דרשני:השוכר את האומנין והטעו זה את זה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
 
(גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת)
שורה 1: שורה 1:
#הפניה [[דרשני:השוכר את האומנין והטעו זה את זה]]
המשנה בפתיחת פרק שישי דנה בדיני פועלים שחזרו בהם מעבודתם. במאמר זה אדון בסוגיא ואראה את מחלוקת הראשונים היסודית העומדת בה, תוך כדי הצגת הקושיות והראיות שבכל שיטה והוספת נפקא מינות ביניהן.
==כל המשנה ידו על התחתונה==
המשנה קובעת שבמידה וחזרת הפועלים גרמה הפסד לבעל הבית- הרי הוא רשאי לשכור פועלים אחרים במחיר גבוה יותר על חשבון העובדים, או להטעות את הפועלים עצמן שישלם להם יותר ולא לעשות כן. 
בחלק השני של המשנה, מובא דין נוסף שכל המבטל את השכירות "ידו על התחתונה", כך שאם הפועלים חזרו בהם לאחר שהתחילו במלאכתם, בעל הבית רשאי להוריד משכרם את ההפרש בין שכרם לבין השכר שנאלץ לשלם לפועלים חדשים. באותו אופן, במידה ובעל הבית מבטל את שכירות הפועלים, ידו על התחתונה, ועליו לשלם להם שכרם כפועל בטל.
 
הראשונים נחלקו בהבנת מקור החיוב החל על המעביד והפועלים שמחליטים לחזור בהם מההסכם המקורי:
===חיוב מדין דינא דגרמי===
[[תוספות]] (ד"ה אין להם) מבין שחיוב בעל הבית נובע מדיני גרמי. הפועלים תכננו להרוויח כסף באותו היום ובעל הבית מונע אותם בעקיפין מרווח זה ועליו לשלם את ההיזק. מתוקף הבנה זו, תוספות מקשה על המשך הסוגיא. הגמרא מסייגת את דין המשנה ואומרת שהוא תקף רק כאשר והפועלים כבר יצאו למלאכתן. במידה ובעל הבית ביטל את המלאכה עוד לפני שהפועלים יצאו למלאכתן- "אין להם זה על זה אלא תרעומת". אך, אם נאמר שהחיוב נובע מדיני גרמי- מדוע שלא נחייב את בעל הבית גם במידה והפועלים עדיין לא יצאו למלאכתן, הרי גם במקרה זה הפועלים מפסידים את יום העבודה?
תוספות מתרץ שבמקרה המובא במשנה, יוכלו הפועלים למצוא עבודה אצל אדם אחר ולכן בפועל לא הפסידו את יום העבודה. לשיטתם, החילוק שמביאה הגמרא איננו חילוק מהותי, אלא דוגמא בלבד למצב בו הפועלים יוכלו עדיין להשתכר. ממילא, במידה ובעל הבית חזר בו לפני שהפועלים יצאו למלאכתן, ועדיין הם לא הצליחו למצוא עבודה- עליו לשלם להם מדין גרמי.
 
===חיוב מדין התחייבות קניינית===
בניגוד לתוס', ה[[רמב"ן]] (חידושים, דף עו) רואה בחילוק הגמרא ביציאת הפועלים דבר מהותי. {{ש}}
הרמב"ן מקשה שלשיטת תוס' "עיקר חסר מן הספר" ולא סביר שהגמרא לא הביאה חילוק סתמי כדוגמא במקום להביא את החילוק המהותי של תוס' לגבי אפשרות הפועלים למציאת עבודה אחרת. הרמב"ן מסביר שכאשר הפועלים יוצאים למלאכתן בתחילת היום, נחשב הדבר כתחילת המלאכה אצל בעל הבית וכעין קניין שעושה בעל הבית בעבודת הפועלים. להבנתו, קניין השכירות, כבכל קניין סטנדרטי, חל רק לאחר עשיית מעשה בפועל- ביציאת הפועלים למלאכתן. כחלק מהקניין בעל הבית מתחייב לשלם לפועלים את שכרם, ומכיוון ששכירות פועלים נקנית בתחילתה- הוא חייב לשלם להם את שכרם אף שלא עבדו בפועל.
 
==האם קיים קניין שכיר==
מכיוון שדברי הרמב"ן נצמדים יותר לפשט הגמרא הקובעת את יציאת הפועלים כדבר מהותי, יש לשאול מדוע תוס' פירשו באופן שונה. ייתכן, שתוס' הוציאו את דברי הגמרא מפשטן משום שלשיטתם אין יכולת לבעל הבית לבצע קניין על מלאכת הפועלים ולכן אין באפשרותם לתרץ כשיטת הרמב"ן.
 
הגמרא לעיל בדף י מסבירה שבניגוד לדיני פועל קבלן המופיעים במשנתנו הקובעים שפועל שחוזר בו ידו על התחתונה, זכותו של פועל שכיר לחזור בו בחצי היום מבלי ששכרו ייפגע ולקבל חצי משכרו היומי. הגמרא מעגנת דין זה בפסוק: "כי לי בני ישראל עבדים", ודורשת הגמרא- "עבדי הם ולא עבדים לעבדים".
 
נראה שתוס' למדו מגמרא זו שדיני קניינים אינם חלים על בני ישראל וממילא הם רשאים לחזור בהם מהתחייבויות העבודה לבעל הבית. מתוקף הבנה זו הוא לא היה יכול להסביר את תחילת מלאכת הפועלים כקניין על המלאכה כפשט הגמרא וכרמב"ן, ונאלץ להסביר את חילוק הגמרא כחילוק אלגורי.
 
מאידך, כנראה שלהבנת הרמב"ן דרשת הגמרא "עבדי הם" איננה קובעת שקנייני שכירות פועלים לא יכולים לחול, אלא זוהי גזירת הכתוב שבכוחה להפקיע את הקניין לאחר מעשה. הרמב"ן יסביר לשיטתו שעל אף שהקניין חל בעת יציאת הפועלים למלאכתן- דבר שמחייב את פועלי הקבלן בפיצוי בעל הבית, בכוח השכיר לבטל את הקניין שחל על ידי גזירת הכתוב ולחזור בו בחצי היום. לפי הבנה זו נאמר שהמקור הלשוני של מחלוקתם נעוץ בהבנת הפסוק. לשיטת תוס' הפסוק מתאר את המצב הקיים ומבטל כל אפשרות להחלת קניין על בני ישראל עבדי ה', בעוד שלרמב"ן הפסוק איננו מתאר את המצב, אלא נותן כוח בידי השכיר לבטל את השתעבדותו למעביד.
 
חיזוק לשיטת הרמב"ן ניתן למצוא בתחילת הגמרא מבבא מציעא לעיל הדנה בחזרת פועל בחצי היום. הדין הראשוני המובא בסוגיא שם פוסק שידו של פועל כידו של בעל הבית, וממילא אם פועל מוצא מציאה הרי היא של בעל הבית. קישור ידו של הפועל עם ידו של בעל הבית מזכיר חיובים הדדיים מדיני עבדים בהם "מה שקנה העבד קנה אדון", וקל יותר להבינו כהסבר הרמב"ן על קניין ממשי החל על הפועלים, אם כי אין הדבר מחייב.
 
==חיוב גרמי בחזרת בעל הבית==
כמובא לעיל, לשיטת תוס' חיוב בעל הבית החוזר בו משכירת הפועלים נובע מכך שמנע מהם להרוויח את שכרם ומדיני גרמי. ה[[נימוקי יוסף]] מסביר שחיוב פועלים שחזרו בהם הוא מדין הפסד לבעל הבית (כדברי תוס') אך  איננו חיוב קבוע וחל רק במידה ובעל הבית שכר פועלים אחרים במקומם. [[נתיבות המשפט]] (סי' שלג,ג) הקשה כיצד לשיטת התוס' והנימוק"י קיים חילוק כזה בין בעל הבית החייב לשלם בכל מקרה שחוזר בו (אף במידה והעובדים לא הלכו לעבוד במקום אחר) לבין הפועלים שחייבים רק במידה ובעל הבית שוכר פועלים אחרים. מדברי תוס' שמדבר על חיוב מדין גרמי משמע שהמבטל נחשב כעין מזיק שמונע את הרווח מבעליו, ולא נראה לומר שקיים פטור למזיק כמו שיש לבעל הבית שחוזר בו?
 
על מנת לתרץ קושי זה, הנתיבות נאלץ לחדש שכל חיוב הפועלים לבית הבית אינו מדין חיובי נזקים דאורייתא, אלא זוהי תקנת חז"ל שישלמו. את דברי התוס' שמסביר את החיוב מדינא דגרמי מסביר הנתיבות שכוונתם שחכמים תיקנו גזירה זו משום שנראה הדבר כחיוב גרמי.
 
יש לציין שקושי זה אינו קיים לפי שיטת הרמב"ן. [[קצות החושן]] (שם) מסביר שמאחר ולשיטת הרמב"ן החיוב נובע מהתחייבות הפועלים, ניתן לומר שהם נשכרו על דעת שהם ישלימו את מלאכת בעל הבית ולא לשלם על הפסדיו. ממילא,  כאשר המלאכה כבר איננה קיימת- שלא נשכרו פועלים חדשים ובעל הבית החליט לוותר על המלאכה, אי אפשר לחייבם עליה יותר.
 
==גרמי במניעת רווח==
קצות החושן (חו"מ שלג,ב) מביא קושי נוסף על שיטת תוס'. לפי פירוש התוס' בסוגיא, בעל הבית מתחייב מדיני גרמי כאשר הוא מבטל את יום העבודה שלהם מכיוון שהוא מונע מהפועלים להרוויח. מנגד, הירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) פוסק שהמונע מחבירו להרוויח כגון המבטל כיסו של חבירו, כלומר שמונע ממנו להוציא ממון ובכך לעשות עסק כגון שנועל חנותו- פטור, וכן נפסק להלכה. אם כן, במה שונה דין זה של מניעת רווח מדין בעל הבית שמונע מהפועלים להרוויח לשיטת תוס'?
 
קצוה"ח מתרץ שיש לחלק בין חיוב גרמא באדם המזיק אדם לבין אדם המזיק ממון. במקרה בו האדם נועל חנותו של חבירו ומונע ממנו להרוויח, הוא נחשב כמי שמזיק ממון חבירו ולכן פטור משום שזה היזק בגרמא. מאידך, כאשר בעל הבית מונע מהפועלים לעבוד, הוא נחשב כמי שמזיק אדם וחייב גם בחמישה דברים הכוללים בתוכם חיובי שבת- ואותם עליו לשלם.
 
==נפקא מינות בין השיטות==
מדברי תוס' והרמב"ן עולה נפקא מינה הלכתית בעניין בעל הבית שחזר בו לפני תחילת העבודה, ולמרות זאת הפועלים לא מצאו מקום עבודה אחר. לשיטת תוס' מכיוון שהוזקו הפועלים, הרי בעל הבית מתחייב לשלם להם שכר בטלה מדין גרמי, ואילו לשיטת הרמב"ן איננו חייב לפני שהתחייב ביציאתם למלאכתן.
 
===חישוב שכר בטלה===
מלבד לנפקא מינה זו, ניתן למצוא הבדלים נוספים בפסיקת ההלכה לפי השיטות השונות. הגמ' פוסקת שאם בעל הבית חזר בו לאחר שהפועלים כבר יצאו לעבודתן- עליו לשלם להם כשכר "פועל בטל" שהוא ההפרש בין משכורתו לבין הממון שהיה מסכים לקבל בשביל להתבטל מעבודתו. כאמור, לפי תוס' החיוב נובע מכך שבעל הבית חזר בו לאחר שהפועלים כבר יצאו למלאכתם ולא הצליחו למצוא מעסיק חדש. ממילא, שכר בטלה של הפועלים יהיה ההפרש בין השכר אותו הם היו יכולים לקבל ממעסיק אחר, לבין התשלום שהיו מסכימים לקבל בשביל להתבטל ולא לעבוד.
לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן החיוב אינו נובע מהפסד הפועלים, אלא מההתחייבות של בעל הבית עצמו אל הפועלים. כהמשך לכך, גם שכר הבטלה איננו תלוי בהפרש לשכר שהיו יכולים הפועלים להשיג אצל מעסיק אחר, אלא תלוי במשכורת אותה התחייב המעביד עצמו לתת להם.
 
===חובת ההוכחה===
חילוק נוסף בין השיטות קיים בשאלה למי קיימת חזקת ממון ועל מי חובת ההוכחה. לשיטת התוס', החיוב נובע מדין גרמי וממילא בעל הבית נחשב כמזיק את הפועלים. לפי גישה זו, על הניזק- הפועלים, חלה חובת ההוכחה  ועליהם להוכיח שהם אכן ניזוקו ולא יכלו למצוא עבודה במקום אחר על מנת לקבל פיצויים מבעל הבית.
 
בניגוד לגישת התוס', לשיטת הרמב"ן החיוב נובע מהתחייבות בעל הבית לפועלים, וממילא כל עוד לא הוכח דבר- עליו לשלם להם את שכרם. לפי זה, בעל הבית צריך להוכיח שהוא לא צריך לשלם לפועלים את שכרם מכיוון שהם יכלו למצוא עבודה אצל מעסיק אחר.
[[קטגוריה:מסכת בבא מציעא (דרשני)]]

גרסה אחרונה מ־12:38, 5 במרץ 2020

המשנה בפתיחת פרק שישי דנה בדיני פועלים שחזרו בהם מעבודתם. במאמר זה אדון בסוגיא ואראה את מחלוקת הראשונים היסודית העומדת בה, תוך כדי הצגת הקושיות והראיות שבכל שיטה והוספת נפקא מינות ביניהן.

כל המשנה ידו על התחתונה

המשנה קובעת שבמידה וחזרת הפועלים גרמה הפסד לבעל הבית- הרי הוא רשאי לשכור פועלים אחרים במחיר גבוה יותר על חשבון העובדים, או להטעות את הפועלים עצמן שישלם להם יותר ולא לעשות כן. בחלק השני של המשנה, מובא דין נוסף שכל המבטל את השכירות "ידו על התחתונה", כך שאם הפועלים חזרו בהם לאחר שהתחילו במלאכתם, בעל הבית רשאי להוריד משכרם את ההפרש בין שכרם לבין השכר שנאלץ לשלם לפועלים חדשים. באותו אופן, במידה ובעל הבית מבטל את שכירות הפועלים, ידו על התחתונה, ועליו לשלם להם שכרם כפועל בטל.

הראשונים נחלקו בהבנת מקור החיוב החל על המעביד והפועלים שמחליטים לחזור בהם מההסכם המקורי:

חיוב מדין דינא דגרמי

תוספות (ד"ה אין להם) מבין שחיוב בעל הבית נובע מדיני גרמי. הפועלים תכננו להרוויח כסף באותו היום ובעל הבית מונע אותם בעקיפין מרווח זה ועליו לשלם את ההיזק. מתוקף הבנה זו, תוספות מקשה על המשך הסוגיא. הגמרא מסייגת את דין המשנה ואומרת שהוא תקף רק כאשר והפועלים כבר יצאו למלאכתן. במידה ובעל הבית ביטל את המלאכה עוד לפני שהפועלים יצאו למלאכתן- "אין להם זה על זה אלא תרעומת". אך, אם נאמר שהחיוב נובע מדיני גרמי- מדוע שלא נחייב את בעל הבית גם במידה והפועלים עדיין לא יצאו למלאכתן, הרי גם במקרה זה הפועלים מפסידים את יום העבודה? תוספות מתרץ שבמקרה המובא במשנה, יוכלו הפועלים למצוא עבודה אצל אדם אחר ולכן בפועל לא הפסידו את יום העבודה. לשיטתם, החילוק שמביאה הגמרא איננו חילוק מהותי, אלא דוגמא בלבד למצב בו הפועלים יוכלו עדיין להשתכר. ממילא, במידה ובעל הבית חזר בו לפני שהפועלים יצאו למלאכתן, ועדיין הם לא הצליחו למצוא עבודה- עליו לשלם להם מדין גרמי.

חיוב מדין התחייבות קניינית

בניגוד לתוס', הרמב"ן (חידושים, דף עו) רואה בחילוק הגמרא ביציאת הפועלים דבר מהותי.
הרמב"ן מקשה שלשיטת תוס' "עיקר חסר מן הספר" ולא סביר שהגמרא לא הביאה חילוק סתמי כדוגמא במקום להביא את החילוק המהותי של תוס' לגבי אפשרות הפועלים למציאת עבודה אחרת. הרמב"ן מסביר שכאשר הפועלים יוצאים למלאכתן בתחילת היום, נחשב הדבר כתחילת המלאכה אצל בעל הבית וכעין קניין שעושה בעל הבית בעבודת הפועלים. להבנתו, קניין השכירות, כבכל קניין סטנדרטי, חל רק לאחר עשיית מעשה בפועל- ביציאת הפועלים למלאכתן. כחלק מהקניין בעל הבית מתחייב לשלם לפועלים את שכרם, ומכיוון ששכירות פועלים נקנית בתחילתה- הוא חייב לשלם להם את שכרם אף שלא עבדו בפועל.

האם קיים קניין שכיר

מכיוון שדברי הרמב"ן נצמדים יותר לפשט הגמרא הקובעת את יציאת הפועלים כדבר מהותי, יש לשאול מדוע תוס' פירשו באופן שונה. ייתכן, שתוס' הוציאו את דברי הגמרא מפשטן משום שלשיטתם אין יכולת לבעל הבית לבצע קניין על מלאכת הפועלים ולכן אין באפשרותם לתרץ כשיטת הרמב"ן.

הגמרא לעיל בדף י מסבירה שבניגוד לדיני פועל קבלן המופיעים במשנתנו הקובעים שפועל שחוזר בו ידו על התחתונה, זכותו של פועל שכיר לחזור בו בחצי היום מבלי ששכרו ייפגע ולקבל חצי משכרו היומי. הגמרא מעגנת דין זה בפסוק: "כי לי בני ישראל עבדים", ודורשת הגמרא- "עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

נראה שתוס' למדו מגמרא זו שדיני קניינים אינם חלים על בני ישראל וממילא הם רשאים לחזור בהם מהתחייבויות העבודה לבעל הבית. מתוקף הבנה זו הוא לא היה יכול להסביר את תחילת מלאכת הפועלים כקניין על המלאכה כפשט הגמרא וכרמב"ן, ונאלץ להסביר את חילוק הגמרא כחילוק אלגורי.

מאידך, כנראה שלהבנת הרמב"ן דרשת הגמרא "עבדי הם" איננה קובעת שקנייני שכירות פועלים לא יכולים לחול, אלא זוהי גזירת הכתוב שבכוחה להפקיע את הקניין לאחר מעשה. הרמב"ן יסביר לשיטתו שעל אף שהקניין חל בעת יציאת הפועלים למלאכתן- דבר שמחייב את פועלי הקבלן בפיצוי בעל הבית, בכוח השכיר לבטל את הקניין שחל על ידי גזירת הכתוב ולחזור בו בחצי היום. לפי הבנה זו נאמר שהמקור הלשוני של מחלוקתם נעוץ בהבנת הפסוק. לשיטת תוס' הפסוק מתאר את המצב הקיים ומבטל כל אפשרות להחלת קניין על בני ישראל עבדי ה', בעוד שלרמב"ן הפסוק איננו מתאר את המצב, אלא נותן כוח בידי השכיר לבטל את השתעבדותו למעביד.

חיזוק לשיטת הרמב"ן ניתן למצוא בתחילת הגמרא מבבא מציעא לעיל הדנה בחזרת פועל בחצי היום. הדין הראשוני המובא בסוגיא שם פוסק שידו של פועל כידו של בעל הבית, וממילא אם פועל מוצא מציאה הרי היא של בעל הבית. קישור ידו של הפועל עם ידו של בעל הבית מזכיר חיובים הדדיים מדיני עבדים בהם "מה שקנה העבד קנה אדון", וקל יותר להבינו כהסבר הרמב"ן על קניין ממשי החל על הפועלים, אם כי אין הדבר מחייב.

חיוב גרמי בחזרת בעל הבית

כמובא לעיל, לשיטת תוס' חיוב בעל הבית החוזר בו משכירת הפועלים נובע מכך שמנע מהם להרוויח את שכרם ומדיני גרמי. הנימוקי יוסף מסביר שחיוב פועלים שחזרו בהם הוא מדין הפסד לבעל הבית (כדברי תוס') אך איננו חיוב קבוע וחל רק במידה ובעל הבית שכר פועלים אחרים במקומם. נתיבות המשפט (סי' שלג,ג) הקשה כיצד לשיטת התוס' והנימוק"י קיים חילוק כזה בין בעל הבית החייב לשלם בכל מקרה שחוזר בו (אף במידה והעובדים לא הלכו לעבוד במקום אחר) לבין הפועלים שחייבים רק במידה ובעל הבית שוכר פועלים אחרים. מדברי תוס' שמדבר על חיוב מדין גרמי משמע שהמבטל נחשב כעין מזיק שמונע את הרווח מבעליו, ולא נראה לומר שקיים פטור למזיק כמו שיש לבעל הבית שחוזר בו?

על מנת לתרץ קושי זה, הנתיבות נאלץ לחדש שכל חיוב הפועלים לבית הבית אינו מדין חיובי נזקים דאורייתא, אלא זוהי תקנת חז"ל שישלמו. את דברי התוס' שמסביר את החיוב מדינא דגרמי מסביר הנתיבות שכוונתם שחכמים תיקנו גזירה זו משום שנראה הדבר כחיוב גרמי.

יש לציין שקושי זה אינו קיים לפי שיטת הרמב"ן. קצות החושן (שם) מסביר שמאחר ולשיטת הרמב"ן החיוב נובע מהתחייבות הפועלים, ניתן לומר שהם נשכרו על דעת שהם ישלימו את מלאכת בעל הבית ולא לשלם על הפסדיו. ממילא, כאשר המלאכה כבר איננה קיימת- שלא נשכרו פועלים חדשים ובעל הבית החליט לוותר על המלאכה, אי אפשר לחייבם עליה יותר.

גרמי במניעת רווח

קצות החושן (חו"מ שלג,ב) מביא קושי נוסף על שיטת תוס'. לפי פירוש התוס' בסוגיא, בעל הבית מתחייב מדיני גרמי כאשר הוא מבטל את יום העבודה שלהם מכיוון שהוא מונע מהפועלים להרוויח. מנגד, הירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) פוסק שהמונע מחבירו להרוויח כגון המבטל כיסו של חבירו, כלומר שמונע ממנו להוציא ממון ובכך לעשות עסק כגון שנועל חנותו- פטור, וכן נפסק להלכה. אם כן, במה שונה דין זה של מניעת רווח מדין בעל הבית שמונע מהפועלים להרוויח לשיטת תוס'?

קצוה"ח מתרץ שיש לחלק בין חיוב גרמא באדם המזיק אדם לבין אדם המזיק ממון. במקרה בו האדם נועל חנותו של חבירו ומונע ממנו להרוויח, הוא נחשב כמי שמזיק ממון חבירו ולכן פטור משום שזה היזק בגרמא. מאידך, כאשר בעל הבית מונע מהפועלים לעבוד, הוא נחשב כמי שמזיק אדם וחייב גם בחמישה דברים הכוללים בתוכם חיובי שבת- ואותם עליו לשלם.

נפקא מינות בין השיטות

מדברי תוס' והרמב"ן עולה נפקא מינה הלכתית בעניין בעל הבית שחזר בו לפני תחילת העבודה, ולמרות זאת הפועלים לא מצאו מקום עבודה אחר. לשיטת תוס' מכיוון שהוזקו הפועלים, הרי בעל הבית מתחייב לשלם להם שכר בטלה מדין גרמי, ואילו לשיטת הרמב"ן איננו חייב לפני שהתחייב ביציאתם למלאכתן.

חישוב שכר בטלה

מלבד לנפקא מינה זו, ניתן למצוא הבדלים נוספים בפסיקת ההלכה לפי השיטות השונות. הגמ' פוסקת שאם בעל הבית חזר בו לאחר שהפועלים כבר יצאו לעבודתן- עליו לשלם להם כשכר "פועל בטל" שהוא ההפרש בין משכורתו לבין הממון שהיה מסכים לקבל בשביל להתבטל מעבודתו. כאמור, לפי תוס' החיוב נובע מכך שבעל הבית חזר בו לאחר שהפועלים כבר יצאו למלאכתם ולא הצליחו למצוא מעסיק חדש. ממילא, שכר בטלה של הפועלים יהיה ההפרש בין השכר אותו הם היו יכולים לקבל ממעסיק אחר, לבין התשלום שהיו מסכימים לקבל בשביל להתבטל ולא לעבוד. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן החיוב אינו נובע מהפסד הפועלים, אלא מההתחייבות של בעל הבית עצמו אל הפועלים. כהמשך לכך, גם שכר הבטלה איננו תלוי בהפרש לשכר שהיו יכולים הפועלים להשיג אצל מעסיק אחר, אלא תלוי במשכורת אותה התחייב המעביד עצמו לתת להם.

חובת ההוכחה

חילוק נוסף בין השיטות קיים בשאלה למי קיימת חזקת ממון ועל מי חובת ההוכחה. לשיטת התוס', החיוב נובע מדין גרמי וממילא בעל הבית נחשב כמזיק את הפועלים. לפי גישה זו, על הניזק- הפועלים, חלה חובת ההוכחה ועליהם להוכיח שהם אכן ניזוקו ולא יכלו למצוא עבודה במקום אחר על מנת לקבל פיצויים מבעל הבית.

בניגוד לגישת התוס', לשיטת הרמב"ן החיוב נובע מהתחייבות בעל הבית לפועלים, וממילא כל עוד לא הוכח דבר- עליו לשלם להם את שכרם. לפי זה, בעל הבית צריך להוכיח שהוא לא צריך לשלם לפועלים את שכרם מכיוון שהם יכלו למצוא עבודה אצל מעסיק אחר.