פרשני:בבלי:שבת קמה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קמה ב

חברותא[עריכה]

ואין עד מפי עד כשר,  אלא לעדות אשה בלבד. להעיד לאשה שמת בעלה, ולהתירה לינשא. דאקילו בה רבנן משום עיגונא  1 .

 1.  ואף דגם בשאר איסורין (דסגי בהו עד אחד) כשר עד מפי עד - כבר כתבו הראשונים ביבמות (פח א), דהתם אין צריך לתורת עדות כלל. אבל עדות אשה, שהיא ביסודה עדות ב"דבר שבערוה", צריך תורת עדות להתירה. ואף עדות עד אחד מהניא מתורת עדות. ואפילו הכי התירו בה "עד מפי עד". שפת אמת.
ואף שמן התורה אין עד אחד נאמן כלל, דהא קיימא לן "אין דבר שבערוה פחות משנים", ומדאורייתא, עדיין באיסור אשת איש קיימא, ואיך התירו רבנן איסור דאורייתא? - אלא קיימא לן, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ומעיקרא הסכימה דעתו, שאם בעתיד לא יחפצו חכמים בקידושין אלו, מעיקרא לא יחולו קידושיו. ובכי האי גוונא דהעיד עד מפי עד על מיתתו, הפקיעו רבנן לקידושין מיניה. וממילא הרי הם נעקרים למפרע מן התורה  2 .

 2.  רש"י. אבל ביבמות שם איתא, דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה (שאם יבוא בעלה תצא מזה ומזה) הקלת עליה בתחלתה. וסמכינן אהא ד"אשה דייקא ומינסבא". ובתוספות שם מבואר, דאין זה טעם מדאוריייתא. אלא תקנת חכמים היא. ולא חשיב כעקירת דבר מן התורה, כיון שנראה הדבר שהגון להאמין לעד. והריטב"א שם כתב בשם הרא"ה, דנאמנות גמורה היא אף מדאורייתא. והא דקאמר התם "משום עיגונא אקילו בה רבנן", היינו משום שמסרו הכתוב לחכמים להכריע איזה דבר חשוב כמפורסם וניכר כדברי אמת.
איבעיא להו: עד מפי עד לעדות בכור, מהו? שהבכור יש בו קדושת מזבח, ואסור לשוחטו ולאוכלו בגבולין עד שיפול בו מום מאליו. אבל אם הטיל בו הכהן מום בידים, הרי הוא אסור משום קנס. משום דקא עבר על איסור "מטיל מום בקדשים".
ואם נתן הישראל את הבכור לכהן כשהוא תמים, ואחר כך נמצא בו מום, אין הכהן נאמן לומר שנפל בו המום מאליו. משום שנחשדו הכהנים להטיל מום בבכורות, כדי לא יצטרכו להקריבם בעזרה. אלא בעינן עדות אחרים על כך. ומיהו, סגי בעדות של עד אחד בכך, ואף עדות פסולים כשרה בזה.
וקא מיבעיא לן, אי אף עד מפי עד כשר להעיד על כך.
ופשטינן: רב אמי אסיר לאותו בכור שהעיד עד מפי עד על מומו, ולא האמין לעדות זו.
ורב אסי שרי לאותו בכור. והאמין לעד מפי עד, שנפל המום מאליו.
אמר ליה רב אמי לרב אסי: והא תנא דבי מנשיא: אין עד מפי עד כשר, אלא לעדות אשה בלבד. משמע, דדוקא בזה הוא כשר, ולא בעדות בכור.
ומשני ליה: אימא, הכי קאמר תנא דבי מנשיא: אין עד מפי עד כשר, אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד. ואף עדות בכור, היא עדות שהאשה כשרה להעיד בה.
רב יימר אכשר עד מפי עד לעדות בכור.
קרי עליה מרימר: "יימר שרי בוכרא". שכינהו "יימר מתיר הבכורות". ולשון גנאי הוא.
ומסקינן: והלכתא, עד מפי עד כשר לעדות בכור.
שנינו במתניתין: חלות דבש שריסקן מערב שבת, ויצאו מעצמן בשבת - אסורין. ורבי אליעזר מתיר.
כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה. דתניא: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מהם המשקין מעצמן בשבת, אסורין משקין אלו לאותו שבת. ואף דתו אין דרכן בסחיטה, וליכא למיחש בהו לשמא יסחוט, גזרו במרוסקין אטו שאינן מרוסקין.
ורבי אליעזר ורבי שמעון מתירין. דלית להו הך גזירה.
אמר רב יוסף: וכי גברא יתירא אתא רב הושעיא לאשמועינן? והלא פלוגתא זה כבר נשנתה במתניתין לגבי חלות דבש. ולא הוסיפה בזה הברייתא כי אם דאף רבי שמעון סבירא ליה כרבי אליעזר.
אמר ליה אביי: טובא קא משמע לן רב הושעיא מהך ברייתא. דאי ממתניתין, הוה אמינא, דוקא התם בחלות דבש מתיר רבי אליעזר. משום דמעיקרא בעוד הדבש בתוך החלות, הוה הדבש אוכלא. ולבסוף לאחר יציאתו, נמי אוכלא הוא. והפרדת אוכל מאוכל אינה חשובה "מפרק", כמבואר לעיל  3 . אבל הכא, בזיתים וענבים, דמעיקרא בעוד המים בתוך הפרי, הוו אוכלא. ולבסוף לאחר יציאתן, נעשים משקה, אימא לא פליג רבי אליעזר דאיכא בסחיטתן משום "מפרק", ואף במרוסקים כבר. קא משמע לן, דכל שהם מרוסקים מערב שבת, תו ליכא בסחיטתן משום "מפרק". ולית לן למיגזר מידי היכי דיצאו מאליהם.

 3.  מיהו, אף להך סברה אין להתיר אלא בנתרסקו מבעוד יום. אבל בלאו הכי אסור. משום דאין החלות אוכל גמור. אלא קרובות הן להיות אוכל. ואף על פי שהאוכל והפסולת מעורבים, מכל מקום האוכל ניכר לעצמו. ולא דמיא לדש בתבואה שאין האוכל ניכר כלל קודם פירוקו. ולכך אין איסור בהם בנתרסקו מבעוד יום. ריטב"א, לעיל יט ב.
מתניתין:
כל דבר שבא בחמין וכבר נתבשל מערב שבת, שורין אותו בחמין בשבת. ולית בזה משום "מבשל", שהרי אין בישול אחר בישול. ואין עושין כן אלא כדי שיהיה התבשיל נימוח.
וכל שלא בא בחמין מערב שבת, כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי על ידי הדחק, אין שורים אותו בחמין בשבת. שהרי כלי ראשון הוא מבשל. אבל מדיחין אותו בחמין בשבת. דעירוי מכלי ראשון הוא, ולא חשיב בישול בהכי  4 .

 4.  ופליגי בה רשב"א ורבינו תם, לעיל לט א. דלרשב"א אף מערין עליו מכלי ראשון. משום דעירוי כלי ראשון חשיב ככלי שני, ואינו מבשל. אבל רבינו תם סבר, דעירוי כלי ראשון נמי מבשל. ו"הדחה", היינו עירוי מכלי שני. ומן הדין היה לנו להתיר אף לשרות בכלי שני עצמו. אלא דאסור משום דמיחזי כמבשל, הואיל והמים חמים. אי נמי, אפילו לשרות מותר. ונקט "מדיחין" לרבותא, דבמליח הישן אף בכהאי גוונא אסור. תוספות שם.
חוץ מן המליח הישן, (ודגים מלוחים קטנים), וקולייס האיספנין (דג שמחמת מליחותו אין אוכלים אותו אלא על ידי הדחה בחמין). שאת כל אלו אסור אפילו להדיח בחמין בשבת. משום שהדחתן, זו היא גמר מלאכתן. שמאחר ואי אפשר לאוכלם בלא הדחה, זהו בישולם  5 .

 5.  רש"י. והפרי מגדים (יורה דעה סימן סח, במשבצות זהב, דבור המתחיל "הדין הב"') מסיק, דחיובו הוא משום "מכה בפטיש". וכן משמע בלבוש סימן שיח. ויעוין עוד בשפת אמת.
גמרא:
שנינו במתניתין: דבר שבא בחמין מערב שבת, שורין אותו בחמין בשבת.
והוינן בה: כגון מאי?
אמר רב ספרא: כגון תרנגולתא דרבי אבא. שהיה נוהג לשרות את התרנגולת לאחר בישולה ימים רבים, בכדי שתמחה מאליה, ואוכלה לרפואה.
ואמר רב ספרא: זימנא חדא איקלעית להתם (למקומו של רבי אבא), ואוכלן מיניה (אכלתי מתרנגולת זו). ואי לא רבי אבא דאשקיין (השקני) חמרא בר תלתא טרפי (יין בן שלש שנים), איתנסי (הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס).
רבי יוחנן הוה רייק (יורק) בהזכרו מכותחי דבבלאי. לפי שהיה מאוס בעיניו.
אמר רב יוסף: כשם שבני ארץ ישראל מואסים במאכלינו, כן לירוק אנן מתרנגולתא דרבי אבא (שאוכלים בני ארץ ישראל), מחמת מאיסותה בעינינו. שקשה היה בעיניו, על שבני ארץ ישראל מואסים כל כך במאכלי בני בבל.
ועוד, הא אמר רב גזא: זימנא חדא איקלעית להתם (לארץ ישראל), ועבדית כותח דבבלאי. ושאילי מיניה (בקשו ממנו) כל בריחי מערבא (חולי ארץ ישראל). הרי דאף הם צריכים לו, ואין להם למאוס בו.
שנינו במתניתין: כל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן וכו'.
והוינן בה: ואם הדיח אותן בשבת, מאי דינו?
אמר רב יוסף: אם הדיח חייב חטאת. משום שזהו בישולו.
אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא כן. דהתנן: חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין. שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.
שמע מינה, חיוב שבת גמור הוא.
יתיב רב חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן. ויתיב רבי יוחנן וקא מנמנם. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי: מפני מה עופות שבבבל שמנים?
אמר ליה רבי אסי: כלך למדבר עזה, ואראך עופות שמנים מהן. שמדבר עזה הוא מארץ ישראל, ואף בו העופות שמנים.
ועוד שאלו: מפני מה במועדים, אנשים שבבבל יותר שמחים מאנשי ארץ ישראל?
אמר ליה: מפני שבני בבל הן עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ובמשתה, ולא מרגוע ממלאכה. לפיכך, כל שמחתם היא במועדים.
ועוד שאלו: מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין במלבושים נאים?
אמר ליה: מפני שבני בבל אינן בני תורה. הלכך לא יכבדום מחמת תורתם. כי אם על ידי שילבשו מלבושים חשובים. אבל בני ארץ ישראל שהם בני תורה, הריהם מכובדים בלאו הכי.
ועוד שאלו: מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?
אמר ליה: מפני שהם אוכלין שקצים ורמשים.
תוך כדי כך, איתער וגער בהו רבי יוחנן. אמר להו: דרדקי. בחורים אתם, ועדיין לא הגעתם לסברה. ואין לכם לומר דבר מדעתכם. וכי לא כך אמרתי לכם: "אמור לחכמה אחותי את" - אם ברור לך הדבר כשם שברור לך באחותך שהיא אסורה לך, אומרהו. ואם לאו, לא תאמרהו.
אמרו ליה: ולימא לן מר תשובה על שאלותינו.
אמר להם: על איזה מהן?
אמרו לו: מפני מה עופות שבבבל שמנים?
אמר להם: מפני שעופות בבל מעולם לא גלו. שנאמר "שאנן מואב מנעוריו, ושקט הוא אל שמריו, ובגולה לא הלך". אבל עופות של ארץ ישראל גלו.
והוינן בה: ועופות דהכא (דארץ ישראל), מנלן דגלו?
ומשנינן: דתניא: רבי יהודה אומר: נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה. שנאמר "על ההרים אשא בכי ונהי, ועל נאות מדבר קינה, כי נצתו מבלי איש עובר, ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו". ובהמה בגימטריא חמשין ותרתין הוו.
ואותן נ"ב שנה, אלו השנים שבין גלות צדקיה מלך יהודה עד שנפקדו בימי כורש. שהרי גמר בנין בית שני, היה לסוף ע' שנה לגלותם. ועלייתם לארץ ישראל היתה י"ח שנים קודם לגמר הבנין.
הרי דכתיב להדיא בקרא, דאף העופות גלו מיהודה.
אמר רב יעקב אמר רבי יוחנן: ואחר שגלו, כולן (כל בעלי החיים) חזרו לארץ ישראל. דהא "עד בהמה" כתיב. כלומר, עד נ"ב שנה גלו, ולא יותר. חוץ מקולייס האיספנין שלא שב.
דהא אמר רב: הני מדרי (מדרונות) דבבל, מהדרי מיא לעין עיטם, שהוא מקום גבוה שבארץ ישראל. שיש תחת קרקע של נהר הפרת סילונות וסולמות, שדרכם חוזרים המים ועולים לארץ ישראל. והדגים חזרו מגלותם דרך אותם סולמות. והאי "קולייס האיספנין", כיון דלא שריר שדריה (אין שדרתו קשה) לא מצי סליק לארץ ישראל דרך שם.
ועוד שאלוהו: מפני מה מועדים שבבבל שמחים יותר מאשר בארץ ישראל?
והשיבם: מפני שבני בבל לא היו באותה קללה שנתקללה בה ארץ ישראל. דכתיב "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה".
וכן כתיב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח"  6 . ודוקא ארץ ישראל נתקללה בכך, ולא בבל. ומשום כן שמחים הם במועדים.

 6.  דבמועדים כתיב "אלה מועדי ה"'. לומר, שגם השמחה תהיה לשם שמים. אבל כשהם "חדשיכם ומועדיכם", דהיינו שאתם שמחים בהם שלא לשם שמים, אלא רק להרבות ולמלא תאותכם, חגים אלו "היו עלי לטורח". וגזר הקדוש ברוך הוא, שיטול חיל המלך את סעודתם, ותתבטל שמחתם שהיא לא לשם שמים. מהרש"א.
והוינן: מאי "היו עלי לטורח"?
אמר רב אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לישראל בכך שהם חוטאין לפני, אלא שהם גם מטריחין אותי לידע, איזו גזירה קשה אביא עליהן.
אמר רבי יצחק: אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בו בולשת (חיל המלכות) לציפורי.
ואמר רבי חנינא: אין לך רגל ורגל שלא בא בו לטבריה, אגמון וקמטון ובעל זמורה (כינוי לאנשי השלטון), לבוזזם ולהטיל עליהם עול. ולא באו דוקא בשביל להשביתם משמחת המועד, אלא שהקללה גרמה לכך שיבואו דוקא בזמן הרגל.
ועוד שאלוהו: מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין?
אמר להם: לפי שאינן במקומן. שהרי גלו לשם מארץ ישראל. וכל הגולה למקום זר, מקשט עצמו במלבושים כדי שיהיה חשוב.
והיינו דאמרי אינשי: במתא (בעירי) חשוב אני מפני שמאי (שמי) בלבד. ואיני צריך להתכבד במלבושים. אבל בלא מתא (כשאיני בעירי) כבודי תלוי בתותבאי (בשמלתי).
כתיב "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל".
תני רב יוסף: אלו תלמידי חכמים שבבל, שעושין ציצין ופרחים לתורה. והכי קאמר קרא: אותם מבית יעקב שיבואו לבבל, ישרישו ויעשו ציצים ופרחים לתורה.
ומסייע ליה לרבי יוחנן, דטעמא דהם "מצוינין", אינו מפני שאינם בני תורה, כדאמר רבי אסי. דהא אדרבה, מהאי קרא משמע, שהם גדולים בתורה.
ועוד שאלוהו: מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין?
אמר להם: מפני שלא עמדו על הר סיני.

דרשני המקוצר[עריכה]