סמיכה (דיינות): הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת ערך מהספר האנציקלופדיה התורנית המרוכזת) |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| (8 גרסאות ביניים של 5 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
מינוי דיינים, נתינת רשות לאדם לדון. | מינוי דיינים, נתינת רשות לאדם לדון. | ||
== תקופת הסמיכה == | |||
ל[[בית דין|בית הדין]] יכול להצטרף רק דיין שנתמנה לכך. מינוי זה נקרא "סמיכה". [[משה רבינו]] סמך את [[יהושע]] והזקנים, והם המשיכו וסמכו את הדור הבא וכן הלאה, עד תקופתו של רבי הלל בשנת ד' אלפים קי"ח {{מקור|4118|כן}}, שאז נפסקה הסמיכה. | |||
ניתן לסמוך רק ב[[ארץ ישראל]], ולכן כל אמוראי בבל לא נקראו "רבי" אלא "רב" בניגוד לאמוראי ארץ ישראל ול[[תנאים]] שנקראו "רבי". | |||
== תכונת הנסמך == | |||
[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]] | בית דין הגדול היה שולח שליחים לקצווי [[ארץ ישראל]] ובורר את האנשים המתאימים לדיינות. מתכונותיו של הדיין: "שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו" {{מקור|רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"ח|כן}}. כשהיו מוצאים את האדם המתאים, היו סומכים אותו על ידי שצירפו לשמו את התואר "רבי", ואמרו לו "הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון". | ||
== חידוש הסמיכה == | |||
בשנת ה'~ אלפים רח"ץ {{מקור|5298|כן}} אסף אחד מגדולי הדור - רבי יהודה בירב ב[[צפת]], את כל חכמי עירו, והם הסמיכו אותו לדיין, ולאחר מכן הוא סמך אחרים. בכך נתכוון לחדש את הסמיכה שהיתה בטלה -1180 שנה. הוא הסתמך על דברי ה[[רמב"ם]], שמתוכם אפשר ללמוד, שיש מקום לחדש את ה"סמיכה" בהסכמת חכמי הדור. מנימוקיו בענין, נזכיר את הנימוק הבולט, בו טען, כי בימי ה[[אנוסים]], אנשים רבים עברו על מצוות ה[[תורה]] ובכללם על עבירות שיש בהם [[כרת]], וכיון שאלו נתעוררו ורצו לכפר על חטאיהם שעשו בזמן היותם [[אנוסים]] ולחזור בתשובה. לפי הדין אם ילקום [[מלקות]] ב[[בית דין]] "סמוך" הרי הם נפטרים מן ה[[כרת]] (ע"פ הכלל "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר "ולקה אחיך לעינך" - כיוון שלקה הרי הוא כאחיך), ונפשם היתה בשאלתם להלקותם ולהיפטר מ[[כרת]]. | |||
== ההתנגדות לחידוש הסמיכה == | |||
גדול אחר, רבי לוי בן חביב (רלב"ח) מירושלים, החליף אתו מספר מכתבים בנידון, והשיג על דבריו ומעשיו. בין נימוקיו טען: א. [[מלקות]] פוטרת מ[[כרת]], רק כשהיתה התראה קודם למעשה והעדאת עדים, ואילו אצל האנוסים לא התקיים תנאי זה, וממילא המלקות לא יפטרום מן הכרת, וכיון שכן, בטל הטעם העיקרי לחידוש הסמיכה; ב. הוא טען שה[[רמב"ם]] בעצמו, נשאר מסופק בדין וכתב "והדבר צריך הכרע"; ג. "כי מציון תצא תורה" - אם כבר, היה ראוי לחדש את הסמיכה ב[[ירושלים]] ובהסכמת חכמיה. ד. הרי ראינו שבמשך 1180 שנה, שבהן חיו תלמידי חכמים גדולים וצדיקים מאתנו, ובכל זאת לא חידשו את הסמיכה, על אף הצורך בסמכות עליונה. ואף על פי שגם בדורנו ישנם גדולים, אולם בכדי להיות "סמוך", חייבים להיות בדרגה הרבה יותר גבוהה. הם דנו בדבר, בכמה מכתבים, ובסופו של דבר, לא נתקבל ענין חידוש הסמיכה על דעת חכמי הדור. | |||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | |||
גרסה אחרונה מ־12:52, 5 בספטמבר 2012
|
|
מינוי דיינים, נתינת רשות לאדם לדון.
תקופת הסמיכה[עריכה]
לבית הדין יכול להצטרף רק דיין שנתמנה לכך. מינוי זה נקרא "סמיכה". משה רבינו סמך את יהושע והזקנים, והם המשיכו וסמכו את הדור הבא וכן הלאה, עד תקופתו של רבי הלל בשנת ד' אלפים קי"ח (4118), שאז נפסקה הסמיכה.
ניתן לסמוך רק בארץ ישראל, ולכן כל אמוראי בבל לא נקראו "רבי" אלא "רב" בניגוד לאמוראי ארץ ישראל ולתנאים שנקראו "רבי".
תכונת הנסמך[עריכה]
בית דין הגדול היה שולח שליחים לקצווי ארץ ישראל ובורר את האנשים המתאימים לדיינות. מתכונותיו של הדיין: "שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו" (רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"ח). כשהיו מוצאים את האדם המתאים, היו סומכים אותו על ידי שצירפו לשמו את התואר "רבי", ואמרו לו "הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון".
חידוש הסמיכה[עריכה]
בשנת ה'~ אלפים רח"ץ (5298) אסף אחד מגדולי הדור - רבי יהודה בירב בצפת, את כל חכמי עירו, והם הסמיכו אותו לדיין, ולאחר מכן הוא סמך אחרים. בכך נתכוון לחדש את הסמיכה שהיתה בטלה -1180 שנה. הוא הסתמך על דברי הרמב"ם, שמתוכם אפשר ללמוד, שיש מקום לחדש את ה"סמיכה" בהסכמת חכמי הדור. מנימוקיו בענין, נזכיר את הנימוק הבולט, בו טען, כי בימי האנוסים, אנשים רבים עברו על מצוות התורה ובכללם על עבירות שיש בהם כרת, וכיון שאלו נתעוררו ורצו לכפר על חטאיהם שעשו בזמן היותם אנוסים ולחזור בתשובה. לפי הדין אם ילקום מלקות בבית דין "סמוך" הרי הם נפטרים מן הכרת (ע"פ הכלל "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר "ולקה אחיך לעינך" - כיוון שלקה הרי הוא כאחיך), ונפשם היתה בשאלתם להלקותם ולהיפטר מכרת.
ההתנגדות לחידוש הסמיכה[עריכה]
גדול אחר, רבי לוי בן חביב (רלב"ח) מירושלים, החליף אתו מספר מכתבים בנידון, והשיג על דבריו ומעשיו. בין נימוקיו טען: א. מלקות פוטרת מכרת, רק כשהיתה התראה קודם למעשה והעדאת עדים, ואילו אצל האנוסים לא התקיים תנאי זה, וממילא המלקות לא יפטרום מן הכרת, וכיון שכן, בטל הטעם העיקרי לחידוש הסמיכה; ב. הוא טען שהרמב"ם בעצמו, נשאר מסופק בדין וכתב "והדבר צריך הכרע"; ג. "כי מציון תצא תורה" - אם כבר, היה ראוי לחדש את הסמיכה בירושלים ובהסכמת חכמיה. ד. הרי ראינו שבמשך 1180 שנה, שבהן חיו תלמידי חכמים גדולים וצדיקים מאתנו, ובכל זאת לא חידשו את הסמיכה, על אף הצורך בסמכות עליונה. ואף על פי שגם בדורנו ישנם גדולים, אולם בכדי להיות "סמוך", חייבים להיות בדרגה הרבה יותר גבוהה. הם דנו בדבר, בכמה מכתבים, ובסופו של דבר, לא נתקבל ענין חידוש הסמיכה על דעת חכמי הדור.