פרשני:בבלי:יבמות כה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות כה ב

חברותא[עריכה]

והאמר רב מנשה:  גזלן דדבריהם (הנחשב גזלן רק מדרבנן), וכגון, המשחק במשחקי מזל, שמפריח יונים, ומשחק בקוביא, שחכמים החשיבוהו כגזלן, ופסלוהו לעדות (כמבואר במסכת ר"ה כב א) -
כשר לעדות אשה, לומר שמת בעלה.
אולם גזלן דדברי תורה, הנחשב לגזלן מן התורה - פסול אף לעדות אשה.
ואם כן שוב קשה, מדוע האומר "הרגתיו" לבעלה של פלונית, משיאים אותה על פי עדותו? והרי נחשב הוא רשע מן התורה, שהרי רוצח הוא, ואין עדותו עדות אפילו לא לעדות אשה.
נימא, האם נאמר, שרב מנשה אמר את דבריו, שרשע מן התורה פסול לעדות אשה, משום שהוא סובר כרבי יהודה, האומר במשנתנו, כי מי שמעיד "הרגתיו לפלוני"
- אין האשה מותרת להינשא על פי עדותו, אפילו לאדם אחר!?
אך רבנן, הסוברים שמותרת להינשא על פי עדות זו, סוברים שאף מי שהוא רשע מן התורה, כשר הוא לעדות אשה. לפי שהקלו חכמים בעדות אשה, כדי להתיר האשה שלא תתעגן.
ומשנינן: אמר לך רב מנשה: אנא, דאמרי שגזלן מן התורה פסול אף לעדות אשה, סובר אני אפילו לרבנן.
וטעמא דרבנן הכא, שהמעיד הרגתי את פלוני נאמן להשיא את אשתו, על אף שהוא רשע מן התורה, הוא כדאמר רבא.
דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע!
ולכן, אף שמודה העד שעשה מעשה רשע, הוא אינו נאמן על כך.
כי רק לגבי ממון מועילה הודאתו של אדם לחייב עצמו ממון על פיו. אך לגבי איסורים, אינו נאמן לומר שהוא עצמו הרשיע.
ולכן, סוברים רבנן, שאף על גב שאמר העד שהוא זה שהרג את פלוני, הוא אינו נחשב רשע.
ולמרות שאינו נאמן כלפי עצמו במה שאמר "הרגתיו", מכל מקום, כלפי האשה, הוא נאמן בעדותו לומר שבעלה נהרג, ומותרת היא להינשא.
ולתירוץ זה, גם האומר "פלוני רבעני לרצוני" נאמן הוא יחד עם עד אחר להרוג את הרובע.
כי אף על גב שלדבריו הוא רשע, והרי הוא פסול לעדות, אין מקבלים את הודאתו.
לפי שרק לגבי עצמו הוא אינו נאמן להעיד שנרבע לרצונו, אך לגבי חברו הוא נאמן להעיד שהוא רבעו, היות ש"פלגינן דיבורא", ומחלקים אנו את עדותו, להאמינו במה שאמר "פלוני רבעני", אך לא להאמינו במה שאמר שרבעו לרצונו.
ורב יוסף, שאמר לעיל, האומר "פלוני רבעני לרצוני" אינו מצטרף בעדותו לעד אחר כדי להרוג את הרובע, לכאורה הוא חולק על רבא, וסובר שמשים אדם עצמו רשע, ושוב פסול הוא לעדות כדין רשע.
ומעתה תקשי: לימא רב יוסף - דאמר כרבי יהודה!?
שהרי לדברי רב יוסף, אף האומר "הרגתיו" אינו נאמן להשיא את האשה על פיו, כפי שאינו נאמן לומר "פלוני רבעני לרצוני" כלפי הרובע.
וזה כדעת רבי יהודה, הסובר שאינו נאמן העד כלל.
ולא כרבנן, הסוברים במשנתנו, שהאומר "הרגתיו" נאמן להשיא האשה על פיו.
ומשנינן: אמר לך רב יוסף: אנא, דאמרי אפילו לרבנן.
כי אף הם מודים ב"פלוני רבעני לרצוני", שאינו נאמן כלל, כיון שעל פי עדותו רשע הוא, ורשע פסול לעדות.
ומה שהאמינוהו חכמים בעדות אשה לומר "הרגתיו" - שאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן לקבל גם עדות של רשע.
וסובר רב יוסף, כי רב מנשה, דאמר רשע מן התורה פסול אף לעדות אשה - כרבי יהודה הוא, האומר שלא נאמן העד בעדות "הרגתיו" להשיאה לשוק.
אך בדעת רבנן, מודה רב מנשה שרשע דאורייתא כשר לעדות אשה.  1 

 1.  נמצא, כי לדעת רב יוסף, הכלל הוא ש"משים אדם עצמו רשע", בין לרבנן ובין לרבי יהודה. ולכן, האומר "פלוני רבעני לרצוני" לא נאמן כלל, לפי שרשע הוא, ורשע פסול לעדות. ולא נחלקו רבנן ורבי יהודה אלא בעדות אשה, האם האומר "הרגתיו" נאמן. לרבי יהודה הוא אינו נאמן, לפי שרשע הוא. ולרבנן הוא נאמן, כיון שהקלו חכמים להאמין לרשע בעדות אשה. ולדבריו נמצא, שרב מנשה, שפסל רשע לעדות אשה - כרבי יהודה הוא. אך רבא סובר שבכלל זה, אם משים אדם עצמו רשע, נחלקו רבי יהודה ורבנן. לרבי יהודה משים אדם עצמו רשע, ולכך ואילו לרבנן, אינו נאמן לעשות עצמו רשע. ולכן, אין מתקבלת עדותו כלפי עצמו אלא כלפי חברו. אינו נאמן לא ברביעה ולא בעדות אשה. ולפיכך, נאמן כלפי חברו, בין ב"פלוני רבעני לרצוני" ובין ב"הרגתיו". ולפי רבא, רב מנשה, שפסל רשע אף בעדות אשה - הוא אף לדעת רבנן.
שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: אם אמר העד הרגתיו לפלוני, ואשתו מותרת לינשא, לא תנשא אשתו. אך אם אמר הרגתיו, תנשא אשתו.
ומקשינן: מאי שנא אמר "הרגתיו", שלא תנשא אשתו על פיו, וכמו שנתבאר, שדעת רבי יהודה שאדם משים עצמו רשע ורשע פסול לעדות.
ומאי שנא אמר "הרגנותו", שמודה בזה רבי יהודה שתנשא על פיו?
והרי גם בזה מעיד הוא על עצמו, שרשע הוא!? ומשנינן: אמר רבי יהודה: זה שקתני "הרגנוהו", אין הכוונה שהוא סייע בהריגתו. אלא באומר "אני הייתי עם הורגיו, אך לא אני הרגתיו".
ואינו רשע, ונאמן בעדותו.
והתניא בברייתא, סיוע כדברינו.
דתניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה, להוכיח כדבריהם שהאומר "הרגתיו" נאמן להשיא את האשה על פיו:
מעשה היה בלסטים אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא (שם מקום).
ואמר להם הלסטים: לכו אמרו לה לאשת שמעון בן כהן: אני הרגתי את בעלה, בכניסתי ללוד!
ואמרי לה (ויש אומרים) שכך אמר: הרגתי את בעלה בכניסתו של בעלה ללוד.
והשיאו בית דין את אשתו של שמעון בן כהן על פי עדותו של לסטים זה.
ומוכח, שאף על גב שהרשיע עצמו בעדותו, נאמן הוא להשיא את האשה על פיו.
אמר להם רבי יהודה לחכמים: וכי משם אתם מביאים ראיה לדבריכם?
לסטים זה לא אמר "הרגתי". אלא מדובר באומר "אני הייתי עם הורגיו", אבל אני עצמי לא נגעתי בו לרעה.
ופרכינן: והא בברייתא "לסטים" קתני! ומשמע שהוא בעצמו היה רוצח. והיאך אנו סומכין על עדותו?
ומשנינן: אדם זה לא היה לסטים, אלא שנתפס על ידי ליסטות.
שנתפס בעוון ליסטות, שחשדו בו שהוא עצמו לסטים, לפי שהיה עם הלסטים.
ופרכינן: והא "יצא ליהרג" קתני! הרי שדנוהו בית דין כרוצח, וחייבוהו מיתה!
ומשנינן: יציאתו להורג לא היתה על פי בית דין של ישראל, אלא על ידי בית דינא (בית דין) דעובדי כוכבים, דלא דייקי (שאינם מדייקים) לברר היטב אמיתות הדבר, וקטלי (והורגים) על פי סבירות דעתם וראיות קלושות.
ולכן הוציאו אדם זה להורג, לפי שראוהו בחברת הלסטים.
אך באמת, ידיו לא שפכו דם, ואינו בכלל רשע, ועדותו כשרה.
והילכך, השיאו אשה על פיו.
וכמו כן משנתנו, שהכשיר בה רבי יהודה את האומר "הרגנוהו", היינו גם כן באופן שאמר "אני הייתי עם הורגיו".
מתניתין:
א. החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, שנדרה האשה הנאה מבעלה, ובעלה לא הפר לה, והלכה לחכם להתיר נדרה, ולא מצא לה פתח לחרטה המאפשר להתיר את נדרה, ואסרה על בעלה מחמת נדרה שלא להנות ממנו, ועמד בעלה וגירשה, או שמת הבעל -
הרי זה החכם לא ישאנה, מפני החשד, כי יחשדוהו שהיה אפשר לו למצוא פתח להתיר נדרה, ונמנע מכך מחמת שעינו נתן בה.
ב. קטנה שהשיאוה אחיה או אמה, חלים הקידושין מדרבנן. ואם היא רוצה לצאת מבעלה אינה זקוקה לגט, אלא יכולה לומר שאינה חפצה בו, והרי היא מותרת בזה לכל אדם. ורבר זה נקרא "מיאון".
קטנה שמיאנה בבעלה בפני החכם היושב בבית דין,
או שחלצה ליבמה בפניו של החכם, היושב בבית דין של חליצה -
אם רצה החכם - ישאנה, ואין בזה משום חשד שהתירה למענו.
מפני שהוא אינו נמצא לבדו במיאון ובחליצה, אלא יושב בבית דין של שלשה. שכן הוא הדין, שמיאון וחליצה צריך להעשות בפני בית דין.
וכיון שיש עוד שני דיינים עמו, אין סרך חשד, לפי ששלשה ודאי אינם חשודים.
גמרא:
שנינו במשנה: החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, הרי זה לא ישאנה.
ומדייקת הגמרא: הא אם התירה החכם מחובת נדרה, ואחר כך מת בעלה או גירשה - ישאנה החכם אם ירצה, שאין כאן חשד.
ומקשינן: במאי עסקינן במשנתנו, שאם התירה החכם נדרה, היא מותרת לו, ואם אסר, היא אסורה לו?
אילימא בחד (בחכם אחד)?
חד - מי מצי מתיר (וכי חכם אחד בלבד יכול להתיר נדרים)!?
והאמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם, תנא בברייתא:
התרת נדרים, צריכה להעשות בשלשה דיינים!
ואלא בהכרח, משנתנו עוסקת בתלתא, שאשה זו באה לפני שלשה חכמים להתיר נדרה.
אך מעתה קשה: שלשה - מי חשידי!?
והתנן במשנתנו: אשה שמיאנה או שחלצה בפניו של חכם - ישאנה, מפני שהוא בכלל בית דין של שלשה. ובשלשה אין חשד.
ומדוע, אם כן, בנדרים, אם אסרוה החכמים, אסור לאחד מהם לישא אותה? ומשנינן: לעולם יש להעמיד המשנה בחד חכם.
ואף על פי כן יכול הוא להתיר לבדו הנדר, כי יחיד מומחה בהלכות נדרים הוא, וכדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן, שהתרת נדרים היא או בשלשה בדיוטות או ביחיד מומחה.
והכא נמי, במשנתנו, מדובר בה ביחיד מומחה, ולכן יכול הוא להתיר הנדר לבדו. ובזה הוא שאמרה משנתנו שאם אסרה ולא התיר לה, אסור לו לחכם לישא אותה מפני החשד.
שנינו במשנה: מיאנה או שחלצה בפניו של חכם, ישאנה, מפני שהוא בכלל בית דין.
ודייקינן: טעמא דאיכא בית דין, שהם שלשה, לכן אין לנו לחוש לחשד.
הא בתרי (בשנים), לא ישאנה! כי אין חושדין בשלשה, אבל בשנים חושדין.
ומקשינן: מאי שנא מהא דתנן: שני עדים החתומים על שדה מקח, שמכר ראובן קרקע לשמעון, ונתן לו שטר מכר על כך, יכולים העדים החתומים בשטר לשוב ולקנות קרקע זו משמעון.
וכן עדים החתומים על גט אשה, יכולים הם לישא אותה.
ומדוע לא חשו חכמים לדבר זה, לומר שיאסרו עדי המכירה לקנות את הקרקע, או עדי הגט לישא את האשה, ואין אנו חושדים שחתימתם שקר, ולא חתמו אלא מפני שנתנו עיניהם בקרקע או באשה!? אלא, הטעם הוא, משום שאין חשד אלא באחד ולא בשנים.
ואם כן, מדוע משמע ממשנתנו שרק מפני שהם בית דין, והיינו שלשה, אין חשד.
ומשנינן: אכן אף בשנים אין חשד. ומה שנימקה המשנה "מפני שהוא בית דין", אין זה כדי ללמדנו שרק בשלשה אין חשד ובשנים יש חשד. אלא התנא בא להורות דין מיאון, שצריך להעשות בפני שלשה.
והיא גופה קא משמע לן: לאפוקי ממאן דאמר הסובר שאפשר לעשות מיאון בפני שנים, קא משמע לן שאין מיאון אלא בפני שלשה.
איבעיא להו: כל אלו שאמרו בהם חכמים שלא יכנוס (והם: המביא גט ממדינת הים, והעד שהעיד במיתת הבעל (שהוזכרו במשנה הקודמת), והחכם שאסר את האשה), אם עבר וכנס את האשה - מהו שיוציא?
רב כהנא אמר: אם עבר וכנס - מוציא, שאף בדיעבד אסרוהו חכמים.
רב אשי אמר: כנס - אינו מוציא.
תני להו (שנה להם לחכמים) רב זוטי דבי רב פפי, כדברי האומר כנס אינו מוציא
אמרו ליה רבנן לרב אשי: דין זה שאתה אומר שאם כנס אינו מוציא, גמרא הוא שקבלת כך מרבותיך, או שמסברא אתה אומר כן?
אמר להו רב אשי: מתניתין היא! לפי ששנינו לעיל: הנטען משפחה, שנחשד שבא על השפחה, ואחר כך נשתחררה. או שנחשד שבא על עובדת כוכבים, ואחר כך נתגיירה - הרי זה לא יכנוס מפני הלעז, שלא יאמרו שהוכחה יש בכך שאמת היה קול החשד.
ואם עבר וכנס - אין מוציא.

דרשני המקוצר[עריכה]