שיחה:פאה נכרית/שיטות הפוסקים: הבדלים בין גרסאות בדף

עדות ביהוסף

כאמור לעיל, עדיין לא נגעתי ברשימת האוסרים והמתירים, מפני שאני חפץ לדון על כל אחד בנפרד.

כעת ראיתי ש"עדות ביהוסף" לא מופיע כלל ברשימת המתירים, ומאידך מופיע ברשימת האוסרים משום מראית העין...

"יש מהפוסקים שאסרו לצאת פאה נכרית לרשות הרבים משום מראית עין. להלן רשימה חלקית: רבי יוסף רייזין אב"ד טעלז בספרו עדות ביהוסף סי' כ"ט".

ראשית, "עדות ביהוסף" הוא מראשי המתירים, שהאריך ופלפל הרבה על מנת להצדיק את הצדיק, שלטי הגיבורים. בדבריו הוא כתב שיש שתי נקודות עיקריות שמחמתן יש לאסור פאה - ושלל אותם:

"שאלה, אם מותר לנשים לילך בכיסוי הנעשה משערות שקורין "פארוק" [פאה נכרית]. תשובה: הנה יסודי שאלה זו נחלק לשני חלקים, דהעיקר יש לעיין בזה משום שתי חששות, א. משום גילוי הראש (באופן דהולכות בזה הכיסוי לבד). ב. דאולי נעשו משערות של מתים האסורים בהנאה. ויבואר בעז"ה הנך פרטים, ומתחילה נבאר הפרט הראשון דגילוי הראש, וכל הפרטים המסתעפים מזה [והאריך שם בפלפולים, ומסיק] ועתה נהדר בקצרה דנתבאר לנו מכל הנ"ל דבפאה נכרית ליכא משום גילוי הראש... [ושוב האריך בדין שערות מת, והסיק] העולה מכל המקובץ דאין בהשיער של מת כותי שום חשש איסור הנאה, וכמו שכתבנו".

שנית, איסורו משום מראית העין, הוא איסור צדדי במקום שנהגו בכך, אין לכך שום משמעות לימינו אנו, שלא שייך כלל מראית העין. ועיקר דבריו הוא ההיתר מעיקר הדין, ותו לא (את זה הוא הדגיש בעצמו, כשכתב שמעיקר הדין יש לדון בשתי נקודות - וביניהם לא הופיע "מראית העין").

וממש כך, כתב הש"ך ביורה דעה (סי' פ"ז ס"ק ז'), שהטור והשו"ע שהתירו לבשל חלב בהמה טמאה עם בשר, התירו מעיקר הדין, אבל מצד מראית העין לא דיברו, ונפק"מ במקום שלא שייך מראית העין, שיהיה מותר לשיטתם. ודון מינה ואוקי באתרין.

מלבד זאת, הפרק "האוסרים משום מראית העין" מיותר לחלוטין. יש להביא את האוסרים ותו לא, מבלי לרדת לפרטים, למה אסרו. אליהו אמזלג 22:02, 23 באוגוסט 2012 (IDT)

אם עדות ביהוסף אוסר משום מראית עין, למה הינך רוצה שזה לא יצויין? ואם כבר אז אכן יש לציינו כאוסר בלי קשר מה הסיבה שאסר, כי השאלה מי מחליט מה ומי נקרא מקום שיש מראית עין לפי דעתו? יאירושי2 23:20, 23 באוגוסט 2012 (IDT)

א. למה אתה מציג אותי כאחד ש"לא רוצה שיצויין שעדות ביהוסף אוסר", כאשר אני מסביר שהוא לא אוסר?

ב. למה אתה מתעלם מההסבר שהוא מתיר באופן עקרוני, ומראית העין הוא דבר צדדי בדבריו?

ג. למה אתה מתעלם מהראיה שהבאתי מדברי הש"ך, שיתכן שפוסקים יפסקו להתיר ועם זאת יאסרו משום מראית העין היכן שזה שייך?

ד. למה אתה מתעלם ש"עדות ביהוסף" הובא בכמה פוסקים כאחד מהמתירים, כולל "יביע אומר" שכתב שהוא מתיר למרות שציין שהוא אוסר משום מראית העין?

ה. למה אתה מתעלם מהעובדה ש"עדות ביהוסף" בעצמו כתב שיש שתי נקודות שמחמתן אפשר לאסור פאה, ומראית העין לא הופיע בשתי נקודות אלה?

ו. למה אתה רוצה לציינו כאוסר למרות שהוא כתב להתיר במפורש? אליהו אמזלג 01:30, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

למה אתה מצטט את דבריי אחרת ממה שכתבתי על מנת להטעות ולהשמיץ? שאלתי מדוע אינך רוצה לציין שאסר משום מראית עין, ולא השבת על השאלה הזו, אלא החלטת מה עקרוני ומה צדדי, והחלטת שהוא מתיר, על מנת לנסות להטעות. ומה הקשר לדברי הש"ך? כאשר עדות ביהוסף הנ"ל כותב שפאה נכרית אסורה משום מראית עין וכבר השבתי למעלה על הדברים. למה אתה כותב שאני מתעלם ממה שהוא התיר, אחר שציינתי שמשום מראית עין הוא אוסר. למה כאן אתה מצטט את יביע אומר, וכאשר מישהו ציטט את דבריו כתבת שזה סובייקטיבי? האם הסברת את דבריו לפני שאתה רץ להביא הוכחות שגויות מיביע אומר? למה אתה מנסה ליצור רושם כביכול התעלמתי מדבריך כהמשך לשורת השמצות חסרות יסוד שכתבת כאן היום ובכל יום? אחרי שלא הצלחת להביא לחסימת דברי החלטת לכתוב מגילות ארוכות מלאות בשטויות על מנת ליצור רושם שיש משהו בדבריך? יאירושי2 02:03, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

ידידי הרב למאי נ"מ, שים לב ל"תשובה" זאת... ומכאן תבין עד כמה הוא "תורם" לערך הזה.אליהו אמזלג 02:07, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

האם ענית לשאלה מדוע לדעתך יש להסתיר שעדות ביהוסף כתב לאסור משום מראית עין? ולכן יש להביא אותו כמתיר ולומר שאינו סובר זאת? יאירושי2 02:31, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

אני מצטרף לשאלה. הוא כותב בסוף ענף ג' לאסור משום מראית עין טישיו * שיחה 06:01, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

אתה מצטרף לשאלה? לא שמת לב שעניתי על כך בהרחבה? שעם זה שציין לאסור משום מראית העין, לא היה דבר זה חשוב בעיניו כאחד מעיקרי היתר הפאה, ולכן באופן עקרוני הוא התיר ונמנה עם המתירים, ורק אוסר במקום ששייך מראית העין?

האם שמת לב שאדון 'יאירושי' לא ענה על שאלה אחת מכל השאלות ששאלתי אותו?

לפי מה שכתבתי, 'עדות ביהוסף' צריך להימנות עם המתירים, ועם זאת לציין שאסר מראית העין במקום שנהגו. האם כתבתי שצריך להסתיר את העובדה שהוא אסר משום מראית העין?

האם הגר"מ גרוס שמנה אותו בין המתירים, או הגר"ש משאש זצוק"ל, ניסו להסתיר משהו? אליהו אמזלג 10:23, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

מה זה משנה אם התיר "עקרונית" או לא? למעשה הוא אסר, ולא ניתן למנות אותו ברשימת המתירים, ולכן הוא נמצא ברשימת האוסרים משום מראית עין, שיש אומרים שכולם היו מתירים היום, ויש חולקים. טישיו * שיחה 16:35, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

למה אתה כותב ש"למעשה הוא אסר", כאשר למעשה הוא התיר? למה אתה מתעלם מכל מה שכתבתי לעיל? הוא לא "אסר משום מראית העין" במסקנת התשובה שלו, אלא הביא זאת כענין צדדי בתוך התשובה, כאשר הוא מדגיש בפתח התשובה שיש שני עניינים עיקריים שמחמתם יש לאסור פאה, ואת שני העניינים האלה הוא דחה במסקנת תשובתו. כיצד הוא קשור לפוסקים אחרים שבמסקנתם אסרו משום מראית העין? יתכן שהיום יחזרו בהם, יתכן שלא, אבל הוא מראש אסר זאת רק היכן ששייך, כי במסקנתו התיר! אליהו אמזלג 18:11, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

אכן עדות ביהוסף מציין גם שמביא צדדים להתיר, כי יש לאסור משום מראית עין. ולא ציין אם זה מקום שנהגו או לא, אף שכעת הודה בחצי פה שיש לציין שאסר משום מראית עין, רוצה שיוסיפו שהיום נהגו והוא התיר, אחר שלא ציין זאת. ולא ענה על השאלות לשיטתו. יאירושי2 15:45, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

חכם אליהו אמזלג, אני מסכים לדברי טישיו. אכן, רשימת אוסרים/מתירים חייבת להיות לא רצינית (כפי שהסברתי לעיל), וגם הדוגמה הזו מורה את דבריי: פוסק שהאריך להסביר את היתר הפאה, אך בסוף אסר מסיבות חיצוניות יופיע - בצדק - ברשימת האוסרים, אע"פ שיש לדון האם זה נוגע לזמנינו.
ברכה והצלחה! --למאי נ"מ? (שיחה) 16:22, 13 במרץ 2013 (IST)

לגבי "עדות ביהוסף" שהערת לעיל: אתה כותב שהוא פוסק שהאריך להסביר את היתר הפאה, אך בסוף אסר מסיבות חיצוניות. זאת טעות. הוא האריך להתיר ולבסוף התיר. בתחילת דבריו פתח בשני שאלות, עליהן ענה בכל אורך דבריו שאין בעיה מצד זה. כלומר, הוא התיר. למסקנה... באמצע דבריו, הוא הביא את הענין של מראית העין ואסר משום זה. הדבר יכול להתפרש בנקל כאיסור במקום שלא נהגו בכך (ובפרט לאור העובדה שפוסקים רבים הביאוהו כמתיר ובכללם גם הגר"ע יוסף שמאידך ציין שהוא אוסר משום מראית העין).
בברכה, אליהו אמזלג (שיחה) 18:57, 13 במרץ 2013 (IST)

אין לי אלא לצטט את הכרעתו של חכם אליהו אמזלג: "כבר כתבתי לעיל, שברשימת המתירים אנחנו מכלילים את כל המתירים, כמו שברשימת האוסרים, אנחנו מכלילים את כל האוסרים. אין כאן מקום לחלוקה, מי אסר משום מראית העין, מי אסר משום חוקות הגוי... ברכה והצלחה! --למאי נ"מ? (שיחה) 16:24, 20 במרץ 2013 (IST)

במחילה מכבודך, הרב למ"נ, אין קשר בין מה שציטטת מדברי, לבין הנדון הזה. עדות ביהוסף נחשב למתיר. שהרי הוא התיר במסקנתו, והוא התיר את שני הדברים שציין בעצמו כשתי הנקודות העיקריות שיש לדון בהם ביחס לפאה. "מראית העין" היא דבר צדדי שיש לו השלכות על מקום שלא נהגו בכך - אין לכך קשר לפסק ההלכה הסופי (לכל היותר, היית צריך לצטט אותו גם כאוסר וגם כמתיר, אבל רק כאוסר?)

מה שכתבתי לעיל הוא ביחס לפוסקים שאסרו מכל וכל, וציינו טעם אחד בדבריהם. לא פוסקים שמתירים, והובאו בדברי הפוסקים כמתירים (ראה בדברי הגר"מ גרוס, הגר"ש משאש, הגר"ע יוסף). ועדות ביהוסף הוא מתיר, שהביא בתוך דבריו איסור של מראית העין. אליהו אמזלג (שיחה) 14:55, 22 במרץ 2013 (IST)

שתיקת המשתמשים ביחס לדיון הנ"ל

חכם אליהו אמזלג, רק הערה צדדית: שתיקתם של הנוכחים איננה ראייה, 'זמן אלול' עמוס מאד, ואיננו מאפשר זמן להשיב בוויקישיבה כיאות. בעזה"י בבין הזמנים ישיבו למר. כתיבה וחתימה טובה! למאי נ"מ? 15:22, 27 באוגוסט 2012 (IDT)

הרב למאי נ"מ, הינך רואה בעיניך שעברה כבר חצי שנה מאז, ולא השתנה כלום. אולי הגיע הזמן לשכתב את הערך ע"י ההערות האמורות כאן? אליהו אמזלג (שיחה) 14:55, 22 במרץ 2013 (IST)

קצת לא יפה לדרוש לשכתב את הערך לפי דעת המיעוט (וכעת הצטרפתי גם אני לדעת הרוב). ברכה והצלחה! --למאי נ"מ? (שיחה) 16:22, 13 במרץ 2013 (IST)

יש כאן דיון ענייני, אין כאן הצבעה באו"ם... העליתי טענות, וכנגדן אין תשובות; ואם אין תשובות, הרי שתיקה כהודאה. אליהו אמזלג (שיחה) 14:58, 22 במרץ 2013 (IST)

הערות על פוסט ההשמצה "חשיפת השקרים"

א. זה לשון הפרי מגדים:

"וכל שכן. עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור, ויוצאה לרשות הרבים כך אפי' בשבת, ועיין עטרת זקנים (ס"ק ג'). וכפי דעתי מה שכתב הלבוש (סעיף ב') פאה נכרית "שאינה שלה", היינו תלושה, ומאי שנא משערותיה או מחברתה, שרי. ובאר שבע חולק, ואמר דפאה נכרית מותר כשראשה מכוסה, ולא חיישינן שמא משתלפי. ע"ש. ומכל מקום במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע [היינו הרמ"א] כאמור, וקצת דמדומי ראיה מכתובות (דף עב.) וראשה פרוע דין תורה, ולא מוקי בפאה נכרית ודת יהודית, שמע מינה דלית בה דת יהודית, ושרי" (או"ח סי' ע"ה, אשל אברהם ס"ק ה').

נאמר כאן שאפשר לצאת לרשות הרבים אפילו בשבת, וכך הבין המגן אברהם, וכן עטרת זקנים, וכן הלבוש, ובאר שבע חולק ואוסר, והמסקנה - המדינות היוצאות יש להן לסמוך על הרמ"א, שהתיר גם הוא ברשות הרבים.

"בדרכי משה אות ז' בשם הגהות אלפסי החדשים, מותר לנשואה לצאת בפאה נכרית מגולה לרה"ר בחול, דאין שיער באשה ערוה כי אם אלא המדובקים לבשרה. ואע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית כבעלת שיער. עיין שם. וכן כתב בשלטי גבורים, הביאו הבאר שבע דף צ"ג באורך, וראיה משבת יוצאה בפאה נכרית וכו' ע"ש. והוא ז"ל האריך לאסור ומיירי במכוסה בצעיף, וכ"כ הר"ר קצנלנבוגן, ועיין כנסת הגדולה ושיירי כנסת הגדולה, ועיין מג"א סי' ע"ה... הואיל ועיקר הספק בדבריהם לקולא, הוא הדין אם יוצא ממנו ספק תורה אפשר דלא גזרו אספקן (או"ח סי' ש"ג, משבצות זהב ס"ק ט')".

נאמר כאן שלדעת הרמ"א והש"ג מותר לנשואה לצאת בפאה נכרית מגולה לרשות הרבים... והמסקנה, ספק דרבנן לקולא.

הנסיון הכל כך מגוחך ומופרך לעוות את הדברים הברורים האלה, יכול ללמד על הכלל. הפמ"ג כותב במפורש, רשות הרבים, בא זה ו"מסביר" שכוונתו היתה במדינות שנוהגות לקרוא קריאת שמע כנגד פאה...

הייתי שמח לקרוא את ה"באר יעקב" או כל שם אחר שנזרק כאן, היכן הוא מבאר כך.

וכנגד ההשערה המגוחכת (שהיתה לו הוה אמינא...) ישנם עשרות פוסקי הלכה (ואין כאן המקום לצטט את כולם) שהביאו את הפמ"ג כמתיר פאה, החל מהגאון רבי ישכר דובעריש זצ"ל, בספרו "עבודת היום" (סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרכ"ז), וכלה ב"אור לציון" שכתב "ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכן כתב הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל".

דוגמא נוספת לעיוות, סילוף, שקר (כיצד אפשר לא להשתמש במילים אלה... הרי זה זועק לשמים) ניתן לראות כאשר בסימן ש"ג כותב הפמ"ג להתיר במפורש יציאה בפאה לרשות הרבים ע"פ הרמ"א ("מותר לנשואה לצאת בפאה נכרית מגולה לרה"ר בחול"), וכותב שגם אם תאמר שיש אוסרים, מכל מקום ספק דרבנן לקולא, והנ"ל התעלם מהמילים הברורות שלו להתיר פאה, הניח שהוא מסתפק לענין ק"ש, ואחר כך למד מזה קל וחומר לאסור ברשות הרבים... וגם כאן אשמח לראות היכן כתב זאת "אבני ישפה" (שהתיר פאה בעצמו).

לגבי ספר "אם לבינה" כבר נשפך דיו רב, אין צורך בהוספת עשרות אלפי תווים לדף העמוס הזה. בספר חו"כ מביא הרב המחבר את כל השתלשלות העניינים באופן שאין סתירה כלל מספר זה, ע"פ ספר "בירור הלכה" לרב יחיאל זילבר זצ"ל, ועוד הסברים שהובאו בדברי הרב אליעזר פולק ואחרים. מלבד שספר הפמ"ג התקבל להלכה בכל תפוצות ישראל ובדומה לכתבי יד שנמצאו יותר מאוחר, ואפילו כת"י של השו"ע שסותר את דבריו, הכריע הגר"ע יוסף שלא מתחשבים בו. ומלבד שיש הטוענים שאין זה ספרו של הפמ"ג או שחלו בו שיבושים.

לאחר כל זה משמיץ הכותב "ולמרות דברים ברורים אלו למלקט דידן שום דבר לא משנה, זה לא משנה אם הפוסק דיבר על פ"נ על כל הראש או רק על הפוני לא משנה אם הפוסק התיר לק"ש או לרה"ר זה אפילו לא משנה למלקט דידן אם הפוסק המדובר מתיר או אוסר העיקר שלמעשה מותר"... לפלא שהשאירו השמצה זו, אך משמים נותר זה כדי לראות כמה גיחוך יש בדברים, והפוסל במומו פוסל.

ב. ?

ג. גם כאן, כותב הפוסט ב'כתר מלכות' מתעלם מדברי השולחן שלמה ומעדיף לעשות פלפול מגוחך בדבריו כדי להפוך אותם מהקצה לקצה (ולזה הוא קורא "השמטות", או בכותרת "חשיפת השקרים..."), ואלה דברי השולחן שלמה:

הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א) פסק כרמ"א, והוסיף שנשים הבאות ממקום שלא נוהגים בפאה נכרית, למקום שנוהגים ללכת בפאה נכרית מגולה, יכולים לנהוג כמנהג המקום:

"שיער של אשה שדרכה לכסות אסור לקרות כנגדה, אפי' בכל שהוא, אפי' באשתו. ונראה לי אפי' לאשה אחרת אסור. וכן אם מכוסה רק שלבושה דק ומתחזי אסור כנ"ל. ובלאו הכי צריכין הנשים ליזהר מאוד שלא יצאו קצת שערותיהן. ובתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן, או פאה נכרית, ואפי' דרכם לכסות, מותר. ונשים הבאות ממקום שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן, מותרין לגלותן" (הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א).

דבריו הובאו ע"י מרן הגר"מ גרוס שליט"א, בין המתירים פאה.

למעשה ה"שולחן שלמה" מופיע ברשימה מצומצמת של כעשרים מתירים (מתוך מאה ושלושים) שלא כתבו במפורש שמדובר ברשות הרבים, אלא פסקו כדברי הרמ"א - להתיר פאה, ועם זה להתיר שערות של נשים שיצאו חוץ לצמתן.

כידוע, רוב מפרשי השו"ע בסימן ע"ה דנו ביציאה של אשה לרשות הרבים בפאה, וביציאה של אשה לרשות הרבים בשערות היוצאות חוץ לצמתה, והבינו שהרמ"א דיבר גם ביציאה לרה"ר וגם בקריאת ק"ש כנגדה (לבד מהיעב"ץ שכתב "בדרך אפשר" שהרמ"א התיר רק לק"ש, והוזקק לראיה חיצונית שהרמ"א לא כתב להתיר פאה בדיני פריעת ראש באה"ע).

לפי זה אנחנו למדים שכל אותם פוסקים שהביאו את הרמ"א בסתם, התירו גם הם לרשות הרבים, מהסיבה הפשוטה - לו היו רוצים לחלוק עליו, היו כותבים זאת במפורש, וכמו אותם פוסקים שאכן חלקו עליו וציינו זאת במפורש, או הביאו את החולקים עליו. בדברי ה"שולחן שלמה" זה מבואר יותר, כי הוא כותב, א. בתולות הרגילות לצאת בפריעת ראש. ב. שערות שרגילין לצאת חוץ לצמתן. ג. פאה נכרית, מותר, ובמקום שדרכן לגלותם, מותר לגלותם. כל הדברים הנ"ל מדברים על רשות הרבים (גם הנדון של הבתולות המופיע כבר בראשונים - אף אחד לא ניסה להסביר שמדובר רק בק"ש בבית ולא ברשות הרבים...) וגם הלשון "דרך לגלותם" לא מדובר על הבית כמובן, אלא למי שמנסה להפוך את הקערה על פיה בכל מחיר.

על ההשערה המופרכת שהשולחן שלמה דיבר על פאה הנמצאת במקום הצדעיים... דומני שאין צורך לענות, ואגב, האם יש פוסק כלשהו בתקופה זו (או במאתיים השנים החופפות) שמזכיר מנהג כלשהו ללבוש פאה במקום הצדעיים?

גם האיזכור האגבי של "תשובה מאהבה" הוא שקר מוחלט, כל דבריו היו "בדרך אפשר" וזה לשונו: "דרך כלל, "אם" היתה כוונת הש"ג על פאות נכריות היוצאות חוץ לצמתן... אין מקום כלל לכל השגות שהשיגו עליו... וגם בעל פרי מגדים שהבאתי, "אפשר" לא הקיל אלא על פאה נכרית כזו". אף אחד לא קבע מסמרות שהפוסקים דיברו באופן זה (אלא אם כן רוצים "לחשוף שקרים..").

ז. מסוף הסעיף הקודם יתברר עד כמה מדובר בטענות של עורבא פרח...

כאשר "טעם המלך" ו"תשובה מאהבה" דנים בהיתר פאה נכרית קאסטם (=מונח האהוב על כותב הפוסט) המונחת על כל הראש, בדיוק כמו בימינו, טעם המלך מתיר ותשובה מאהבה מצדד לאסור, כאשר בין דבריו הוא מעמיד אוקימתא בדרך אפשר ש"אולי" הש"ג דיבר רק בפאה המונחת על הצדעיים, וכותב הפוסט הפך זאת לגמרי, כאשר לדידו עצם הדיון של התשובה מאהבה וטעם המלך הוא על פאה כזאת... דברי "טעם המלך":

"מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז"ל ודעימיה. וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלויות פאה נכרית אלא שמחלק בין שערות עצמה אחר שנתלשו לשערות חברתה. וא"כ לפ"ז יש לסמוך עליהם כעל יתד התקוע, כי מבארם אנו שואבים ומפיהם אנו חיים ועיני כל העדה עליהם, והם המה עמודי הוראה". עכ"ל. [ולבסוף אסר רק פאות הנעשות משערות מתים, והיום בלאו הכי אין מייצרים פאות משערות מתים, וגם על פאות אלו גופא כתב]: "ואם אין יניחו להם כי יש להם על מה שיסמוכו, דהיינו הרב שלטי הגבורים וארי שבחבורה הרב מגן אברהם בעיקר הדין".

ח. ?

ט. ?

י. יש כאן ערבוב של שמות, פוסקי הלכה נודעים כמו באר יעקב, פתחי עולם, אבני ישפה, משנה ברורה, עם חוברות המתנגדים לפאה כמו "בעל הצניעות וישועה" (?) שמוכר כנראה לכותבי "אור תורה" שכותב הפוסט נמנה עליהם, וכותב החוברת "סוגיה דפאה נכרית" בעילום שם כרגיל.

המשנה ברורה כתב במפורש להתיר יציאה בפאה לרשות הרבים, וזה לשונו:

"שיער נכרית. קרי נכרית להשיער שנחתך ואינו דבוק לבשרה, וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש. ויש חולקין ואומרים דאף בפאה נכרית שייך שיער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש. וכתב הפמ"ג, דבמדינות שיוצאין הנשים בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע, ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל".

משמע מדבריו שמותר לגלות הפאה ואין בזה משום פריעת ראש (בלי קשר לק"ש).

יש "לתמוה" עליו, מדוע הוא מכניס ענין פריעת ראש לסימן ע"ה, הוא לא מבין שמדובר בק"ש? וכן יש "לתמוה", כיצד הוא לא מבין שהפמ"ג התיר רק לק"ש...

גם הגאון רבי חיים יעקב הלוי קרוייזר זצ"ל, רב דק"ק דאלינא, בספרו "באר יעקב" על שולחן ערוך (או"ח סי' ש"ג. נכתב בשנת תרס"ו) כתב כך:

"וכל שכן פאה נכרית. כן כתב בש"ג דמותר לכתחילה, דלא כב"ש שחולק עליו, מג"א. ועיין בעטרת זקנים דהלבוש כתב דשיער של עצמה אף אחר שנחתכה וחיברה בראשה אסור לקרות ק"ש כנגדה, ובדרכי משה כתב להדיא דלא שנא משערותיה אי משערות חברתה... וכאן באשל אברהם כתב, במדינות אלו שיוצאין בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע, עכ"ל, וכן פסק בעל התניא דמותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, ואפי' במקום שדרכן לכסות מותר לקרות ק"ש כנגדה, וכן פסק ב"דרך החיים".

מלשונו "במדינות אלו שיוצאין", ומלשון התניא שהביא "אין בה משום יוצאה וראשה פרוע", משמע ברור שמדובר ברשות הרבים (ובוודאי אין זה כאותם שמנסים לומר שמדובר ב"יציאה" לחצר...).

לאחר מכן הוא הוסיף שגם אם דרכן לכסות, מותר לקרוא ק"ש כנגדה - זוהי תוספת לענין ק"ש.

הגאון "פתחי עולם" (על השו"ע סי' ע"ה. נדפס בשנת תרמ"ט), כתב "כמו גבי שיער דאינו אסור באינו מחובר לה", ומשמע מדבריו שאין שום איסור יציאה בשיער שאינו מחובר.

כיצד מבואר מדבריהם של הנ"ל על המשנה ברורה, מישהו יודע?

לגבי מה שכתב המשנה ברורה שחייבת רדיד, זה במקום שנהגו בזמן השו"ע והרמב"ם, אך כמובן שכל ההולכות במטפחת כיום לא עוברות על פסק הלכה של המשנ"ב... וראה עוד בביאור הענין בספר "חוט שני" להגר"נ קרליץ.

לגבי ה"גדר עולם", זוהי דוגמא נוספת לפלפול מגוחך שבא לדחות דברים ברורים ופשוטים. המשנה ברורה כותב במפורש, להתיר יציאה לרשות הרבים בפאה, בא זה ומנסה לדייק מדוע לא הוזכר פאה בספר אחר. קושיה אדירה...

יא. בעל "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט), כתב בשם האחרונים שמותר לצאת בפאה נכרית מגולה, אף אם חתכה שיער של עצמה וחיברה בראשה:

"וכל שכן פאה נכרית, כצ"ל. דמותר לכתחילה לצאת בו אפי' מגולה, ואפי' חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה יש להקל. אחרונים".

מדברים אלו ברור שמותר לצאת בפאה נכרית לכתחילה, לרשות הרבים, האם שייך "השמטה" כאן לאחר הדברים הברורים הללו? אתמהה.

הכותב טוען ש"הושמט" קטע מחלק הביאורים "ועכשיו בעוה"ר נתפרץ מאד מדת הצניעות בנשים שהולכות בפרהסיא בפרועי ראש עד שא"א למחות בהן שבוודאי לא ישמעו לנו לפחות יש ללמדן שישימו על שערן סבכה קלועות מחוטין דקין של משי או של שערות מפאה נכרית כנ"ל דזה מועיל לסלק האיסור דארייתא, וגם עי"ז יהי' היתר קצת לומר דבר שבקדושה כנגדן כמש"ל דבזה אפשר שישמעו".

לא בדקתי כעת בפנים לראות אם אכן קטע זה נמצא שם, אולם מכל מקום אינני מבין מה רוצה "המדייק" וכיצד הוא רוצה להעמיס גם בדבריו של אפיקי מגינים שמדובר ב"יציאה" לחצר....

ומה כותב האפיקי מגינים בקטע זה? שהתפרץ כיום שנשים הולכות בפרסיה בפריעת ראש, וצריך ללמדן לפחות ללבוש פאה נכרית ואז לא יהיה איסור דאורייתא, וגם יהיה מותר לקרוא דבר שבקדושה כנגדן. ומה בכך? הוא ממליץ להן ללבוש פאה... גם אם לא מובן מדוע הוא כותב "היתר קצת", על כל פנים מובן היטב מה שכתב בחלק ההלכה (ולא הביאורים): "מותר לכתחילה לצאת בו, אפילו מגולה..."

ויש לציין כאן שכל לשון של יציאה היא לרשות הרבים, וכמובא בדברי הגר"א פולק שליט"א: "בכל פרק "במה אשה", סתם "יוצאה" הכוונה בין לחצר ובין לרה"ר, ורק בפאה נכרית שהותרה רק בחצר הוסיפה המשנה להדיא שאיירי בחצר דווקא: "מתני'. יוצאה אשה בחוטי שיער... ובפאה נכרית לחצר". ובגמ', "אמר רב, כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית. רב ענני בר ששון משמיה דרב ישמעאל אמר, הכל ככבול". וברש"י, "חוץ מכבול ופאה - שמותר לחצר כדתנן במתני', וטעמא מפרש לקמיה. הכל ככבול - כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרה"ר, אבל לחצר מותרים ככבול". היינו שיש אומרים שמתני' "במה אשה יוצאה" איירי שיוצאה "רק" לרה"ר, וי"א שאיירי "גם" בחצר, ולכ"ע פשוט שסתם "יוצאה" אשה הכוונה לחוץ לגמרי שהוא רה"ר".

מה גם ש"יציאה לחצר" היתה שייכת יותר בימי חז"ל (אז גם היה נהוג ללכת בפריעת ראש לגמרי בחצר וכמו שמותר מעיקר הדין ונפסק ע"י רוב הראשונים), ולא בדורות האחרונים שאף אשה לא יוצאת לחצר בפריעת ראש, ולא לובשת במיוחד פאה כדי "לצאת לחצר" (לתלות כביסה?)

יב. כותב הפוסט טוען ש"הושמטו דברי המרפא לנפש במלואם". לשון זאת מלמדת על השמטה ענקית, והוצאת דברים מהקשרם... כאשר ברור לכל מעיין שברשימת המתירים בספר חו"כ הובאו דברים בקצרה, להבדיל מהתשובות הארוכות בספר שהובאו במלואם. וכמובן שאי אפשר לצטט בכל פוסק את כל דבריו, והובא רק ההיתר שבדבריו.

הנוסח ש"הושמט" בתחילה הוא, "כתבו תוס' כתובות ע"ב דבחצר שאין רבים מצויים מותרות נשים בגילוי ראשן אמנם ב"ש סי' קט"ו מייתי סמ"ג בשם ירושלמי לאיסור וב"ח כתב דכן שיטת רמב"ם וגם הטור ס"ל כן, ומג"א כ' כן בשם הזוהר לאיסור ושכן ראוי לנהוג וכ"כ הח"ס שם ולפענ"ד פשטות דברי שלטי הגבורים ג"כ משמע כן דמייתי ראיה להיתר פאה נכרית משבת סד היתרו לצאת בפאה נכרית לחצר, והק' ישוי"ע סע"ה הא בחצר בגילוי ג"כ מותר ועיי"ש שתי' בדרך פלפול אבל פשטות דבריו משמע לאיסור, וחידוש על הישו"י דלא מייתי כלל הך שיטה".

כותב הפוסט שרגיל להפוך את כולם למתירים בחצר, "נדלק" כשראה בדברי המרפא לנפש את האיזכור של הסמ"ג (שלפי שיטתו אוסר - בספר חו"כ הוכיח שהסמ"ג לא אסר יציאה בפריעת ראש לחצר), ושהזוהר אוסר, והשלטי גיבורים הביא ראיה מההיתר לצאת בפאה נכרית לחצר... כאשר ככל הנראה, כותב הפוסט הבין שגם המרפא לנפש מתיר בחצר (ולגבי מה שכתב אח"כ, הוא כבר יסתדר...)

אולם ההבנה הפשוטה בדבריו היא שהוכחת הש"ג היא שלמרות שאסור לצאת בגילוי ראש לחצר, בפאה נכרית התירו בכל זאת, וזה מפני שבפאה נכרית אין את הענין של גילוי ראש, וממילא גם ברשות הרבים יהיה מותר לצאת בפאה (ומה שאסרה המשנה לצאת לרה"ר, זה בגלל איסור שבת).

את ההבנה העקומה הזאת ניתן לראות באותו פוסט כאשר הוא הדגיש את המילים "חצר"... (אם הדברים לא ימחקו משם בעקבות ההערות שלי, תוכלו לראות זאת שם, במה שמועתק כאן לא רואים זאת).

עוד קטע באמצע ש"הושמט" (אינני יודע מאיזה סיבה), מדבר שוב על כך - וזוכה להדגשה כנ"ל:

"ולכאורה יש ראי' להקל גם מד' תוס' שבת נ"ז ע"ב ד"ה אי כבלא שהק' אמאי לא תני מתני' ברישא פאה נכרית לענין דאסור לצאת בו לרה"ר, ותי' תפארת ישראל משום דבאמת אסור משום מר"ע ע"ש וא"כ מדלא תי' תוס' כן נראה דעתן דליכא איסור, אבל באמת ליתא דעכ"פ קשי' ליתני איסור פאה נכרית לרה"ר כשמכוסה בשבכה וכבאר שבע הנ"ל דסוגיין בהכי מיירי ומ"ש תפא"י דזה דוחק וע"כ תי' דמיירי בחצר שאין רבים בוקעים עיי"ש, מה יענה לשי' הסמ"ג ורמב"ם וטור הנ"ל דגם בחצר אסור. ובזמנינו זה פשתה המספחת בעוה"ר שגם הרבה מיראים מקילים בגילוי שער דאשה דהוה איסור דאורייתא ומפורש בזוהר עונש חמור ומר ולא שמים על לב השם ירחם... פאה נכרית. רבו בה האוסרים משום מראית עין וכן לענין דנקר' ערוה לענין ק"ש, ומגן גבורים כ' היכא שאין מנהג קבוע ראוי לאסור".

כל מה שרואים כאן, היא ניסיון להביא ראיה להתיר (מתוספות), ושוברה בצידה, ותו לא. כותב הפוסט הדגיש את המילים "חצר" כביכול מצא כאן מציאה גדולה... כאשר כל כוונת ה"מרפא לנפש" היא כנ"ל, ולא בא לגלות את אמריקה.

וכל זה לא מעלה ולא מוריד, אל מול הדברים "שלא הושמטו" והובאו בספר חו"כ:

"ולעניין פאה נכרית כתב רמ"א בשם הגהת אלפסי להקל דלא הוי ערוה ואין בה משום איסור ראשה פרוע, וכן כתב שלטי הגיבורים" - מפורש שמותר לצאת לרה"ר בפאה,

"והנה הפרי מגדים כתב דבמקומות שמקילין בפאה נכרית יש להם לסמוך על השו"ע" - מפורש שמותר לצאת לרה"ר,

ומסקנתו:

"מכל מקום כבר נהגו אפי' המדקדקים להקל בזה, וכתב פרי מגדים דמקום שנהגו להקל יש להם על מי לסמוך, על בעלי השו"ע. ואך ראוי לדקדק שלא לעשותם באופן שלא יהיה היכר כלל שהוא פאה נכרית, דבזה ודאי איכא מראית עין".

עד כאן לגבי ה"השמטות" שהביא "למאי נ"מ".

מכאן ואילך לגבי "הנחות יסוד" שלדעת כותב הפוסט אינן נכונות:

1. "ניתן ליישב את דברי חלק גדלו מהפוסקים לעניין גילוי פאה נכרית בחצר... וכמו שהראינו להדיא בהשמטות".

בקושי בש"ג העמיס אחד האברכים בדורנו שהוא "התיר בחצר", ועם זה הלך לכל הרבנים בארץ ישראל והצליח אולי לשכנע שנים או שלושה מהם (מפורסמים על ידו כמובן). כמובן שאחד שלא מונח בסוגיה אפשר "לעבוד" עליו עם "ראיות" מהגורן ומהיקב, אבל מספיק לעיין במאמרו הנפלא של הגר"א פולק שדחה את התזה הזאת מכל וכל ע"י עשרות הוכחות (גם לזה לא היה צריך; מגוחך לומר שהש"ג היה צריך להביא ראיה ו"סמך" לצאת בפאה לחצר, כאשר מותר לדעת רוב הראשונים לצאת לחצר בגילוי ראש לגמרי, ולזה יש הוכחה מפורשת בגמ' כתובות ע"ב). יש לכך גם דחיה מהעובדה שמדובר שם בחצר הרבים, שצריכה כיסוי ראש מן הדין כמו ברשות הרבים (הובא בדברי הגר"ג ציננער שליט"א).

על הש"ג עוד היה אפשר להעמיס הסברים מגוחכים שהוא הולך ל"שיטתו", אבל ברמ"א אי אפשר לבאר כך, כי אין לו שיטה לאסור בחצר. וקל וחומר על המג"א, שכתב במפורש דלא כהבאר שבע שאסר - וגם ציין לסימן ש"ג סעיף י"ד העוסק בחוטי שיער (שמשם הראיה להתיר פאה לדעת המג"א והגר"א ועוד). וקל וחומר על עשרות פוסקים אחרים ("וכמו שראינו להדיא בהשמטות...")

כשקוראים את ה"הנחת יסוד של המלקט" ניתן להבין שהמלקט אחראי להנחה זאת. המציאות היא אחרת לגמרי, וזאת ההבנה הפשוטה בכל הפוסקים, למעט "הנחת יסוד" שהמציא מאן דהו בדורינו (ידוע בשמו אך אין צורך להזכיר שמות), שהפך את כל גדולי הפוסקים לבורים ועמי הארצות.

במחשבה שניה, אני נזכר מהיכן לקח כותב הפוסט את המונח הזה. בהערות על הספר "דבר ה' על פאה נכרית" שהתפרסמו באינטרנט ושמורים אצלי, מובא המשפט "ודרכו היא להניח הנחות ולבנות יסודות עקומים, ועל זה לבנות בניינים ולדחות את המתירים"... שם מפורט באריכות כיצד המחבר הניח הנחות ולאחר מכן תקף את המתירים על סמך הנחות אלו, וככל הנראה נעשה כאן ניסיון להשתמש באותם טיעונים.

2. הנחה נוספת של כותב הפוסט - הפוסקים דיברו על פאת פוני ולא על פאה המקיפה את כל הראש... היחיד שדיבר על פאה מקיפה את הראש, היה "הערוך", שהגר"ע יוסף רצה לומר שהוא אוסר פאה, כאשר לא מיניה ולא מקצתיה - מדובר על "מוסף הערוך" שיצא נגד כל המפרשים האחרים של הירושלמי (לתשומת לבך הרב "למאי נ"מ - הפיסקה המדברת על "הירושלמי" בערך "פאה" באתר ויקישיבה, איננה ערוכה כראוי וחסרים בה פרטים רבים). היחיד שניסה לומר בדרך "אפשר" שאם הש"ג היה מדבר על הצדעיים היה זה טוב, הוא "תשובה מאהבה". בכל מאות הפוסקים האחרים - להעמיס כזאת הנחה, פירוש הדבר- בדיחה. חבל שכותב הפוסט "מבאר לקמן" ולא כותב רמז כלשהו כאן, על איזה פוסק הוא רוצה להעמיס את ההנחה הזאת.

3. הנחה נוספת שהוא מייחס למחבר חו"כ - "כל דבר שמותר לקרות ק"ש כנגדו ממילא מותר לצאת בו לרה"ר". טעות גמורה. הרי מותר לקרוא ק"ש כנגד שיער אשה נשואה, אליבא דלא מעט פוסקים, ומאידך אסור לצאת בשיער גלוי לרה"ר.

וזה מובא בדברי מרן גאון עוזינו הגר"ש משאש זצ"ל, בשו"ת תבואות שמש אה"ע קל"ז:

"הנה מדבריו נראה שמערב ענין איסור פריעת ראש באשה לענין קריאת שמע, ושכל מקום שאסור משום פריעת ראש אסור משום ערוה לענין ק"ש.

ולפי דעתי יש לחלק ביניהם, דענין שיער באשה ערוה לענין קריאת שמע תלוי ברגילות, דאם היא רגילה להיות פרועת ראש, אף שהיא פרועת כל הראש כולה ועושה איסור דאורייתא, או כגון בחצר דאסור משום צניעות, הרי זה מותר לקרות ק"ש כנגדה, וזה מדוקדק מדברי הטור והשו"ע סי' ע"ה שכתבו "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אסור לקרות ק"ש כנגדו", ובסעיף ב' גבי שיער כתבו "שיער של אשה שדרכה לכסותו", ומזה הוציאו דשערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להן כמש"כ מור"ם שם. ובמקור הדברים בב"י בשם הרשב"א הטעם משום שהוא רגיל בהם ולא טריד.

ועיין בב"ח שם וז"ל, "בא להוציא פניה ידיה ורגליה במקום שהולכין יחף שלעולם רגליה הם מגולים, דאינו אסור לקרות כנגדם" וכו' ע"ש. הרי דהכל תלוי ברגילות, ומינה יש ללמוד דהוא הדין לנשים שרגילין לגלות ראשם בזמנינו דאין כאן שום טירדא לראות אותם כך, ואין בזה משום ערוה לקריאת שמע. וכן פירשו כל המפרשים בהא דאיתא בש"ס טפח באשה ערוה, דהיינו בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה, עיין בסי' ע"ה בב"י שם, וכן מצאתי להדיא להרב בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא אות י"ב) וזה לשונו, "הנשים בערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן כיון דכל הנשים דרכן בכך" עכ"ל.

אבל לענין איסור פריעת ראש לאשה לגבי דת יהודית, זה אינו תלוי ברגילות, ואף שנהגו היום לגלות גם ברה"ר, זהו מנהג של איסור כמש"כ בש"ס ופרע את ראש האשה מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא תלכנה פרועות הראש. ודוקא ברה"ר אבל בחצר אין האיסור אלא משום צניעות, וכמש"כ באה"ע (סי' כ"א ס"ב) ובאר היטב שם". עכ"ל.

ויש להוסיף על דברי מרן הרב זצ"ל, שמאחר ואיסור גילוי שיער בנשים נשואות הוא דאורייתא, גזירת הכתוב, לכן יש חילוק בין דין גילוי ברה"ר לבין דין קריאת שמע, שמצד אחד אסור לגלותו ברה"ר כדין התורה, ומאידך מותר לקרוא כנגדו ק"ש, שכל איסורה הוא משום הרהור, וכיום אין בזה הרהור. אולם פאה נכרית, שאין יסוד בגמ' ובראשונים לאסור אותה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ממילא אין חילוק בין יציאה לרה"ר ובין ק"ש, ושניהם מותרים מאחר וכיום אין בזה הרהור ולא פריצות. ולא יתכן להתיר לקרוא ק"ש כנגדה, מטעם שאין בה הרהור, ומאידך לאסור על האשה ללובשה ברה"ר משום שגורמת הרהורים, כי ממה נפשך יקשה לשיטה זו.

הענין שמובא בדברי הפוסקים (ולא "הנחת המלקט...") הוא ענין אחר לגמרי, והוא - שהש"ג חידש שדין שיער תלוש כדין בגד, וכמו שאינו ערוה לק"ש, כך אין בו פריעת ראש, וכן מוכח בדרכי משה, שהעתיק בסי' ש"ג את לשון הש"ג וכתב, "מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים, ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם עשויה משערותיה או משיער חברתה דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער". והנה הדרכי משה כתב זה בסי' ש"ג, שאיירי כל הסימן בענין "במה אשה יוצאה", ואיירי כאן בהיתר פאה ברה"ר, וכתב "מותר לאשה לגלות" שוודאי לשון זה אינו מתאים לק"ש, והשמיט בכלל את דין פריעת ראש וכתב רק דאין שיער באשה ערוה וכו'. פתח בגילוי ראש לרה"ר וסיים בשיער באשה ערוה לק"ש.

וגם בדרכי משה סי' ע"ה, אחר שכתב לפסוק ששיער באשה ערוה לענין ק"ש דלא כהרמב"ם, כתב "ועיין לקמן סי' ש"ג, כתבתי דשערות תלושות שלובשות נשים שתהיה נראית בעלת שיער אינן ערוה, ע"ש", והרי בסי' ש"ג לא איירי בדרכי משה בענין ערוה, כי שם הנידון במה אשה יוצאה, ועם כל זה כרך הדרכי משה את הדברים.

גם המג"א (בסי' ע"ה ס"ק ה') על דברי הרמ"א שמותר לקרוא ק"ש כנגד פאה, כתב "וכ"כ בש"ג דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת יוצאה אשה בחוטי שיער", היינו שמביא ראיה לענין קריאת שמע ממשנה שמתירה גילוי פאה נכרית ברה"ר, וסובר שהכל דין אחד הוא, היינו לא רק דשרי לענין ק"ש, אלא מותרת לכתחילה לצאת בהם לרחוב.

וכן מבואר בעטרת זקנים על גליון השו"ע סי' ע"ה, "כל זה כתב רמ"א ע"פ הגה באלפסי פרק במה אשה, ופסק על פי זה בסי' ש"ג שלא אמרו שיער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש, ויש אומרים אפי' פאה נכרית אסור משום פריעת ראש ושיער באשה ערוה". וכן בכנסת הגדולה, ויד אהרן, ובפמ"ג, ועוד הרבה אחרונים, לא נלאה את הקורא בהעתקת דבריהם.

גם שו"ע הרב (שגם לשיטת הנ"ל התיר פאה ברה"ר, שהרי כתב שאסור מהתורה, ראה להלן) כתב בסי' ע"ה ס"ק ד', "ופאה נכרית אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש". וכן מסיק המשנ"ב (סי' ע"ה ס"ק ט"ו). וחזינן מכל הנך פוסקים, שאע"פ שהם שני דינים שונים הנלמדים מפסוקים שונים, אך לענין פאה נכרית שווים הם, שכיון שנתבאר שאינם נחשבים כגוף האשה ולא נחשב בכלל שיער אלא כבגד וכדו', א"כ מה לי לענין ק"ש או לענין פריעת ראש, הרי בשני הדברים בעינן שיער עצמה וזה אינו שיער עצמה.

אמנם ה"ישועות יעקב" הוא מהפוסקים היחידים שמחדש לחלק בין פריעת ראש שאסור לבין דין ק"ש שמותר, אבל כל האחרונים הנ"ל נחלקו עליו ונקטו בפשיטות דתליא דינים אלו הא בהא לענין פאה.

4. הנחת יסוד נוספת - אין הבדל בין מראה הפאה שלפני מאות שנים לבין הפאות בימינו. הדבר הוכח מכל לשונות הפוסקים, האוסרים והמתירים, ובוודאי שכך היא האמת, וגם אם הפאה יותר יפה - אין זו סיבה לאסור (כמו שאמר הגרי"ש אלישיב בשיעורו). אולם המושג "קאסטם מהמם" חביב על כותב הפוסט... כביכול הפאות בעבר לא היו קאסטם משיער טבעי איכותי, כלשון המשנה והגמרא. ואכמ"ל.

מכל מקום, "הנחת יסוד" זאת לא תקפה לגבי חמישים פוסקי הלכה שהתירו ממש בחמישים השנים האחרונות - עליהם לא ניתן לומר שלא ראו את פאות הקאסטם למיניהם ולסוגיהם (ועוד לא מצינו פוסק הלכה שאסר "קאסטם מהמם").

5. הנחת יסוד נוספת - "כל פוסק שהתיר בדיעבד ובשעת הדחק כגון בתקופה בה רוב הנשים הלכו בגילוי ראש או במקרה שאשה לא הייתה מוכנה לכסות ראשה במטפחת, כוונת הדברים היא שאותו פוסק מתיר גם בימינו ולכתחילה". כך לדעת כותב הפוסט.

ראשית צריך לדעת, שאכן כל המתיר בדיעבד נחשב הדבר להיתר גמור שאפשר לסמוך עליו. לדוגמא, הרצ"פ פרנק, כתב "ועל דבר פאה נכרית, אם כי רבו האוסרים, גם בזה הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור". זוהי לשון של "בדיעבד" אבל ההיתר הוא גמור.

שנית צריך לזכור, שהאלנטרנטיבה (היינו מטפחת) היא גם היתר של בדיעבד גדול (כלשון הגר"ע: אין מזניחין אותן) לאחר שבשו"ע וברמב"ם מובא שצריך ללבוש רדיד דווקא.

שלישית, מבין מאה ושלושים פוסקים שמנה הרב המחבר חו"כ, אולי שנים או שלושה פוסקים התירו "בדיעבד". והמחבר כתב זאת במפורש, באמרו: "מהם שהתירוה בשופי, ומהם שהתירוה בדיעבד במקום שנהגו, ומהם גם שהעדיפו את הפאה על המטפחת". כלומר, הוא לא מנסה לרמות אף אחד, ומצהיר שחלק מהפוסקים (אמנם חלק קטן מאוד) התיר בדיעבד.

רביעית, גם אלה שמעדיפים פאה על מטפחת, סוברים שההיתר הוא לכתחילה ולא בדיעבד, והראיה - הגרי"ש אלישיב שמקובל בספרי תלמידיו שהוא מעדיף מטפחת, התבטא: "מה, ר' איצלה גר עם אשה בדיעבד? הפאה של אשתו היתה כשרה למהדרין".

היו אכן תקופות שהנשים הלכו בגילוי ראש, והפוסקים המליצו להם ללכת עם פאה. אך אין זה אומר שההיתר הוא בדיעבד.

6. "גם פוסקים שמוכח שלא ראו את הסוגייא מבפנים, נכללים בין הפוסקים המתירים, וגם פוסקי זמנינו שמתירים מסברות בעלמא בלי שום ראיה ופלפול גם הם מצטרפים לרשימת המתירים". מדובר בהשמצה זולה כלפי גדולי עולם שהתירו פאה, כביכול לא זכו ללמוד את הסוגיא כמו אותו עם הארץ, והכותב שכח שרוב האוסרים אסרו "מסברות בעלמא" ללא שום ראיה לאסור (שהרי אין ראיה מהגמרא לאסור - למעט ראיות לא מוכרחות כמו הגמ' בנדרים לגבי שחורי הראש, שאולי יכול ללמד על המנהג בזמנם אבל ראיה לאסור אין).

על כך כתב מרן הגר"ש משאש:

"גם מה שאמר הכותב, שיש ת"ח שמוכן לשבת עם כל גאון וכל גדול הסובר להתיר והוא יוכיח להם בראיות ברורות לאסור, זה באמת חוצפה וגאוה גדולה שאין כמותה, שחושב עצמו יותר גדול מכל גאוני עולם האדירים אשר כל הש"ס מנח להו בכיסן, ודי בזה לדעת שאותו חכם המתייהר לא יודע כלום ולא יוכל לעמוד, כמאמר חז"ל כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו. וה' יזכנו לראות בתחיית המתים, לראות אם יוכל לעמוד וליגע בקרסולייהו דרבנן הגאונים זיע"א אשר כל רז לא אניס להו, ואל יתהלל חוגר כמפתח. וכבר אמרו אין משיבין את הארי לאחר מיתה. גם אמרו חז"ל ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאים ולא אתה. גם אבטליון אמר חכמים היזהרו בדבריכם שמא וכו'. ור' יוחנן בן זכאי אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך" (שמש ומגן ח"ב אה"ע ט"ו-י"ז).

7. "גם פוסקים שאסרו פאה נכרית הם למעשה מתירים". השמצה זו חוזרת למעשה כבומרנג כלפי הכותב, כאשר לעיתים קרובות אנו רואים שפוסקי הלכה המפורסמים כמתירים (המשנה ברורה לדוגמא) הופכים לכאלה שאוסרים.

הערות נוספות, לגבי פוסקי הלכה שכתבו במפורש שהרמ"א התיר פאה ברה"ר על סמך דבריו באו"ח סימן ע"ה, כתבתי היום בדף השיחה שלי.

בברכה, אליהו אמזלג (שיחה) 21:15, 12 במרץ 2013 (IST)

השגות על הכתוב בערך

א. בערך כתוב: "גם יש אומרים שהגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון"[7], פסק להתיר פאה נכרית... ויש אומרים שלא כך הדבר. באתר כתר מלכות צויין: "ודברי האור לציון נסתיימו במילים: "ולפי"ז זכינו לדין, שאלמנה אינה צריכה לכסות ראשה ברדיד, אפילו במקום שנהגו כך הנשואות.] ולא כתב אם כן יוצא לנו דין שמותר לנשואות ללכת בפאה נכרית, וש"מ דכל דבריו לא היו אלא בדרך לימוד, והמעיין בדבריו ימצא כי דבריו אלו בביאור דברי הרמ"א הינם לחיזוק טענתו בנידון רדיד לגרושה ואלמנה ולמרות הכל לא התיר הדבר אלא ע"י ד' סניפים לקולא ובינהם הבנה בדברי הרמ"א הנ"ל וש"מ דלא ס"ל דהיא חזקה מספיק מצד עצמה. וגם כן אחרי הכל ניתן לדחות הדברים שכן הגאון בעל האור לציון חיזק דבריו בסעיף הנ"ל ע"י ההבנה כי הש"ג והרמ"א התירו ברה"ר אבל היא גופא מנ"ל דהם אכן התירו ברה"ר, בזה לא נגע כלל, וזה בנידון לדעת החוות יאיר הגליון מהרש"א ועוד פוסקים שהבינו את דברי הש"ג לעניין חצר, וכ"ש דברי הרמ"א דרבים כתבו דכל דבריו אינם אלא לעניין גילוי פאה נכרית בבית ובחצר, ונמצא העיקר חסר מן הספר והוא מנ"ל דכל הני אכן התירו לרה"ר, אלא שמ"מ אין זה משנה אחר ובאמת בעל האור לציון לא דן אלא לעניין גרושה ואלמנה וכמו שחתם את דבריו באותו הפסק". והעידו תלמידיו כהגרב"צ מוצפי שליט"א, והרב ברוך שרגא שליט"א ועוד, שלא התיר."

השגותיי:

מגוחך להעמיד את דברי הגרב"צ עצמם מול "אתר כתר מלכות". המעיין בשו"ת אור לציון חלק א' סימן י"א רואה שלא מיניה ולא מקצתיה, הגרב"צ זצ"ל התיר במפורש ללכת עם פאה, רק שדבריו שם עמומים במתכוון כדי שלא לצאת בריש גלי מול הגר"ע יוסף שזועק על זה בכל עת, ולכן גם ענה לשואלים פעם אסור ופעם מותר, מאותה סיבה בדיוק.

כך כתב בספר "תפארת ציון": "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית... היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים" (המדובר בתשובה ארוכה ומנומקת להעדיף פאה על מטפחת כפי שהעיד בנו שליט"א).

אולם כאמור, מהלך הדברים ב"אור לציון" לא מתיר מקום לספק, וכמש"כ מרן הגר"ש משאש: "היום ראיתי שגם הגאון בן ציון אבא שאול שליט"א בספרו אור לציון (חלק או"ח סי' י"א) מתיר לכל הנשים לצאת בפאה נכרית לרה"ר. והליץ בעד ש"ג ורמ"א. ודבריו ברורים שם להתיר, ולא כמו שפירשו בהם איזה תלמידים שלא הבינו דבריו".

וזה מהלך הדברים, תחילה מביא את הרמ"א שמתיר פאה:

"ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכן כתב הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה)..."

אח"כ, קושיית הב"ש על רמ"א:

"והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה וכו', דמה ששנו ההיתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכולי גמ', מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת הסבכה ועל ראשה רדיד וכו', ע"ש שהאריך מאוד [ומה שהקשה על הש"ג, יהיה קשה גם על רמ"א שהעתיק דבריו]".

אח"כ, ישוב דברי רמ"א:

"ומעתה מיושבים דברי הרמ"א כמין חומר, דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

העניין של "כיסוי ראש לגרושה" הובא בדרך אגב בדבריו, כאשר בתשובה זו יש שני נדונים - וגם זה על מנת להסתיר את התשובה.

בכל אופן, בדבריו בחלק ב' (פרק מ"ה הלכה ט"ז - קונטרס אחרון, פסקי הלכות בקצרה) זה מופיע במפורש: "ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע".

זאת אומרת, לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע והרמ"א, מותר לה לצאת כך לשוק...

קטע זה הוא מקונטרס אחרון, וע"ז כתב הגר"א אבא שאול שליט"א בהקדמה לשו"ת אור לציון ח"ב: "הוספנו בסוף הספר קונטרס אחרון, ובו פסקי הלכות בקצרה ממרן המחבר שליט"א, אשר בהם נאספו בעיקר עניינים השנויים במחלוקת בין האחרונים, או שאינם מבוארים בדבריהם, ולבקשתם של רבים לידע את הכרעת מרן בהלכות אלו, ובהם כמאתיים פסקי הלכות. וזאת למודעי שמרן המחבר שליט"א עבר על כל פסקי ההלכות בחיבור זה, וכן על המקורות והביאורים, והגיה ותיקן והשמיט כפי ראות עיניו". עכ"ל.

נאמר בערך שהרב ברוך שרגא סובר שהגרב"צ אסר פאה - זה שקר. לדעתו, הגרב"צ העדיף פאה על מטפחת. הוא כתב בהסכמה לאחד הספרים ששמע מפי הגרב"צ שיש לדעתו כמה דרגות בכיסוי הראש: א. כיסוי ועליו מטפחת ועליה שאל, דהיינו שלושה כיסויים. ב. כיסוי ועליו מטפחת, באופן שלא יוצאת מכיסוי הראש אפי' שערה אחת, דהיינו שני כיסויים. ג. פאה עם כובע. ד. פאה גלויה. ה. מטפחת, שיוצאות ממנה כמה שערות החוצה, וזהו הכיסוי הגרוע שבכולם. עכ"ל.

הרב מוצפי מעיד ששמע מפיו - אין זה מעלה ולא מוריד, כאשר אנו יודעים מדוע הוא השיב פעם כן ופעם לא.

ב. עוד שקר נוסף נכתב שם - כאילו החוות יאיר וגליון מהרש"א הבינו שהש"ג התיר רק בחצר...

בזה נגע הגר"א פולק במאמרו הנפלא, וזה לשונו:

"ומה שכתב הנ"ל ופרסם בקול רעש גדול שה"חוות יאיר" סובר שהש"ג התיר רק בחצר, אינו נכון, ואין אף אחד שפירש את הש"ג בחצר. וזה לשון המקור חיים (לבעל החוות יאיר) סי' ע"ה: "וכל שכן פאה נכרית. הגהות אלפסי הגדולים, ומפורש שם אפי' דידה עבידא לכסות שיער דידה. אבל מש"כ אפי' דרכה לכסות לא מפורש שם, ועיין פרק ד' דנזיר דף כ"ח ע"ב. גם בספר מוסף הערוך ערך קפליטין מייתי ירושלמי דמותר, ובי"ב דרשות של מהר"י בן מהר"ם פדואה דרוש א' אוסר להתקשט בהם, ואפי' בבגדים של משי שדומים לשיער".

וכתב הנ"ל שמכאן ראיה שסובר שכל ההיתר של הרמ"א הוא רק בחצר, שהרי מוסף הערוך קאי אירושלמי ושם מפורש דהא דשרי בקפליטין הוא רק בחצר ולא לרה"ר (אמנם צ"ע מכמה ראשונים כמו המאירי והריא"ז שפירשו להדיא בירושלמי שכוונתו לקלתה), וא"כ לא מובן מה הביא המקור חיים את דברי הערוך כסייעתא לרמ"א. אלא מכאן ראיה שרמ"א התיר רק בחצר, ועל זה הביא ראיה שמותר בחצר פאה ממוסף הערוך.

אמנם זה אינו, שא"כ לא מובן כל דברי המקור חיים שהתחיל בהיתר "גם בספר מוסף הערוך מייתי ירושלמי דמותר", ומסיק "אבל בי"ב דרשות אוסר להתקשט בהם", והיינו באותה פאה שהתיר הערוך, הי"ב דרשות חולק ואוסר. ואם נאמר שמוסף הערוך התיר רק בחצר, לא מובן כלום, הרי בחצר אין מי שאוסר, וא"כ מה "מחלוקת" יש כאן. וכן מבואר להדיא בקיצור הלכות שעשה ה"מקור חיים" בעצמו, שיש מחלוקת ביניהם.

ויותר קשה דהלא בעל י"ב דרשות הלא הוא מהר"י פדואה (קצנלנבוגן) והוא ראש המדברים בענין זה שהביאו הבאר שבע באריכות, וכמש"כ בי"ב דרשות שם שעשה ע"ז תשובה ארוכה ונתווכח עם המתירים, והרי הוא בעצמו כתב שם להדיא שבחצר מותר אפי' שיער ממש, וכל דבריו הם רק ברה"ר כפי שהאריך בספרו. וא"כ על מה עשה המקור חיים מחלוקת בין הי"ב דרשות למוסף הערוך, הרי שניהם מודים שפאה מותרת בחצר ואסורה ברה"ר. ואי אפשר לומר כמו שניסה הנ"ל לחלק, שרמ"א התיר רק בחצר, וי"ב דרשות אוסר גם בחצר, כי אין רמז בדבריו שאוסר גם בחצר, בנוסף לכך שכתב להדיא בתשובתו שהובאה בשו"ת באר שבע, שמותר אפי' גילוי שיער בחצר. וגם דוחק גדול לומר דריש דבריו שסתם לשונו "פאה מותר" כוונתו לחצר וסוף דבריו "אסור" כוונתו לרה"ר, ועל כרחך איירי באותו הדבר.

ובכלל לדבריו של הנ"ל, אם כוונתו שהירושלמי מתיר רק בחצר, מה ראיה יש מהירושלמי שמתיר פרועת ראש בחצר, לענין היתר ק"ש, אדרבה הרי קי"ל ששיער שאסור לגלות ברה"ר אסור לק"ש וא"כ פאה שלדבריו הירושלמי אוסרה, יש לאוסרה גם בק"ש. ואם סובר סברא לחלק שפאה נכרית לענין ק"ש קיל טפי, מה ראיה יש מירושלמי לזה.

סוף דבר, פירוש זה אין לו ידיים ורגלים בגוף דברי המקור חיים, וכל זה חוץ מן הפירכות העצומות שהתבארו לעיל שלא יתכן לומר כן ברמ"א ובש"ג. אלא האמת תורה דרכה (כמש"כ בכפתור ופרח) שמסתבר שלא היה לפני המקור חיים את הירושלמי באותה שעה (כידוע בזמנם שהיה מחסור גדול בספרים וכפי שרואים כאן גופא שלא היה לו את תשובת הבאר שבע והוצרך להביא את הי"ב דרשות), וראה רק את מוסף הערוך שכתב "קפליטין - ירושלמי (כתובות פ"ז) היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום ראשה פרוע, פירוש בלשון רומי, שיער ותלתלים ופאה נכרית, עכ"ל". ו"מוסף הערוך" לא הזכיר כלל בדבריו שזה רק בחצר, ואדרבה סתימת דבריו משמע שאין בה כלל פירוע ראש בכל גוונא, והשמיט סוף דברי הירושלמי "הדא דתימא בחצר" (כיון שעיקר דברי הערוך בא לפרש פירוש המילות ולא הלכות), ולכן הבין המקור חיים בפשיטות שמוסף הערוך מתיר פאה נכרית ודלא כמהר"י קצנלנבוגן, וגם בספר כפתור ופרח הבין כך".

נמצא שאין כאן אלא פלפול מגוחך בדעת הגרב"צ, והכותב מקשה עליו "כיצד חלק על החוות יאיר" שזה בעצם לא חוות יאיר ולא מהרש"א, אלא הכותב בעצמו..

ג. בערך כתוב:

"בשנות אליהו על שבת פ"ו מ"ה פירש שהפאה נכרית מכוסה בכיסוי, וכתב רבי נפתלי הירץ הלוי שכוונתו לשלול את ראייתו של "שלטי הגיבורים", להתיר פאה נכרית. ומכאן למדו כמה מחכמי זמנינו‏[8] שכתבו שדעת הגר"א לאסור פאה נכרית".

כנגד זה מובא ביאור בדעת הגר"א ללא מקור.

השגותי:

יש לציין מי כתב שהגר"א אסר פאה נכרית, ולא "כמה מחכמי זמננו" שמכך נשמע כביכול יש כמה וכמה כאלה. כמדומני שאפילו הגר"ע יוסף כתב "ועיין בשנות אליהו"... ולא כתב שהגר"א אסר (כי באמת לא אסר בשום מקום).

וכנגד זה יש להביא כמה וכמה פוסקים חשובים שהביאו את הגר"א כמתיר, כמו הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, הגר"מ שטרנבוך ועוד ועוד, ולציין לכל נימוקיהם בקצרה.

ד. בערך מובאים כמה וכמה אוסרים שאינם אוסרים. מהר"ץ חיות כתב רק שאין בכוחו להתיר מול המנהג לאסור. בדעת חת"ס נחלקו. החיד"א, לא אסר כלל. בית יעקב סימן קנ"ב, התיר ולא אסר. רבי מתתיה אברהם צורמאני זצ"ל, התיר ולא אסר. זה לעת עתה. אליהו אמזלג (שיחה) 21:15, 12 במרץ 2013 (IST)

הערות יפות.
א. אכן, צריך לאזן במידת מה את הנוסח, אך להשאיר את העובדה שהגרב"צ מוצפי (ועוד מתלמידי האור לציון) סוברים שלמעשה אסר פאה נכרית.
ב. אני צריך לעיין יותר בעניין, לפני הבעת עמדה לכאן או לכאן. (כמובן, שעצם הפרשנות שהשלט"ג מדבר דווקא בחצר נראית רחוקה, אך צריך לבדוק אם כי הבינו בדבריו כמה מהאחרונים).
ג. זה לא רק הרב עובדיה יוסף, אלא גם הרב מאיר מאזוז בהסמה שכנגדה יוצא הספר 'לקט שכחת הפאה' (ומן הסתם עוד אחרים). נכון, כדאי לציין שיש שהביאו אותו כמקל.
ד. צריך לעיין אחד לאחד, ואני מקווה שחכם טישיו יתפנה לעשות זאת. (אני אין בכוחי לעשות זאת, וזה גם לא תופס מקום מרכזי בעיני, והעיקר סיכום הסוגיה בערך פאה נכרית, והערך הזה משני).
ברכה והצלחה! --למאי נ"מ? (שיחה) 16:34, 13 במרץ 2013 (IST)

באשר לדבריך, ידידי הרב המכונה למאי נ"מ:
א. אין לי שום התנגדות שתשאיר את העובדה שהרב מוצפי סבור שהגרב"צ אסר פאה (ועוד מתלמידיו?). אדרבה, ציין לעובדה זו, וציין לדברי בנו, ולמה שהובא בספר "תפארת ציון", שהגרב"צ ענה במתכוון תשובות סותרות. ובפרט - ציין שהגרב"צ התיר במפורש ללכת עם פאה, בחלק א' ובחלק ב'.
ב. אדרבה, אתה מוזמן לבדוק. חוץ מרב ליפשיץ שהעלה לראשונה את הסברה הזאת, והפך מאות פוסקים לבורים ועמי הארצות ח"ו, אין מי שאומר כך. כמובן שהרב ליפשיץ עצמו טוען שמצא כך בדברי אחרונים - למעשה, לא מיניה ולא מקצתיה. אם היה אחרון כלשהו שהזכיר זאת, הרי זה רק בדרך "אפשר", אם הש"ג היה מתיר רק בחצר, היה זה טוב, אבל ברור שאי אפשר לפרש כך בדבריו. עוד אחרונים סברו שהש"ג אסר גילוי ראש בחצר (מה שהרב ליפשיץ חושב שהוא גילה) ועם זאת לא הסיקו מכך מאומה. גם במגן גיבורים זה הוזכר ולא העלו על דעתם להבין כך.
כך כתב במגן גיבורים: "והנה לכאורה צריך להבין, מאי ראיה מייתי מהא דיוצאה לחצר בפאה נכרית, הא בחצר ליכא משום פריעת ראש אף בשיער ממש, ואף בלא קלתה. אמנם צריך לומר דראייתו היא כיון דעכ"פ משום דת יהודית איכא אף בחצר כמבואר בשו"ע אהע"ז סי' קט"ו סעיף ב', ועיין בית שמואל שם ס"ק ט', וא"כ על כרחך מוכח דיש חילוק בין פאה נכרית לשערה, דאף דשערה אסור, מ"מ בפאה נכרית מותר לגמרי, והוא הדין ברשות הרבים ג"כ יש חילוק ביניהם".
ג. אכן, אפשר לציין את הגר"מ מאזוז בהסכמה לספר עבד לעבדי ה' ואת הרב עובדיה, אבל לא לכתוב "כמה מחכמי זמננו" בלשון כוללנית.
בברכה, אליהו אמזלג (שיחה) 18:57, 13 במרץ 2013 (IST)

רק לגבי ג' - לא הבנתי מה אתה רוצה, הרי בהערה מפורטים בדיוק מיהם אותם חכמי זמנינו. --למאי נ"מ? (שיחה) 19:30, 13 במרץ 2013 (IST)

הערה צדדית: ביקשתי ממפעיל המערכת הבכיר, חכם טישיו הי"ו, לבחון את הערות הצדדים, לברור אוכל מפסולת, ולערוך את הערך בהתאם. לילה טוב! --למאי נ"מ? (שיחה) 04:42, 14 במרץ 2013 (IST)

היות ונתבקשתי על ידי ידידי לבדוק את הדברים:
א - בנוגע לרב"צ, יש הסכמה שיש להביא את כל המקורות בדעתו, כלומר את דברי תלמידיו ששמעו מפיו שכוונתו להתיר ואת אלו ששמעו שכוונתו לאסור. האתר המשמיץ אינו מקור כמובן. אגב, יש לי ראיה כי הוא התיר פאה נכרית בהחלט (לכה"פ במקומות שנהגו), שכן בספר פסקי הגרב"צ אבא שאול, שיצא לאור על ידו ונערך על ידי בנו, ושלדברי בנו פסקי ההלכה נבדקו היטב על ידי אביו, הוא מסכם את התשובה במילים קצרות - מותר לנשים ללכת בפאה נכרית במקום שנהגו כך...
ב - אשמח לדעת מי הביא את הגר"א כמתיר (כלומר מקורות מדוייקים יותר, עדיף עם לינק ברשת).
ג - לגבי הבית יעקב הגבתי בפסקה המתאימה (שאורכבה על ידי באחד מהארכיונים, ולינק אליו נמצא בראש הדף עם פירוט מדויק).
זהו בנתיים, טישיו * שיחה 06:01, 22 במרץ 2013 (IST)

תגובתי

לפי דבריך, הרב טישיו, יש להסיר את כל הקטעים המובאים מהאתר המשמיץ, שגם אינו מקור, וגם הוא מקור להשמצה... וכבודו מתכבד לעשות זאת.

בנוגע לדעת הגרב"צ, אני טורח מאוד להביא כאן את כל הסברות, הראיות, הנימוקים, ואני מאוד מאוכזב לראות פעם אחר פעם שהחברים לא טורחים לעיין כראוי במה שאני כותב, אלא "מלמעלה". אני דן לכף זכות שאנו נמצאים בתקופה של עבודות פסח, אבל הדבר מאפיין את הערך הזה מימים ימימה.

עכ"פ, מה שהבאת "ראיה" באגב, הבאתי לעיל באריכות, תוך ציטוט מדוייק של הדברים. הארכתי גם בנוגע לחלק א' סימן י"א שהוא מתיר במפורש, ואילו בערך הובא משפט תמוה (שהועתק מהאתר המשמיץ) שמדובר באלמנה וגרושה. כל אחד שקורא את פסק ההלכה של הגרב"צ, מבין שזאת דחיה בקש שאין לה שום יסוד.

ואכן יש להביא שוב את הקטע, ולהביא (בשלימות!) את דברי הצדדים לכאן ולכאן. וזה כולל את דברי תלמידיו שטוענים שהוא אוסר - מהמקור עצמו! דהיינו ספריהם, ולא מתוך שמועות שמובאות ב"עקבתא דמשיחא" ופרסומים מגמתיים, שמידת אמינותם ידועה.

ברשותכם, אביא כאן את העריכה שלי, ואבקש להחליף את העריכה הקיימת, באם יש הסכמה.

העריכה הקיימת:

גם יש אומרים שהגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון"[7], פסק להתיר פאה נכרית ע"פ דברי הרמ"א באו"ח סי' ע"ה, וזה לשונו: "מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ע"כ. וכ"כ גם בדרכי משה... ומקורו מדברי שלטי הגבורים... ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכ"כ הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל... והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה... ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א... דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

ויש אומרים שלא כך הדבר באתר כתר מלכות צויין " ודברי האור לציון נסתיימו במילים: "ולפי"ז זכינו לדין, שאלמנה אינה צריכה לכסות ראשה ברדיד, אפילו במקום שנהגו כך הנשואות.] ולא כתב אם כן יוצא לנו דין שמותר לנשואות ללכת בפאה נכרית, וש"מ דכל דבריו לא היו אלא בדרך לימוד, והמעיין בדבריו ימצא כי דבריו אלו בביאור דברי הרמ"א הינם לחיזוק טענתו בנידון רדיד לגרושה ואלמנה ולמרות הכל לא התיר הדבר אלא ע"י ד' סניפים לקולא ובינהם הבנה בדברי הרמ"א הנ"ל וש"מ דלא ס"ל דהיא חזקה מספיק מצד עצמה. וגם כן אחרי הכל ניתן לדחות הדברים שכן הגאון בעל האור לציון חיזק דבריו בסעיף הנ"ל ע"י ההבנה כי הש"ג והרמ"א התירו ברה"ר אבל היא גופא מנ"ל דהם אכן התירו ברה"ר, בזה לא נגע כלל, וזה בנידון לדעת החוות יאיר הגליון מהרש"א ועוד פוסקים שהבינו את דברי הש"ג לעניין חצר, וכ"ש דברי הרמ"א דרבים כתבו דכל דבריו אינם אלא לעניין גילוי פאה נכרית בבית ובחצר, ונמצא העיקר חסר מן הספר והוא מנ"ל דכל הני אכן התירו לרה"ר, אלא שמ"מ אין זה משנה אחר ובאמת בעל האור לציון לא דן אלא לעניין גרושה ואלמנה וכמו שחתם את דבריו באותו הפסק". והעידו תלמידיו כהגרב"צ מוצפי שליט"א, והרב ברוך שרגא שליט"א ועוד, שלא התיר.

העריכה שאני מציע:

בפרק העוסק בפוסקים שהביאו את הרמ"א להלכה, יש לכתוב -

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון"[7], פסק להתיר פאה נכרית ע"פ דברי הרמ"א באו"ח סי' ע"ה, וזה לשונו: "מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ונראה לענ"ד... דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית" (ויש המערערים על הבנה זו, ראה לקמן).

בפרק העוסק ב"פוסקים שנקטו דרך אמצעית, או שנחלקו בדעתם", יש לכתוב -

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון"[7], פסק להתיר פאה נכרית ע"פ דברי הרמ"א באו"ח סי' ע"ה, ושם כתב להתיר לדעת השו"ע והרמב"ם: "כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

כמו כן כתב בדבריו בחלק ב' (הערת שוליים: פרק מ"ה הלכה ט"ז - קונטרס אחרון, פסקי הלכות בקצרה): "ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע" (הערת שוליים: קטע זה הוא מקונטרס אחרון, וע"ז כתב הגר"א אבא שאול שליט"א בהקדמה לשו"ת אור לציון ח"ב: "הוספנו בסוף הספר קונטרס אחרון, ובו פסקי הלכות בקצרה ממרן המחבר שליט"א, אשר בהם נאספו בעיקר עניינים השנויים במחלוקת בין האחרונים, או שאינם מבוארים בדבריהם, ולבקשתם של רבים לידע את הכרעת מרן בהלכות אלו, ובהם כמאתיים פסקי הלכות. וזאת למודעי שמרן המחבר שליט"א עבר על כל פסקי ההלכות בחיבור זה, וכן על המקורות והביאורים, והגיה ותיקן והשמיט כפי ראות עיניו).

כמו כן, כתב הגאון רבי שלום משאש בספר "תבואות שמש" (חלק אה"ע קל"ח): "היום ראיתי שגם הגאון בן ציון אבא שאול שליט"א בספרו אור לציון (חלק או"ח סי' י"א) מתיר לכל הנשים לצאת בפאה נכרית לרה"ר. והליץ בעד ש"ג ורמ"א. ודבריו ברורים שם להתיר, ולא כמו שפירשו בהם איזה תלמידים שלא הבינו דבריו".

כמו כן, כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, בתשובתו (הערת שוליים: קובץ אור ישראל ל"ו): "וכ"כ שו"ת אור לציון (להגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, מגדולי רבני הספרדים בזמננו) ח"א סי' י"א להתיר פאה נכרית".

וכן בקונטרס הנקרא "כיסוי ראש לאשה" (הערת שוליים: יו"ל בתשס"ח ע"י הרב דוד קורן), כתב: "יש מהעולם שרצו לטעון שה"אור לציון" רק הליץ בעד המנהג אבל למעשה לא התיר, ולכן שאלתי את בנו הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א האם נכון הדבר, וענה לי בזה הלשון, באופן כללי סבר אבי שמטפחת עדיפה, אבל כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות".

מאידך, הרה"ג רבי בן ציון מוצפי שליט"א, מעיד בשם הגרב"צ אבא שאול שאסור ללבוש פאה, ואף אסור להתחתן עם בחורה המעוניינת ללבוש פאה לאחר נישואיה (הערת שוליים: בתשובה שהובאה באתר האינטרנט שלו, "דורש ציון"). כמו כן מעידים תלמידים נוספים של הגרב"צ. {דרוש מקור}.

הרה"ג רבי ברוך שרגא, מתלמידי הגרב"צ, כתב בהסכמה לספר "דבר ה' בדין פאה נכרית" ששמע מפי הגרב"צ שיש לדעתו כמה דרגות בכיסוי הראש: א. כיסוי ועליו מטפחת ועליה שאל, דהיינו שלושה כיסויים. ב. כיסוי ועליו מטפחת, באופן שלא יוצאת מכיסוי הראש אפי' שערה אחת, דהיינו שני כיסויים. ג. פאה עם כובע. ד. פאה גלויה. ה. מטפחת, שיוצאות ממנה כמה שערות החוצה, וזהו הכיסוי הגרוע שבכולם.

בספר "תפארת ציון" כתב המחבר שדברי הגרב"צ עמומים במתכוון כדי שלא לצאת בריש גלי מול הגר"ע יוסף שזועק נגד פאה בכל עת, ולכן גם ענה לשואלים פעם אסור ופעם מותר, מאותה סיבה בדיוק: "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית... היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים".

עד כאן.

בענין הגר"א, העריכה הקיימת:

בשנות אליהו על שבת פ"ו מ"ה פירש שהפאה נכרית מכוסה בכיסוי, וכתב רבי נפתלי הירץ הלוי שכוונתו לשלול את ראייתו של "שלטי הגיבורים", להתיר פאה נכרית. ומכאן למדו כמה מחכמי זמנינו‏[8] שכתבו שדעת הגר"א לאסור פאה נכרית.

אך בביאור הגר"א על השו"ע (או"ח סי' עה סעיף ב; נדפס בשנת תקס"ג) כתב מקור לדעת הרמ"א להתיר יציאה בפאה נכרית, מדין "חוטי שיער" שמותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת, ומכך שראה הגר"א את דברי הרמ"א והמג"א המפורשים בהיתר פאה נכרית, ולא חלק עליהם ולא העיר עליהם, אלא חזר על המקור שהביא המג"א, הבינו כמה מחכמי זמנינו (הרב שלום משאש, הרב משה פיינשטיין והרב משה שטרנבוך) שהוא סובר כמותם, כי דבר זה ידוע בכללי ביאור הגר"א, שכאשר הוא מביא מקור לשו"ע ולרמ"א ולמג"א ואינו חולק עליהם, הרי כן דעתו להלכה ולמעשה. לשיטתם, אין סתירה בין פירוש הגר"א למשניות לבין ביאורו לשו"ע, וגם ביאורו לשו"ע הוא העיקר להלכה‏[9].

העריכה שאני מציע:

הגר"א בספר "שנות אליהו", פירש את המשנה בשבת (פ"ו משנה ה) "יוצאה אשה... ובפאה נכרית לחצר", שמדובר בפאה נכרית מכוסה, ואין זה כפירוש הש"ג ראש המתירים, שהתיר מכאן את הפאה וכתב שמדובר בפאה נכרית מגולה.

ומכאן למד תלמידו, רבי נפתלי הירץ הלוי, שכוונתו לשלול את היתרו של שלטי הגיבורים לפאה.

וע"פ זה כתבו הגר"ע יוסף והגר"מ מאזוז שדעת הגר"א לאסור לבישת פאה.

מאידך, כתב הגאון רבי משה שטרנבוך (הערת שוליים: בספר "הלכות הגר"א ומנהגיו" סימן ע"ט) כי בביאור הגר"א הביא הוכחה מהמשנה בשבת פרק ו' שאשה יוצאה בפאה נכרית, ומשמע שהתיר. ויש ראיה נוספת מכך שהרמ"א דיבר על איסור ערוה, והגר"א הביא ראיה לכך שאשה יוצאת בפאה. וביאור הגר"א הוא העיקר להלכה, כיון שהגר"א כתב אותו בעצמו, ולהלכה, אולם ביאורו למשנה הוא מתלמידיו ואינו להלכה. וכמו כן, מקובלים אנו מתלמידיו שהתירו, ועל סמך זה נהגו היתר בליטא רוסיה ופולין.

וכן כתב בספר "דת והלכה" סימן א': "הגר"א בביאורו לשו"ע [מתיר], אף שבפירושו למשנה בשבת מביאו באופן שאין ראיה מהמשנה דשרי, מ"מ בעיקר הדין נראה דס"ל דשרי, שכך מסיק בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' ע"ה, ע"ש".

וכן כתב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל (הערת שוליים: שו"ת תבואות שמש חלק אה"ע סימן קל"ז): "גם בשו"ע לבעל התניא באו"ח סי' ע"ה פסק בפשיטות להתיר כדברי רמ"א והש"ג, וכן נראה מדברי הגר"א בביאוריו לסי' ע"ה, ע"ש".

וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (הערת שוליים: שו"ת אגרות משה חלק ד', אה"ע ח"ב סימן י"ב): "רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, והם הרמ"א שם ובסימן ש"ג בדרכי משה, והמג"א והפמ"ג, וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן".

וכן כתב הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד): "ביאור הגר"א נראה דס"ל דשרי, ועיין הלכות הגר"א ומנהגיו סי' ע"ט".

כמו כן, בספר "חן וכבוד" הביא ראיה ממכתב החזון איש שהובא בספר "צדקת הצדיק" (דף קל"ז): "הגר"א ז"ל בביאור הגר"א אינו מסתפק בביאור מקורו של השו"ע, אלא נכנס תמיד לקבוע מסמרות בהכרעת ההלכה ומגלה דעתו ז"ל במקום שנוטה מדברי השו"ע... ואם נמצאים מקומות מספר שהניח מלחלוק, יש באלו מקומות טעם, או משום שאין הדבר מוכרע כל כך, או שאין הנדון אלא בהידור מצוה ולא בעיקר הלכה [ושני טעמים אלה לא שייכים כלל בפאה נכרית]. סוף דבר, לפי מנהגו של הגר"א, לא יתכן שיכוון לחלוק על השו"ע ויכחד תחת לשונו, ויכתוב בלשון כמראה מקור הלכה ויכוון לחלוק, אלא היה מפרש כוונתו ז"ל בגלוי".

כמו כן, בספר "לקט שכחת הפאה" כתב שאין סתירה בין פירוש הגר"א למשניות לבין ביאורו לשו"ע, כי אמנם בפירושו למשניות משמע שאין ראיה מדברי המשנה "ובפאה נכרית לחצר" כמש"כ הש"ג, מפני שמדובר שם לשיטתו בפאה נכרית מכוסה, אך מאידך בפירושו לשו"ע הוא מביא ראיה אחרת, שלא עלתה על דעת הש"ג, והיא מתחילת המשנה, "יוצאה אשה בחוטי שיער", שגם הם כיסוי של שערות מגולות, והמשנה מתירה לצאת בהם לרה"ר בשבת, מפני שהם קשורים היטב עם השערות ואין חשש שיפלו כמו שחששה המשנה בפאה נכרית.

עד כאן.

בברכה, אליהו אמזלג (שיחה) 16:09, 22 במרץ 2013 (IST)