פרשני:בבלי:שבת פא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פא ב

חברותא

בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב  חסדא: מהו להעלותם, את האבנים, אחריו לגג, כשרוצה לפנות שם. האם אין בכך משום טירחא יתירה?  1 

 1.  רש"י. ותוד"ה מהו. הקשו על רש"י דא"כ כדפריך רבינא לקמן מקיסם דמוכח דאפילו במקום כבוד הבריות לא נדחה איסור מוקצה, היה לו להקשות על עצם הדין דסוגיא דלעיל שהתירו לטלטל אבנים של בית הכסא, ולמה שאל רק כאן בדינא דלהעלותם לגג. ולכן פירשו דהאיבעיא היא אם התירו גם באופן כזה שבית הכסא קרוב לביתו על הגג ויכול להכין שם אבנים מערב שבת, והשיב רב חסדא שגם בכה"ג מותר. ועל זה הקשה רבינא מקיסם דאסרו חכמים ליטול מלפניו לפי שהיה יכול להכין מבעוד יום, אבל על עצם הדין של אבני בית הכסא לא הקשה שבדרך כלל היה בית הכסא רחוק בשדה ולא הטריחוהו חכמים להכין שם מבעוד יום וגם אם יכין שמא יקחם אדם אחר, ומתרצת הגמ' שאפילו על הגג אין מקום קבוע לבית הכסא שיוכל להכין מאתמול, שגם שם יש חשש שיקחום בני הבית.
אמר ליה רב חסדא: גדול כבוד הבריות, שדוחה אפילו את איסור לא תעשה שבתורה (כדילפינן בהשבת אבידה. דכתיב "והתעלמת", ללמדך כי יש פעמים שאתה מתעלם מהאבידה, למרות שיש איסור לאו של "לא תוכל להתעלם", מפני כבוד הבריות, וכגון זקן ואינה לפי כבודו לטרוח בהשבתה  2 ).

 2.  הקשה רע"א על רש"י דהביא כאן הילפותא דוהתעלמת דהא באמת כבוד הבריות אינו דוחה לאו דאורייתא בקום ועשה רק בשב ואל תעשה, והכא טלטול מוקצה הוי בקום ועשה, והטעם דמותר משום דמוקצה אינו אלא מדרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות. וא"כ לא שייך כלל הכא דרשא דוהתעלמת.
ולכן נדחה גם איסור טלטול האבנים (אפילו בטירחא יתירה) מפני כבוד הבריות.
ונקט רב חסדא את ההיתר אפילו ביחס לאיסור תורה, על אף שכאן איסור הטלטול הוא רק מדרבנן, לפי שכל איסור דרבנן נסמך על הלאו מהתורה של "לא תסור מכל אשר יורוך".
איתיביה רבינא למרימר: תניא: רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו המוטל על גבי קרקע כדי לחצות בו שיניו, להוציא את הבשר שבין השינים. ולא אמרינן שהקיסם מוקצה הוא.
וחכמים אומרים: לא יטול אלא מן האבוס של בהמה שהוא מוכן, הואיל ועומד לאכילת בהמה. אבל סתם קיסם - מוקצה הוא.
הרי, שלדעת חכמים לא נדחה איסור מוקצה במקום כבוד הבריות, ולא התירו ליטול קיסם מוקצה, ואעפ"י שלפעמים הבשר שבין שיניו נראה מבחוץ ומתגנה על הבריות!?
ומתרצינן: הכי השתא!? אין הדברים דומים:
התם, אדם קובע מקום מראש לסעודתו,, והיה לו להכין שם קיסם מאתמול. ולכן לא התירו חכמים איסור מוקצה.
אבל הכא, וכי אדם קובע לו מקום לבית הכסא?! שלפעמים נמצא שם אדם והוא הולך לבית כסא אחר (שבתי כסאות שלהם היו בשדה והיו של רבים), ואינו יכול להכין אבנים מבעוד יום. הילכך התירו לו איסור מוקצה, מפני כבוד הבריות.
אמר רב הונא: אסור לפנות בשדה ניר, שהיא חרושה ועומדת לזריעה, בשבת.
והוינן בה: מאי טעמא אסרינן לפנות שם?
אילימא משום דוושא, בשדה שאינו שלו, שהוא מזיק לחבירו בכך שהוא דש (דורך) על החרישה ומקלקלה.
אי הכי, אפילו בחול נמי יאסר?
ואלא משום עשבים, הצומחים על האבנים בשדה ניר מחמת הלחלוחית, וכשהוא מקנח באותם אבנים נתלשים העשבים, ואסור לתלוש בשבת דבר ממקום גידולו.
אכתי תיקשי, והאמר ריש לקיש: צרור, רגב אדמה שעלו בו עשבים - מותר לקנח בה, אעפ"י שלפעמים בא לידי תלישת עשבים מהצרור, משום דהוי ליה דבר שאינו מתכוין, והלכה כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר בשבת. והתולש ממנה בכונה בשבת חייב חטאת אעפ"י שלא תלש מהאדמה, כיון שהצרור הוא מקום גידולם של העשבים.
ומתרצינן: אלא, לכך אסור: דילמא נקט צרור מעילאי, ממקום גבשושית בשדה, ושדא לתתאי למקום גומא, ומשוה בכך את פני הקרקע ועושה אותה ראויה לחרישה, ומיחייב משום דרבה.
דאמר רבה: היתה לו גומא וטממה, סתמה בעפר:
אם היה זה בבית - חייב משום בונה, שמתקן בכך את רצפת הבית.
ואם היתה הגומא בשדה - חייב על סתימתה משום חורש, שמתקן את הקרקע לחרישה.
גופא: אמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים - מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת חייב חטאת.
אמר רב פפי: שמע מינה מדריש לקיש, שהתיר לקנח בצרור שעלו בו עשבים, ולא אמרינן שהעשבים יונקים מהקרקע, ובעצם הגבהתו את הצרור הוא עוקר דבר מגידולו, כי האי פרפיסא, עציץ נקוב שזרעו בו - שרי לטלטולי בשבת, ואין בזה משום תולש.
מתקיף לה רב כהנא: אם אמרו שמותר לצורך קינוח, יאמרו נמי מותר לטלטולי שלא לצורך?! והרי אפשר שהדבר אסור מדרבנן, ורק לצורך קינוח התירו.
אמר אביי: פרפיסא, הואיל ואתא לידן,, לימא ביה מילתא:
היה עציץ נקוב, הנחשב כיונק מהקרקע, מונח על גבי קרקע, והרימו מהקרקע, והניחו על גבי יתידות - מיחייב משום תולש מדרבנן, דמיחזי כתולש, כיון שאינו נהנה עוד מריח הקרקע.
אבל מדאורייתא לא חשיב תולש, לפי שהוא עדיין מחובר לקרקע.  3  (שהרי ריש לקיש התיר בצרור משום כבוד הבריות, ואם היה בו חיוב סקילה וכרת מדאורייתא, לא היו מתירים חכמים).

 3.  אבל אם הפסיק לגמרי את היניקה מהקרקע כגון שהניח בגד או עצים בין העציץ לקרקע, חייב משום תולש מדאורייתא, הגהות אשר"י.
היה מונח העציץ על גבי יתידות, והניחו על גבי קרקע - חייב משום נוטע (מדרבנן).
אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת.
והוינן בה: מאי טעמא? אילימא משום סכנה, שלא ינתק את שיני הכרכשתא, אם כן אפילו בחול נמי אסור?
ואלא משום כשפים. שהמקנח בחרס אפשר לעשות לו כשפים, כדלקמן. אם כן, אפילו בחול נמי לא?
ואלא משום השרת נימין שמשיר את השיער מתוך שהוא מחודד.
ואמאי אסור? הא דבר שאינו מתכוין הוא, ורבי יוחנן סבר דדבר שאינו מתכוין מותר? (כמבואר לקמן)!?  4 

 4.  ואע"ג דגם רבא סבר דדבר שאינו מתכוין מותר ולעיל בע"א אמר דאסור למשמש בצרור בשבת משום השרת נימין, יש לחלק דהתם בצרור הוי פסיק רישיה. תוד"ה אסור. בע"א (עפ"י מהר"ם, ומהרש"א מפרש דתוס' מחלקים בין קינוח דהכא למשמוש דהתם דהוי פסיק רישיה).
אמר להו רב נתן בר אושעיא: גברא רבה כרבי יוחנן אמר מילתא, נימא בה טעמא:
לא מיבעיא בחול דאסור לקנח בחרס, משום כשפים או משום סכנה, אבל בשבת, הואיל ואיכא תורת כלי עליו, על החרס, שהוא ראוי לשימוש, כגון לאסוף בו גחלים, אימא שפיר דמי, שמוטב שיקנח בו מאשר בצרור שהוא מוקצה - קמשמע לן רבי יוחנן שאפילו בשבת לא יקנח בו, משום כשפים או משום סכנה.
רבא מתני לה להא דרבי יוחנן שטעמו הוא משום השרת נימין. וקשיא ליה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן -
מי אמר רבי יוחנן אסור לקנח חרס בשבת, אלמא סבר דבר שאין מתכוין אסור.
והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן בסתם משנה: נזיר חופף, מחליק שערו, ומפספס מפריד שערותיו זו מזו. ואף שיתכן שעל ידי כן יתלש משערו, והרי נזיר אסור בגילוח שערו. אלא, הוי דבר שאינו מתכוין, ומותר. אבל לא סורק במסרק, דודאי יתלש שיער והוי פסיק רישא, שאסור אפילו באינו מתכוין.
הרי שנינו בסתם משנה דדבר שאינו מתכוין מותר. וכיצד אמר רבי יוחנן דדבר שאינו מתכוין אסור?
ומסקינן: אלא מחוורתא כדרב נתן בר אושעיא, שרבי יוחנן אסר משום כשפים או סכנה.
ומבארינן: מאי כשפים יש בקינוח ע"י חרס?
כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא בספינה.
אמרה להו ההיא מטרוניתא אשה נכבדה (גויה): אותבן בהדייכו הושיבונו עמהם בספינה, ולא אותבוה לא הסכימו לכך.
אמרה איהי מילתא לחש של כישוף. אסרתה לארבא ונעצרה הספינה.
אמרו אינהו רב חסדא ורבה בר רב הונא מילתא, שם של טהרה. שריוהא, התירו את הספינה מהכישוף, שתוכל לנוע.

דרשני המקוצר