פרשני:בבלי:גיטין עא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין עא ב

חברותא[עריכה]

והתנן: שני אחין חרשין שנישאו נשואין ברמיזה, לשתי אחיות פיקחות או לשתי אחיות חרשות או לשתי אחיות, אחת פיקחת ואחת חרשת, שכולן נישואיהן הן רק מדרבנן, כיון שהבעלים כנסו אותן ברמיזה.
וכן שתי אחיות חרשות שנישאו ברמיזה, והיו נשואות לשני אחין פיקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד פיקח ואחד חרש, שכולן נישאו רק מדרבנן, כיון שנישאו ברמיזה.
דינם: הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום, כיון שזאת שנפלה ליבום היא אחות אשתו של היבם, וכל העריות פטורות מן היבום  13 .

 13.  כתב הרש"ש, עיקר החידוש של המשנה הוא מה שפקחת הנשואה לחרש שנפלה ליבום לפני חרש הנשוי לחרשת - פטורה מן החליצה ומן היבום, כי היינו אומרים שזיקת היבמה הפיקחת חזקה יותר מנשואי אחותה החרשת, ומחדשת המשנה שכיון שהיתה נשואה לחרש, זיקתה אינה עדיפה מנשואי אחותה.
ואם היו שתי הנשים נכריות ואין איסור ערוה בנישואי שתיהן, ומת אחד מהאחין.
האח השני אינו יכול לחלוץ, מפני שהוא חרש ונתמעט מחליצה, או מפני שהיא חרשת ואינה יכולה לומר "מאן יבמי".
אלא יכנסו את היבמה ואם רצו אחר כך להוציאן - יוציאו, כי גט של חרש יכול להפקיע זיקת קידושי חרש.
מוכח ממשנה זו, שיבמה מאח חרש שנפלה לחרש, יכול לגרשה, ולא גוזרים אגב יבמה מאח פיקח שאינו יכול לגרשה.
אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא, שיש לחזור לתירוץ הראשון, שמה ששנינו בחרש מעיקרו שאינו יכול לגרש בכתב, היינו ביבמה מאח פיקח.
ומה שאמרנו לעיל לבאר שרב כהנא סובר כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שחרש שהיה פיקח מעיקרו יכול לגרש גירושין גמורים מן התורה, אין לומר שכולם סוברים כך, ורבן שמעון בן גמליאל בא רק לפרש את דברי תנא קמא ולא לחלוק עליו.
שהרי אמר רבי יוחנן במפורש: חלוקין עליו חביריו על רבן שמעון בן גמליאל וסוברים שאם פיקח קידש אשה בקדושין גמורים ונתחרש, אינו יכול לגרשה אפילו אם יודע לכתוב.
אמר אביי, אף אנן נמי תנינא שהחרש אינו יכול לגרש אפילו אם יכול לדבר בכתיבה, לפי ששנינו לגבי האשה, שרק אם נישטת לאחר הנישואין - לא יוציא, ואסור לגרשה.
אבל היתה פקחת ונתחרשה יכול לגרשה, שלא צריך את דעת האשה בגירושין, ויכול לגרשה אפילו בעל כרחה.
ורק בנשטית גזרו רבנן שלא יגרשה, משום שאינה יודעת לשמור עצמה וחששו שינהגו בה הפקר בזנות, מה שאין כן אם תשאר נשואה, יזהרו בה כיון שהיא אשת איש.
מה שאין כן הבעל, בין אם נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא את אשתו עולמית.
ומבואר, שאם כנסה כשהיה פיקח ונתחרש, אינו יכול לגרשה.
והוינן בה: מאי (מה היא) ההדגשה שלא יוציא את אשתו עולמית?
לאו (האם לא) נכתב לרבות שאף על גב דיכול לדבר מתוך הכתב בכל זאת אינו מגרש את אשתו גירושין מן התורה, ואם כנסה כשהיה פיקח שקידושיה קידושין מדאורייתא אינו יכול לגרשה.
אמר רב פפא: אי לאו דאשמועינן (אם לא שהשמיענו) רבי יוחנן שרבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק על תנא קמא.
הוה אמינא (הייתי אומר), שרבן שמעון בן גמליאל לפרושי טעמא דתנא קמא הוא דאתא (הוא בא), וכולם מסכימים שאפילו חרש שהיה פיקח בשעת הקידושין, וקידושיו קידושין מן התורה, מועלת כתיבתו לגירושין.
ולפי זה מאי (מה היא) ההדגשה ששנינו בפקח ונתחרש שלא יוציא את אשתו עולמית?
ומבארינן: אין זה בא ללמדנו שאף מתוך הכתב אינו יכול לצוות לכתוב גט, אלא בא ללמדנו שאף על גב דחזינא ליה דחריף (שאף על פי שאנו רואים בו שהוא חריף) ומבין, אינו בר גירושין לצוות לאחרים ברמיזה לגרש, אבל מתוך הכתב, יכול לגרש.
אי נמי, ההדגשה של עולמית נכתב לדייק לכדרבי יצחק, כי מכך שברישא לא כתוב עולמית ובסיפא כתוב עולמית, מדויק, שהדין ברישא שאינו מגרש את אשתו השוטה הוא רק מדרבנן, והדין בסיפא שאם הבעל שוטה אינו מגרש, הוא מדאורייתא. כדברי רבי יצחק.
דאמר רבי יצחק: דבר תורה שוטה היודעת לשמור גיטה  14  מתגרשת, מידי דהוה (כמו שהוא הדין) אפיקחת בעל כרחה, שאין צריך לדעת האשה בגירושין.

 14.  שאם אינה יודעת לשמור גיטה, אינה מגורשת מן התורה, כי נתמעטה ביבמות (קיג ב), מ"ושלח" - למעט מי שמשלחה וחוזרת.
ומה טעם אמרו חכמים שאשה שוטה אפילו היודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת?
כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, כיון שאינה יודעת לשמור את עצמה.
מה שאין כן באופן שהבעל חרש שאף מדאורייתא אינו יכול לגרש, כיון שצריך את דעתו, שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, ולכן הדגישה הברייתא בסיפא כשהבעל חרש (שאינו יכול לדבר אפילו מתוך הכתב) או שוטה שאינו יכול לגרש "עולמית".
מתניתין:
אמרו לו לבעל כשהיה בריא, או כשהיה שכיב מרע (חולה שעומד למות) אבל דעתו היתה עדיין צלולה עליו, נכתוב גט לאשתך כדי שלא תיזקק ליבם לאחר מותך.
ואמר להן הבעל כתובו  15 .

 15.  החתם סופר מקשה, למה המשנה נקטה באופן ששאלו את הבעל, ולא נקטה בפשיטות באופן שהבעל מעצמו אמר כתובו. ותירץ, שהמשנה רצתה לחדש, שאפילו אם מדובר באופן, שאם ימות אשתו תהיה זקוקה ליבום, ומשום כך שאלו אותו אם רוצה לגרש, ואם כן כוונתו לטובת האשה ולא שייך בזה בזיון הבעל שמגרש משום קטטה, מחדשת המשנה, שאף על פי כן צריך שיאמר בעצמו לסופר שיכתוב את הגט, מצד הטעמים המוזכרים בגמרא.
הרי הם בעצמם צריכים לכתוב ולחתום.
(וכן יכולים הם ליתנו לאשה, שהרי מדובר כאן בחולה או במפרש בים וכדומה, כמו שנתבאר בפרק לעיל, שבאמרו "כתבו" דינו כאומר "כתבו ותנו").
ואם אותם אנשים לא כתבו וחתמו על הגט בעצמם, אלא אמרו לסופר וכתב את הגט, ואמרו לעדים וחתמו על פיהם.
אף על פי שכתבוהו הסופר וחתמוהו העדים, ונתנוהו לו לבעל, וחזר הבעל ונתנו לה נמצא שגילה דעתו שלא הקפיד ששליחיו יכתבו ויחתמו בעצמם.
מכל מקום הרי הגט בטל, עד שהבעל בעצמו יאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו, כי צריך שיהא הגט נכתב ונחתם בציוויו של הבעל  16 .

 16.  הבית שמואל (קכג א) מקשה שהמשנה אינה הולכת לא כשיטת רבי מאיר ולא כשיטת רבי אלעזר, שלפי רבי מאיר הסובר שעדי חתימה כרתי, הבעל אינו צריך לומר לסופר לכתוב, כי הרי אפילו מצא גט באשפה כשר (כמבואר לעיל ג ב), ולפי רבי אלעזר הסובר שעדי מסירה כרתי, אין צריך עדי חתימה. ותירץ, שהמשנה הולכת כשיטת רבי יהודה (לעיל כא ב) המצריך כתיבה וחתימה. גם הפני יהושע מקשה שבמשנה כתוב שהגט בטל, והיינו בטל לגמרי מן התורה, וקשה, למאן דאמר שעדי מסירה כרתי למה בטל באופן שלא אמר לעדים חתומו, ולמאן דאמר עדי חתימה כרתי, קשה למה בטל הגט כשלא אמר לסופר לכתוב, הרי אפילו מצאו באשפה כשר. ובשלמא לפי שיטת הרי"ף (יח ב מדפי הרי"ף) והרמב"ם (גירושין א טז), יש לומר שמדובר כשלא היו עדי מסירה שאז כשר בעדי חתימה, אבל לדברי התוספות (לעיל ד א) הסוברים, שלדעת רבי אלעזר לעולם צריך עדי מסירה, אם כן קשה למה צריך לומר לעדים חתומו.
גמרא:
מדייקת הגמרא מהמשנה: טעמא שהגט פסול אם הבעל לא אמר במפורש לסופר לכתוב, משום שמבואר במשנה דלא אמר לאותם אנשים בלשון "תנו", אלא אמר להם במפורש בלשון "כתבו", משמע שמקפיד בדווקא שהם עצמם יכתבו, ולא יאמרו לאחר לכתוב, שמתבייש לגלות לאחרים שאינו יודע לכתוב גט בעצמו, ובזה אפילו רבי מאיר מודה לעיל (דף סו), שאם אמר כתבו גט לאשתי, אפילו אמר לבית דין, לא עשאם בית דין בשביל להרשות לאחרים לכתוב הגט.
הא אם אמר להם הבעל בלשון "תנו", ואמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום - נותנין אפילו שהבעל לא צווה אותם על כך במפורש.
מני (בשיטת מי היא)?
בשיטת רבי מאיר היא.
דאמר: מילי מימסרן לשליח. ניתן למנות שליח למסירת דברים, ואם כן נעשים שלוחים גם למינוי אחרים במקומם.
כך מדויק מהרישא של המשנה, ומקשה הגמרא סתירה לכך מהסיפא:
אימא, עיין בסיפא של המשנה, ששנינו בה:
הגט בטל, עד שהבעל בעצמו יאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו". משמע שאין שום צד היתר לומר לאחרים לכתוב, אלא השומע מפי הבעל הוא יכתוב, ואפילו שאמר הבעל לשלושה (שהם בית דין) ואפילו לא אמר להם בלשון "כתבו" אלא בלשון "תנו" שאינו מקפיד אם יכתבו אחרים.
אם כן מדויק מהסיפא, שהמשנה אתאן (הולכת ובאה) לרבי יוסי, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח - לא ניתן למנות שליח למסירת דברים, ולא נעשים שלוחים למינוי אחרים, ולכן כל זמן שלא מינה הבעל במפורש את הסופר לכתוב הגט, אינו כותב, אפילו שלא הקפיד על השלוחים שלא ימנו אחר וסמכם לכך, שאינם נעשים שלוחים לדבר זה, לצוות לאחרים.
אם כן יוצא שרישא של המשנה כשיטת רבי מאיר היא, וסיפא של המשנה כשיטת רבי יוסי היא  17 , וכיצד זה שהמשנה נוקטת כשתי שיטות החולקות זו על זו? ומתרצינן: אין (אכן), המשנה באמת נוקטת ברישא כשיטת רבי מאיר, ובסיפא כשיטת רבי יוסי, אפילו שהשיטות חולקות זו על זו  18 .

 17.  החתם סופר מסביר את המחלקות האם מילי מימסרן לשליח, שנחלקו, האם שליחות נלמדת מסברא, כיון שכן דרך העולם, ולפי זה גם במילי שייך שליחות, ומה שצריך פסוק ללמוד דין שליחות (בגמרא בקידושין מא), היינו כדי שלא נלמד ממה שנתמעט שליח לדבר עבירה למעט כל שליחות. או ששליחות נלמדת מגזירת הכתוב, ואין לך בו אלא חידושו, ומצינו שליחות במעשה ולא במילי.   18.  המהרש"א במהדורא בתרא (לקמן עב א) מקשה, מה חידשה המשנה, הרי כבר שנינו לעיל (סו ב) את מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, ובשלמא אם כולה רבי מאיר או כולה רבי יוסי, אם כן משמיענו המשנה שסתמא כאחד מהשיטות, אבל אם הרישא רבי מאיר והסיפא רבי יוסי קשה מה חידשה המשנה.
אביי אמר לתרץ באופן אחר: כולה (כל המשנה) כשיטת רבי מאיר היא.
והכא במאי עסקינן, בסיפא שכתוב בו, שאין הגט כשר עד שיאמר לסופר עצמו שיכתוב, מדובר - דלא אמר הבעל בלשון "תנו" אלא אמר בלשון כתבו.
וזהו כוונת הסיפא, שבאמר הבעל בלשון "כתבו" אין הגט כשר עד שיאמר לסופר עצמו שיכתוב.
ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים שיכתבו באופן שאמר להם בלשון "תנו", אי הכי (אם כך) "עד שיאמר הבעל בלשון תנו", מיבעי ליה (היה צריך) התנא לומר, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר, שהבעל אמר בעצמו לסופר שיכתוב.
אלא ודאי, שבסיפא מדובר אפילו באמר להם הבעל בלשון "תנו", והטעם שהגט כשר רק באופן שהבעל צווה בעצמו לסופר לכתוב, משום שהכא במאי עסקינן (כאן בסיפא במה מדובר) - דלא אמר לבי תלתא (לשלושה), אלא אמר לשנים, ובשנים מודה רבי מאיר, שאפילו אמר להם הבעל בלשון "תנו" כותבים הם בעצמם, שלא עשאם בית דין למנות אחרים לכתוב ולחתום, ואינם שלוחים לכך.
ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים לכתוב באופן שהבעל אמר לשלושה בלשון "תנו", אי הכי (אם כך) "עד שיאמר הבעל לשלשה תנו" מיבעי ליה (היה צריך) התנא לומר, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר שאמר הבעל בעצמו לסופר שיכתוב.
אלא צריך לומר: שהמשנה כולה כשיטת רבי יוסי היא,
ומה שנקטו ברישא שאמר הבעל בלשון "כתובו", לא נאמר לדייק שאילו אמר הבעל בלשון "תנו" בלא כתובו, שאומרים לאחרים ויכתבו,
אלא, והכא במאי עסקינן (כאן ברישא במה מדובר), הטעם שאינם יכולים למנות אחרים לכתיבת הגט, אינו משום שלא אמר להם הבעל בלשון "תנו" אלא משום דלא אמר להם הבעל בלשון "אמרו".
שאם היה אומר להם הבעל בלשון "אמרו" לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, היו נעשים שלוחים על האמירה לאחרים, ובזה מודה רבי יוסי שהרי עשאן שלוחים לכך.
ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים שיכתבו, באופן שאמר להם בלשון "אמרו", אי הכי (אם כך) "עד שיאמר להם הבעל בלשון אמרו" מיבעי ליה (היה צריך) התנא לומר בסיפא, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר שאמר הבעל בעצמו לסופר שיכתוב.
ועוד קשה, מי מודה רבי יוסי באומר הבעל בלשון "אמרו" שיכולים השלוחים לומר את צווי הבעל לאחרים?
והתנן: כתב סופר את הגט ועד אחר חתם - כשר הגט, שיש בו עדות של שנים, כתב ידי הסופר, וחתימת האחר.
ואמר רבי ירמיה: חתם סופר שנינו, ולא כתב סופר, שרק אם חתם הסופר יחד עם העד האחר, אז כשר הגט.
ואמר רב חסדא: מתניתין המכשירה את חתימת הסופר מני (כשיטת מי היא)?

דרשני המקוצר[עריכה]