פרשת צו: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
(16 גרסאות ביניים של 8 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
'''פרשת צו''' היא הפרשה השנייה של [[ספר ויקרא]].
[[פרשת צו]] היא הפרשה השנייה של [[ספר ויקרא]]. החלק הראשון של הפרשה עוסק בדיני הקורבנות יחד עם איסור אכילת קדשים בטומאה ואכילת [[חלב]] ודם, החלק השני של הפרשה עוסק בשמונת ימי המילואים ובהכשרת אהרון ובניו לשרת ככהנים. ברוב השנים נקראת הפרשה ב[[שבת הגדול]].
==תוכן הפרשה==
לפרשה שני חלקים: החלק הראשון ממשיך את [[פרשת ויקרא]] ועוסק בדיני הקרבנות - לאחר שפרשת ויקרא פירטה את תהליך ההקרבה, מפרטת פרשת צו את דיני הבשר לאחר ההקרבה:
*'''העולה''' - נשרפת על המזבח כל הלילה, ובבוקר מפונה האפר אל מחוץ למחנה. עורה של העולה מוענק לכהן המקריב אותה.
*'''המנחה''' - הכהן קומץ ממנה, ומקריב את הקומץ ואת הלבונה שעל המנחה. שאר המנחה נאכלת לכהנים. בנוסף מצוה ה' את משה על קרבן חדש: '''מנחת חביתין''', שצריך כהן גדול להביא מדי יום. מנחה זו לא נאכלת, אלא מוקטרת כולה על המזבח.
*'''החטאת''' - נאכלת בחצר אוהל מועד (ובבית המקדש - לפנים מן הקלעים) על ידי זכרי הכהונה בלבד.
*'''האשם''' - כחטאת, נאכל בחצר על ידי הכהנים.
*'''שלמים''' - מחולקים לשלמי [[תודה]], הנאכלים ליום ולילה בלבד, וטעונים הבאת ארבעים חלות, ולשלמי נדר או נדבה, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד. הנותר ביום השלישי ישרף באש. את השלמים אוכלים הבעלים - מלבד החזה והשוק, המוענקים לכהן המקריב.
* ציוויים נוספים: איסור אכילת קדשים בטומאה, איסור אכילת חלב ודם.


חלקה השני של הפרשה עוסק ב[[שבעת ימי המילואים]], ובתהליך שעברו אהרן ובניו כדי להכשיר אותם לשמש ככהנים במשכן.


==מתי נאמרה==
==תרומת הדשן==
{{ערך מורחב|ערך=[[תרומת הדשן]]}}
בתחילת הפרשה, התורה מבארת באריכות את מצוות [[תרומת הדשן]]. הכהן מצווה לקחת בבוקר את האפר שנותר במזבח משריפת הקורבנות של הלילה ולפנות אותו לצד המזבח.


אחת השאלות שהפוסקים עוסקים בה היא מתי נאמרה. שכן, בסיום [[ספר שמות]] נאמר כי ביום א' ניסן נחנך [[משכן אוהל מועד]] והאמור בפרשת צו קדם לחנוכת המשכן.
[[ספר החינוך]] מסביר שמטרת המצווה היא להגדיל את כבוד הבית ולנקותו. כאשר מפנים את הדשן יהיה מקום לעוד אש במזבח והאש תדלק טוב יותר. אך, למרות שהפעולה לנקות את המזבח היא הכרחית, עדיין לא מובן מדוע התורה כה מפרטת במצווה זו.


ה[[רמב"ן]] סבור שכל המסופר בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" נאמר ונעשה מן היום הראשון למילואים, שהוא כ"ג באדר. מתעורר השאלה לעיל, על הדברים המפורשים : "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּנָה הַשֵּנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן"{{מקור|תנ"ך:שמות מ' י"ז$שמות מ', י"ז}}, שממנו משמע שהתורה מתארת כבר בספר שמות אירועים מאוחרים מאלה שנזכרו בספר ויקרא ?
[[הרב קוק]] בעולת ראי"ה מסביר שעבודת פינוי הדשן מבטאת מסר חשוב לחיינו. אש המזבח מסמלת את הקדושה האלוקית היורדת משמיים. בדומה לקדושה, האש היא רוחנית, ואי אפשר לגעת בה וממילא קשה יותר להתחבר אליה באופן מלא בעולמנו הגשמי. בתרומת הדשן, הכהן יכול לגעת באפר היוצא מהאש, ולמעשה ככה הוא יכול להתחבר אליה. תרומת הדשן מסמלת לנו שגם אם קשה לנו להתחבר אל אש הקודש, ניתן עדיין להתחבר לקדושה על ידי התנהגות בדרך הקדושה, גם בדברים שהם עצמם אינם קודש.
 
==שבעת ימי המילואים==
יונה בר מעוז, במאמרו [http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tzav/yona.html '''מוקדם שהוא מאוחר''']  בדף לפרשת השבוע לפרשת צו ושבת הגדול, תשס"ט, ב[[עלונים#דף שבועי|דף שבועי של אוניברסיאת בר אילן]] מציג את פתרונו של הרמב"ן לשאלה. כדי  לפתור בעיה זאת נאלץ רמב"ן לפרש שם שמפסוק י"ז ועד סוף הפרק מצוינת רק מטרת התהליך שתחילתו בכ"ג באדר, ואין נזכרים שם מעשים שנעשו באותה עת:
{{ערך מורחב|ערך=[[שבעת ימי המילואים]]}}
 
שבעת ימי המילואים הם הימים בהם חנכו את המשכן וכליו וכן את אהרון ובניו לעבודת המשכן, ובהם קידשו ו"מילאו את ידם" של הכהנים ומכאן מקור שמם. במהלך שבעת הימים משה עשה טקס קבוע במהלכו רחץ את אהרון ובניו ומשח אותם בשמן המשחה, היזה מן דם הקורבנות ומן השמן על המשכן וכליו. בכל יום משבעת הימים הוקרבו שלושה קורבנות- 1. פר חטאת 2. איל לעולה 3. איל המילואים יחד עם שלושה מיני לחם כדין [[קורבן תודה]]. הרש"ר הירש פירש קורבנות אלו בצורה אלגורית והסביר כי הפר מסמל את המשרה והעבודה המוטלת על הכהנים העובדים והם מוגדרים כאיל ההולך לפני הצאן ומנהיג אותו ואילו איל המילואים מסמל את מתנות הכהונה שהכהנים עתידים לקבל בתנאי שיעשו את עבודתם נאמנה.
"ויהי בחדש הראשון באחד לחדש – על דעת רבותינו (ראו תנח' פקודי יא), הזכיר הכתוב שהוקם המשכן – לעמוד כן באחד לחדש הראשון, כאשר צוה (שמ' מ:ב), ואמר "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (להלן, יח) – לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו, שהוא עשרים ושלשה באדר (ראו ספרי במדבר מד). ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו, ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית: "קח את אהרן", כמו שמפורש בפרשת 'צו' (ח:ב). והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה, כמו שנאמר "וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו" (שם, ט). על כן פירוש "וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם" (להלן כג), "ויעל הנרות" (להלן כה) – כי עשה כן בזמנם, אחרי המשיחה; והנה הם כטעם: לעשות כן (ההדגשה שלי י' ב"מ)".
===איל המילואים===
 
אהרון ובניו סמכו ידיהם על האיל ומשה שחטו ולקח מדמו. את הדם הוא נתן על תנוך האוזן הימנית, על בוהן היד הימנית ועל בוהן רגלם הימנית של הכהנים, קודם אהרון ואז בניו ואת שאר הדם זרק על המזבח. לאחר המכן משה שם על כפי אהרון ובניו את חלקי הקורבן יחד עם לחמי התודה והניף אותם יחד איתם. משה הניף לבדו את החזה ולאחר מכן היזה מן השמן והדם על אהרון ובניו ועל בגדיהם.
אם כן, לפי פירושו עלינו להבין שפסוקי סוף ספר שמות אומרים שהקמת המשכן בכ"ג באדר נועדה להסתיים בכל הפעולות שנזכרות שם, ובירידת הענן על האוהל והשכנת כבוד ה' במשכן כפי שאכן אירע לאחר מכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם" (ויק' ט:כג), שכן ירידת הענן בשמות מ:לד היא עתידית לפי דבריו: "ויכס הענן את אהל מועד וגו' – יאמר, כי הענן יכסה (ההדגשה שלי) את האהל מכל צד, והוא מכוסה וטמון בו".
 
==השבת הגדול==
 
לעיתים הפרשה היא נקראת ב[[שבת הגדול]]. [עלונים#שבת בשבתו|שבת בשבתו של צעירי חב"ד]] כתב עך כך.
 
השבת שלפני חג־הפסח מכונה 'השבתהגדול'. הטעם העיקרי לכך, שביום הזה התחולל במצרים נס גדול: ביום זה
נצטווה עם־ישראל לקחת כבש ולשמרו בבית עד שחיטתו בערב פסח. לשכניהם המצרים סיפרו בני־ישראל שהם עומדים להקריב את השה לה', כדי שהקב"ה יהרוג את בכורי מצרים. שמעו זאת בכורי מצרים ותבעו מאבותיהם לשחרר את ישראל, וכאשר סירבו – לחמו נגדם והרגו רבים מהם. על כך נאמר: "למכה מצרים בבכוריהם".
באותה שנה חל י' בניסן בשבת, ולכן אנו מציינים זאת מדי שנה בשנה בשבת שלפני הפסח.
 
השבת הזאת נותנת כוח ליהודי גם בזמן הגלות. אף־על־פי שעדיין ישראל שרויים בגלות, בחושך
כפול ומכופל (בדוגמת מצבם של בני־ישראל בי' בניסן שלפני הגאולה), ניתן ליהודי הכוח
לעבוד את ה' בכל עוז, ולהשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי, עד שהוא מצליח להשפיע גם על
אומות־העולם, שאף הן יסייעו לעם־ישראל, ועד ש'בכוריהן', המסמלים את תוקפן ועוצמתן,
תובעים בתוקף את טובת ישראל. <ref> לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 5</ref>
 
==מה רע בחמץ==
 
חנן חסון בעלונו לפרשת השבוע עוסק בנושא מעניין : '''וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ... – מה כל כך נורא בלראות חָמֵץ ?. בפרשת צו נאמר "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת ... עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו". אנו אומרים זאת בשעה שבכל בית בישראל עוסקים בהיערכות לקראת חג הפסח, ריכוז החמץ, בדיקתו ועד לשריפתו ולביעורו. התורה מנמקת לנו מדוע עלינו לאכול מצות בפסח (ביום הראשון לפחות), "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...".
 
באשר לחמץ, מצויה רק אזהרה חמורה, ועונש חמור בצידה "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל". אך האיסור אינו מתייחס לאכילה בלבד, אלא התורה מוסיפה עוד שני איסורים : הראשון - "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ ...בְּכָל גְּבֻלֶךָ", והשני – האיסור להחזיק ברשותנו חמץ, אף אם הוא טמון ומוסתר, "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם". ציוויים אלה מעוררים אצלנו את האסוציאציה של "לתפוס מרחק" ממשהו מסוכן, כאילו מדובר בחומר בעל קרינה חזקה העלולה לגרום לעיוורון (וְלֹא יֵרָאֶה), ואולי מדובר בחומר "רדיואקטיבי", שגם הסתרתו בכספת, אין בה כדי להועיל (לֹא יִמָּצֵא).  
 
שואל חסן: אם אכן החמץ הוא מאכל מסוכן ופוגעני, מדוע ששים אנו במוצאי חג הפסח לשוב ולאכול ממנו עד הפסח הבא ? האם השתנה דבר מה במרכיביו או במתכונת אפייתו, מאז ביערנו אותו בערב הפסח ?!  ויש מקום לבדוק מחדש את הרגלי האכילה שלנו, ולענות בכנות על השאלה, מה עדיף לאכול ברוב ימות השנה, האם חמץ, כפי שאנו נוהגים  או שמא נכון לעבור למצה ? ערכו הרוחני של מי מהשניים גבוה יותר, של המצה או של החמץ ?
 
יתר עך כן, אם החמץ הוא כה מגונה, חלילה ? הרי בפרשתנו אנו רואים שקורבן תודה מובא אל המקדש גם עם חלות חמץ ? נביא להלן מספר דוגמאות המראות על יתרונו של הלחם בכלל, על שאר המאכלים, ושל לחם החמץ בפרט, על המצה.
 
התורה נמשלה ללחם, המשמש מרכיב מזון עיקרי, כפי שמבקש הקב"ה מעם ישראל "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי". כאשר מונחים בפני האדם כמה מאכלים שבכוונתו לטעום מהם, קובעת ההלכה סדר קדימות לברכה ראשונה, על פי חשיבותו של המאכל. ברכת הפת קודמת לכל שאר הברכות, מה שמורה על חשיבותו הגדולה, ומי שברך על הלחם, אף פטור מלברך על כל שאר המאכלים. הברכה שאנו מברכים לפני אכילת לחם חמץ, היא "המוציא לחם מן הארץ". אך כאשר מדובר במצה, הנאכלת שלא בפסח, יש הפוסקים שהיא אינה נחשבת כלחם, וברכתה "בורא מיני מזונות", הפחותה בחשיבותה. הברכה היחידה, בה אנו מצווים ישירות מהתורה, היא ברכת המזון, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". לדעת כל הפוסקים, די באכילה של כזית לחם חמץ (27 גרם), כדי לחייב את האוכל בברכת המזון. לעומת זאת, כאשר מדובר במצה, שלא בפסח, יש פוסקים הקובעים שאין לברך ברכת המזון. ובכלל, מעצם העובדה שכאשר מוזכר 'לחם' סתם, הכוונה היא לחמץ, אלא אם כן נאמר אחרת, יוצא שלחם החמץ הוא "פאר המזונות", דבר המחריף את השאלה באשר לייחס לו הוא זוכה בפסח.
 
את הפתרון הוא מציע תוך השוואה למצוות ארבעה מינים ב[[חג הסוכות]] . אחד מהם הוא "ענף עץ עבות", ענף הדס "משולש", שכנגד כל עלה בענף יוצאים עוד שני עלים משני צידיו, וכך העלים מכסים ומסתירים על הענף. אך במציאות רבים מההדסים אינם משולשים, אלא הדסים "שוטים", שסטו ואיבדו עם הזמן תכונה זו והפכו להיות "זוגיים" בלבד. תיקונו של הדס שוטה, נעשה ע"י שריפתו של הגזע על הענפים היוצאים ממנו, כדי להחזיר לתחייה את המנגנון המקורי השמור בשורשו (לפעמים נדרשת חזרה על התהליך ), ואז שב ההדס והופך להיות "משולש".
 
נשוב עתה אל החמץ, הרצוי והמבורך ברוב ימות השנה, והמייצג את הדעת שבאדם.  לפי המדרש, עץ הדעת חיטה היה, והיה העץ מיתמר ופריו היה בגדר גלוסקאות (חלות ועוגות אפויות). מקובל גם שאין התינוק מדבר עד שאוכל פת (חטה=כ"ב, כמספר האותיות באלפבית, מהן נבנות כל המילים). אלא שבעקבות חטא עץ הדעת הפכה החיטה מעץ, לצמח חד שנתי נמוך, והחטא גרם גם לליקויים בפוטנציה, שעלולים לבוא לידי ביטוי לאורך הזמן. באמצעות מנגנון החימוץ  זוכה אדם לפוריות רוחנית ומשיג תוצאות, הבנות וחידושים ובכך הוא מקיים את רצון הבורא יתברך, של "פְּרוּ וּרְבוּ" גם בתחום התורה. אלא שתהליך ההחמצה וההתנפחות עלול להוליד אצל האדם רגש של גאווה. הוא מייחס את כל ההצלחה שלו לעצמו,ובכך הוא כמו חומץ וגוזל את הקב"ה. כמו הבצק, הוא יושב על זרי הדפנה, מתלהב ונהנה מעצמו, מתנפח ותופש מקום לא לו, ומחמיץ את ההזדמנויות לעשות שימוש נכון במה שהקב"ה מזמן לו. מנגנון החימוץ המשתבש והולך, פוגם עם הזמן בניקיון התוצרים, ומתחילים להופיע סיגים. לפיכך דרוש "טיפול תקופתי מונע". פעם בשנה עלינו לפעול לניקוי ולטיהור של המנגנון. אנו חייבים לאמץ "דיאטה", באמצעותה אנו מבערים  את החמץ. אנו ואוכלים מַצָּה המייצגת את השורש, את המקור\המיצוי ללא כל תוספות שהן. הדבר ניכר באות ה' שנוספה למצה (במקום האות ח' של החמץ שנשמטה). ומסביר האר"י הקדוש שהאות ה' בנויה בעצם מצירוף של האותיות ד' י', דהיינו היכולת לומר "די" להתנפחות, להצטמצם ולהצטנע. להכיר בכך שאיני אלא שליח של הקב"ה, והכל מאיתו. לכן המצה קרויה על דרך פנימיות, "מיכלא דאסותא", דהיינו מאכל הרפואה. המצה קרויה גם "מיכלא דמהימנותא" - מאכל האמונה, מכיוון שאינו מייחס כל יכולת פרטית או עצמית לגילויים ולחידושים, אלא מייחס אותם לקב"ה בגדר "בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", שברור שהם באו מאיתו והוא זה שפקח את עינינו לראותם. ולאחר שבוע של תיקון לאחר שהמנגנון שופץ וסולקו כל הגרורות, ניתן לשוב ולעשות שימוש נכון בחמץ המפרה, מצד הקדושה ועל דרך החיוב.


ה[[רש"ר הירש]] {{#makor-new:שמות כט כ|פרשנות-תנ"ך-שמשון-הירש-שמות|כט|כ}} כחלק מהסברו על תהליך המילואים כתהליך המיועד לקשר את הכהנים לעבודתם הציבורית, מסביר כי גם שלושת מקומות מתן הדם אלו קשורים לביטול הקיום האנוכי של הכהנים. לפירושו, התנוך מסמל את הקליטה הרוחנית של הכהנים והיד מסמלת את פועלם המעשי והרגל את שאיפת ההתקדמות שלהם. בשלושת תחומים אלו על הכהנים להשקיע למען הציבור ולהזדהות עם צרכי הציבור ולהתמסר למענם{{הערה|תהליך דומה מתרחש גם בטהרת המצורע וגם שם מפרש הרש"ר הירש כי מדובר בתהליך בו המצורע עולה למעלה גבוהה ו"קם לתחיה" ברוחו, מעשיו ושאיפותיו בדומה לתהליך שעברו אהרון ובניו}}.


==תאריך שבעת ימי המילואים==
חז"ל {{#makor-new:ספרי במדבר  מד|מדרשי-הלכה-ספרי-במדבר|מד|null}}, וכן רש"י {{#makor-new:ויקרא ט א|פרשנות-תנ"ך-רש"י-ויקרא|ט|א}}, פירשו כי שבעת ימי המילואים החלו בתאריך כ"ג אדר והסתיימו ביום א' בניסן בו גם הוקם המשכן. לפי שיטתם, בכל שבעת ימי המילואים היה משה מקים ומפרק את המשכן ורק ביום השמיני הקים משה את המשכן בפעם הסופית ולא פירקו בשנית כמו שנאמר בפסוק "ויהי ביום '''כלות''' משה להקים את המשכן, ממנו משמע כי משה הקימו בכל יום.


מנגד, ה[[אבן עזרא]] מפרש כי שבעת ימי המילואים החלו ביום א' בניסן, כפי שנאמר בפסוק "באחד לחודש הוקם המשכן" ורק ביום ח' ניסן הוקם המשכן במלואת ימי המילואים. האבן עזרא מחזק את שיטתו בכך שעל אף הפירוט הרב של המלאכות שנעשו בימי המילואים, לא מוזכר בפסוקים כי משה פירק והרכיב את המשכן בכל יום. כמו כן, הוא מקשה כי במידה ומשה פירק את המשכן בכל יום, כיצד הצטוו הכהנים לשבת בפתח אוהל מועד בכל שבעת הימים בעוד האוהל מפורק ולא קיים פתח אוהל מועד. הרמב"ן מתייחס לקושי זה ומפרש כי משה היה מפרק ומקים את המשכן מיד בעלות השחר על מנת שיהיה פתח אוהל מועד בו יישבו הכהנים בצורה קבועה גם ביום וגם בלילה{{הערה|אמנם, לשיטת חז"ל כי הציווי הוא רק להישאר בפתח מועד בעת העבודה אין בכך קושי}}.


==קישורים חיצוניים==
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/16914 תוכן פרשת צו] באתר ישיבה
* [https://www.yeshiva.org.il/Tags/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%A6%D7%95 דברי תורה על פרשת צו] באתר ישיבה
* [https://www.mgketer.org/parasha/25 פרשת צו] באתר [[מקראות גדולות הכתר|'מקראות גדולות הכתר']]
* [https://www.mgketer.org/parasha/25#hftraHeader הפטרת צו (ספרדים, אשכנזים ותימנים)] באתר [[מקראות גדולות הכתר|'מקראות גדולות הכתר']]
{{הערות שוליים}}
{{פרשת שבוע}}
{{פרשת שבוע}}
 
[[קטגוריה:פרשת השבוע|צו]]
[[קטגוריה:ספר ויקרא|צו]]
[[קטגוריה:ספר ויקרא|צו]]
[[קטגוריה:קורבנות]]
[[קטגוריה:קרבנות]]
[[קטגוריה:פרשת צו]]

גרסה אחרונה מ־22:38, 2 במרץ 2022

פרשת צו היא הפרשה השנייה של ספר ויקרא. החלק הראשון של הפרשה עוסק בדיני הקורבנות יחד עם איסור אכילת קדשים בטומאה ואכילת חלב ודם, החלק השני של הפרשה עוסק בשמונת ימי המילואים ובהכשרת אהרון ובניו לשרת ככהנים. ברוב השנים נקראת הפרשה בשבת הגדול.

תוכן הפרשה[עריכה]

לפרשה שני חלקים: החלק הראשון ממשיך את פרשת ויקרא ועוסק בדיני הקרבנות - לאחר שפרשת ויקרא פירטה את תהליך ההקרבה, מפרטת פרשת צו את דיני הבשר לאחר ההקרבה:

  • העולה - נשרפת על המזבח כל הלילה, ובבוקר מפונה האפר אל מחוץ למחנה. עורה של העולה מוענק לכהן המקריב אותה.
  • המנחה - הכהן קומץ ממנה, ומקריב את הקומץ ואת הלבונה שעל המנחה. שאר המנחה נאכלת לכהנים. בנוסף מצוה ה' את משה על קרבן חדש: מנחת חביתין, שצריך כהן גדול להביא מדי יום. מנחה זו לא נאכלת, אלא מוקטרת כולה על המזבח.
  • החטאת - נאכלת בחצר אוהל מועד (ובבית המקדש - לפנים מן הקלעים) על ידי זכרי הכהונה בלבד.
  • האשם - כחטאת, נאכל בחצר על ידי הכהנים.
  • שלמים - מחולקים לשלמי תודה, הנאכלים ליום ולילה בלבד, וטעונים הבאת ארבעים חלות, ולשלמי נדר או נדבה, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד. הנותר ביום השלישי ישרף באש. את השלמים אוכלים הבעלים - מלבד החזה והשוק, המוענקים לכהן המקריב.
  • ציוויים נוספים: איסור אכילת קדשים בטומאה, איסור אכילת חלב ודם.

חלקה השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים, ובתהליך שעברו אהרן ובניו כדי להכשיר אותם לשמש ככהנים במשכן.

תרומת הדשן[עריכה]

ערך מורחב - תרומת הדשן

בתחילת הפרשה, התורה מבארת באריכות את מצוות תרומת הדשן. הכהן מצווה לקחת בבוקר את האפר שנותר במזבח משריפת הקורבנות של הלילה ולפנות אותו לצד המזבח.

ספר החינוך מסביר שמטרת המצווה היא להגדיל את כבוד הבית ולנקותו. כאשר מפנים את הדשן יהיה מקום לעוד אש במזבח והאש תדלק טוב יותר. אך, למרות שהפעולה לנקות את המזבח היא הכרחית, עדיין לא מובן מדוע התורה כה מפרטת במצווה זו.

הרב קוק בעולת ראי"ה מסביר שעבודת פינוי הדשן מבטאת מסר חשוב לחיינו. אש המזבח מסמלת את הקדושה האלוקית היורדת משמיים. בדומה לקדושה, האש היא רוחנית, ואי אפשר לגעת בה וממילא קשה יותר להתחבר אליה באופן מלא בעולמנו הגשמי. בתרומת הדשן, הכהן יכול לגעת באפר היוצא מהאש, ולמעשה ככה הוא יכול להתחבר אליה. תרומת הדשן מסמלת לנו שגם אם קשה לנו להתחבר אל אש הקודש, ניתן עדיין להתחבר לקדושה על ידי התנהגות בדרך הקדושה, גם בדברים שהם עצמם אינם קודש.

שבעת ימי המילואים[עריכה]

ערך מורחב - שבעת ימי המילואים

שבעת ימי המילואים הם הימים בהם חנכו את המשכן וכליו וכן את אהרון ובניו לעבודת המשכן, ובהם קידשו ו"מילאו את ידם" של הכהנים ומכאן מקור שמם. במהלך שבעת הימים משה עשה טקס קבוע במהלכו רחץ את אהרון ובניו ומשח אותם בשמן המשחה, היזה מן דם הקורבנות ומן השמן על המשכן וכליו. בכל יום משבעת הימים הוקרבו שלושה קורבנות- 1. פר חטאת 2. איל לעולה 3. איל המילואים יחד עם שלושה מיני לחם כדין קורבן תודה. הרש"ר הירש פירש קורבנות אלו בצורה אלגורית והסביר כי הפר מסמל את המשרה והעבודה המוטלת על הכהנים העובדים והם מוגדרים כאיל ההולך לפני הצאן ומנהיג אותו ואילו איל המילואים מסמל את מתנות הכהונה שהכהנים עתידים לקבל בתנאי שיעשו את עבודתם נאמנה.

איל המילואים[עריכה]

אהרון ובניו סמכו ידיהם על האיל ומשה שחטו ולקח מדמו. את הדם הוא נתן על תנוך האוזן הימנית, על בוהן היד הימנית ועל בוהן רגלם הימנית של הכהנים, קודם אהרון ואז בניו ואת שאר הדם זרק על המזבח. לאחר המכן משה שם על כפי אהרון ובניו את חלקי הקורבן יחד עם לחמי התודה והניף אותם יחד איתם. משה הניף לבדו את החזה ולאחר מכן היזה מן השמן והדם על אהרון ובניו ועל בגדיהם.

הרש"ר הירש שמות כט כ כחלק מהסברו על תהליך המילואים כתהליך המיועד לקשר את הכהנים לעבודתם הציבורית, מסביר כי גם שלושת מקומות מתן הדם אלו קשורים לביטול הקיום האנוכי של הכהנים. לפירושו, התנוך מסמל את הקליטה הרוחנית של הכהנים והיד מסמלת את פועלם המעשי והרגל את שאיפת ההתקדמות שלהם. בשלושת תחומים אלו על הכהנים להשקיע למען הציבור ולהזדהות עם צרכי הציבור ולהתמסר למענם‏[1].

תאריך שבעת ימי המילואים[עריכה]

חז"ל ספרי במדבר מד, וכן רש"י ויקרא ט א, פירשו כי שבעת ימי המילואים החלו בתאריך כ"ג אדר והסתיימו ביום א' בניסן בו גם הוקם המשכן. לפי שיטתם, בכל שבעת ימי המילואים היה משה מקים ומפרק את המשכן ורק ביום השמיני הקים משה את המשכן בפעם הסופית ולא פירקו בשנית כמו שנאמר בפסוק "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, ממנו משמע כי משה הקימו בכל יום.

מנגד, האבן עזרא מפרש כי שבעת ימי המילואים החלו ביום א' בניסן, כפי שנאמר בפסוק "באחד לחודש הוקם המשכן" ורק ביום ח' ניסן הוקם המשכן במלואת ימי המילואים. האבן עזרא מחזק את שיטתו בכך שעל אף הפירוט הרב של המלאכות שנעשו בימי המילואים, לא מוזכר בפסוקים כי משה פירק והרכיב את המשכן בכל יום. כמו כן, הוא מקשה כי במידה ומשה פירק את המשכן בכל יום, כיצד הצטוו הכהנים לשבת בפתח אוהל מועד בכל שבעת הימים בעוד האוהל מפורק ולא קיים פתח אוהל מועד. הרמב"ן מתייחס לקושי זה ומפרש כי משה היה מפרק ומקים את המשכן מיד בעלות השחר על מנת שיהיה פתח אוהל מועד בו יישבו הכהנים בצורה קבועה גם ביום וגם בלילה‏[2].

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. תהליך דומה מתרחש גם בטהרת המצורע וגם שם מפרש הרש"ר הירש כי מדובר בתהליך בו המצורע עולה למעלה גבוהה ו"קם לתחיה" ברוחו, מעשיו ושאיפותיו בדומה לתהליך שעברו אהרון ובניו
  2. אמנם, לשיטת חז"ל כי הציווי הוא רק להישאר בפתח מועד בעת העבודה אין בכך קושי