פרשני:בבלי:עירובין סא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין סא ב

חברותא[עריכה]

גמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: שבת בעיר חריבה, שיש לה מחיצות אך אינה מיושבת - לרבנן מהלך את כולה, ומודד חוצה לה אלפים אמה.
אבל אם לא שבת בה בעצמו אלא רק הניח בה את עירובו, בעיר חריבה - אין לו את העיר כולה כארבע אמות. ואין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה.
רבי אלעזר אומר: לפי חכמים: אחד שבת בעיר חריבה בעצמו ואחד הניח בה עירובו מבלי לשבות בה - מהלך את כולה של העיר החריבה, וחוצה לה מודד אלפים אמה. מיתיבי לרבי אלעזר אליבא דחכמים: אמר להן רבי עקיבא לחכמים: וכי אי אתם מודים לי בנותן את עירובו במערה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה?
אמרו לו: אימתי מודים אנו לך במערה - בזמן שאין בה דיורין.
ומוכיחה הגמרא: הא באין בה דיורין במערה, ובדומה גם בעיר חריבה - מודו ליה חכמים לרבי עקיבא שאין מחשיבים את העיר או המערה כארבע אמות אם רק נתן שם את העירוב ולא שבת שם בעצמו.
ומוכח דלא כרבי אלעזר, הסובר שלחכמים בכל ענין נחשבת העיר החריבה כארבע אמות.
ומשנינן: מאי "אין בה דיורין" - שאינה ראויה לדירה, לפי שנפלו מחיצותיה. אבל אם יש בה מחיצות הרי היא חשובה כארבע אמות אפילו כשהיא חריבה.
תא שמע: שבת בעיר, אפילו היא גדולה כאנטיוכיא.
במערה, אפילו היא כמערת צדקיהו מלך יהודה - מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.
ודייקינן: קתני עיר דומיא דמערה. מה מערה חריבה, אף עיר חריבה.
ומוכח כי רק אם שבת בעצמו - אין, מהלך את כולה בתורת ארבע אמות, אבל הניח עירוב - לא.
ומני הא מתניתא?
אילימא רבי עקיבא - מאי איריא עיר או מערה חריבה? והרי אפילו ישיבה עיר או מערה מיושבת נמי אינו מהלך את כולה.
אלא לאו - רבנן היא.
וטעמא דשבת - אין, אבל הניח - לא!
ודחינן: לא תימא דקתני בברייתא עיר דומיא דמערה.
אלא אימא: מערה דומיא דעיר.
מה עיר ישיבה - אף מערה ישיבה.
וברייתא זו - רבי עקיבא היא, דאמר: אין לו לנותן עירובו אפילו בעיר מיושבת ממקום עירובו אלא אלפים אמה.
ובשבת בעצמו בעיר מיושבת מודי שיש לו את כל העיר כארבע אמות.
ופרכינן: והא כמערת צדקיהו שהיא חריבה ואינה מיושבת קתני!?
ומשנינן: כונת התנא היא לומר עיר דומיא דמערה - כמערת צדקיהו, ולא כמערת צדקיהו. וכדמפרש ואזיל.
עיר כמערת צדקיהו - שהיא גדולה ביותר. ובכל זאת היא נחשבת רק לארבע אמות.
ולא כמערת צדקיהו - דאילו התם היא מערה חריבה, והכא מדובר בעיר ישיבה מיושבת.
מר יהודה, אשכחינהו לבני העיר הקרויה "מברכתא", דקא מותבי עירובייהו בעיר הסמוכה, בבי כנישתא בבית הכנסת דבי אגובר. שהיה בית כנסת גדול, והניחו את עירובם בתוכו, בסמוך לכניסה.
אמר להו מר יהודה: גוו ביה הכניסו את העירוב לעומק בית הכנסת במרחק טפי, כי היכי דלישתרי לכו הילוככם למחר טפי. משום שסבר שצריך לחשוש לשיטת רבי עקיבא, שהמניח עירובו בכל מקום שיהיה מודד ממקום הנחת העירוב אלפיים אמה, ולא חשיב נתינת העירוב תוך מחיצות לעשות את מקומו שבתוך המחיצות כארבע אמות. אמר ליה רבא למר יהודה: פלגאה, בר מחלוקת אתה ! בעירובין - לית דחש להא דרבי עקיבא.

מתניתין:

א. שלמה המלך תיקן שלא להוציא מרשות היחיד של אדם אחד לרשות היחיד של אדם אחר כדי שלא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.
וכלל שלמה מלך באיסורו גם שלא להוציא מבית של אדם יחיד לחצר המשותפת לו ולאנשים נוספים הגרים בבתים אחרים סביב אותה חצר, עד שיערבו ביניהם עירוב חצרות. לפי שהחצר המשותפת לו ולאחרים נחשבת כרשות אחרת ביחס לביתו, המיוחד רק לו.
אם לא עירבו זה עם זה עירוב חצרות, יכולים בני החצר "לבטל" (באמירה בעלמא) את "רשותם" שבחצר לאחד מבני החצר, ואז הוא מותר להוציא מביתו לחצר, לפי שכל החצר כאילו שייכת רק לו.
במה דברים אמורים בישראלים הגרים יחד בחצר.
אבל אדם מישראל הדר עם העכו"ם בחצר, או שהוא דר עם מי שאינו מודה בעירוב חצרות, דהיינו כותי, שאינו מודה בתקנות חז"ל - הרי זה העכו"ם או הכותי אוסר עליו, על הישראל, מלהוציא מביתו לחצר.
זאת, עד שישכור הישראל מן העכו"ם את הרשות שיש לו בחצר.
ולא די בביטול שיבטל העכו"ם את רשותו כלפי הישראל. ובגמרא מפרש טעמא.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר לא העכו"ם כשהוא לבדו עם הישראל, ולא הכותי כשהוא לבדו עם הישראל, אלא עד שיהו בחצר שני ישראלים האוסרין זה על זה מלהוציא לחצר, שגם אם באו לערב ביניהם אינם יכולים, מפני העכו"ם או הכותי הגרים עמהם בחצר. עד שישכרו מהם את רשותם בחצר.
אבל אם יש בחצר רק ישראל אחד, או שדרים בו שני ישראלים שאינם אוסרים זה על זה, ודר שם גם עכו"ם או כותי או אפילו שניהם - אין הם אוסרים על הישראל. ובגמרא מפרש טעמא.
ב. הגמרא מבארת כי חסורי מחסרא במשנתנו, והכי קתני:
הצדוקים - הרי הם כנכרים, וצריכים לשכור מהם את רשותם שבחצר, דברי תנא קמא.
אמר חולק רבן גמליאל: הצדוקים, אף שהם אינם מודים בעירוב, בכל זאת אינם ככותים, אלא יכולים הם לבטל רשותם, ומותר לטלטל בלא צורך בשכירות מהם.
כי דוקא מהכותים צריכים לשכור, כיון ש"גרי אריות" הן (שנתגיירו מפני אריות שנשתלחו בהם, כדכתיב במלכים ב פרק יז. ולא היו גרים לגמרי, כדכתיב "את ד' היו יראין ואת אלהיהם היו עובדין" - רש"י ותוספות בבא קמא דף לח ב) ואינם גרים גמורים.
אבל צדוקי מזרע ישראל הוא, אלא שהוא מין, שאינו מודה בתורה שבעל פה.
וכיון דישראל הוא, יכול הוא לבטל רשותו.
ויש ללמוד שכן הוא הדין, ממעשה בצדוקי אחד, שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ולא רצה לערב, אלא הסכים לבעל לנו את רשותו.
ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים שלנו למבוי, והחזיקו ברשות של הצדוקי שבמבוי מיד כשנתקדש היום, כדי שלא יחזור בו. ולכן תמהרו להחזיק עד שלא יוציא הצדוקי לפניכם את כליו ויחזור ויחזיק ברשותו, ויאסור עליכם.
ומכאן אתה למד, שלא השכיר לנו רשותו אלא ביטול רשות גרידא, דאם לא כן, האיך יחזור ויחזיק אחר שהשכיר רשותו וקיבל עבורה דמים.
רבי יהודה אומר: אי אפשר שאמר כן. כי מי שביטל רשותו, יכול לחזור בו אף אחר שהחזיקו האחרים בחצר או במבוי.
אלא בלשון אחר אמר להם: מהרו ועשו צרכיכם מבעוד יום במבוי, כיון דבשבת לא תוכלו להוציא את כליכם למבוי. ועשו זאת עד שלא יוציא הצדוקי כליו, כלומר: שמא יוציא הצדוקי את כליו אחר שביטל את רשותו, ואז הוא יאסור עליכם לטלטל, לפי שיחזור להחזיק ברשותו, למרות שביטל לכם.

דרשני המקוצר[עריכה]