מעמד העובר בהלכה: הבדלים בין גרסאות בדף

סוגיית מעמד העובר בהלכה היא בעלת משמעויות הלכתיות רחבות, המשיקות חלקית לשאלות הנידונות באתיקה רפואית. תוצאה ישירה של סוגיה זו היא שאלת ביצוע הפלה מלאכותית באופן יזום מסיבות שונות, על פי ההלכה. סוגיה זו התעוררה בעיקר בעידן המודרני, היות שבזמן עבר לא היו בדיקות סקר בהיריון באמצעותן ניתן לגלות מומים בעובר (ובעקבותיהן לשקול ביצוע הפלה מלאכותית), וביצוע יזום של הפלה מלאכותית היה קשה עד בלתי אפשרי.

השאלה העיקרית בסוגיה זו היא האם העובר נחשב כאדם חי, ועל כן חל כלפיו איסור רציחה ודינים אחרים, (בשאלה זו ישנה משמעות רבה לשלב ההתפתחות של העובר‏^[א]).

לצד הדיון במעמדו של העובר לעניין הפסקת חייו במקרים שונים, שעיקרו באחרונים, ישנו דיון במשנה ובגמרא בנושא מעמדו המשפטי של העובר לעניינים שונים (לדוגמה, לעניין ירושה).

התייחסות לעובר במקורות קדומים

במקרא

בפרשת משפטים בספר שמות ישנה התייחסות להריגת עובר מבחינה פלילית ואזרחית:

.

הפרשנות המקובלת היא כי ה'אסון' המתואר בכתוב הוא הריגת האשה, ועל כן רואים כי ישנו חיוב תשלום כספי (דמי ולדות) לבעל האשה עבור פגיעה בעוברים, אך אין חיוב מיתה על הפגיעה בעוברים (בניגוד להריגת האשה עליה ישנו חיוב מיתה ככל רצח). אך בפסוקים אלו אין התייחסות לעצם ההפלה, כאשר היא נעשית מבחירה.

במשנה ובגמרא

במשנה ובגמרא ישנם מספר התייחסות הלכתיות לעובר, על רקע מקרים שונים:

• מחללים שבת לצורך הצלת עובר שעדיין בבטן אימו, גם כאשר אימו כבר מתה. במשנה במסכת ערכין מובא כי מחללים שבת במקרה זה, לדוגמא הבאת סכין דרך רשות הרבים לצורך ניתוח קיסרי, למרות שהדבר כרוך באיסור מלאכת הוצאה מרשות לרשות, ולמרות שלעובר אין חזקת חיים (בבלי ערכין ז א).
• אכילה במקום איסור כרת לצורך הצלת עובר - במשנה במסכת יומא מובא כי אשה מעוברת שהריחה ריח מאכל ומתאווה לו - מאכילים אותה ממאכל זה גם ביום כיפור, בו ישנו איסור כרת על אכילה ושתייה, היות ובהמנעות מאכילה ושתייה במקרה כזה ישנו חשש סכנת נפשות, הגובר על איסור האכילה ושתייה ביום כיפוריומא פב א. בין המפרשים ישנה מחלוקת למי נשקפת סכנה במקרה של הימנעות מאכילה, האם לאם או לעובר, או לשניהם גם יחד.
• הריגת העובר לצורך הצלת אימו לפני שהלידה הושלמה - על פי המשנה כאשר לידה החלה (או לפניה) ונוצר מצב שהיא מסכנת את חיי היולדת, הורגים את העובר אם טרם יצא לאוויר העולם, לצורך הצלת האם, היות והוא נחשב לרודף את אימו, וחיי האשה קודמים לחיי העובר שטרם יצא לאוויר העולם‏^[1]. לפי גישה אחת המוזכרת בשיטה מקובצת בגדר הווה אמינא, הסיבה שחיי האם קודמים לחיי העובר היא מכיוון שהאם נחשבת לאדם, ואילו העובר לפני שנולד עדיין אינו נחשב לאדם ומותר להרגו. גישה אחרת מסבירה שהסיבה שחייה קודמין לחייו הוא מכיוון שאין ספק מוציא מידי ודאי, שכן העובר עלול להיות נפל‏^[2]. לעומת זאת, אם העובר כבר יצא לאוויר העולם הוא נחשב כחי גמור, ובמקרה והלידה מסכנת את חיי האם אין מתערבים לטובת אחד מהשניים, מכח הכלל אין דוחין נפש מפני נפש.
• חיוב מיתה על הריגת עובר - המשנה אומרת כי ההורג תינוק בן יום אחד חייב מיתה כהורג גדול. ממשנה זו משתמע כי אין חיוב מיתה על הריגת עובר (בדומה למשתמע מהמקרא), אולם אין במשנה זו התייחסות לעצם קיומו של איסור לפגיעה בעובר מבחירה‏^[3]. באופן דומה, גם לעניינים הלכתיים נוספים אין משמעות לקיומם קודם הלידה (לדוגמא, לגבי נגע צרעת).
• הוצאה להורג של אשה מעוברת - אשה שנתחייבה אחת מארבע מיתות בית דין בעודה מעוברת, אין מעכבים את דינה עד שתלד. אך אם החל תהליך הלידה, ממתינים עד שיוולד התינוק ורק לאחר מכן הורגין את האשה. באופן דומה משקים אשה סוטה במי סוטה גם כשהיא מעוברת, אף שיתכן שבעקבות שתיית המים תמות. אם כי, שם יש פסוק מיוחד שממנו לומדים הלכות אלו, ולולי פסוק זה היו מחכים עד שהאשה תלד.
• עובר ירך אמו - בנושאים הלכתיים שונים נחשב העובר כאחד מאברי אימו, ולא כבעל ישות חיים עצמאית. כך למשל אשה שנתגיירה בעודה מעוברת, הצאצא שיוולד נחשב ליהודי מכח גיור האם, אף שיצירתו הייתה בעודה גויה.
• הריגת עובר על ידי בן נח - בגמרא מובא כי בן נח שהרג עובר - חייב מיתה. הגמרא הסמיכה דין זה לפסוק: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" בראשית ט ו - "איזה הוא אדם שהוא "באדם"? הוי אומר: זה עובר במעי אמו". מקובל כי כל מעשה שאסור לבן נח - אסור גם ליהודי, אף כי יתכן והעונש על המעשה יהיה שונה בין השניים (לדוגמא, בן נח נהרג גם על עבירת גזל, ויהודי לא). עם זאת לא התפרש מקור איסור זה, ובעוד יש מהאחרונים המפרשים את מקור הדין כענף של איסור רציחה ('חצי שיעור'), יש התולים איסור זה באיסור חבלה. ישנו הבדל ניכר בין שני פירושים אלו, שכן בעוד רצח הוא איסור כלפי העובר, חבלה היא כלפי האשה, ומותר לאדם לחבול בעצמו במקרה צורך.

דעת הרמב"ן

הרמב"ן מתחבט בסוגיית מעמדו של העובר. הוא מסביר שאכן אין לעובר מעמד של אדם לעניין דיני רצח, אבל לעניין חילול שבת וחגי ישראל מחללים עליו מכיוון שהוא עתיד להיות בן אדם. על פי הנחה זאת, הוא קובע שגם עובר שהוא פחות מבן ארבעים יום מיום הווצרו ואינו נחשב כחי כלל, מחללים עליו את החג, כדעת ההלכות גדולות". הוא מביא דיעה נוספת, שאכן העובר אינו נחשב כחי כלל ואין לחלל שבת עבורו, והסיבה שמאכילים אשה עוברה היא מחשש שהיא עצמה תמות, והסיבה שמותר לחלל שבת על הצלת עובר של אשה שמתה בשבת היא רק משום שכאשר אמו מתה, ואינו מחובר אליה כמקור חייו, הוא נחשב כיצור עצמאי וכילוד‏^[4]. הרא"ש‏^[5] והר"ן‏^[6] מביאים את שני הדיעות, והם נמנעים מלהכריע ביניהם‏^[7].

הפלה

בקרב פוסקי ההלכה נכתב שקיימים שלושה איסורים אפשריים לבצע הפלה:

1. איסור חבלה בגופו של אדם‏^[8]. גם אם העובר אינו נחשב לישות עצמאית, הרי שהוא נחשב חלק מגופה של האם וכרכוש האב "ממונו של בעל".
2. הריגת העובר נחשבת לאיסור חצי שיעור, וחלק מאיסור רצח‏^[9], אך לא האיסור המלא ולכן אין על כך חיוב מיתה.
3. התורה מתחשבת עם העובר כאחד שחשיבותו נמדדת בכך שהוא עתיד להיות אדם, שלכן הותר לחלל עליו שבת כי הוא עתיד לשמור שבתות הרבה.

השאלה מה הוא הטעם העיקרי לאיסור רצח, קשורה לשאלה האם מותר להרוג עובר לצורכה הרפואי הגופני של האם. ברור שמותר לכרות חלק מהגוף כדי להציל את יתר הגוף, אך אם מדובר בשני הטעמים האחרונים שהם איסורי "גדר רצח" (כלשון רבי יוסף רוזין) אין שום היתר להרוג את העובר לצורך האם.

עובר בן פחות מארבעים ימים

המחלוקת לגבי מעמדו של העובר היא בעיקר לגבי עובר לאחר ארבעים יום ליצירתו, בעוד קודם לכן הוא נחשב כ"מיא בעלמא"‏^[10], (כלומר כגוף חסר חיות). על פי המדרש, ביום ה־40 ליצירת העובר נזרקת בו נשמה‏^[11], וביום זה נעשית "יצירת הוולד"‏^[12].

יש מהאחרונים שכתבו שאף שבמהלך 40 היום הראשונים ליצירתו העובר נחשב "מיא בעלמא", ואין הריגתו מוגדרת כרצח אפילו לבן נח‏^[13], הרי מכיוון שהוא עתיד להיות אדם, ישנו אסור להרגו גם בשלב התפתחות זה‏^[14]. אחרונים אחרים אינם רואים הבדל בין הריגת עובר קודם או לאחר 40 יום ליצירתו‏^[15].

נקודת זמן זו של 40 יום הינה נקודת זמן הלכתית. ועל פי הידוע כיום לרפואה המודרנית, בשלב התפתחות זה צורת העובר כבר נראית בבירור בבדיקת אולטרה סאונד. בין האחרונים יש שניסו להתאים בין הגמרא הרואה בעובר קודם ל־40 יום גוף חסר חיות, ומייחסת חשיבות לנקודת המעבר בתאריך זה, לבין הידוע כיום על התפתחות העובר בשלב זה‏^[16]‏^[17].

עובר במשפט העברי

השאלה האם עובר נחשב לאדם נידונה גם במשפט העברי, בדור השני לאמוראי בבל, כאשר אדם שהיה שכיב מרע הקנה לעוברו את נכסיו במתנת שכיב מרע. הוא בא לפני רב הונא שפסק, כי למרות שעובר יכול להיות בעלים של נכסים שאותם קיבל בירושה (כדברי רבי יוסי במשנה‏^[ד]), לא ניתן להקנות לו נכסים כי אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. בקרב האחרונים חלוקים בהסבר לפסקו של רב הונא, התלויה במחלוקת האחרונים מדוע לא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם. לפי דיעה אחת הסיבה שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם הוא מכיוון שאין לקניין על מה לחול. לפי זה, נראה לכאורה שעובר אינו נחשב למהות בפני עצמה ואינו נחשב ל"חי". לפי דיעה אחרת, הסיבה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, היא מכיוון שאין לו גמירות דעת כאשר האובייקט הנקנה או הקונה אינו בעולם. לפי דיעה זו, ייתכן שהעובר נחשב לממש אך אינו בעולם אלא במעי אמו. אך הקצות החושן סבור שגם הדיעה הראשונה, סוברת שעובר נחשב לאדם בפני עצמו, אך הוא נחשב ל"דבר שלא בא לעולם" מכיוון ש"הוא מכוסה ואינו בעין"‏^[18].

מלבד זאת, קיימת שני דיעות נוספות. דעת רב נחמן הפוסק שניתן להקנות לעובר במקרה שנוסח ההקנאה הוא "לכשתלד", ודעת רב ששת (שאינה נפסקת להלכה) היא שעובר נחשב לבר קניין לכל דבר ועניין כמו תינוק שנולד. בנוסף, מוזכרת דיעה בתלמוד כי גם אם אין אדם יכול להקנות לעובר, כאשר מדובר ביחסי אב-בן יכול האב להקנות דבר לבן, "הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו". הראשונים חלוקים בשאלה האם כך נפסקת ההלכה, לפי התוספות הרא"ש והרמב"ם‏^[19] כך נפסקת ההלכה משום שחיסרון הגמירות דעת‏^[ה] אינו קיים במקרה ש"דעתו של אדם קרובה אצל בנו", אך הנימוקי יוסף חלוק עליו וסובר שלא ניתן להקנות לעובר כלל ואין אפשרות לעשות מעשה קניין שיחול כזכות של עובר שעדיין לא נולד.

נמצא כי עובר יכול להיות בעליו של ממון שקיבל בירושה לפי כל הדיעות. השאלה היא רק האם ניתן להקנות לעובר, ושאלה זו אינה תלויה בהכרח בשאלה האם הוא נחשב ל"אדם" והאם הוא קיים כישות בפני עצמו.

עובר בן פחות מארבעים ימים

בשאלת מעמדו של עובר לעניין הקנאה נחלקו הראשונים: הריטב"א‏^[20] כתב: "דאפילו לגבי עובר שלו דוקא לאחר ארבעים יום אבל תוך ארבעים יום לעיבורו מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו, ועוד דהוה ליה כאילו לא היה בעולם כלל שלא תקנו לו כלום, וטעמא דמסתבר הוא", אך העיטור‏^[21] חולק על הריטב"א. למעשה, הבית יוסף‏^[22] והסמ"ע‏^[23] פסקו כדעת העיטור, אך הש"ך‏^[24] פסק כדעת הריטב"א.

קישורים חיצוניים

• ספר העובר בהלכה / הרב אליעזר אפרסמון והרב דוד וסקוט באתר "המכון לרבני יישובים קריית ארבע וחברון
• יעקב בזק, מעמדו המשפטי של העובר בהלכה היהודית ובמשפט בישראלי באתר דעת
• אברהם שטינברג, מעמד קדם-עובר ותאי גזע בהלכה "שׁפך דם האדם באדם דמו ישפך" באתר דעת
• אליקים גציל אלינסון, העובר בהלכה חלק ראשון ושני, באתר דעת
• הרב אריה כץ - רב משיב במכון פוע"ה, מעמדו של העובר בהלכה לפני יום הארבעים ליצירתו באתר "מכון פוע"ה"
• הרב אהרן סולובייצ'יק, בענין פיקוח נפש של עובר, על מעמדו של עובר בהלכה
• פרופ' אברהם שטינברג, הפלה מלאכותית לאור ההלכה, אתר המכון לחקר הרפואה על פי התורה.
• הרב אליעזר מלמד הלכות הפסקת הריון מתוך פניני הלכה
• תבנית:ויקישיבה

הערות שוליים

הערות שוליים

ביאורים