פרשני:בבלי:תענית כח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית כח א

חברותא[עריכה]

ומבארת הגמרא: שאני התם (שונה הדבר שם), כשקורא בשאר ימי השנה,  דאית ליה רווחא (שיש לו מקום מרווח), שיכול להמשיך ולקרוא מפרשה אחרת  1630 , ולכן מוסיף וקורא, כי לכתחילה אין לדלוג או לפסוק, אלא עדיף להמשיך ולקרוא מהפרשה הבאה.

 1630.  כי שם מדובר בימי שני וחמישי, ויכול להמשיך ולקרוא, שהרי הכל עניינו של יום. רש"י במסכת מגילה (כב ב).
אבל בקריאת המעמדות - אי אפשר לעשות כך, שהרי הקריאה היא רק פרשת בראשית ופרשת "יהי רקיע", שבשתיהן יחד יש רק חמשה פסוקים, ולכן על כרחו דולג או פוסק.
שנינו במשנתנו: פרשה גדולה קורין אותה בשנים. בשחרית ובמוסף ובמנחה קורין על פיהן כו' (כקורין את שמע).
ומשמעות דברי המשנה, שבחלק מתפילות היום קורין מתוך ספר התורה, ובחלק מהן קורין בעל פה. אבל לא התבאר בבירור באילו תפילות נוהגין כך, ובאילו - נוהגין כך.
איבעיא להו: היכי קאמר (למה נתכוון התנא של משנתנו)?
האם לכך נתכוון, שבתפילת שחרית ובתפילת מוסף קורין אותה בספר התורה, ובתפילת מנחה קורין אותה על פה, כפי שקורין את שמע,
או דלמא הכי קתני (או שמא, כך נשנתה המשנה, לכך נתכוון התנא): בתפילת שחרית קורין אותה בספר. ובתפילת מוסף ובתפילת מנחה קורין אותה על פה, כקורין את שמע?
תא שמע, דתניא (ששנינו) בפירוש בברייתא: בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת, וקורין כדרך שקורין כל השנה, מתוך הספר. ובמנחה, יחיד קורא אותה על פה.
תמה ואמר רבי יוסי: וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור (כלומר, להוציא את הצבור ידי חובתם), הרי דברים שבכתב - אי אתה רשאי לאמרם בעל פה?!  1631 

 1631.  לכאורה קשה, הרי מצינו במסכת יומא (סח ב), שכהן גדול היה קורא על פה פרשת "ובעשור" שבחומש הפקודים ! ועיין בתפארת ישראל שם מה שתירץ על זה.
אלא, כך צריך לשנות בברייתא: כולן נכנסין לבית הכנסת, וקורין אותה כל אחד בפני עצמו על פה, כקורין את שמע  1632   1633 .

 1632.  ובאופן כזה, שאינו מוציא אחרים ידי חובתן, אין להקפיד, כפי שכתבו התוספות במסכת תמורה (יד ב, ד"ה דברים שבכתב). ועיין שם בהגהות הגר"א.   1633.  בשושנים לדוד כתב, שנקטה המשנה לשון "כקורין את שמע", כי גבי קריאת שמע מצינו שיכול לקראה בעל פה משום שהיא שגורה בפי כל, ורגילים בה. וטעם זה שייך גם בעניינינו, שלכן מותר לקרוא פרשיות אלו בעל פה, משום שהן שגורות בפי כל.
וטעם הדבר, כי מפני טורח התענית, לא רצו להצריך קריאה בספר תורה, ולכן תקנו שכל אחד יקרא בפני עצמו, בעל פה.
שנינו במשנתנו: כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד כו' כך היה רבי יהושע שונה: קרבן מוסף - אין במנחה. קרבן עצים - אין בנעילה וכו'.
שואלת הגמרא: מה הפרש (מה החילוק וההבדל) בין זה, מעמד של נעילה, לזה, מעמד של מנחה, שקרבן עצים דוחה רק מעמד של נעילה, ולא את של מנחה?  1634  ומבארת הגמרא: טעם הדבר, משום שהללו, תפילת מנחה, דברי תורה. שהרי יצחק אבינו תיקן את תפילת המנחה, כפי שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"  1635 . והיות וכך, אין קרבן עצים דוחה אותה.

 1634.  כך פירש רש"י. והתוספות פירשו: מה הפרש בין קרבן מוסף לקרבן עצים, שקרבן מוסף דוחה מנחה, וקרבן עצים אינו דוחה מנחה. ובתירוץ הגמרא פירשו כך: הללו דברי תורה - מוסף, ולכן דוחה את תפילת המנחה, שאף היא מדברי תורה. אבל הללו, קרבן עצים, רק מדברי סופרים, ולכן אינו דוחה אלא נעילה, שאף היא מדברי סופרים. אבל אינו דוחה את תפילת המנחה, שהיא מדברי תורה. והקשה הגבורת ארי, הרי במסכת ברכות נחלקו אמוראים בענין זה, אם אבות תקנו את התפילות, או שרבנן תקנום נגד תמידים, ואם כן, לדעה השניה, אין שייך החילוק שהגמרא אומרת, שהרי גם מנחה - דברי סופרים היא ! עיין שם מה שהקשה עוד. ופירש, שבאמת ודאי שאף תפילת מנחה אינה נקראת "דברי תורה", ואפילו לפי מי שסובר שאבות תקנו את התפילות, שהרי לא מצינו בשום מקום בש"ס שתפילה נקראת דברי תורה, ואין זה שונה מכל תקנות חכמים ! ודברי הגמרא "הללו דברי תורה והללו דברי סופרים" אינם מתייחסים למעמד של מנחה ונעילה, אלא לקרבן מוסף וקרבן עצים. וכך הוא ביאור הגמרא: מה הפרש בין זה לזה? מה החילוק בין קרבן מוסף לשיטת רבי עקיבא, שדוחה מעמדות של מנחה ונעילה, לבין קרבן עצים, שאינו דוחה אלא את מעמד המנחה בלבד? ומתרצת הגמרא: הללו, המוספין, דברי תורה הן. ואילו הללו, קרבן עצים, דברי סופרים הן. ולכן, לקרבן מוסף, שהוא מדאורייתא, ניתנו רווחא טפי לדחות מעמד דמנחה ונעילה. אבל קרבן עצים, שהוא מדברי סופרים, אינו דוחה אלא מעמד של מנחה, הסמוך לו, ולא של נעילה. עיין שם שהאריך. והשפת אמת כתב, שמדברי הרמב"ם (בפירוש המשנה) נראה, שהגמרא מדברת על יום שיש בו הלל, שדוחה מעמד של שחרית, משום שדברי סופרים צריכים חיזוק. ולפי זה, שאלת הגמרא היא, מה הפרש יש בין תקנת מעמדות - להלל? ומתרצת הגמרא: הללו, מעמדות, דברי תורה. כי עיקר עניין המעמדות - דאורייתא הוא. ואף שקריאת התורה והתפילות שבמעמדות מדרבנן הם, מכל מקום אין צריך חיזוק כל כך. אמנם כתב, שפירוש זה דחוק. והביא, שלרע"ב ולרי"ד בספר המכריע יש שיטה אחרת. שלר"י קרבן עצים דוחה מנחה ונעילה, ומוסף אינו דוחה אלא מעמד של מנחה. ועל זה אומרת הגמרא את הטעם, שחמור קרבן עצים ממוסף, משום שקרבן עצים מדרבנן. ועיין שם מה שהקשה על פירוש זה.   1635.  כתב מהר"ץ חיות, שאין זה דבר תורה ממש, שהרי מצינו בכמה מקומות שאין למדים דבר ממה שהיה קודם מתן תורה. אלא שמכל מקום, כיון שהדבר מפורש בתורה, חמור הוא לענין זה שאין צריך חיזוק. והמצפה איתן כתב, שאף שמצינו בכמה מקומות שתפילת מנחה מדרבנן היא, מכל מקום לגבי תפילת נעילה חשובה כדבר תורה, כיון שיצחק אבינו תיקנה, והוא היה ממ"ח נביאים, כפי שמצינו ברש"י במסכת מגילה (יד א), ואם כן, הרי תקנתו נחשבת כתקנת נביאים. ולא גרע ממה שמצינו לקמן גבי הלל, שנחשב כדברי תורה כיון שתקנוהו נביאים. עיין שם.
ואילו הללו, תפילת נעילה, מדברי סופרים (תקנת חכמים) היא. ולכן, קרבן עצים דוחה אותה.
שנינו במשנתנו: זמן עצי כהנים והעם כו' (המשך המשנה, שהיו תשעה זמנים שבהם היו משפחות מסויימות תורמות את עצי המערכה).
תנו רבנן: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם, לשם מה נשנה ענין זה במשנה? אמרו: כשעלו בני הגולה לארץ ישראל, לא מצאו עצים בלשכה  1636  לצורך הקרבת הקרבנות. ועמדו אלו, אותן משפחות שהוזכרו במשנה, והתנדבו עצים למערכה משלהם.

 1636.  לשכה מיוחדת היתה בבית המקדש, שבה היו בודקים את העצים מתולעים. כי עץ מתולע - פסול להקריב בו על המזבח. מלבד עצים להקרבה, היו שם גם עצים לצורך בישול ואפיה שהיו נעשים במקדש. וכל אותם עצים, היו נקנים מכספי הציבור. עיין במסכת מדות פרק ב' משנה ה', ובגמרא במסכת יומא (טז א).
וכך התנו נביאים שהיו ביניהן (בין בני הגולה שעלו לארץ ישראל): שאפילו אם באותו זמן הקבוע לאותן משפחות, תהיה הלשכה מלאה עצים,
בכל זאת יהיו אלו מתנדבין משלהן, וישתמשו באותם עצים שהם מנדבים.
שנאמר בספר נחמיה: "והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזֻמָנִים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה".
לכך נשנה ענין זה במשנה, לומר שכך תיקנו נביאים שביניהם, שלא יידחו משפחות אלו ממקומם.
שנינו במשנתנו: ועמהם כהנים ולוים וכל מי כו'.
תנו רבנן: מה היו אותן משפחות שנקראו בשמות אלו: "בני גונבי עלי" ו"בני קוצעי קציעות"?
אמרו, כך היה מעשה: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה  1637  שמד על ישראל, שלא יקיימו את מצוות התורה  1638 . וכך גזרו עליהם:

 1637.  רש"י במסכת שבת (טו א) כתב, ש"מלכות הרשעה" היינו רומי. אמנם בענינינו מצאנו במגילת תענית, שאלו שגזרו על ישראל היו מלכי יוון.   1638.  אף שהיה זה בזמן שבית המקדש קיים, שהרי גזרו שלא יביאו ביכורים ועצים לבית המקדש, מכל מקום, כבר מאה ושמונים שנה לפני החורבן, פשטה מלכות הרשעה, והיתה ידם תקיפה. ומכל מקום לא היתה ידם תקיפה כל כך לבטל עבודת הקרבן בירושלים. לכן גזרו על אלו שחוץ לירושלים, וחשבו לבטל על ידי כך את הקרבנות.
שלא יביאו ישראל עצים למערכה שעל המזבח,
ושלא יביאו בכורים  1639  לירושלים  1640 .

 1639.  כך שנינו במסכת ביכורים (פרק ג): כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר. קושרו בגמי, ואומר: הרי אלו בכורים וכו'. כיצד מעלין את הבכורים וכו' ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו וכו'. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם. הגיעו קרוב לירושלם - שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם וכו'.   1640.  ביאר בעיון יעקב, שגזרו דווקא על שני דברים אלו, כיון שהם אמרו שאין כוונתם להעביר על דת, אלא שעל ידי שישראל מעלין לירושלים הרבה עצים ופירות, מתייקרים הפירות והעצים. והמהרש"א ביאר, ששני דברים אלו נעשים בשמחה יתירה. וגזרה המלכות על אלו, כדי לבטל מהם השמחה.
והושיבו פרוזדאות  1641  (שומרים) על הדרכים, שימנעו את ישראל מלעלות ולהביא עצים וביכורים לירושלים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שהיה מלך ישראל, ורשע היה, שומרים על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לירושלים לרגל  1642   1643 .

 1641.  בעין יעקב הגירסא "פרדסאות". וכתב שם רש"י שהוא נוטריקון "פרס" - לשון פרשת דרכים. "דיאות" - כמו דיומדי. כלומר, שני שרים שעומדים בשני מקומות.   1642.  באמת במקרא (מלכים א, פרק י"ב) לא מצאנו שהושיב ירבעם שומרים, אלא שהעמיד שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, ואמר לעם: רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. ועיין בגמרא במסכת סנהדרין (קא ב) שהאריכה במעשה זה.   1643.  בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן תק"פ) כתבו, שבכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט.
מה עשו כשרין ויראי חטא שבאותו הדור?
הביאו סלי בכורים, וחיפום (כיסו אותם) בקציעות (תאנים יבשות), כדי שלא יראו שיש בסלים פירות ביכורים, ונטלום בידיהם. ועלי (הוא בול העץ שכותשין בו את התאנים כדי לדבקן יחד ולעשות מהם עיגול דבילה  1644 ) מונח על כתפיהן.

 1644.  הוא עיגול של תאנים יבשות כתושות ודבוקות זו לזו. וכשרוצים לאכול תאנים, חותכים מאותו עיגול ואוכלים.
וכיון שהגיעו אצל אותם פרוזדאות, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכין?
עונים ואומרין להם אותם יראי חטא: אנו הולכים לעשות שני עגולי דבילה במכתשת שנמצאת במקום אחר, שהוא בדרך לפנינו, ושם נכתוש את התאנים בעלי זה שמונח על כתפינו.
קיבלו השומרים את הדברים, והניחו להם לעבור עם הסלים שבידיהם.
כיון שעברו מהן, מאותם שומרים, וחלפו על כל המשמרות, עיטרום בסלים (קישטו את פירות הביכורים בתוך הסלים)  1645  - והביאום לירושלים.

 1645.  כפי שמצינו במשנה במסכת בכורים (הובאה לעיל), שהיו מעטרים את הבכורים.
ולכן נקראו בני אותה משפחה "גונבי עלי", משום שהיו מתגנבין מאותן משמרות על ידי תחבולת העלי  1646 .

 1646.  עוד כתב רבינו חננאל, שנקראו כך על שם שגנבו דעתם של אותם פרוזדאות.
תנא: הן הן בני סלמאי הנתופתי. שאף אותם המכונים "בני סלמאי הנתופתי" עשו כעין מעשה בני גונבי עלי, כדי להערים על משמרות מלכות הרשעה  1647 .

 1647.  כך פירש רש"י. אבל רבינו עובדיה מברטנורה כתב, שמזה שהחשיבו את "בני גונבי עלי" עם המתעסקים בעצי הקרבן, משמע שהם עצמם בני סלמאי, שהביאו הסולמות. והמהרש"א כתב, שאותם "בני גונבי עלי" היו מתעסקים בעצי הקרבן, משום שלא רק הביאו ביכורים על ידי אותה תחבולה, אלא אף את אותו עלי שנשאו על כתפיהם, היו מביאים לירושלים לצורך עצי קרבן. עיין שם.
תנו רבנן: מה הן בני סלמאי הנתופתי, מפני מה נקראו בשם זה?
אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה.
והושיבו פרוזדאות על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.
מה עשו יראי חטא שבאותו הדור?
הביאו גזיריהן (גזירי עצים שהכינו לצורך המערכה), ועשו מהן סולמות  1648  , והניחו אותן על כתפיהם - והלכו להם.

 1648.  ביאר העיון יעקב, שהיו עושים דווקא סולמות, משום שישנו דין, שעץ שנמצאת בו תולעת - פסול מלהביאו על המזבח. ואם היו עושים מהעצים כלים אחרים, היו השומרים מרגישים בכך, שהרי למה דקדקו לעשות את הכלים דווקא מעצים שאינם מתולעים כלל? אבל בסולמות הדרך היא להקפיד שלא תהיה בעץ תולעת, כדי שלא ישמטו השליבות, כפי שמצינו במסכת מכות (ז ב).
כיון שהגיעו אצלן (אצל אותן משמרות), אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכין?
אמרו להם: להביא גוזלות משובך שנמצא בדרך לפנינו, ונוריד אותם מהשובכות באמצעות הסולמות שעל כתפינו.
כיון שעברו מהן, מאותן משמרות, פירקום (פירקו את אותם סולמות לחלקיהם) - והביאום והעלום לירושלים.
ועל שם מעשה זה, שהערימו בני אותה משפחה על השומרים על ידי סולמות, נקראו "בני סלמאי הנתופתי"  1649 .

 1649.  בירושלמי הגירסא "סלמיי הנתוצתי". ופירש קרבן העדה, שהוא מלשון נתיצה. שהיו נותצין את הסולמות. אמנם היעב"ץ כתב, שהגירסא הנכונה היא "הנטופתי".
ועליהם, על בני גונבי עלי ועל בני סלמאי הנתופתי, ועל כיוצא בהם, הוא אומר: "זכר צדיק לברכה". שקראו את שמם על שם מעשיהם הטובים, לזכרון עולם  1650 .

 1650.  רבינו חננאל כתב: לפי שמסרו עצמן על המצוות - נזכרין לברכה. וכך הוא בירושלמי כאן ובתוספתא (פרק ג' הלכה ח'). ועיין במסכת יומא (לח א) מה שמובא בענין זה.
ולעומת זאת, על ירבעם בן נבט וחבריו, שחטאו והחטיאו את ישראל, נאמר: "ושם רשעים ירקב"  1651 .

 1651.  רש"י על הפסוק (משלי י ז) מבאר: זכר צדיק לברכה, המזכיר את הצדיק - מברכו. ושם רשעים ירקב - רקבון עולה בשמם. לפי שאין אדם חפץ להזכיר את שמם, והוא משתכח מאליו.
שנינו במשנתנו: בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה.
תנא (שנינו בברייתא): בני פחת מואב בן יהודה - הן הן אותה משפחה שהוזכרה לעיל: בני דוד מלך ישראל בן יהודה, שהביאו קרבן עצים בחמשה עשר באב. ונקראו גם בשם "בני פחת מואב", על שם דוד, שבא מרות המואביה. דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: בני פחת מואב בן יהודה - הן הן המשפחה המוזכרת במשנה: בני יואב בן צרויה, שבא מרות המואביה. כי צרויה אם יואב, אחות דוד היתה  1652 .

 1652.  כפי שנאמר בדברי הימים: "ואישי (ישי) הוליד את בכורו דוד השביעי. ואחיותיהם צרויה ואביגיל".
שנינו במשנתנו: בעשרים באלול בני עדין בן יהודה וכו'.
תנו רבנן: בני עדין בן יהודה - הן הן בני דוד בן יהודה שהוזכרו לעיל. כי דוד מכונה בספר שמואל "עדינו העצני", על שם שבשעה שהיה עוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת. ובשעה שהיה יוצא למלחמה - היה מתקשה כעץ  1653 . דברי רבי יהודה.

 1653.  כפי שמצינו במסכת מועד קטן (טז ב). ופירש שם רש"י: מעדן עצמו - כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד, ויושב לארץ. וכשהיה יוצא למלחמה היה מתקשה עצמו כעץ, כפי שמצינו שם בגמרא, שהיה הורג שמונה מאות חלל בפעם אחת. עיין שם.
רבי יוסי אומר: בני עדין בן יהודה - הן הן בני יואב בן צרויה. כי ישנה דעה, ש"עדינו העצני" הוא יואב  1654 .

 1654.  כך כתב רש"י, שנחלקו בענין זה במסכת מועד קטן (שם). אמנם כתב מסורת הש"ס, שלא נמצא שם שיש מי שסובר שהוא יואב.
שנינו במשנתנו: באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה כו'.
שואלת הגמרא: מני מתניתין (לפי איזו שיטה מהשיטות שהזכרנו עתה - נשנתה משנתנו)?
הרי לכאורה אי אפשר להעמיד את המשנה לא כשיטת רבי מאיר, ולא כשיטת רבי יהודה, ולא כשיטת רבי יוסי!
כי אי (אם) נעמיד כשיטת רבי מאיר, שסובר שבני פחת מואב הם בני דוד, אם כן, למה שנה התנא: "בעשרים בו בני פחת מואב", שמשמע שזו הפעם הראשונה שהם מביאים עצים?
ליתני (שישנה התנא) כך: "בעשרים בו שָבוּ בני דוד בן יהודה שניה", כלומר, שאז הם הביאו בפעם השניה באותה שנה, כפי ששנה התנא גבי בני פרעוש, שהביאו פעמיים בשנה: "באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה".
ומדוע היה על התנא לשנות כך - שהרי רבי מאיר סובר ש"בני פחת מואב" הם בני דוד בן יהודה, שהביאו כבר בעשרים בתמוז, כפי ששנה התנא בתחילה. אם כן, הבאת עצים של בני פחת מואב - היא ההבאה השניה של בני דוד בן יהודה!
וכן אי אפשר להעמיד את משנתנו כשיטת רבי יהודה. כי אי (אם) משנתנו כשיטת רבי יהודה, שסובר שבני עדין בן יהודה - הם בני דוד בן יהודה, ליתני (שישנה התנא) בלשון זו: שבו בני דוד בן יהודה שניה! שהרי הוא סובר, שבני עדין בן יהודה - הם בני דוד בן יהודה, שהזכיר התנא שהביאו כבר בעשרים בתמוז. ואם כן, מה שמביאים עתה, בעשרים באב, פעם שניה שלהם היא!
וכן לכאורה אי אפשר להעמיד את משנתנו כשיטת רבי יוסי. כי אי (אם) משנתנו כשיטת רבי יוסי היא, שסובר שהן בני פחת מואב - הם בני יואב בן צרויה, והן בני עדין בן יהודה - הם בני יואב בני צרויה, ולשיטתו הביאו בני יואב בן צרויה פעמיים, אלא שפעם אחת קורא להם התנא "בני פחת מואב", ופעם שניה קורא להם "בני עדין", אם כן, ליתני (שישנה התנא): שבו בני יואב בן צרויה והקריבו פעם שניה!
מתרצת הגמרא: לעולם משנתנו כשיטת רבי יוסי היא.
ובאמת אין רבי יוסי סובר כפי שסברנו עד עתה, שגם בני פחת מואב וגם בני עדין - בני יואב בן צרויה הם, כפי שמשמע מהברייתות.
אלא, תרי תנאי אליבא דרבי יוסי (דברי שני תנאים הם, שנחלקו בדעת רבי יוסי).
תנא אחד סובר בדעת רבי יוסי, שבני פחת מואב - הם בני יואב בן צרויה. אבל בני עדין - בני משפחה אחרת הם.
ותנא אחר סובר בדעת רבי יוסי, שבני עדין בן יהודה - הם בני יואב בן צרויה. אבל בני פחת מואב - בני משפחה אחרת הם.
שנינו במשנתנו: באחד בטבת לא היה בו מעמד כו'.

דרשני המקוצר[עריכה]