פרשני:בבלי:מנחות מג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות מג ב

חברותא

ומקשינן: ורבנן, החולקים על רבי שמעון, וסוברים שאף לילה זמן ציצית הוא והיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות,  האי פסוק "אשר תכסה בה", שדרש רבי שמעון לרבות כסות סומא, מאי עבדי ליה? שהרי לרבות כסות סומא אינם צריכים דרשא, כיון שרבנן אף בכסות לילה מחייבים בציצית, כל שכן שכסות סומא, שישנה בראיה אצל אחרים, חייבת בציצית?  37 

 37.  בגליון מהרש"א ציין שער המלך (ציצית ג) שתמה מכאן על רש"י בסוכה (יא א ד"ה לפרזומא) שכתב שרבנן דרשו מוראיתם אותו לפטור כסות סומא ואם כן מה קושיית הגמרא? ובנמוקי הגרי"ב ציין שכך כתבו גם התוס' בשבת (קלא א ד"ה ושוין) וכן הרא"ש בהלכות תפילין (סימן טז) הובא בבית יוסף (לח) כתב שסומא פטור מציצית מדרשא זו, וראה מעדני יום טוב שם (אות י). וכתב שצריך לומר שהיה להם גירסא שרבנן דרשו פרט לסומא אי נמי לכדתניא וכו'. והשו"ע פסק (יז א) שסומא חייב בציצית ובמשנה ברורה (שם א) כתב שיברך עליה.
ומשנינן: רבנן מיבעי להו לדרוש פסוק זה לכדתניא: כתיב בציצית "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", ודרשינן "ארבע כנפות", ולא שלש, שטלית בעלת שלש כנפות, פטורה מן הציצית.
אתה אומר לדרוש למעט ארבע ולא שלש, או אינו בא למעט אלא ארבע ולא חמש, שטלית בעלת חמש כנפות פטורה מן הציצית?
כשהוא אומר בהמשך הפסוק "אשר תכסה בה", בא לרבות טלית בת חמש כנפות שחייבת בציצית. ואם כן, הרי בעלת חמש אמור, ובהכרח מה אני מקיים במיעוט מ"על ארבע כנפות"? - טליות בת ארבע כנפות חייבת בציצית, ולא טלית בעלת שלש כנפות.
ומקשינן: מה ראית לרבות בעלת חמש שחייבת בציצית ולהוציא בעלת שלש לפוטרה מן הציצית? נדרוש להיפך, שהפסוק "אשר תכסה בה" מרבה בעלת שלש, והפסוק "על ארבע" ממעט בעלת חמש?
ומשנינן: מרבה אני בעלת חמש לחייבה בציצית ולא בעלת שלש, משום שיש בכלל חמש ארבע,  38  ומוציא אני בעלת שלש, שאין בכלל שלש ארבע.

 38.  לעיל בגמרא (לז ב) מבואר שנחלקו חכמים ורבי ישמעאל בטלית בעלת חמש אם יטיל בה חמש ציציות או ארבע. והרמב"ם (ג ג) פסק שיתן בה ארבע ציציות ולמד כן מהטעם של הגמרא כאן, שהסיבה שמחייבים בעלת חמש כיון שיש בכללה ארבע ולכן החיוב רק על ארבע. והרא"ש (סימן ג) הביא ספרי שדרשו מ"ארבע כנפות" לפטור בעלת חמש, ופירש שכונת הדרשא בספרי לפטור את הכנף הנוסף. והרמב"ם הוסיף שיעשה את הציציות בכנפיים המרוחקות ביותר והכס"מ כתב שהיא סברת הרמב"ם. והט"ז (י ב) פירש ש"כנפות" בתורה הם הקצוות הניכרות ביותר וראה אור שמח שכתב מקור לסברא זו מגמרא. והמשנה ברורה (י ה) מביא יש אומרים שאם עשה בארבע הכנפות שאינם המרוחקות פסולה הציצית מדאורייתא, וכתב עוד (שם ג) שלא ילבש לכתחילה טלית בעלת חמש כנפות.
ומקשינן: ורבי שמעון, שדורש את הפסוק "אשר תכסה בה" לרבות כסות סומא, מהיכן דרש שבעלת חמש חייבת בציצית? ומשנינן: רבי שמעון מתיבת "אשר"
האמורה בפסוק "אשר תכסה בה", נפקא ליה, ומתיבות "תכסה בה" יליף לכסות סומא.
ורבנן, שדרשו לחייב בעלת חמש מאשר תכסה בה, ולא דרשו מתיבת "אשר", כי המילה "אשר" לא משמע להו שהיא באה לדרשה.
ומקשינן: ורבנן, האי "וראיתם אותו" שדרש רבי שמעון למעט כסות לילה, מאי עבדי ליה, שהרי הם סוברים שלילה זמן ציצית, ונשים חייבות בציצית?
ומשנינן: מיבעי להו לכדתניא: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". ראה מצוה זו וזכור על ידה מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו, זו קריאת שמע, שזמן קריאת שמע הוא משעה שיש די אור המאפשר להכיר בין גווני הציצית.
כדתנן בברכות, מאימתי קורין את שמע בשחרית? - משיכיר בין תכלת שבציצית ללבן שבה.  39 

 39.  התוס' כתבו שזו אסמכתא בעלמא כיון שקריאת שמע דרבנן. ותמה הקרן אורה שרק אמורא יחיד סובר כך רב יהודה, ולכולי עלמא קריאת שמע דאורייתא? ותירץ שכונתם לרב יהודה לעיל (מג א) שסובר שלילה זמן ציצית, ולדבריו תירוץ זה בגמרא הוא אסמכתא. והשאגת אריה (סימן א) תמה הרי מפורש בגמרא שזו דרשא גמורה ולכן חייבו חכמים כסות לילה? ותירץ שבאמת גם מי שסובר קריאת שמע דרבנן היינו קריאת פרשה זו, אבל גם הוא מודה יש מצוה מדאורייתא ללמוד תורה בזמן שכיבה וזמן קימה כמבואר בנדרים (ח א) שמושבע ועומד מהר סיני ללמוד תורה שחרית וערבית, וחכמים קבעו חיוב על פרשה זו דוקא. וכונת התוס' שנקטה הברייתא "קריאת שמע" לאסמכתא כיון שהיא מדרבנן, ועיקר הדרשא מהתורה היא על מצות תלמוד תורה בשחרית. (והמהרש"א פירש שדרשו כך על קריאת שמע דוקא, שהיא כ"כל מצות ה"' שהיא אמונה וקבלת עול מצוות כדרך שאמרו חכמים בא חבקוק והעמידן על אחת אמונה).
ותניא אידך, "וראיתם אותו וזכרתם". ראה מצוה זו ציצית וזכור על ידה מצוה אחרת הסמוכה לה בתורה, ואיזו זו, זו מצות כלאים, דכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו". וסמוך לה "גדילים תעשה לך".  40 

 40.  השפת אמת פירש שיזכור על ידי שצריך לבדוק את התכלת שאינו קלא אילן. והמשך חכמה (במדבר טו לח) פירש שדרשו כעין דרשת הגמרא בביצה (טו ב) שדרשה זכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו, כשחל ערב יום טוב בשבת והכנת יום טוב משכח את השבת, זכרהו על ידי עירוב תבשילין, וכמו כן דרשו כאן שתזכור מצות כלאים על ידי מצות ציצית שהיא גורמת לשכחה שהרי הותר כלאים בציצית, ולכן סמכו לה לאו דכלאים להזכירו.
תניא אידך, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'." כיון שנתחייב אדם במצוה זו כשהאיר היום נתחייב בכל המצוות כולן, שרוב המצוות נהגות ביום.  41 

 41.  בספר אמת ליעקב (הגר"י קמינצקי) על התורה (במדבר טו מא) הקשה הרי זמן כל מצוות היום הוא מעלות השחר כדתנן במגילה (כא), וזמן ציצית משיכיר בין תכלת ללבן הוא זמן מאוחר יותר כמו שכתבו תוס' בברכות (ח ב ד"ה לא), ובגמרא כאן משמע שזמן חיובם אחד? ותירץ שישנם שני זמנים המחלקים בין יום ולילה עלות השחר והנץ החמה. והדרשא מציצית היא, כיון שזמנה משיכיר בין תכלת ללבן הוא קודם נץ החמה, אם כן למדנו שתחילת היום ביחס למצוות הוא עלות השחר כיון שאין זמן אחר לחלק בין היום והלילה. והזמן של ציצית אינו תלוי ביום ולילה אלא בראיה.
וברייתא זו, כרבי שמעון היא, דאמר ציצית מצות עשה שהזמן גרמא היא, ואין חיובה אלא ביום, ואילו לרבנן אין זמנה של ציצית משהאיר היום, שאף בלילה זמנה.
תניא אידך, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'." שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן, כדכתיב "את כל מצוות ה'". וכן  42  מצוה זו בגימטריא היא תרי"ג, כמנין כל המצוות, שציצית בגימטריא ת"ר, הוסף עליהם חמשה קשרים שבציצית ושמונה חוטים, הרי כאן תרי"ג.  43 

 42.  לשון רש"י "ועוד" שציצית בגמטריא וכו'. והטור (כד) העתיק את לשונו והשמיט "ועוד", וכתב הבית יוסף שהשמיט בלא כונה והם שני טעמים שונים. אבל הב"ח כתב שהטור סובר שהגמטריא אינה סיבה שתהא מצות ציצית "שקולה" כנגד כל המצוות שאין זה מוסיף חשיבות למצוה, ולכן פירש שחשיבות המצוה היא משום שעל ידה יזכור ויקיים את כל המצוות. והסיבה שעל ידה יזכור המצוות היא משום שציצית עולה בגמטריה תריג.   43.  התוס' לעיל (לט א ד"ה לא) העירו שציצית בתורה חסר ואינו עולה ת"ר? ותירצו שיש שלש פעמים בפרשה "ציצית" ובפעם אחת כתיב "לציצית" והלמ"ד משלים עשרה לכל ציצית. והטור הביא תירוץ זה ממדרש תנחומא. והרמב"ן על התורה הקשה על רש"י שמן התורה צריך רק שני קשרים, ופירש שהזכירה היא על ידי התכלת שדומה לרקיע וכסא הכבוד.
ותניא אידך, "וראיתם אותו וזכרתם ... ועשיתם". ראיה של הציצית  44  מביאה לידי זכירה של כל המצוות. וזכירה מביאה לידי עשיה.  45  ורבי שמעון בן יוחאי אומר: כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. דכתיב הכא גבי ציצית "וראיתם אותו", וכתיב התם "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", מה להלן דכתיב "אותו" היינו שכינה, כמו כן בציצית שנאמר "וראיתם אותו", היינו ראיית פני שכינה.

 44.  הרשב"א לעיל (לח א) כתב שהפסוק בא ללמד שיש מצוה בראיית הציצית. והסמ"ק מנה הראיה למצוה, וכן החרדים (פ"י) מנה במצוות התלויות בעיניים ראיית הציצית. והשו"ע (כד א) כתב ונכון ללובשו על המלבושים וציין הגר"א לגמרא כאן, ושם סעיף ג': טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה וציין הגר"א למה שפירש רש"י (במדבר טו לח) שנקראת ציצית על שם "וראיתם אותו" מלשון מציץ מן החרכים. וראה שו"ע ח יא ומשנה ברורה שם. והאבן עזרא (במדבר טו לט) כתב שכיון שהמצוה "למען תזכרו" לכן המצוה כל היום. והמתפללים בטלית רק בשעת התפילה עושים כך מפני שקוראים הפרשה ועשו להם ציצית, ולפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפילה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפילה לא יעשה עבירה.   45.  במנחת שלמה (סימן א) כתב שיש כאן דרשא ולימוד לגדר מצות ציצית. שהביאור הלכה (ס ד ד"ה וי"א) כתב שאם לובש טלית בלי כונה לשם מצות ציצית מבטל מצות עשה של ציצית. והמנחת שלמה מפקפק בזה, אבל על כל פנים מבואר שמצות ציצית אינה מסתיימת בתליית הציציות אלא כל לבישה היא מצוה לעצמה. והקשה מנין לנו שציצית אינה דומה למצות מעקה שעיקרה שיהא מעקה לגגו ואין המצוה עשיית המעקה, ופשוט שאם בנה מעקה בלי כונה יצא ידי חובה ובודאי שלא נחשב לביטול עשה, ואחרי שבנה מעקה אין מצוה לגור בבית כזה יותר מבית שאינו צריך מעקה, ובמה שונה מצות ציצית? וביאר שכיון שאמרה תורה שמצות ציצית כוללת ראיה כדי שיזכור ויעשה את כל המצוות לכן היא מצוה תמידית ונמשכת והלבישה יש בה קיום מצוה חדשה וצריכה כונה כמו כל מעשה מצוה שצריכה כונה, ובמעקה אחר העשיה אין שום מצוה לגור בבית שיש בו מעקה, ואינה דומה למצות מזוזה וציצית שיש מצוה לדור בבית עם מזוזה וללבוש בגד עם ציצית.
תנו רבנן: חביבין ישראל שסיבבן  46  הקדוש ברוך הוא במצות.

 46.  הטור ושו"ע (ח ד) כתבו: מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו כדי שיהיה מסובב במצוות. (והטור בסימן כד כתב ועל כן יש בה ארבע כנפיים שבכל צד שיפנה יזכור) והבית יוסף הביא שלמדו זאת ממדרש. והגר"א (ח י) הביא שכך מבואר בפסיקתא. ומצינו שכך היא עיקר צורת קיום המצוה, שהרמ"א (יז ג) פסק שחיוב חינוך קטן בציצית ששנינו שהוא כשיודע להתעטף, היינו דוקא כשיודע לעטוף שתי ציצית לפניו ושתים לאחריו ומקורו מירושלמי סוכה. ובדרכי משה (סוף סימן י) הוסיף עוד שבגד שדרך לבישתו היא שכל הארבע כנפות לפניו פטור מציצית, משום שמהמדרש הנ"ל למדנו שכך היא צורת מצות ציצית. והאחרונים שם חלקו עליו ראה משנה ברורה וביאור הלכה (י יב). ובכתר ראש (ו) ומעשה רב (לט) מובא שהגר"א הקפיד בשעת קריאת שמע להחזיק בידיו רק את הציציות שלפניו משום שאין מקור מהגמרא להחזיק את הציציות, ועיקר המצוה היא שיהיו שני ציציות מאחוריו. ובביאור הגר"א (יז בסופו) הביא שהגירסא בירושלמי תינוק שיודע להשליך ב' ציציות לפניו וב' לאחריו כשורה בשעת קריאת שמע.
ציום להניח תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן (ארבע ציציות ארבע מצוות הן),  47  ומזוזות בפתחיהן. ועליהן, על שבע מצוות אלו המקיפות את האדם, אמר דוד המלך בתהילים "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך".

 47.  העיר המהרש"א אף שנחלקו בזה תנאים לעיל (כח א), וחכמים סוברים שארבע ציציות מצוה אחת אבל ביחס לסיבוב במצוות, הם ארבעה גופי מצוה.
ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ,  48  וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה!  49  וכיון שנזכר במילה שבבשרו,  50  נתיישבה דעתו. לאחר שיצא, אמר עליה על מצוה זו שירה. שנאמר "למנצח על השמינית מזמור לדוד", והיינו מזמור לדוד על המילה שנתנה בשמיני.  51 

 48.  המגן אברהם (כא ב) הביא שהאר"י ז"ל הקשה למה כשישן בלילה לא אמר שהוא ערום מן המצוות. והוכיח מכאן שיש לישן בטלית קטן ולא כהדעות שהביא הרמ"א (כא ג) שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית. והמגן אברהם דחה את הראיה משום שבלילה היה מסובב במצות מזוזה ולכן דוקא במרחץ שאין בו מזוזה אמר כן. (ראה עוד להלן מד א על דברי המגן אברהם). ובגליון רע"א (שם) כתב שתירוץ האריז"ל מיישב רק לפי דעת הרא"ש (הובא בשו"ע יח א) שכסות יום חייב בלילה וכיון שישן עם ציצית מקיים את המצוה, אבל לפי דעת הרמב"ם שכסות יום פטור בלילה עדיין קשה שבלילה היה ערום ממצות ציצית. ובשערי תשובה (שם ד) כתב שדוד מלך היה. והיה קשור לו ספר תורה בזרועו, ורק במרחץ שאינה נכנסת עמו אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה.   49.  בבן יהוידע העיר הרי היה לו מצות פאת הראש והזקן, וביאר שצערו היה שעומד בלא מצות עשה ופאת הראש היא מצות לא תעשה.   50.  בשו"ת מהר"ח אור זרוע (יא) הקהש הרי כבר קיים את המצוה בשעת המילה ולמה שמח בה עכשיו יותר מכל המצות שקיים. והוכיח מכאן שמצות מילה אינה מעשה המילה אלא שיהא נימול, וזו מצוה שנמשכת כל ימי חייו ולכן שמח בה. וכתב עוד (קפג) שכיון שמבואר כאן שכל חייו מקיים מצות מילה מוכח שדין עוסק במצוה פטור ממצוות לא נאמר על "מקיים" מצוה, שאם כן כל מי שנימול פטור ממצוות אלא דוקא "עוסק" במצוה פטור מן המצוה. וראה לעיל מב א בהערות שרע"א (עבודה זרה כז א) כתב סברא זו ביחס לכונה לשם מילה. ובבית הלוי (ח"ב מז) חידש שהידור מצוה שייך דוקא בשעת קיום עיקר המצוה אבל אחר קיום המצוה אי אפשר להוסיף הידור מצוה בפני עצמו, ולכן לאחר שסילק ידו ממעשה המילה בשבת אסור לחזור על ציצין שאין מעכבין שהם רק מדין הידור מצוה. וביאר לפי זה את המחלוקת אם יש לחזור על ציצין שאין מעכבין את המילה כשמל בחול, שנחלקו אם מצות מילה מסתיימת בגמר מעשה המילה, או שהיא נמשכת כל זמן שהוא מהול, וממילא תמיד ההידור נחשב בשעת המצוה. והפרי יצחק (ח"ב ל) השיב לו שממעשה דוד המלך כאן מוכח שהיא מצוה הנמשכת לעולם. והעיר אם כן למה אינה כמו שבע המצוות שמסובב בהן, וביאר ששבע המצוות הם על ידי עשייה מתחדשת. (וראה להלן שהמהרש"א באמת פירש שמילה היא כשבע המצוות, ועדיפה מהן). והשפת אמת בבכורות (מט א) כתב לפרש לפי דברי מהר"ח אור זרוע הנ"ל למה לא מברכים שהחיינו על מצות מילה לדעת תוס' שם, משום שהיא מצוה שאין לה זמן עשיה אלא נמשכת משעת המילה כל ימי חייו.   51.  התורה אור ציין תהלים יב, וכתבו היפה עינים וחשק שלמה שמזמור זה אינו שייך למילה לכאורה, ולכן כתבו שהגירסא היא "למנצח בנגינות על השמינית" והיינו מזמור ו שהמדרש תהלים דורשו על מצות מילה. וכתבו המהרש"א ושפת אמת שעל השמינית מרמז על המצוה השמינית שנוספת על השבע המצוות שמסובב בהן ועליהם "שבע ביום הללתיך", יש מצוה שמינית שאפילו כשאינו מסובב בשבע המצוות מקיים אותה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק. מכל וכל עומד בחזקה שלא יחטא. שנאמר "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". והחוט המשולש היינו תפילין ציצית ומזוזה.
ואומר, "חונה מלאך  52  ה' סביב ליראיו (אלו המסובבין במצוות), ויחלצם" מחטא.

 52.  לשון הרמב"ם סוף פ"ו מתפילין: שהרי יש לו מזכירים רבים, והם (המצוות) הם המלאכים שמצילים אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו.
תניא: היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה צבע התכלת שייחדו הקדוש ברוך הוא למצוות ציצית יותר מכל שאר מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים (שנעשו בו ניסים לישראל), וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, ומתוך התכלת שבבגדו שצבעה ככסא הכבוד, מכיר וזכור הוא ביושב הכסא.
וטעם נוסף יש בצבע התכלת, שנאה הוא לישראל, שיהא דמות כסאו עליהם.
ומה שרקיע דומה לכסא הכבוד למדנו מהפסוק, שנאמר "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר". ולמדנו שהמים דומים לספיר, וספיר הוא מראה כסא הכבוד. דכתיב "כמראה אבן ספיר דמות כסא", אם כן, מראה הרקיע כמראה כסא הכבוד הוא. (תכלת דומה לים וים לרקיע, דבר הנראה לעיניים הוא).
תניא: היה רבי מאיר אומר: גדול עונשו של מי שאינו מטיל חוטי לבן בכנף בגדו יותר מעונשו של מי שאינו מטיל פתיל תכלת, לפי שאינו מצוי.  53 

 53.  באור ישראל (להגאון רבי ישראל סלנטר) אגרת ח ובאהבת חסד (ח"ב כב) למדו מכאן שכשם שבמצוות עשה אמרו חז"ל לפום צערא אגרא ששכר מצוה הוא לפי הקושי והנסיון בקיום המצוה, כמו כן בחטא, העונש הוא לפי הקושי והנסיון במניעת העבירה שככל שקל יותר להמנע מהחטא יגדל עונשו.
משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו להביא לו חותמות (דרכם היה לעשות חותם לבהמה ולעבד כשקונים אותם לשם סימן עבדות), לאחד אמר, הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר זה שאמר לו המלך הבא לי חותם של טיט, לפי שמצוי הוא ולא הביא, עונשו מרובה. ולכן מרובה עונשו של זה שאינו מטיל חוטי לבן, מאחר שחוטי לבן מצויים הם.
תניא: היה רבי מאיר אומר:  54  חייב אדם לברך מאה  55  ברכות בכל יום, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך", וקרינן ביה: מאה שואל מעמך!

 54.  ברמב"ם בספר המצות (שרש א) כתב שהיא מצוה מדרבנן. והדרשא כאן בגמרא צריך לומר שהיא אסמכתא, וכן הוא לשון הטור (מו) וכתב שדוד המלך תיקנה ברוח הקודש על שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל. והשייכות לגמרא לעיל משום שתקנת ברכות היא גם "כדי שיזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו" כלשון הרמב"ם. (ברכות א ג וד).   55.  כתבו בשם הגרי"ז שאם יודע שיחסר לו ממאה ברכות (כגון ביום הכיפורים) אין צריך להרבות ברכות, שהתקנה אינה להרבות ברכות עד מאה אלא תיקנו שיברך מאה ברכות ואם לא יקיים את התקנה במאה, כשיוסיף קצת לא עשה כלום. (וכן משמע בספר שערי אורה שער א עמוד ו).
רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבא (בשבתות ובימים טובים) שאין מתפללים שמונה עשרה ברכות כי אם שבע, טרח וממלא להו למנין מאה ברכות באיספרמקי, בבשמים הטעונים ברכת הריח, ומגדי, מיני מגדים שטעונים ברכה, ועל ידי שהרבה בברכות הנהנין השלים ברכותיו למנין מאה ברכות.
תניא: היה רבי יהודה אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות  56  בכל יום, ואלו הן: א. שעשאני ישראל (ויש שגרסו: שלא עשני גוי).  57 

 56.  כתב רבנו גרשום שנקט ברכות אלו בפני עצמם משום ששאר ברכות השחר מברך על צורך דבר מעשה. והיינו כששומע שכוי וכשלובש בגדיו וכדומה וברכות אלו הם על עצם בריאתו. ודעת הרמב"ם (תפלה ז ז) שאם לא שמע שכוי או שישן בכסותו או הולך יחף וכדומה לא יברך, וכתב (שם ט) שמנהג העם לברך כשלא נהנה, טעות. והשו"ע (מו ח) פסק שיברך בלא שם והרמ"א כתב שיברך בשם ומלכות. ובודאי שעיקר התקנה היתה שיברך בשעה שנהנה (ושלש ברכות אלו לא שייך שעת מעשה) ורק מפני נקיות ידיים וכן מפני עמי הארץ נהגו לברך כולם בבית הכנסת ראה טור ושו"ע (מו ב). עוד כתב רבנו גרשום שהגמרא באה לומר ששלש ברכות אלו הם מכלל המאה ברכות. והיינו שאין צריך מאה ברכות הנאה, או שבח על מעשה שבא לידו אלא גם ברכות אלו בכלל המאה ברכות.   57.  כך גירסת רי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים. והקשה הב"ח (מו) למה תיקנו ברכות אלו בלשון שלילה שלא עשני, ולא כשאר ברכות שהם בלשון חיוב על מה שנתן לנו? והביא תירוץ משום שאי אפשר לברך בלשון חיוב על שעשני ישראל ובן חורין כיון שאמרו חז"ל נוח לו לאדם שלא נברא. והב"ח תירץ שאם יברך שעשני ישראל שוב לא יוכל לברך שעשני איש ובן חורין שהכל נכלל בברכה שעשני ישראל, ולכן תיקנו בלשון שלילה שיברך שלש ברכות על כל חסד בפני עצמו. והמגן אברהם (מו ט) חולק וסובר שאם בירך שעשני ישראל יכול לברך את שני הברכות שלא עשני עבד ואשה. והמשנה ברורה (טו) מזהיר שלא יברך שעשני ישראל שיש לחוש לדעת הב"ח. והט"ז (שם ד) תירץ שאם יברך בלשון חיובי שעשני ישראל ובן חורין יהא משמע שיש חיסרון בבריאת הגויים והעבדים וזה אינו נכון, לכן תיקנו את הנוסח שיברך על שהוא זכה להברא במעלה נוספת.
ב. שלא עשאני אשה.
ג. שלא עשאני בור (עם הארץ).
רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך (שמע בנו שמברך ברכת) שלא עשאני בור. אמר ליה: כולי האי נמי אתה מוסיף לברך ולשבח עצמך שאינך עם הארץ!?  58  ודאי אין לברך כלל ברכה זו.

 58.  רש"י. ועוד פירש שהברכה היא על שנברא מחוייב בתוספת מצוות מעבד ואשה, אבל בור חייב בכל המצוות וכן פירשו התוס'. והוסיף הקרן אורה שעל דבר שתלוי בבחירה אי אפשר לברך שלא עשני בור שאינו בידי שמים. ובאמת הב"ח (מו) כתב סברא זו ביחס לגר שלא יברך שעשני גר כיון שתלוי בבחירתו הטובה, אבל הרמ"א (מו ד) פסק שיברך שעשני גר.
אמר ליה בריה: ואלא אם כן, שאינו מברך ברכה זו, מאי מברך להשלים שלש ברכות שאמר רבי מאיר שחייב אדם לאמרם בכל יום?
ענהו רבי חייא: מברך שלא עשאני עבד.
ומקשינן: למה צריך לברך שלא עשאני עבד, הרי עבד היינו אשה, שאשה מחוייבת במצוות כמו כמו עבד, ועל זה הרי מברך שלא עשאני אשה ומדוע צריך שתי ברכות על ענין זה?

דרשני המקוצר