פרשני:בבלי:גיטין מו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין מו א

חברותא[עריכה]

וכשהוציאה משום נדר, אמר לה: משום נדר אני מוציאך.
אבל אם לא אמר לה כן, יכול הוא להחזירה.
ומפרשת הגמרא את טעמו של רב נחמן, שהוא משום דקסבר רב נחמן בדעת תנא קמא: טעמא מאי אמרו חכמים שלא יחזיר: משום קלקולא הוא.
ולכן, אי אמר לה הכי, אכן מצי מקלקל לה (יכול הוא לקלקלה), ומשום שהוא אומר: אילו הייתי יודע שהדברים בדאין או שהנדר יש לו התרה, אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך, והרי כך אמרתי בשעת גירושין שמפני כך אני מוציאך, וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאין, ונמצא גט בטל ובניה ממזרין.  1 

 1.  א. על פי לשון רש"י; וראה שו"ת מהר"ם לובלין סימן קפב, והביאו בשו"ת חתם סופר אבן העזר חלק א סימן כה ד"ה וקצת, מה שלמד מלשון רש"י "היה בדעתי להחזירך", ומה שביאר בזה החת"ם סופר שם. ב. שיטת רש"י היא: שהקלקול האמור בכל הסוגיא הוא קלקול ממש, וייפסלו בניה כממזרים. והתוספות כתובות עד ב (וראה גם תוספות כאן ד"ה ואי, ובמה שביאר דבריהם המהרש"א), חלוקים על רש"י, וסוברים שאינו יכול לקלקלה, היות ולא עשה תנאי בשעת הגירושין שלא יחולו אם יימצאו הדברים בדאין, ומטעם זה מפרשים הם שהקלקול אינו אלא לעז בעלמא, ראה שיטתם בדבריהם. ובביאור שיטת רש"י, ראה מה שכתב ה"פני יהושע" כאן ד"ה ורש"י פי'; וראה ביאור אחר בשיטת רש"י, בהערה 10 בעמוד ב, בסוף סוגיית "המוציא את אשתו".
ואי לא אמר לה כן, לא מצי מקלקל לה (אינו יכול לקלקלה), שהרי לא אמר שמוציאה משום שם רע.
איכא דאמרי, כך אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: כך תקנו חכמים: צריך שיאמר לה בשעה שמגרשה: הוי יודעת, שמשום שם רע אני מוציאך, ומשום נדר אני מוציאך.
ומפרשינן טעמא, משום דקסבר רב נחמן בדעת תנא קמא: טעמא מאי אמרו חכמים שלא יחזירנה, כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים.
הלכך צריך למימר לה הכי (לכן צריך לומר לה כן), כדי להודיעה שתשמור את עצמה מכאן ואילך.
תניא בברייתא כלישנא קמא; ותניא בברייתא אחרת כלישנא בתרא:
תניא כלישנא קמא: אמר רבי מאיר: מפני מה אמרו חכמים, שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר, ומשום נדר לא יחזיר: שמא תלך ותנשא לאחר, ונמצאו דברים בדאין (הלעז שהוציאו עליה נמצא שקר), או שיתיר לה החכם את הנדר, ויאמר הבעל הראשון: אילו הייתי יודע שכן הוא, אפילו אם היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרין. ולפיכך אומרים לו לבעל: הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר, ומשום נדר לא יחזיר.  2  תניא כלישנא בתרא: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: מפני מה אמרו חכמים שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר, ומשום נדר לא יחזיר: שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים. לפיכך אומרים לו לבעל, אמור לה לאשה בשעת הגירושין: הוי יודעת, שמשום שם רע אני מוציאך, ומשום נדר אני מוציאך.

 2.  תמהו התוספות על הוכחת הגמרא מדברי רבי מאיר ללישנא קמא דרב נחמן אליבא דתנא קמא: מה ענין זה אצל זה, שהרי לא נחלקו הלשונות בדעת רבי מאיר שהוא סובר במשנתנו שהטעם הוא משום "קלקולא", ואילו הם לא נחלקו אלא מה טעמו של תנא קמא! ? וראה מה שתירצו, וראה ב"תפארת יעקב" מה שכתב על דבריה ם.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, (משום שהוא נדר שאין לו התרה), ושלא ידעו בו רבים, יחזיר.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי טעמא דרבי יהודה, הסובר: נדר שידעו בו רבים אין לו התרה? משום דכתיב (יהושע ט ג ואילך, בדילוג): "ויושבי גבעון (מהעם החוי שהיה בארץ ישראל) שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי. ויעשו גם המה בערמה וילכו ויצטירו, ויקחו שקים בלים לחמוריהם, ונאדות יין בלים ומבוקעים ומצוררים. וילכו אל יהושע אל המחנה הגלגל, ויאמרו אליו ואל איש ישראל, מארץ רחוקה באנו, ועתה כרתו לנו ברית. ויעש להם יהושע שלום, ויכרות להם ברית לחיותם, וישבעו להם נשיאי העדה. ויהי מקצה שלשה ימים אחרי אשר כרתו להם ברית, וישמעו (ישראל) כי קרובים הם (הגבעונים) אליו, ובקרבו הם יושבים. ו (בכל זאת) לא הכום בני ישראל, כי נשבעו להם נשיאי העדה" -
ואילו היו יכולים להתיר את השבועה, ודאי היו נשאלים עליה, אלא בהכרח, שאי אפשר להישאל על השבועה שנשבעו להם ברבים.
ורבנן הסוברים, שאף נדר שידעו בו רבים יש לו התרה - אמרי לך: התם גבי גבעונים מי חלה שבועה עילוייהו כלל (וכי חלה השבועה כלל), עד שאתה דן למה לא נשאלו על השבועה, ומוכיח שאי אפשר להישאל עליה!?
והרי כיון דאמרו להו הגבעונים לישראל: "מארץ רחוקה באנו", ונתברר שלא באו, אלא הערימו עליהם, אם כן לא חיילה שבועה עילייהו (אין שבועה חלה על ישראל) כלל.  3 

 3.  הקשו התוספות: תיפוק ליה שאין השבועה חלה, משום שהויא שבועה לבטל מצות "לא תחיה כל נשמה", ואין שבועה חלה לבטל את המצוה! ? וראה בדבריהם מה שתירצו.
והאי דלא קטלינהו (ומה שלא הרגום), הוא משום קדושת השם, שלא יאמרו הגויים עברו ישראל על שבועתם.
ומפרשינן לדעת רבי יהודה: וכמה אנשים נקראים "רבים"?
רב נחמן אמר: שלשה אנשים נקראים "רבים". רב יצחק אמר: עשרה אנשים נקראים "רבים".
ומבארת הגמרא את טעמם:
רב נחמן אמר: שלשה, משום שנאמר (ויקרא טו כה): "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" ודרשו חז"ל: "ימים" שנים, "רבים" שלשה, וללמד שבשלשה ימי זיבה נעשית האשה זבה גדולה. הרי למדנו שלשון "רבים" הוא שלשה.
רבי יצחק אמר: עשרה, משום דכתיב: "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", ו"עדה" הם עשרה, וכמו שנאמר בעשרת המרגלים  4  שהוציאו דיבה רעה על הארץ: "עד מתי לעדה הרעה הזאת".

 4.  שהרי שנים עשר מרגלים היו, הוצא מהם את יהושע וכלב שלא הוציאו דיבה על הארץ, הרי לך עשרה מרגלים.
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר; אמר רבי אלעזר: לא אסרו זה אלא מפני זה:
תניא: רבי אלעזר אומר: לא אסרו להחזיר את אשתו כשנדרה נדר שהוא צריך חקירת חכם, אלא מפני נדר שאינו צריך חקירת חכם.
במאי קמיפלגי, מה הוא טעם מחלוקתם, במה שנחלקו, אם מעיקר הדין היה לנו לתקן ש"לא יחזיר" בנדר שהוא צריך התרת חכם?
רבי מאיר סבר: אדם רוצה כלומר: לא איכפת לו שתתבזה אשתו בבית דין לבוא לפניהם להתיר לה את נדרה, ואם כן, אילו היה יודע שהוא נדר שאפשר להתירו, לא היה מגרשה אלא שולחה להתיר את הנדר, ונמצא שהוא מקלקלה לאחר זמן.
ורבי אלעזר סבר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין לבוא להתיר בפניהם את נדרה, ונמצא שלא יוכל לקלקלה, כי אף אילו היה יודע שהנדר בר התרה הוא היה מגרשה.
שנינו במשנה: אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעשה בצידן, באדם אחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, וגרשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם:
ומקשינן: מאי תנא דקתני מעשה, איזה דין שנתה משנתנו בנדרים של הבעל, עד שיהא מקום להביא עליו מעשה זה, והרי אין משנתנו עוסקת אלא בנדרי האשה?
ומפרשינן: חסורי מיחסרא משנתנו והכי קתני:
במה דברים אמורים שלא יחזיר כשנדרה היא, אבל נדר איהו (הבעל) שיגרשנה, הרי זה יחזיר, כי בזה אין מקום לחוש לקלקול.  5 

 5.  תמה המאירי: ומפני מה אין כאן חשש קלקול, שהרי יש לחוש שיאמר, אילו הייתי יודע שיש התרה לנדרי לא הייתי מגרשך, ויקלקלנה בטעם זה לכשתנשא לאחר על ידי גרושיו! ? וכתב המאירי, שסתם אדם יודע שיש התרה לנדרים, ורק בנדרי אשתו הוא טועה מתוך בלבולין שבהן, לאב, ולבעל, ולחכם, ועינוי נפש, ובינו לבינה, וכמה דברים, (צריך ביאור: כי בלבולין אלו הם בהפרה, ואילו אנו דנים על התרת חכם, ואפשר שכוונתו, משום שנדר שהוקם על ידי המיפר שוב אין לו התרה על ידי חכם), ועוד, שכל שנודר כן, דאי אין זו חביבה עליו, ובלב שלם הוא מגרשה בלא שיור, ועוד שהאיש סתמו פקח, ואינו נודר מתוך הקפדה, אלא לזמן רחוק, ומילתא דלא שכיחא לא עבדו בה רבנן תקנתא; וראה עוד ברשב"א.
ואמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעשה נמי בצידן, באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשיך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה, מפני תיקון העולם.

דרשני המקוצר[עריכה]