פרשת צו: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת צו היא הפרשה השנייה של ספר ויקרא. ברוב השנים נקראת הפרשה בשבת הגדול.

תוכן הפרשה

לפרשה שני חלקים: החלק הראשון ממשיך את פרשת ויקרא ועוסק בדיני הקרבנות - לאחר שפרשת ויקרא פירטה את תהליך ההקרבה, מפרטת פרשת צו את דיני הבשר לאחר ההקרבה:

• העולה - נשרפת על המזבח כל הלילה, ובבוקר מפונה האפר אל מחוץ למחנה. עורה של העולה מוענק לכהן המקריב אותה.
• המנחה - הכהן קומץ ממנה, ומקריב את הקומץ ואת הלבונה שעל המנחה. שאר המנחה נאכלת לכהנים. בנוסף מצוה ה' את משה על קרבן חדש: מנחת חביתין, שצריך כהן גדול להביא מדי יום. מנחה זו לא נאכלת, אלא מוקטרת כולה על המזבח.
• החטאת - נאכלת בחצר אוהל מועד (ובבית המקדש - לפנים מן הקלעים) על ידי זכרי הכהונה בלבד.
• האשם - כחטאת, נאכל בחצר על ידי הכהנים.
• שלמים - מחולקים לשלמי תודה, הנאכלים ליום ולילה בלבד, וטעונים הבאת ארבעים חלות, ולשלמי נדר או נדבה, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד. הנותר ביום השלישי ישרף באש. את השלמים אוכלים הבעלים - מלבד החזה והשוק, המוענקים לכהן המקריב.
• ציוויים נוספים: איסור אכילת קדשים בטומאה, איסור אכילת חלב ודם.

חלקה השני של הפרשה עוסק בשמונת ימי המילואים, ובתהליך שעברו אהרן ובניו כדי להכשיר אותם לשמש ככהנים בבית המקדש.

מתי נאמרה

אחת השאלות שהפוסקים עוסקים בה היא מתי נאמרה. שכן, בסיום ספר שמות נאמר כי ביום א' ניסן נחנך משכן אוהל מועד והאמור בפרשת צו קדם לחנוכת המשכן.

הרמב"ן סבור שכל המסופר בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" נאמר ונעשה מן היום הראשון למילואים, שהוא כ"ג באדר. מתעורר השאלה לעיל, על הדברים המפורשים : "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּנָה הַשֵּנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן"שמות מ', י"ז, שממנו משמע שהתורה מתארת כבר בספר שמות אירועים מאוחרים מאלה שנזכרו בספר ויקרא ?

יונה בר מעוז, במאמרו מוקדם שהוא מאוחר בדף לפרשת השבוע לפרשת צו ושבת הגדול, תשס"ט, בדף שבועי של אוניברסיאת בר אילן מציג את פתרונו של הרמב"ן לשאלה. כדי לפתור בעיה זאת נאלץ רמב"ן לפרש שם שמפסוק י"ז ועד סוף הפרק מצוינת רק מטרת התהליך שתחילתו בכ"ג באדר, ואין נזכרים שם מעשים שנעשו באותה עת:

"ויהי בחדש הראשון באחד לחדש – על דעת רבותינו (ראו תנח' פקודי יא), הזכיר הכתוב שהוקם המשכן – לעמוד כן באחד לחדש הראשון, כאשר צוה (שמ' מ:ב), ואמר "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (להלן, יח) – לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו, שהוא עשרים ושלשה באדר (ראו ספרי במדבר מד). ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו, ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית: "קח את אהרן", כמו שמפורש בפרשת 'צו' (ח:ב). והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה, כמו שנאמר "וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו" (שם, ט). על כן פירוש "וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם" (להלן כג), "ויעל הנרות" (להלן כה) – כי עשה כן בזמנם, אחרי המשיחה; והנה הם כטעם: לעשות כן (ההדגשה שלי י' ב"מ)".

אם כן, לפי פירושו עלינו להבין שפסוקי סוף ספר שמות אומרים שהקמת המשכן בכ"ג באדר נועדה להסתיים בכל הפעולות שנזכרות שם, ובירידת הענן על האוהל והשכנת כבוד ה' במשכן כפי שאכן אירע לאחר מכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם" (ויק' ט:כג), שכן ירידת הענן בשמות מ:לד היא עתידית לפי דבריו: "ויכס הענן את אהל מועד וגו' – יאמר, כי הענן יכסה (ההדגשה שלי) את האהל מכל צד, והוא מכוסה וטמון בו".