פרשני:בבלי:שבת קלג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קלג א

חברותא

ואמרינן: הא דפליגי רבא ורב ספרא, אי מילה בזמנה דוחה צרעת, נפקא לן מקל וחומר, פלוגתא  דתנאי היא.
דתניא: כתיב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". "בשר", יתורא הוא, והיה לו לכתוב: "ימול ערלתו", וקא אתי לדרשא, שאף על פי שיש שם, במקום המילה, בהרת, שהיא נגע צרעת שאסור לקצצו, ימול. דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אינו צריך לדרשה. שהרי אם שבת שהיא חמורה, שעונשה בסקילה, מילה דוחה אותה. צרעת, שאיסורה הוא רק "איסור עשה" של "השמר בנגע הצרעת" - לא כל שכן שמצות מילה תהא דוחה אותה? אמר מר: הא דאמרינן: "בשר", אף על פי שיש שם בהרת ימול, דברי רבי יאשיה.
והוינן בה: הא, למה לי קרא? הרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר.  1 

 1.  תמוה, הרי הוא מכוין לגופה של קציצה, אלא שאינו מתכוין בקציצתו לעבור על האיסור אלא כדי לקיים מצות מילה, ואמאי הוי דבר שאין מתכוין? והיה נראה לומר, שאיסור קציצת הבהרת הוא כדי "לשמור - כאשר יורו הכהנים", והיינו, שהאיסור אינו עצם המעשה של קציצת הנגע, אלא הוא החיוב שלא יטהר המנוגע את עצמו בהסרת הנגע, אלא יטהר על ידי טהרת הכהן, שיטהרנו מנגעו, ועל זה הקפידה התורה. ואם כן כשאינו מתכוין בקציצתו כדי לטהרו אלא רק להסרת הנגע גרידא, אין לאסור. רשב"א.
אמר אביי: לא נצרכה קרא, אלא לשיטת רבי יהודה. דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.  2 

 2.  באגלי טל (מלאכת חורש סק"ב אות ו') הקשה: הרי באופן דלא אפשר ולא מכוין, מותר אפילו לרבי יהודה, ואביי גופיה אמר בפסחים (כה ב) דכהאי גונא שרי?
רבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, נמי הכא בעינן קרא להתיר מילה בצרעת, שהרי מודה רבי שמעון בעשיה שהיא "פסיק רישיה ולא ימות" (פעולה שהתוצאה היא נגררת בהכרח, הרי היא כפעולה בכונה).
ותמהינן: וכי אביי לית ליה האי סברא?
והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שאסור?
ומבארינן: בתר דשמעה לה מרבא, סברה, קבלה ממנו.
איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא.
כתיב: "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולע שו ת". ודרשינן: "לעשות", לחתוך את הנגע במתכוין, אי אתה עושה. אבל אתה עושה אותו שלא במתכוון, כגון: בסיב. שאין אדם שיש לו נגע ברגל צריך להמנע מלדחוק את הסיב שהוא קושר בו את מנעלו שעל גבי רגלו, למרות שעל ידי דחיקת הסיב ישתפשף הנגע ויקצץ. וכן רשאי לישא משאות במוט שעל גבי כתיפו, והחיכוך של המוט יסיר את הנגע. ואם עברה הבהרת בכך, עברה, ואין בכך כלום (ולכן כתוב "לעשות", שרשאי לעשות מלאכתו).
ופרכינן: והא למה לי קרא להתירו? הרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר.
אמר אביי: לא נצרכה אלא לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור.
ורבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
ותמהינן: וכי אביי לית ליה האי סברא דפסיק רישא שאסור?
והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות?
ומשנינן: לבתר דשמעה אביי מרבא, סברה, קבלה.
ומבארינן השתא למאי דסלקא דעתן דאביי אליבא דרבי שמעון שהוא חולק אף בעשיה שהיא "פסיק רישיה": אם כן, האי יתורא דקרא "בשר" - מאי עביד ליה?
אמר רב עמרם: איצטריך קרא, באיש ולא בתינוק, שאומר למוהל שמל אותו כי לקוץ בהרתו הוא מתכוין במילתו, כדי להיטהר מהנגע. ועל אף שאין הוא עצמו חותך את הנגע אלא המוהל, הדבר אסור לו, שעובר בכך משום השמר בנגע הצרעת, וממילא אסור למוהל למול כדי שלא להכשילו.
והוינן בה: תינח מילת אדם גדול, שכונתו להיטהר אוסרת את מעשה המילה.
קטן שאין בו דעת והמוהל אינו מתכון לטהרו - מאי איכא למימר?
ומבארינן: אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן הבא למול את בנו כי לקוץ בהרת דבנו כדי לטהרו הוא קא מתכוין (והיינו, שלאבי הבן, החפץ בטובת בנו, נוח בטהרתו, והרי הוא כמתכוון לטהרו, אפילו לא אומר זאת במפורש. ריטב"א).
ומקשינן: ואי איכא אדם אחר שאינו חושש לטהרו, ליעבד אחר? שהרי אתה יכול לקיים את העשה ללא עקירת הלאו.
(מלשונו של רש"י משמע שאין לו לאב להיות נוכח כלל בשעת המילה, כי כוונתו של האב היא גם לטהרתו, ונוכחותו במקום המילה עם כוונתו לטהר, גורמת כי מעשה המילה יוגדר כמעשה טהרה לפי שהמוהל מקיים את שליחותו של האב, שהוא המצווה למול את בנו).
דהא אמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו, יבוא עשה וידחה לא תעשה.  3 

 3.  בפירוש רב ניסים גאון הקשה הרי "לאו" הוא חמור מ"עשה", ומדוע אם כן אומרים ש"עשה" הוא עדיף על "לא תעשה" ודוחה אותו? וביאר: אמנם הלאו חמור יותר, אולם הציווי ניתן בתנאי שאינו סותר לעשה, ובמקום עשה הוא לא נאמר כלל. והרמב"ן בפירוש התורה (פרשת יתרו, על הפסוק זכור את יום השבת) ביאר ש"עשה" גדול מ"לאו", משום שעשה הוא עבודת ה' מ"אהבה". ואילו לא תעשה הינו "יראה", ואהבה גדולה מיראה. ולכן עשה דוחה לא תעשה, אולם לענין עונש, התביעה על האדם גדולה יותר על אי קיום לא תעשה.
ומשנינן: הכא איירי דליכא אדם אחר.
אמר מר: יום טוב אינה דוחה אלא מילה שהיא בזמנה בלבד. והוינן בה: מנא הני מילי?
אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא "לא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו".
האי "בוקר" תניינא יתירא הוא, שאין תלמוד, צורך, לומר "עד בקר" (השני בפסוק). מה תלמוד לומר "עד בקר"? בא הכתוב ליתן לו, לפסח, בקר שני לשריפתו. והכי פירושא דקרא "והנותר ממנו עד בקר" של יום טוב ראשון, בבקר שני תשרפהו.
מכאן שעשיה של חול אסורה ביום טוב. והוא הדין למילה שלא בזמנה שאסורה ביום טוב.
אביי אמר: אמר קרא "עולת שבת בשבתו". ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב. וכשם שאין אברי תמיד של ערב יום טוב קרבים ביום טוב, הוא הדין למילה שלא בזמנה.
רבא אמר: אמר קרא "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ודרשינן: "הוא" האוכל עצמו, יעשה ביום טוב, ולא מכשירין של אוכל נפש (כהכנת הסכין והשפוד) נעשים ביום טוב.
רב אשי אמר: "שבתון", עשה הוא. והוה ליה איסור מלאכה ביום טוב, עשה ולא תעשה. ואין עשה של מילה שלא בזמנה, דוחה לא תעשה ועשה. אבל מילה בזמנה איתרבי מדכתיב "ביום", ואפילו בשבת.
שנינו במשנה: כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת.
אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כדברי רבי עקי בא.
ותנן נמי גבי קרבן פסח, כי האי גוונא:
כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת. כגון הבאת הקרבן מחוץ לתחום, או חתיכת יבלתו, אינה דוחה את השבת. שחיטה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת, דוחה את השבת.
ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי עקי בא.
ומבארינן: צריכה רב יהודה אמר רב לאשמועינן גם גבי מילה וגם גבי פסח שאין מכשירין דוחין שבת.
דאי אשמעינן רק גבי מילה, הוה אמינא: התם דוקא הוא דמכשירין דאפשר לעשות מאתמול לא דחו שבת, משום דליכא כרת. שהרי האב אינו מחוייב כרת על אי קיום מצות מילת בנו. ואילו הקטן עצמו לאו בר עונשין הוא.
אבל פסח, דאיכא עונש כרת בביטולו, אימא לידחו שבת, קא משמע לן.
ואי אשמעינן רק גבי פסח, הוה אמינא, דמכשירי מצות הקרבת קרבן פסח לא דחו משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות.
אבל מילה, דנכרתו עליה י"ג בריתות, אימא לידחו מכשיריה שבת, הילכך צריכא רב יהודה אמר רב להשמיענו שאינם דוחים שבת.
מתניתין:
עושין כל צרכי מילה בשבת:
מוהלין - מלים וחותכים את הערלה.
ופורעין - מקלפים ומסירים את העור הדק המכסה את ראש הגיד.
ומוצצין - את הדם, אף שהוא עשיית חבורה, שהדם יוצא מכח המציצה (רש"י).
ונותנין עליה אספלנית, תחבושת, וכמון, מין צמח שמועיל לרפואה.
וצריך לכתוש את הכמון מערב שבת. ואם לא שחק אותו מערב שבת, לועס בשיניו,, כדי לשנות מדרכו בימות החול.  4  ונותן על מקום המילה.

 4.  במגן אברהם (סימן שכ"א ס"ק י"ב) הוכיח מכאן שאף לעיסה בשיניים היא מלאכה אלא שנעשית בשינוי. ועיין באגלי טל (טוחן ס"ק כ"ז) שהוכיח מהסוגיה שאסור לטחון לאלתר, אלא רק לצורך אכילה. שהרי כאן שוחק ונותן תיכף על גבי המילה. וזה שלא כשיטת הברכי יוסף שכתב שטוחן לאלתר מותר גם בדבר שאינו לאכילה.
רגילים היו לערב  5  יין ושמן וליתנם על מקום המילה לרפואה.

 5.  רש"י דקדק בלשונו שכתב: שהיו טורפין יין ושמן בקערה כדרך שטורפין ביצים בקערה, ללמדינו שדוקא בכהאי גונא לטרוף ולערב יפה יפה אסור, אבל בלא ערב כל כך שרי. תורע"א.
אם לא טרף, עירב יין ושמן מערב שבת, אסור לו לטרוף בשבת.  6  אלא ינתן זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו, על מקום המילה.  7 

 6.  וטעם האיסור משום גזירת שחיקת סממנים. תפארת ישראל.   7.  ועוד יש לבאר: שיתנם בקערה זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו, ולא יערבם בידים, ואם נתערבו נתערבו. משנה ברורה סי' של"א ס"ק כ"ו על פי המאירי.
ואין עושין לה - למילה, חלוק, חתיכת בגד נקובה שמלבישים על ראש הגיד וקושרים שם כדי שלא יחזור העור ויכסה את הגיד. ואסור לכתחילה לעשותו בשבת.
ואם לא התקין, הזמין, מערב שבת, כורך על אצבעו כדרך מלבוש כדי לשנות מדרך הוצאה בחול.  8  ומביא למקום המילה, ואפילו מחצר אחרת, אף שלא נשתתפו החצרות יחד. אבל דרך רשות הרבים אסור.  9  (שו"ע סי' של"א סעיף ח' ומג"א שם).

 8.  ברש"ש הקשה על לשון רש"י שכתב: "דרך מלבוש לשנותו", הרי "דרך מלבוש" אין בו איסור כלל. ומה שכתב "לשנותו" הרי הוא איסור דרבנן, ואם כן הוי תרתי דסתרי? וכתב שאולי אף דרך מלבוש אסור דהוי כהערמה.   9.  בתוספות רע"א הקשה, מדוע לא נתיר הוצאה בשינוי דרך רשות הרבים. ומאי שנא מלועס בשיניו דהוי טחינה כלאחר יד, ומותר? ועיין ברש"ש מה שתירץ.

דרשני המקוצר