפי' בע"א. ועי' פי' ספירי אפרים לספרי זוטא במדבר ה לא שפי' כעי"ז במה שלמדו בספרי שם מהכתוב: והאשה ההיא תשא את עונה שאף האדה בנשיאו עון, שאסורה לבעלה אף אם יודעת בעצמה שטהורה היא, ואפשר שטעם האיסור הוא מפני שמכשילתו.
- ↑ עי' ח"ח דלהלן. ועי"ש שמצדד שאמירת לשה"ר בלא כוונה לתועלת בכלל איסור לשה"ר היא, אפי' יש תועלת בדבריו, וה"ז כמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר.
- ↑ ח"ח הל' לשון הרע כלל ד סי"א ובבמ"ח שם אות מו.
- ↑ ע"ע יחוד: עם אשה שבעלה בעיר.
- ↑ שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' לה אות ד. ועי' שש"כ פל"ב הע' קכה בשמו, שמטעם זה הנצרך לרופא בשבת לצורך פיקו"נ יעדיף רופא המכוון למצוה, שאם לוקח רופא שאינו מכון למצוה נמצא מכשילו באיסור "מתכוין".
- ↑ ע"ע לפני עור ציון #.
- ↑ ציון #.
- ↑ ע"ע ברכות הנהנין ציון 87. הליכות שלמה תפילה פכ"ב דבר הלכה אות כט.
- ↑ עונג יו"ט על דרוש דרוש למצות תוכחה (עמ' 142). וע"ע בהמה טמאה ציון 37 ואילך, שבאוכל בהמה טמאה, כגון חזיר, שעליו נאמר בברייתא הדין של "מתכוין" (עי' ציון 1), יש אף איסור עשה, וע' נדר, שבנדר, שממנו למדו בברייתא את הדין של "מתכוין" (עי' ציון 3 ואילך), יש אף איסור עשה.
- ↑ עי' ספרי דלהלן.
- ↑ עי' ספרי במדבר פיס' קנג ופיס' קנד: והלכה ועשתה מזידה; ציונים לתורה כלל טז. ועי' ציונים לתורה שם, שתמה מד' התוס' נדרים כג א ד"ה ואת, שכתבו שהטעם שנוהגים לומר אחר "כל נדרי" את הפסוק: ונסלח לכל עדת בני ישראל וכו' (במדבר טו כו) לדעת הסוברים שמשמעות אמירת כל נדרי היא ביטול הנדרים שידור בשנה הבאה הוא לפי שאם ידור בשנה הבאה ולא יזכור ויעבור על נדרו הרי הוא בכלל "מתכוין" שצריך סליחה וכפרה, והרי הכתוב אומר "כי לכל העם בשגגה", ו"מתכוין" בשוגג אינו טעון כפרה. ועי' תוס' נזיר כ ב ד"ה רבי שמ' שאף לדעת הסוברים ש"מתכוין" לוקה מכת מרדות מכל מקום בשוגג אינו לוקה, ומ' שאינו חשוב "מתכוין", אבל אפשר שטעמו לפי שאין מכת מרדות על עבירה הנעשית בשוגג, וע"ע מכת מרדות.
- ↑ כלי חמדה פ' ויחי אות ד, בד' האוה"ח בראשית נ כ, שאחי יוסף אינם חייבים בדיני שמים על מכירתו לפי שלא נעשה לו רע מכך (וכעי"ז בפי' ר"י בכור שור שם).
- ↑ עמק הנצי"ב לספרי מטות פיס' א; עי' שו"ת בית יצחק יו"ד סי' ח; שו"ת תורה לשמה סי' תז; עי' משך חכמה בראשית לז כו; עי' ח"ח הל' לשון הרע כלל ד סי"א ובבמ"ח שם אות מו.
- ↑ בית יצחק שם.
- ↑ ע"ע יום הכפורים ציון 1383 ואילך.
- ↑ עי' שו"ת בית יצחק שם, בד' האוה"ח שם.
- ↑ כלי חמדה שם, בד' תוס' קדושין לב א.
- ↑ עי' ציון 114. שו"ת בית יצחק שם, אופן א, בד' האוה"ח שם (וכעי"ז בר"י בכור שור שם). ועי' משך חכמה שם, שהאחים במכירת יוסף עברו על "מתכוין", אף שלבסוף צמחה מכך טובה (עי' בראשית נ כ), אבל אפשר שדוקא שם חשוב "מתכוין" כיון שגם לפי האמת מעשה המכירה עצמו היה רע ליוסף, אלא שלבסוף צמחה לו מכך גם טובה.
- ↑ עי' ציון 103. כלי חמדה דלהלן.
- ↑ כלי חמדה פ' ויחי אות ד.
- ↑ ע"ע.
- ↑ תיבת גמא פ' מטות.
- ↑ ע"ע ספק דאורייתא.
- ↑ עי' ציון 2. עי' תוס' סוטה כח א ד"ה מה; שו"ת צמח צדק סי' סט; חת"ס חולין סו א; פנים יפות במדבר ה יב; שו"ת בית אפרים אהע"ז סי' ו.
- ↑ עי' פמ"ג דלהלן.
- ↑ עי' פמ"ג או"ח סי' שכח א"א ס"ק ח: י"ל; עי' שו"ת בית יצחק יו"ד סי' ח, בד' הלבוש יו"ד סי' קנז ס"א והאוה"ח בראשית נ כ; שו"ת דברי יציב יו"ד סי' סז, בד' האוה"ח שם.
- ↑ או"ש שבת פ"ב הט"ז; עי' ח"ח במ"ח כלל ד אות מו; שש"כ פל"ב הע' קכה.