ארבעת השומרים: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(←שוכר: מחקתי אות מיותרת) תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
| (7 גרסאות ביניים של 5 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
ישנם ארבעה סוגים של שומרי רכוש, או אפילו בעלי-חיים (כלומר: אנשים שהופקד בידיהם פיקדון מסוים) ולכל אחד יש הלכות ופרטי הלכות משלו. | |||
==שומר חינם== | ==שומר חינם== | ||
'''שומר חינם''' הוא מי שהפקידו בידו פקדון והוא קיבל על עצמו לשומרו ללא קבלת תמורה. | '''שומר חינם''' הוא מי שהפקידו בידו פקדון והוא קיבל על עצמו לשומרו ללא קבלת תמורה. | ||
שומר חינם חייב לשלם את שווי החפץ לבעליו רק במקרה של | שומר חינם חייב לשלם את שווי החפץ לבעליו רק במקרה של 'שליחת יד', כלומר, שהזיק במכוון או גזל את החפץ שקיבל עליו לשמרו, או אפילו שלא שמר עליו במידה הראויה. הוא פטור מלשלם במקרים של גניבה ואבידה, וכל שכן על אונס. אם המפקיד אינו מאמין לשומר שהחפץ נגנב או אבד שלא בפשיעה, על השומר להשבע שהחפץ נגנב או אבד ממנו מבלי שפשע בשמירתו (במקרה שהודה בחלק מהטענה). | ||
==שומר שכר== | ==שומר שכר== | ||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
==שוכר== | ==שוכר== | ||
'''שוכר''' הוא מי שלקח דבר מחברו | '''שוכר''' הוא מי שלקח דבר מחברו על מנת להשתמש בו למשך זמן מסויים, ומשלם תמורת השימוש. לענייני חיוב תשלומים, דינו כשומר שכר. | ||
==שואל== | ==שואל== | ||
| שורה 18: | שורה 18: | ||
==כיצד אדם נעשה שומר== | ==כיצד אדם נעשה שומר== | ||
אדם נכנס לכלל "שומר", אם סיכם עם בעל הרכוש הנשמר שהוא שומר על הנ"ל בדין אחד מארבעת השומרים. אדם נעשה שומר גם במקרה שלא הזכירו במפורש את המילה "שמירה" וכדומה, אם היה ניכר מתוך מעשיו או דיבוריו שהוא מסכים לשמור על החפץ. במקרה שאדם נתן רשות לחברו להניח את חפציו ברשותו, אולם הוא לא גילה דעתו שבכוונתו לקבל אחריות או שמירה, אין הוא נעשה שומר. | אדם נכנס לכלל "שומר", אם סיכם עם בעל הרכוש הנשמר שהוא שומר על הנ"ל בדין אחד מארבעת השומרים. אדם נעשה שומר גם במקרה שלא הזכירו במפורש את המילה "שמירה" וכדומה, אם היה ניכר מתוך מעשיו או דיבוריו שהוא מסכים לשמור על החפץ. במקרה שאדם נתן רשות לחברו להניח את חפציו ברשותו, אולם הוא לא גילה דעתו שבכוונתו לקבל אחריות או שמירה, אין הוא נעשה שומר. | ||
אם השומר קיבל על עצמו לשמור על החפץ, אולם הוא לא עשה [[קניין]] בחפץ {{מקור| | אם השומר קיבל על עצמו לשמור על החפץ, אולם הוא לא עשה [[קניין]] בחפץ {{מקור|הגבהה, משיכה וכדומה|כן}} והחפץ לא הוכנס לרשותו {{מקור|קנין חצר|כן}}, כגון שנעשה שומר על חפץ המונח ב[[רשות הרבים]] וכדומה והוא לא הזיז אותו ממקומו, ואחר כך אירע נזק לחפץ, קיימת בזה מחלוקת הפוסקים אם דינו כשומר או לא. | ||
==שמירה מהי== | ==שמירה מהי== | ||
| שורה 54: | שורה 54: | ||
==הערות שוליים== | ==הערות שוליים== | ||
<references/> | <references/> | ||
[[קטגוריה:דיני ממונות]] | |||
גרסה אחרונה מ־00:41, 18 באוגוסט 2022
|
|
ישנם ארבעה סוגים של שומרי רכוש, או אפילו בעלי-חיים (כלומר: אנשים שהופקד בידיהם פיקדון מסוים) ולכל אחד יש הלכות ופרטי הלכות משלו.
שומר חינם[עריכה]
שומר חינם הוא מי שהפקידו בידו פקדון והוא קיבל על עצמו לשומרו ללא קבלת תמורה. שומר חינם חייב לשלם את שווי החפץ לבעליו רק במקרה של 'שליחת יד', כלומר, שהזיק במכוון או גזל את החפץ שקיבל עליו לשמרו, או אפילו שלא שמר עליו במידה הראויה. הוא פטור מלשלם במקרים של גניבה ואבידה, וכל שכן על אונס. אם המפקיד אינו מאמין לשומר שהחפץ נגנב או אבד שלא בפשיעה, על השומר להשבע שהחפץ נגנב או אבד ממנו מבלי שפשע בשמירתו (במקרה שהודה בחלק מהטענה).
שומר שכר[עריכה]
שומר שכר הוא מי ששומר על פקדון ומקבל תמורה כל שהיא בעבור השמירה. לעומת שומר חינם, שומר שכר חייב על גניבה ואבידה וכל שכן שחייב בפשיעה. הוא פטור על אונס בלבד.
שוכר[עריכה]
שוכר הוא מי שלקח דבר מחברו על מנת להשתמש בו למשך זמן מסויים, ומשלם תמורת השימוש. לענייני חיוב תשלומים, דינו כשומר שכר.
שואל[עריכה]
שואל הוא מי שלקח דבר מחברו רכוש כדי להשתמש בו למשך זמן מסויים בלא שכר שימוש. שואל חייב אפילו על אונס, וכל שכן שהוא חייב על גניבה ואבידה ועל פשיעה. ברם, אם החפץ התקלקל מחמת המלאכה שעבורה שאל אותו, השואל פטור. כמו כן, אם היו הבעלים עמו בשעת שאילה, השואל פטור.
כיצד אדם נעשה שומר[עריכה]
אדם נכנס לכלל "שומר", אם סיכם עם בעל הרכוש הנשמר שהוא שומר על הנ"ל בדין אחד מארבעת השומרים. אדם נעשה שומר גם במקרה שלא הזכירו במפורש את המילה "שמירה" וכדומה, אם היה ניכר מתוך מעשיו או דיבוריו שהוא מסכים לשמור על החפץ. במקרה שאדם נתן רשות לחברו להניח את חפציו ברשותו, אולם הוא לא גילה דעתו שבכוונתו לקבל אחריות או שמירה, אין הוא נעשה שומר. אם השומר קיבל על עצמו לשמור על החפץ, אולם הוא לא עשה קניין בחפץ (הגבהה, משיכה וכדומה) והחפץ לא הוכנס לרשותו (קנין חצר), כגון שנעשה שומר על חפץ המונח ברשות הרבים וכדומה והוא לא הזיז אותו ממקומו, ואחר כך אירע נזק לחפץ, קיימת בזה מחלוקת הפוסקים אם דינו כשומר או לא.
שמירה מהי[עריכה]
אופן השמירה משתנה מחפץ לחפץ, בהתאם לדרכם של בני אדם בשמירת חפצים אלו. חפצים שהדרך להניחם בחצר, כגון חבילות פשתן או גידולי קרקע אחרים - יניחם בחצר. חפצים שהדרך לשומרם בבית, כגון בגדים - יניחם בבית. חפצים יקרים שהדרך לשומרם בארון נעול - ישמרם בארון נעול, וכל כיוצא בזה. עבור כל חפץ או בע"ח[1], השמירה האופטימלית מכונה "שמירה מעולה", והשמירה שאינה מעולה מכונה "שמירה פחותה".
גם אופן השמירה משתנה מזמן לזמן: בזמן חז"ל היה נהוג לשמור כלי כסף וכלי זהב בקרקע וגם השומר היה חייב - אז - לעשות כן. כיום, מקובל לשמור אותם בכספות או במקומות מסתור שבביתו, ועל השומר לשומרם באותה דרך.
בענייני שמירה ישנו כלל: "כל לא ידענא, פשיעותא היא". כלומר: שומר שאומר לבעל הפקדון: "איני זוכר היכן הנחתי את הפקדון" - הרי זו פשיעה בשמירת הפקדון, וגם שומר חינם חייב עליה. במקרה כגון זה, אין השומר יכול לומר לבעל הפקדון שימתין עד אשר ימצא את פקדונו, אלא עליו לשלם מיד את ערך הפקדון, לפי שכבר התחייב השומר כפושע בשמירה.
שומר החינם ושומר השכר אינם רשאים להשתמש בחפץ שהופקד בידם אפילו שימוש קל שהחפץ אינו מתקלקל מחמתו, ושומר המשתמש בחפץ שהופקד אצלו, הרי הוא "שואל שלא מדעת" והוא נחשב גזלן.
מלבד איסור השימוש בפקדון, שומר החינם ושומר השכר מתחייבים משעת השימוש ואילך על אובדן או על נזק שאירע בחפץ, ואפילו אם הדבר אירע באונס, שהרי דינם, לאחר שהשתמשו בפיקדון, הוא כגזלנים. חיוב זה חל מיד כאשר השומר הגביה את החפץ כדי להשתמש בו, אף על פי שהוא עדיין לא הספיק להשתמש בו.
"המפקיד, על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד". כלומר: המפקיד פקדון אצל חברו, מפקידו על דעת שיוכל הנפקד למוסרו לשמירה ביד אשתו ובניו הגדולים. לכן, נפקד שמסר את הפקדון לשמירה ביד אשתו או בניו הגדולים, ואבד מהם הפקדון, אין הנפקד נחשב כפושע בפקדון, ואינו חייב בתשלומיו. ברם, אם מסר את הפקדון לבניו הקטנים או לעבדיו או לאחד מקרוביו שאינם מתגוררים עמו ואינם סמוכים על שולחנו, הרי זה פושע וחייב בתשלומי הפקדון.
שומר שכר שקיבל את הפקדון לשמירה עד זמן מסויים, אם עבר הזמן ועדיין הנפקד לא לקח את הפקדון מביתו, מאותה שעה ואילך דינו כשומר חינם.
על השוכר להשתמש בחפץ באופן שרגילים להשתמש בחפץ מסוג זה. שוכר שהשתמש בחפץ באופן שונה וקרה מחמת השימוש נזק לחפץ, הוא חייב בתשלומי הנזק.
"המעביר על דעתו של בעל הבית, נקרא גזלן". כלומר: שוכר שעשה ברכושו של המשכיר בניגוד לרצונו, דינו כגזלן. לכן, למשל, אדם ששכר חמור, ובעל החמור התנה עמו שיוליך את החמור רק בהר ולא בבקעה, והשוכר שינה ממה שהותנה עמו והוליכו בבקעה, ומת החמור, השוכר חייב בתשלומיו, ש"כל המעביר על דעתו של בעל הבית, נקרא גזלן", וכשם שגזלן קונה את הגזילה להתחייב עליה אפילו באונסים, כך המעביר על דעתו של בעל הבית מתחייב אף באונסים.
כאמור, כל השומרים, מלבד שואל, פטורים מאונס. הפוסקים דנו רבות מה נחשב "אונס" ומה לא. נציין מספר מקרים הנחשבים כ"אונס": חפץ שנלקח על ידי שודד מזויין; בעל חיים שנטרף על ידי חיות טורפות; בהמה שמתה כדרכה ועוד.
שומר חינם, שומר שכר, שוכר או שואל, ששאלו או ששכרו את בעל הפקדון לצורך מלאכה וכדומה, הרי הם פטורים מכל החיובים ואפילו מפשיעה, שנאמר: "אם בעליו עמו - לא ישלם". דין זה קיים רק כאשר הבעלים היו שכורים או שאולים בזמן לקיחת החפץ, כגון ששכרם יחד עם החפץ או קודם לכן. אם הבעלים היו שכורים או שאולים בשעה שהחפץ ניזוק, ולא היו שכורים או שאולים בשעה שהשומרים קיבלו את החפץ - לא קיים דין זה. מאידך, אם הבעלים היו שכורים או שאולים בזמן לקיחת החפץ, קיים דין זה, גם אם הם לא היו שכורים או שאולים בשעה שהחפץ ניזוק.
השואל חפץ מחברו ולא קבעו זמן להחזרת החפץ, רשאי המשאיל לתבוע את החפץ בכל עת.
אם החפץ הושאל לזמן מסויים, המשאיל אינו רשאי לקחת את החפץ בתוך הזמן ללא הסכמת השואל. לעומת זאת, השואל רשאי להחזיר את החפץ לבעלים גם בתוך הזמן.
חפץ שניזוק מחמת מלאכה שעשה בו השואל, אין הוא חייב בתשלומי הנזק. דין זה קיים רק אם השואל עשה בחפץ מלאכה שלמענה הוא שאל את החפץ. לכן, למשל, אדם ששאל ספר מחברו, והספר התקלקל מחמת השימוש, כגון שהכריכה או הדפים נקרעו, אם השואל השתמש בספר באופן המקובל, הוא פטור מתשלומי הנזק.
השואל אינו רשאי להשאיל או להשכיר לאדם אחר חפץ שהוא קיבל בהשאלה. כמו כן, השוכר אינו רשאי להשאיל או להשכיר לאדם אחר חפץ שהוא קיבל בהשכרה. ברם, מותר לאדם להשתמש בחפץ מושאל בביתו של השואל, ובתנאי שלא יוציאו משם.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ ראה במסכת בבא קמא, פרק שישי ("הכונס").