פרשני:בבלי:מנחות יט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות יט א

חברותא

"בני אהרן  הכהנים" מקרא זה נדרש לפניו ולאחריו דהיינו שגם "ויצק" שכתוב לפניו, וגם "וקמץ" הכתוב אחריו, ייעשו על ידי כהנים.
והוינן בה: וכי סבר רבי שמעון "מקרא נדרש לפניו ולאחריו"?
והתניא: כתוב "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח" ודרשינן: "באצבעו - ולקח" שהמילה "באצבעו" הולכת על מה שכתוב בתחילת הפסוק "ולקח", והרי זה מלמד שלא תהא קבלה של הדם (שזוהי משמעות של "ולקח") אלא בימין דהיינו "באצבעו", שכל מקום שנאמר "אצבע" אינו אלא ימין.
עוד דרשינן: "באצבעו - ונתן" שמילה "באצבעו" הולכת על מה שכתוב לאחריה "ונתן" והרי זה מלמד שלא תהא נתינה על קרנות המזבח אלא בימין.
אמר רבי שמעון: וכי נאמרה "יד" דהיינו "אצבע" בקבלה? דהאי "באצבעו" קאי א"ונתן" ולא א"ולקח". והואיל ולא נאמרה "יד" בקבלה, לפיכך קיבל בשמאל כשר.
ולבאר סברת מחלוקתם אמר אביי: ב"מקרא נדרש לפניו ולאחריו" קא מיפלגי רבנן ורבי שמעון, שלפי רבנן דורשים "באצבעו" גם לפניו דהיינו על "ולקח", ורבי שמעון סבר לאחריו נדרש דהיינו על "ונתן", ולפניו על "ולקח" אין נדרש.
ואם כן, שרבי שמעון לא סבר מקרא נדרש לפניו, מדוע הוא סובר שיציקה בזר פסולה?
ומתרצינן: אלא רבי שמעון לא סובר מקרא נדרש לפניו, וביציקה הפסולה בזר היינו טעמא דרבי שמעון: משום שכתוב "והביאה אל בני אהרן הכהנים" ודורשים: וי"ו שבמילה "והביאה" מוסיף על ענין ראשון שהוא "ויצק" שכתוב למעלה ממנו, לומר שגם היציקה נעשית על ידי כהן  25 .

 25.  הקשה בטהרת הקדש שעדיין יקשה דרבנן אדרבנן, שהרי רבנן דרבי שמעון בבריתא סוברים שמקרא נדרש לפניו ולאחריו, ואם כן במשנה היה להם גם כן לדרוש המקרא לפניו ולהצריך כהן ביציקה, ותירץ שזה היה פשוט להגמרא שאין מקום להקשות על איזה דרשה למה לא דורשים כן, ורק כשמצאנו שתנא אחד דורש באופן מסוים, בזה יש להקשות ולבאר מדוע התנא השני לא דרש גם כן כך, ומשום כך אחר שהסיקה הגמרא שר"ש לא דרש להצריך כהונה ביציקה ממקרא נדרש לפניו, אין להקשות על רבנן למה לא דרשו הם כך.
ומקשינן: וסבר רבי שמעון וי"ו מוסיף על ענין ראשון? אלא מעתה זה שכתוב "ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם" ומזה שהמילה "הכהנים" מתייחסת למה שכתוב אחריה "והקריבו", דהיינו קבלת הדם, לומדים שרק מקבלה ואילך מצות כהונה - מלמד על שחיטה שכשירה בזר!
ואי אמרת שלרבי שמעון סבירא ליה וי"ו מוסיף על ענין ראשון אם כן נאמר ש - וי"ו של "והקריבו" מוסיף על "ושחט" ושחיטה - הכי נמי בזר תהא פסולה?! והרי הלכה פסוקה היא שחיטה כשירה בזר.
ומתרצינן: שאני התם דאמר קרא "וסמך - ושחט" הקישן הכתוב לומר: מה סמיכה בזרים שהרי הבעלים סומכים ידיהם אף שחיטה בזרים.
ומקשינן: אי הכי שדורשים "וסמך ושחט", נדרוש גם לדין: מה סמיכה בבעלים, אף שחיטה בבעלים דוקא?
ומתרצינן: ההוא שצריך שחיטה בבעלים דוקא, לא מצית אמרת, דקל וחומר הוא ומה זריקה דעיקר כפרה היא לא בעיא בעלים, שהרי הכהנים עושים את הזריקה, שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כל שכן שלא צריך שתיעשה על ידי הבעלים דוקא  26 .

 26.  הקשה העולת שלמה והרי יש לומר סמיכה תוכיח שאינה עיקר כפרה, כמבואר בזבחים (ו א), והצריך הכתוב שיהיה בבעלים דוקא, ותירץ שיש לומר מה שצריך בסמיכה בעלים, משום הוידוי הוא שאי אפשר אלא בו, אולם עדיין הוקשה לו לדעת הרמב"ם (מעשה הקרבנות ג טו) שלא היה וידוי בשלמים.
וכי תימא אין דנין שחיטה שאפשר שתיעשה על ידי בעלים מזריקה שאי אפשר בבעלים, שהרי הכהנים זורקים את הדם, ועדיין נלמד שחיטה מסמיכה דדוקא בעלים?  27 

 27.  הקשה העולת שלמה הרי מוכח לקמן (עד א) שגם כשבעל הקרבן הוא כהן, יכול כהן אחר לזרוק את דמו, שמשום כך צריך פסוק לומר שיכול הכהן בעל הקרבן להקריב את קרבנו אע"פ שאינו במשמר שלו, ואם כן מוכח מן הפסוק שלא נאמר דין בעלים בזריקה כלל אפילו במקום שאפשר, עיי"ש מה שכתב בזה, ואולי יש לומר שמאחר וכשהבעלים ישראל הרי אי אפשר שהזריקה תהיה בבעלים, משום כך לא נאמר כלל דין בעלים בזריקה, ומכל מקום זה קרוי "אי אפשר" ואין למדים ממנו.
ומתרצינן: ממה שגלי רחמנא ביום הכפורים גבי שחיטת פרו של אהרן שצריך בעלים דוקא שכתוב "ושחט את פר החטאת אשר לו" יש ללמוד מזה מכלל דשחיטה בעלמא בשאר קרבנות לא בעינן בעלים!  28 

 28.  הקשה הטהרת הקדש הלא גם אם לומדים מסמיכה להצריך בעלים, לא היה בזה עיכוב, מאחר ולא שנה עליו לעכב, ואם כן נאמר שביוהכ"פ נתחדש עיכוב שיהיה השחיטה בבעלים דוקא, וכמו שכתבו התוס' כאן לדעת רבי שמעון, אבל למצוה גם בשחיטת שאר קרבנות צריך בעלים, והחשק שלמה כתב לחדש שבאמת קרבן יחיד לכתחילה דינו בבעלים, והלימוד מפרו של אהרן הוא רק שאינו מעכב בשאר קרבנות, עיי"ש.
אמר רב: כל מקום שנאמר "תורה" ו"חוקה" אינו אלא לעכב!
קא סלקא דעתין תרתי שיהיה כתוב שניהם בעיא הצריך רב כדי שנלמד מזה שמעכב, כדכתיב "זאת חוקת התורה", אבל אם כתוב רק "תורה" או "חוקה" בלבד אינו מעכב.
והוינן בה: והרי נזיר דלא כתיבא ביה אלא "תורה" שכתוב "על תורת נזרו" ואמר רב: תנופה בנזיר מעכבא, ואף על פי שבשאר קרבנות הטעונים תנופה, אין התנופה מעכבת. ועל כרחך משום שבנזיר כתיב "תורה", ואפילו שלא כתוב "חוקה"?
ומשנינן: שאני התם, כיון דכתיב "כן יעשה על תורת נזרו" כמאן דכתיבא בהו "חוקה" דמי! ולעולם צריך גם "תורה" וגם "חוקה" לעיכובא.
ומקשינן: הרי תודה דלא כתיבא ביה אלא "תורה" שכתוב "וזאת תורת וגו' אם על תודה יקריבנו", ותנן: ארבעה מינים של לחמים שבאים עם קרבן תודה מעכבין זה את זה שאם חסר מין אחד אינו יכול להביא את האחרים, הרי שמ"תורה" לבד לומדים שזה מעכב, וקשה לרב שמצריך שניהם?
ומשנינן: שאני תודה דאיתקש לנזיר דכתיב "על זבח תודת שלמיו" ואמר מר: "שלמיו" מיותר הוא לרבות שלמי נזיר שדינו כתודה, הרי הוקשו תודה ונזיר בפסוק, וכשם שנזיר כתוב בו עיכובא, כדאמרן לעיל, הוא הדין תודה.
ותו פרכינן: והרי מצורע, דלא כתיב ביה אלא "תורה", שכתוב "וזאת תהיה תורת המצורע", ותנן: ארבעה מינין שבמצורע שהם עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים - הבאים לטהרת המצורע, מעכבין זה את זה?!
ומשנינן: שאני התם, כיון דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע", כמאן דכתיב ביה "חוקה" דמי! ד"תהיה" משמע עיכובא.
ותו פרכינן: והרי יום הכפורים, דלא כתיב ביה אלא "חוקה", שכתוב "והיתה לכם לחוקת עולם", ותנן: שני שעירי יום הכפורים שמגרילין עליהם אחד לה' ואחד לעזאזל מעכבין זה את זה?
ומשנינן: אלא כך כוונת רב לומר: כל מקום שנאמר או "תורה" או "חוקה" אינו אלא לעכב.
ומקשינן: והרי שאר כל הקרבנות דכתיב בהו "תורה" שכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה" וגו', ויש בהם דברים שלא מעכבי?
ומתרצינן: אם כתוב "תורה" בעיא צריך שיהא כתוב גם "חוקה" כדי שנלמד לעיכובא, ו (אבל) "חוקה" לא בעיא "תורה", אלא מ"חוקה" לבד לומדים עיכובא.
ומקשינן: והא "תורה" ו"חוקה" קא אמר רב, ומשמע ששניהם שוים?
ומתרצינן: הכי קאמר רב: אף על גב דכתיב "תורה", אי כתיבא "חוקה" אין הרי זה מעכב, ואי לא - לא מעכב!
ומקשינן: והרי מנחה דכתיב בה "חוקה" שכתוב "כל זכר בבני אהרן יאכלנה, חק עולם", ואמר רב: כל מקום כל דין שהחזיר (מלשון חזרה) הכתוב בפרשת צו בתורת מנחה מה שכבר אמור בפרשת ויקרא אינו אלא לעכב! ומשמע מזה: החזיר אין, לא החזיר לא מעכב במנחה, ואף על פי שכתוב במנחה "חוקה"?
ומתרצינן: שאני התם, דכי כתיבא "חוקה" במנחה אאכילה כתיבא שנאמר "כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם" וכיון שהאכילה אינה מעכבת, על כרחך מה שכתוב "חוקה" במנחה, אין משמעותה לעיכוב.
ומקשינן: והרי לחם הפנים, דכי כתיבא בו "חוקה" אאכילה כתיבא, שכתוב "ואכלוה במקום קדוש וגו' חק עולם" וגו', ואפילו הכי תנן: שני סדרים של לחם הפנים, שש חלות לכל אחד, מעכבין זה את זה. שני בזיכין של לבונה הנתונים על שני הסדרים מעכבין זה את זה. הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה?!
ומתרצינן: אלא כל היכא דכתיבא "חוקה", אף על גב שאינה כתובה אלא אאכילה אמרינן אכולא מילתא כתיבא ולומדים מזה עיכובא. ומכל מקום לא קשה ממנחה למה לא אומרים בה שזה לעיכוב מזה שכתוב "חוקה", דשאני התם במנחה דאמר קרא "מגרשה ומשמנה" ומהייתור של ה - ה"א, שהיה יכול לכתוב "מגרש ומשמן", לומדים לענין שאם חסר כל שהוא מגרשה ומשמנה - פסול, וכיון שהוצרך לכתוב עיכובא לדין זה,

דרשני המקוצר