פרשני:בבלי:שבת קיח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קיח א

חברותא[עריכה]

תנן: נפלה דליקה בלילי שבת  מצילין מזון שלש סעודות.
מאי לאו, מדברת המשנה דלא אכל, ומוכח שמצילין רק שלש סעודות ולא כרבי חידקא שאמר כי ארבע סעודות יש בשבת.
ודחינן: לא. אלא מדובר דאכל, שאכל כבר סעודה אחת.
תא שמע ששנינו במשנה: שחרית - מצילין מזון שתי סעודות.
מאי לאו, דלא אכל. ומוכח שהמשנה לא כרבי חידקא.
ודחינן: לא, דאכל.
תא שמע מהמשך המשנה: במנחה, מצילין מזון סעודה אחת  65 .

 65.  התוספות דייקו מכאן שזמן סעודה שלישית הוא אחר מנחה, והרמב"ן והר"ן הביאו שהבה"ג כתב שלא חייבו "לאכול" שלש סעודות אלא "לקיים", ולכן יכול לפרוס מפה ולברך ברכת המזון ושוב לברך המוציא ונחשב לשתי סעודות, ודחו התוס' והרא"ש שזמנה דוקא אחר מנחה ואינו יוצא ידי חובתו אם יאכל סעודה שלישית בשחרית. והתוספות כתבו עוד סיבה שאסור לעשות כך שהיא ברכה שלא לצורך. אבל הטור (רצא) כתב שאם האריך בסעודת שחרית עד חצות יכול לחלק את הסעודה ולברך ויחשב גם לסעודה שלישית, וכן נהג הרא"ש. וביאר בתשובות הרא"ש (כב, ד) שאין זה ברכה לבטלה כיון שעושה כך לכבוד שבת.
מאי לאו, דלא אכל;.
ודחינן: לא, דאכל. ושוב מוכחינן: והא מדקתני סיפא: רבי יוסי אומר: לעולם, אפילו כשעבר זמן הסעודות, מצילין מזון שלש סעודות. מכלל, דתנא קמא שלש סבירא ליה! שנחלקו רק על הזמן שמותר להציל ולא על מנין הסעודות שחייב בשבת.
אלא מחוורתא, מתניתין דלא כרבי חידקא.
והא דתנן: מי שיש לו מזון שתי סעודות - לא יטול מן התמחוי. מי שיש לו מזון ארבע עשרה - לא יטול מן הקופה. תמחוי - חלוקת מזון יומית לעניים, קופה - חלוקת מעות לצרכי מזון והיא מתחלקת פעם בשבוע.
מני? לא רבנן ולא רבי חידקא.
כי אי רבנן - הרי חמסרי הויין. חמש עשרה סעודות יש בשבוע, שהרי בשבת יש גם סעודה שלישית.
אי רבי חידקא - הרי שית סרי שש עשרה (ביחד עם סעודה רביעית בשבת) הויין!
ומשנינן: לעולם, רבנן היא. דאמרינן ליה: מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא במוצאי שבת - אכליה בשבתא. ואף שיש מצוה לאכול סעודה במוצאי שבת אבל אין הקופה והתמחוי מחלקים לצורך מצוה.
לימא רבנן היא ולא רבי חידקא? שלרבי חדקא עדיין חסר לו עוד סעודה?
אפילו תימא רבי חידקא. דאמרינן ליה: מאי דבעית למיכל במעלי בערב שבתא - אכליה לאורתא, בליל שבת.
ופרכינן: וכי כולי יומא דמעלי של ערב שבתא - בתעניתא מותבינן ליה?
אלא, הא מני - רבי עקיבא היא. דאמר: עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות  66  . ולכן נותנים לעני רק כמו סעודות יום חול.

 66.  כתב הטור (רמב) שדן לפני אביו הרא"ש, על עצמו לפי מצבו שהיה לו מעט משלו אבל הוא נצרך לאחרים, אם חייב בשלש סעודות ולא השיב לו דבר ברור. ואחר כך מצא בפירוש רש"י על אבות (ה, כ) יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר וכו' שזה נאמר אחר מאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול, שבכל זאת ישתדל מאד ויזרז את עצמו לקיים שלש סעודות. וביאר הב"ח את ספיקו שמא דוקא מי שמתפרנס מיגיעו ואינו צריך לאחרים אמרו לו שיעשה שבתו חול "ולא יצטרך לבריות". אבל מי שבין כך נצרך לאחרים יקח גם לשלש סעודות. עוד פירש שהסתפק להיפך שמא רק מי שכל צרכיו לוקח מאחרים פטור משלש סעודות. אבל מי שיש לו גם משלו חייב, וראה שם מה שפירש בסוף. והביאור הלכה פירש, שחשב שגם אם יש לו עכשיו לשלש סעודות פטור כדי שלא יעני ויבוא על ידי זה בעתיד להצטרך לבריות, ולמד מרש"י שזה נאמר רק למי שאין לו אלא שתי סעודות שלא יצטרך לבריות לצורך סעודה שלישית, וכן כתב בבאר שבע (באר מים חיים, א) ודייק כך מהלשון עשה שבתך חול- דהיינו, שיאכל רק שתי סעודות, ואל תצטרך לבריות כדי להוסיף את הסעודה הנוספת בשבת.
והא דתנן: אין פוחתין לתת לעני העובר ממקום למקום בלי ללון בעיר מזון מככר שנקנה בפונדיון בשעה שמחיר הלחם בשוק הוא מארבע סאין בסלע. ואם לן בעיר - נותנין לו פרנסת לינה. ואם שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות. לימא רבנן היא ולא רבי חידקא!
שהרי מבואר שנותנים למצות סעודות שבת, ובכל זאת נותנים לו שלש סעודות ולא ארבע.
לעולם רבי חידקא היא. וכגון דאיכא בידי העני סעודה אחת בהדיה. דאמרינן ליה: הא סעודה דאיכא בהדך - אכליה בשבת כסעודה רביעית.
ותמהינן: אם כן, שיאכל העני את המזון היחידי שנשאר לו, וכי אזיל, כשילך העני לדרכו - וכי בריקן, בידים ריקות אזיל?
ומשנינן: הכונה היא שמלבד הסעודות שנותנים לו לשהותו בעיר, נותנים לו סעודא אחת נוספת, דמלווינן ליה סעודה בהדיה, חוץ מהשלש סעודות.
ועתה מבארת הגמרא: מאי פרנסת לינה שנותנים לו לעני?
אמר רב פפא: פוריא, מטה ובי סדיא, לבדין להניח מתחת למראשותיו.
תנו רבנן: קערות שאכל בהן סעודת שבת ערבית - מדיחן, מנקה אותן, כדי לאכול בהן שחרית.
קערות שאכל בהן סעודת שבת שחרית - מדיחן כדי לאכול בהן בצהרים.
בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה.
אולם, קערות שאכל בהן מן המנחה ואילך - שוב אינו מדיח  67  משום שזה לצורך חול.

 67.  רש"י מפרש שהדחת צלוחיות אסורה משום שהוא טורח לצורך חול. אבל הרמב"ם (שבת כג, ז) כתב שאסור "מפני שהוא כמתקן". והראב"ד (שם) משיג: כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול. והמגיד משנה כתב שהרמב"ם מודה לזה, והרדב"ז (אלף תקג) כתב שכנראה היתה לראב"ד גירסא מפני שהוא מתקן כלי, והאמת שהגירסא- מתקן- והכונה היא שמתקן לצורך חול. והמרכבת המשנה מפרש שדעת הרמב"ם בכמה מקומות שכל איסורי שבת מדרבנן הם משום שבות, והיינו, שאסרו משום שדומה למלאכה ולכן הסמיך הרמב"ם איסור זה למתקן כלי ומלאכת מכה בפטיש, והתירו שבות זה לצורך סעודת שבת.
אבל, כוסות וקיתוניות וצלוחיות, שיש בהם שימוש בכל יום השבת - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה  68 . אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת - ניצול משלש פורעניות:  69 

 68.  א. התוספות רצו ללמוד מכאן שהמקבל תענית, ודינו שאם ישן בלילה והסיח דעתו מלאכול עוד, נחשב כמקבל התענית ואסור לו לאכול יותר בלילה, שיהיה מותר לו לשתות משום שאין קבע לשתיה וממילא אין גם סילוק משתיה. ודחו סברא זאת, והרמ"א (תקסד א) פסק שמותר לו לשתות ומטעם אחר, משום שדרך בני אדם לשתות אחר השינה ונחשב כמו התנה לשתות אחר כך שמותר לשתות (לכאורה החילוק בין הטעמים כשדעתו לקום משנתו בשעה שכבר ודאי יחול התענית) ב. הביאור הלכה (שלד א) למד מכאן שמותר להציל מדליקה משקין לצורך כל היום, יותר מצורך שלש סעודות משום שכל היום ראוי לשתיה.   69.  הב"ח (רצא) מפרש למה שבת מצילה משלש פורעניות, לפי מה שכתב הטור (רצב) שתיקנו שלש נוסחאות בתפילת שבת כנגד שלש שבתות: שבת בראשית וכנגדה תיקנו בליל שבת אתה קדשת, שבת של מתן תורה וכנגדה תיקנו ישמח משה, שבת שלעתיד לבא וכנגדה תיקנו אתה אחד. וכנגד זה נצטוינו בשלש סעודות ובזכותם ניצול משלש פורעניות.
מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג.
מחבלו של משיח - כתיב הכא בשבת "יום", וכתיב התם ביחס לחבלי משיח (מלאכי ג) "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
מדינה של גיהנם - כתיב הכא "יום". וכתיב התם (צפניה א) "יום עברה היום ההוא".
ממלחמת גוג ומגוג - כתיב הכא "יום". וכתיב התם (יחזקאל לח) "ביום בא גוג".
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת  70  - נותנין לו נחלה בלי מצרים. שנאמר (ישעיהו נח) וקראת לשבת עונג. ועל זה השכר "אז תתענג על ה',

 70.  הגר"א (ישעיה א, יב יג) דייק את לשון הגמרא, שאינו מענג את גופו ביום השבת, אלא שהוא מענג את השבת, והיינו, שכונתו בענג לשם שמים וכבוד שבת. וכן דייק את נוסח התפילה "מענגיה", ובפסוק נאמר וקראת "לשבת" ענג. וראה להלן קיט א.

דרשני המקוצר[עריכה]