יהדות ספרד: הבדלים בין גרסאות בדף

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, לצפון אפריקה, לאימפריה העות'מאנית, מערב אירופה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם במיוחד צפון אפריקה שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גאוגרפי הספרדי כשרבים מהם הם גם צאצאים למגורשי ספרד שהתפזרו במדינות הצמודות לים התיכון. היסטוריה מוקדמת המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי, מספרת כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדנירם, גובה המס של שלמה המלך שלפי האגדה נהרג בספרד, בעיר סגונט. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו, שכינויה העברי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, מיוחסת לשושלת דוד המלך. על פי מסורת משפחתית, היא הגיעה לספרד עוד קודם חורבן בית שני. המסורת המקובלת בקרב יהודי ספרד בימי הביניים הייתה שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים, כפי שנאמר בספר עובדיה פרק א' כ': "וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד".

חותם של הקהילה העתיקה סביליה בספרד התיעוד הארכאולוגי מועט: נמצאה מצבה מהמאה ה-3 לספירה ועליה שם של נערה יהודיה, מצבה אחרת מטורטוסה מהמאה ה-4, וכן תבליט מבית כנסת באלש. כמו כן, נמצאה בטרגונה מצבה בשלוש שפות: עברית, לטינית ויוונית. הידיעה ההיסטורית הברורה הראשונה על יישוב יהודי בספרד היא משנת 306 לספירה. בשנה זו התכנסה בגרנדה, אנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, ובהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים. מאוחר יותר, בשנת 418, התחוללו באיים הבלאריים פרעות ביהודים.

תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים. בחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית. על היהודים נאסר לכהן במשרות צבוריות המקנות לנושאיהם סמכות להעניש נוצרים. נאסרו גם נשואי תערובת וגיור עבדים. תקנות אלו הוחלו בראשית המאה ה-7 גם נגד מומרים יהודים.

בשנת 613 הוציא המלך סיסיבוט צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. אחרים נאנסו להתנצר למראית עין. בימי המלך סוינטילה שבו מרבית המתנצרים ליהדותם. בשנת 633 גזר סיסינט כי מותר ליהודים להתגורר בספרד, אך על המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. בשנים אלו נרדפו המתנצרים עד חורמה, ונגזרו עליהם גזרות רבות במטרה למנוע מהם לשוב ליהדותם. בשנת 681 גזר המלך ארוויג על איסור מוחלט של קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה, וחברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי.

בית הכנסת טראנסיטו בעיר טולדו, בספרד, הפך לכנסייה לאחר גירוש ספרד ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, ואז החלה תקופה המכונה תור הזהב של יהדות ספרד. בתקופה זו הייתה רווחה ליהודים, שמילאו תפקידי מפתח וחוו תקופה של פריחה ושגשוג רוחני דתי ותרבותי. עוד בעצם ימי הכיבוש מילאו היהודים תפקיד חשוב והיו מתווכים בין הנוצרים למוסלמים. המוסלמים גם הפקידו בידי היהודים מבצרים לשמירה. מדינאים ומלומדים יהודים פעלו בחצרות השליטים המוסלמים. כך תפש רבי חסדאי אבן שפרוט עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה (המאה ה-10), ורבי שמואל הנגיד התבסס בגרנדה (מחצית המאה ה-11). תקופת "תור הזהב" העמידה רבנים ואנשי רוח, הן בלימודי קודש והן בפילוסופיה, בשירה ובדקדוק. הפילוסופיה היהודית נסתה לגשר בין המסורת וההגיון, כשהיא מושפעת מהפילוסופיה היונית ומהעולם המוסלמי. כמו כן עסקו היהודים בתורת הסוד היהודית – הקבלה. תקופה זו התאפיינה גם ביוצרים, משוררים והוגים יהודיים חשובים רבים כמו רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד, רבי מנחם בן סרוק, רבי יונה אבן ג'נאח, ובמיוחד הרמב"ם, שהשפעתו על יהדות ספרד הייתה מכרעת.

בשנת 1066 חלו פרעות גרנדה, מהן קהילת יהודי גרנדה הגדולה נפגעה קשות. מקובל לסבור שתור הזהב ליהדות ספרד הגיע לקצו בסוף המאה ה-11, משנכבשה ספרד בידי המורביטון. ביטחון היהודים החל להתערער ומעמדם המשפטי והחברתי הורע. עם עליית שושלת אל-מוואחידון שרדפה באכזריות את היהודים בשטחה, יהודים רבים נהרגו ואחרים נמלטו לנסיכויות הנוצריות או מזרחה לכיוון מצרים הפאטמית. בין הפליטים היו הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא. (יתכן שגם לתקופה זו התכוון רבינו בחיי בן אשר שחי אח"כ 1255 - 1340, בכתבו פירושו על הפסוק בבראשית כא, יד: "שאברהם ראה במראה הנבואה שעתידים בניו להשתעבד תחת ידי ישמעאל, וכי ישנאו אותם שנאה גדולה שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל." והרמב"ם ב`אגרת תימן`: "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך `ואויבינו פלילים`. ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר תהלים ק"כ ה' `אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר`. וראו איך זכר `קדר` משאר בני ישמעאל... ועוד דניאל לא ספר קטנותו ודלדולנו אלא במלכות ישמעאל שתיכנע במהרה, שכן אמר דניאל `ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמס`. ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושיקרותם למעלה מיכולתנו, אין ביכולת האדם כוח לסבול. ויהי כמו שאמר דוד ע"ה `ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו`. וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו לשתוק ממנו. וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו `ומשמע ודומה ומשא` - שמע דום ושא... וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה כמו שאמר דוד המלך ע"ה `אני שלום וכי אדבר המה למלחמה`." בכל זאת הפציר הרמב"ם ללכת איתם בדרכי שלום.) יהודים אחרים שלא הספיקו להימלט ונותרו דבקים בדתם נהרגו בחרבם של הקנאים המוסלמים. בעיר פאס שבמרוקו לבדה נהרגו בידי המרצחים למעלה מששת אלפים יהודים. היו גם יהודים אחרים שמאימת המוות לא עמדו בניסיון והתאסלמו רק למראית עין, גם גורלם של יהודים אלו לא שפר עליהם ואפילו שהתאסלמו נחשבו עדיין כאזרחים נחותי דרגה ממוסלמים ותיקים אותם נאלצו לשרת בעבודות פרך. עם זאת הקהילות היהודיות בספרד התחדשו לאחר נפול שושלת אל-מוואחידון, ועל אף חוסר היציבות היצירה התרבותית היהודית נמשכה גם בחלק מהממלכות המוסלמיות וגם בחלקים מספרד הנוצרית.

עם תחילת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של צפון ספרד על ידי הנוצרים, החלה התדרדרות במעמדם של היהודים. אולם הממלכות הנוצריות בצפון נזקקו לשרותי היהודים במלחמותיהם וסמכו עליהם את נאמנותם. כך ישבו רבים מהם על קרקע באזורי הספר. הכנסייה תבעה אמנם להחמיר עם היהודים, אך כל עוד השליטים היו זקוקים לשרותם, לא הקפידו בבצוע ההגבלות. במאות ה-12 וה-13 שגשגו הישיבות בספרד, ומרכז הכובד של הישיבות באירופה עבר מצרפת לספרד. התפרסמו במיוחד בתקופה זאת רבי משה בן נחמן (הרמב"ן - מקובלת גם איגרתו שכתב ושלח לבנו מקטלוניה), רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), רבי יונה גירונדי, ורבים נוספים.

במאה ה-13 התחדשו עלילות הדם, במקומות אחדים הונהג אות הקלון, ועל יהודים נאסר לשמש במשרות מטעם המדינה. נכפו על היהודים ויכוחים פומביים עם כמרים נוצריים, כן נפסלו היהודים מלשמש עדים במשפט. עם זאת העניקו הממלכות הנוצריות ליהודים הגנה ואפשרו להם לקיים אוטונומיה פנימית. בקיץ 1391 התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות גזירות קנ"א. פרעות אלו התחילו בסביליה ומשם התפשטו לשאר חלקי הארץ. רבים מתו על קדוש השם, בסרבם להמיר את דתם. רבים אחרים המירו את דתם למראית עין אך בסתר המשיכו להחזיק בדתם ובאמונתם, ויש שברחו לצפון אפריקה. הנזיר ויסנט פרר היה עובר בליווי אספסוף בין הקהילות היהודיות, הופך בתי כנסת לכנסיות ולוחץ על היהודים להתנצר. ב-1412, בהשפעתו, הוקמו בספרד הגטאות הראשונים (iudecarias) והועברה חקיקה אנטי יהודית.

מומרים רבים שמרו בסתר על יהדותם (הם נקראו "אנוסים") ונרדפו בשל כך על ידי האינקוויזיציה שהוקמה ב־1 בינואר 1481, שגרמה לפגיעה קשה בחייהם של היהודים. רבים אולצו להמיר את דתם בפומבי, לאחר שאיימו להוציאם להורג אם יסרבו. בפרעות חלה אמנם רגיעה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו עליהם גזרות ונקבעו הגבלות על משרות שבהן מותר ליהודים להחזיק. הם נאלצו לעמוד בוויכוחים דתיים פומביים, וכן אסר השלטון על היהודים להתרועע עם האנוסים. בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד: בין 40,000 ל-160,000 נאלצו לעזוב את הארץ. קיימת מסורת שבעקבות הגירוש גזרו מגורשי ספרד חרם שלא לשוב לספרד, אך עם חלוף השנים התעמם זכר המכה. את האנוסים שנותרו בספרד, המשיכה לרדוף האינקוויזיציה, רבים מהם הצליחו לצאת במשך הזמן מהארץ, ואף לשוב בגלוי ליהדות. בשנת 1802 הוציא קרלוס הרביעי מלך ספרד צו המחדש את גירוש היהודים.

צאצאי מגורשי ספרד

בית הכנסת הטורקי (ספרדי) בעיר וינה, באוסטריה לאחר גירוש ספרד נפוצו יהודי ספרד ברחבי העולם. הם הקימו קהילות יהודיות חדשות ומשגשגות ברחבי האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ ישראל), בצפון אפריקה, בהולנד, באיטליה, בבולגריה, בדרום אמריקה ובמקומות נוספים, והשפיעו השפעה רבה על מקומות ישובם. כדוגמה ניתן לציין את ברוך שפינוזה, דונה גרציה נשיא, דון יוסף נשיא, והרב יצחק אברבנאל ממשפחת האצולה אברבנאל שעבר לאיטליה.

רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט. בניגוד לתפיסה שאלו ראשי תיבות של המילים "ספרדי טהור", שנועדו להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כ"אנוסים" ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם,ישנם שלושה פירושים לראשי התיבות: "סין [ו]טין" ( עפר ואפר - ביטוי ענווה והתבטלות בפני הבורא); "סופו טוב" או "סימנא טבא". בנוסף, לא רק יוצאי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי, אלא גם חלק מרבני יהדות אשכנז.

כיום נמצאים יהודים שמקורם מחבל ארץ זה בעיקר בארצות הבלקן, במדינת ישראל (בעיקר יוצאי צפון אפריקה והבלקן המהווים את רובם של צאצאי המגורשים מספרד) ובשאר ארצות אירופה (כגון צרפת, הולנד, איטליה וכו'). בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים ספניולים, זאת כדי להבדילם מצאצאי המוסתערבים ואחרים שאימצו את ההלכה ונוסח התפילה שלהם אך חסרו שורשים בספרד עצמה.

התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי התפרשה לכמה קבוצות, שהוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה הבסיסית הייתה בין "ספרדים מערביים" ל"ספרדים מזרחיים", או "עות'מאניים". האחרונים פנו לארצות האסלאם, והתיישבו בשולטנות העותמאנית ובצפון אפריקה. במגרב הייתה להם השפעה גדולה על ארחות היהודים המקומיים ששינתה אותם במידה רבה, אך למעט כיסים מבודדים כטנג'יר ותטואן בהם הוסיפו לדבר בניב היהודי-ספרדי (חכיתיה), רובם נטעמו בבני האזור. לקדמת המשריק, בארצות כמו סוריה ומצרים, הגיעו גלים גלים של יהודים ספרדים. על אף המגעים והשיתוף עם המקומיים, חלקם שמרו על ייחוד ניכר עד המאה ה-19. נוסח התפילה וההלכה שלהם נעשו דומיננטיים בכל המרחב והרחק הלאה, אף שרוב יושביו, כמו יהדות בבל, נעדרו כל קשר למגורשים; בשלהי המאה ה-18 עוד שכנע השד"ר יוסף ממן את יהודי בוכרה להחליף את נוסח פרס העתיק בנוסח ספרד. רק בבלקנים ובטורקיה הצליחו הספרדים לבלוע את הקהילות שקדמו להם, רומניוטים ואשכנזים, ולשמר במידה רבה את ההומוגניות שלהם. באזורים אלה שגשגה שפת הלדינו עד המאה ה-20.

רבים מאלה שפנו לארצות הנצרות לא יצאו ב-1492, אלא היו אנוסים שנמלטו מחצי-האי האיברי, בעיקר מפורטוגל, במאות ה-16 וה-17.[8] ספרדים מערביים אלה לא דיברו בניב היהודי-ספרדי הישן אלא הביאו עמם את הספרדית והפורטוגזית של ארצותיהם, שהשתמרה בקרבם במידה מסוימת עד המאה ה-19. תפוצה זו הייתה קטנה יחסית (בשיאה מנתה לא יותר מ-15,000 איש) אך השפעתה התרבותית הייתה עצומה. היא שמרה על קשר קרוב לאנוסים, ובעקבותיהם הצליחה לחדור בהדרגה לאנגליה ולעולם החדש. קהילותיה המקוריות התקיימו במערב אירופה, בעיקר בצרפת וארצות השפלה. סביב 1800 חלה בה הדרדרות דמוגרפית והיא איבדה במידה רבה את צביונה. באיטליה, בה השתקעו יוצאי ספרד רבים במחצית המאה ה-16, נעלם הניב היהודי-ספרדי בתוך פחות ממאה שנה. אף כי הספרדים שימרו את ייחודם בקהילות כליבורנו, מרוב הבחינות הם התמזגו עם האיטליאנים והאשכנזים ליצירת יהדות איטלקית אחת. לצד התפוצות העיקריות היו יחידים ומשפחות שנעו כמעט לבדם למחוזות רחוקים, כמו משפחת דון יחיא בלטביה. שמות משפחה: כיום נמצא שמות משפחה יהודיים המצביעים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים ממגורשי ספרד. למשל, שמות משפחה עבריים, שלא עוברתו והיו במשפחות עוד בטרם עלייתם לארץ ישראל (עובדיה, אלעזר, בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, נחמיאס, שמש, בודוך, חורש), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו-Betito, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה, קלדרון) שמות על שם ערים ספרדיות (טרגן (העיר טרגונה שבקטלוניה), סביליה, טולדו, טולדנו, לרדו, מרציאנו, קורדובה, קסלסי, זוארץ[9]), שמות על שם תפקידים (ספורטה: שומר השער, זאפאטרו: הסנדלר וכו') וכן שמות ששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה). מאפיינים נוספים של צאצאי מגורשי ספרד הם, לעיתים קרובות, ידיעת שפת הלדינו וקריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו (בן בלדינו), קומפרדה, מואיז, וידאל ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה (גברת בלדינו). בקרב צאצאי מגורשי ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטליאנית, באופן דומה, בקרב צאצאי מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בכתובה נוסף המשפט "לזכר הקהילות המפוארות בקסטיליה וארגון". העת החדשה וכיום: בית כנסת ספרדי בעיר פילדלפיה, בארצות הברית בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.

ב-7 בפברואר 2014, הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות. החוק יקל על צאצאיהם של המגורשים (שמספרם מוערך בין כ-400,000 לכ-3.5 מיליון) לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים, ומבלי שיהיו חייבים לגור בספרד. התיקון לחוק מאפשר הענקת אזרחות למבקשים, בלא קשר למקום מגוריהם, בתנאי שיוכיחו את מעמדם באמצעות שמות משפחה, שפה, מורשת או קשר למנהגים הספרדיים ובכפוף לאישור רשם האוכלוסין בספרד, וכן בתנאי שיבחנו על השפה הספרדית. ב-11 ביוני 2015 אישר הפרלמנט הספרדי סופית ורשמית את החוק, המאפשר הגשת בקשה לאזרחות במהלך תקופה של שלוש שנים החל מ-1 באוקטובר 2015, עם אופציה להארכת התקופה בשנה נוספת במידה ויוחלט על כך על ידי שלטונות ספרד.

התיקון לחוק האזרחות הספרדי כולל תנאים רבים, בהם: מבחני שפה ומורשת בספרדית, הוכחת קשר היסטורי לקהילת המגורשים, וזיקה עכשווית לספרד. רק 7 מתוך 885 ישראלים שביקשו לקבל דרכון ספרדי עמדו בתנאים אלה.