פרשני:בבלי:בבא מציעא קט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קט א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
המקבל שדה בחכירות מחבירו, שקיבל על עצמו לעבוד בשדה ולקצור את התבואה על מנת ליטול בשכרו סכום קצוב מהתבואה לעצמו בשכר עבודתו,  127  אם היתה תקופת השכירות לשנים מועטות, פחות משבע שנים, לא יזרענה החוכר פשתן, מפני שזריעת פשתן מכחישה את השדה לשבע השנים הבאות, ועליו להחזיר את השדה בתום החכירות באותו מצב שהיתה בשעה שקיבלה.

 127.  רש"י נקט שמשנתנו עוסקת בחוכר דווקא, שהרי אריס יכול לזרוע כרצונו מפני שהבעלים חולקים בפשתן שיזרע. ובמגיד משנה (שכירות ח ג) הביא שהרמב"ן הקשה, אדרבה כיון שהבעלים מקבלים חלק יכולים לומר תבואה אני רוצה, ומכל מקום כתב הרמב"ן דבסיפא מוכח שמשנתנו בחוכר דווקא דקתני קיבלה לשבע שנים יזרענה פשתן ואי איירי באריס הא אינו רשאי לשנות. ועיין ברש"ש (קט א) שדייק מדברי התוספות כדעת הרמב"ן שאריס אינו רשאי לשנות ובהגהות הגר"א (שכה ד) כתב שזו גם דעת הרמב"ם. הרמב"ם כתב השוכר או המקבל לשנים מועטות ומשמע שמשנתנו עוסקת בין בחוכר ובין באריס. ובמגיד משנה תמה דלעיל (קד א) אמר רב פפא דאיתא בחכירות ליתא בקבלנות וכן להיפך, עיין שם.
וכן אין לו לחוכר חלק בקורות הגדלים בעץ השקמה, הוא אילן סרק המוציא כל שבע שנים קורות הראויות לבנין. משום שאם יקח לעצמו מהקורות, נמצא שבסיום תקופת החכירות יהיו עצי השקמה קטנים יותר מגודלם בשעת קבלת החכירות, ומן הדין שיחזיר החוכר את השדה לכל הפחות באותו מצב שקיבלה.
הילכך גם אם הגיעו עצי השקמה עד תכלית גידולם בעודו עובד בשדה, אין לו חלק בהם, לפי שלא ירד לשדה על דעת ליטול מהם.
אבל אם קיבלה הימנו לשבע שנים, שנה ראשונה יזרענה פשתן ולאחר שבע שנים תשוב להיות משובחת כפי מה שהיתה בשעה שקיבלה, אבל בשנה השניה אינו יכול לזורעה פשתן.
וכן אם ירד לשבע שנים, יש לו חלק בקורות שקמה שגדלו בשנה הראשונה לירידתו  128 .

 128.  רש"י פירש שאף קורות שקמה אין לו אלא בשנה ראשונה בלבד, אבל הטור (שכה) כתב קוצץ קורת השקמה בין אם ירד לתוכה בסוף שבע משנקצצה ובין ירד בשנה שלישית או רביעית קוצצה כשישלימו לה שבע שהרי יגדלו לכשיצא ממנה עד שיחזרו לכמו שהיתה כשירד לתוכה. וכן משמע ברא"ש.
גמרא:
שנינו במשנה המקבל שדה לשנים מועטות אין לו בקורות שקמה.
אמר אביי: בקורות שקמה אין לו חלק, אבל מעות בשווי השבח של עצי השקמה יש לו.  129  הילכך בזמן שיסיים את חכירותו יקבל מעות כנגד שבח השקמה.

 129.  הרשב"א הביא בשם הראב"ד שפירש, שבח שקמה הם הפארות שהוציא בתוך ימי חכירותו שהם כמו פירות, ורבה סובר שאף בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן.
ורבא אמר, אפילו בשבח שהשביחה השקמה נמי אין לו, משום שלא ירד לשדה על דעת ליטול בשקמה או בשבחה.
מיתיבי, המקבל שדה מחבירו בחכירות, והגיע זמנו לסיים את עבודתו ולצאת מהשדה, נותן החוכר לבעל הבית כפי מה שסיכמו והשאר נוטל לעצמו, ושמין לו לחוכר מה שהשביחה השדה בתקופת חכירותו ונותנים לו,
מאי לאו, שמין לו בשבח שהשביחה השקמה, וקשיא לרבא,
ודחינן: לא, שמין לו ירקא וסילקא שצמחו בשדה בזמן חכירותו.
ותמהינן: אם צמחו לו ירקא וסילקא נעקור ונשקול  130  כפי חלקו בכל התבואה ומדוע שמין לו בדמים,

 130.  הראשונים הקשו, מדוע לא תירצה הגמרא שמדובר בפירות שלא נגמר בישולם, וכתב התוספות רי"ד דאליבא דרבא שאין לו בשבח שקמה גם אין לו בפירות שלא נגמר בישולם. ועיין רמב"ן ורשב"א.
ומסקינן: מדובר כאן בדלא מטא יומא דשוקא, עדיין לא הגיע יום השוק, ואין לחוכר תועלת בכמות גדולה של ירקות, הילכך שמין לו בדמים.
תא שמע: המקבל שדה מחבירו לעבוד בה בחכירות, והגיעה שנה שביעית, שמין לו לחוכר את מה שהשביחה השדה ונותנים לו, אלמא יש לו חלק בכל השבח ואף בקורת השקמה וקשה לרבא,
ותמהינן: הרי אם לא הגיעה תקופת החכירות לסיומה עדיין הוא חוכר של השדה ומדוע שמין לו את השבח, וכי שביעית מי קא מפקעא ארעא מיד הבעלים,
ומבארת הגמרא: אלא אימא הכי, המקבל שדה מחבירו והגיע שנת יובל שהשדה חוזרת בה לבעלים הראשונים וממילא הוא צריך לסיים את עבודתו משום שהבעלים הראשונים לא שכרוהו לעבוד בה, שמין לו את השבח שהשביחה השדה,
ושוב קשה על רבא דאמר אף בשבח שקמה אין לו, ובברייתא משמע ששמין לו את כל השבח ואף קורות שקמה בכלל.
ומקשינן: ואכתי מדוע אין החוכר ממשיך בעבודתו בשדה, יובל מי מפקעא את הקבלנות שקיבל עליו לעבוד בשדה? והא נאמר והארץ לא תימכר לצמיתות, ודרשינן "לצמיתות" אמר רחמנא, למי שאילו לא היה יובל היתה השדה נצמתת לו. אבל חוכר, שמלכתחילה לא ירד אלא לעבודה בשדה, אין היובל מפקיע את חכירותו, ומדוע שמין לו את השבח כשהגיע היובל?
ומסקינן: אלא אימא הכי, הלוקח, שקנה שדה מחבירו, והגיע שנת היובל ועליו להחזיר את השדה לבעלים הראשונים, שמין לו את מה שהשביחה השדה בשנים שהיתה ביד הלוקח ונותנים לו,
ושמעינן מהכא, שאפילו אם קנאה הלוקח שנים מועטות  131  קודם היובל, שמין לו את כל השבח שהשביחה השדה, ואפילו את שבח קורות השקמה, וקשה לרבא, דאמר אין לחוכר לשנים מועטות שבח של קורת השקמה.

 131.  הרשב"א הקשה, מה הראיה מלוקח קודם היובל שאני התם דאדעתא דהכי נחית ליטול בכל השבח, אבל בחוכר שיש לו דין להחזיר את השדה כמו שהיתה בזמן שקיבלה בוודאי לא נחית אדעתא ליטול בשקמה ושוב אין לו אף בשבח השקמה. ועוד, מנא לן שמדובר בקונה שדה שנים מועטות קודם היובל, וצריך עיון.
וכי תימא הכי נמי, הא דאמרינן שמין לו, מדובר בירקא וסילקא, וכגון שלא הגיע יום השוק כדאמרינן לעיל,
אי אפשר לומר כן! שהרי סילקא וירקא ביובל, הפקירא הוא.
אלא לאו, הא דקתני שמין לו, שבח שקמה קאמר, ודלא כרבא.
תרגמא אביי אליבא דרבא, שאני התם, בלוקח לשנים מועטות ופגע בו יובל, דאמר קרא (ויקרא כה) "ויצא ממכר בית", ודרשינן, ממכר חוזר, זו הקרקע עצמה, אבל שבח אינו חוזר. הילכך יש לו זכות בשבח שקמה, אבל חוכר לשנים מועטות אין לו.
והוינן בה: ונגמר מיניה, מלוקח ביובל לחוכר לשנים מועטות, שאף הוא יטול בשבח השקמה!?  132 

 132.  בחידושי רבינו חיים הלוי (מלווה כא א) דייק בדברי הרמב"ם שיש חילוק בין שבח שהשביח הלוקח לשבח דממילא, דמה שהשביח הלוקח אינו חוזר לבעלים הראשונים ביובל משום שהוא שלו אף בלא קנינו בגוף הקרקע. אבל שבח הבא ממילא הוא כעצם הקרקע וחוזר עמה ביובל. ומאידך לענין קורות שקמה מבואר ברמב"ם (שכירות ח י) שאין לחוכר חלק בהם משום ששבחו מאליהם אבל אילו היה הוא עצמו משביחם היה נוטל מהם, ותמה הגר"ח לפי זה מאי מקשינן הכא וניגמר מיובל לקורות שקמה הרי בשבח שהשביח ממילא אף ביובל חוזר לבעלים ואין ללוקח חלק בזה ובשבח שהשביח הלוקח באמת הדין שגם בקורות שקמה יש לו. עיין שם מה שתירץ.
ומתרצינן: התם בלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג זביני מעליא הוא, וממילא השדה כולה עם השקמה שייכת ללוקח, ובשעה שמגיע היובל עליו להחזיר את השדה משום אפקעתא דמלכא, הילכך השדה עצמה חוזרת לבעלים הראשונים, אבל על השבח לא היה אפקעתא דמלכא ושמין את כולו כולל שבח השקמה ללוקח,
מה שאין כן חוכר לשנים מועטות, אין השדה שלו אלא היא רק חכורה בידו, ומאחר שאין לו חלק בשקמה אם חכרה לפחות משבע שנים, אף בשבח השקמה אין לו, שלא ירד על דעת ליטול מהשקמה.
רב פפא קביל ארעא בחכירות כדי לזורעה אספסתא, וקדחו בה תאלי, צמחו בה אילנות מאליהם, ומנעו מרב פפא לזרוע במקום גדילתם אספסתא.
כי קא מסתלק כשהגיעה תקופת החכירות לסיומה, אמר להו רב פפא לבעלי השדה: הבו לי מעות כנגד השבחא שהשביחה השדה, כי בזמן חכירותי צמחו בה האילנות.
אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא: לדבריך, שמגיע לחוכר את שבח האילנות שצמחו בשדה, אלא מעתה, הקונה אילן לאכילת פירותיו כמה שנים, אם צמח בשדה דיקלא, ובתקופת החכירות אלים, התרחב, הכי נמי דבעי מר שבחיה שהרי הושבח ברשותו!?
הא ודאי שאין לו חלק במה שהנשביח הדקל ברשותו, כיוון שלא ירד על דעת כן.  133  וגם כאן, אין לך חלק באילנות שצמחו בשדה בשעת חכירותך.

 133.  התוספות הוסיפו, שאפילו לאביי דאמר בשבח שקמה יש לו, התם דווקא בזמן שאין מאותו עץ פירות אלא רק קורות וירד על דעת ליטול מהם, אבל בדקל, שיש פירות, ודאי שלא ירד על דעת ליטול גם בהתרחבותו של הדקל.
אמר ליה רב פפא לרב שישא: התם בדיקלא ואלים, באמת לאו אדעתא דהכי נחית כדקאמרת, שהרי ירד על דעת לאכול פירות ושבח הדקל אינו חלק מהפירות. אבל אנא, הכא, אדעתא דהכי נחיתנא שאטול חלק במה שיצמח בשדה, ואם צמחו בה אילנות אטול את חלקי בהם.
והוינן בה, כמאן סבר רב פפא שיש לחוכר חלק בכל מה שצמח בשדה בהכרח? כאביי, דאמר החוכר שדה לפחות משבע שנים אין לו חלק בקורות שקמה.
אבל בשבח שקמה יש לו, והכא נמי יש לו זכות לקבל מעות כנגד האילנות שצמחו בזמן חכירותו, למרות שאת האילנות עצמם אינו יכול ליטול.
ודחינן: אפילו תימא דסבר רב פפא כרבא, שאין לחוכר לשנים מועטות חלק בשבח השקמה, התם דווקא אין לו חלק משום שלא הפריעו לו עצי השקמה לחרישתו ועבודתו בשדה ולית ליה פסידא בגדילתם, מה שאין כן הכא, שצמחו לרב פפא אילנות בתוך שדה האספסתא ומנעו ממנו לזרוע במקומם אספסתא, איכא פסידא בגדילתם, ובשל כך סבר רב פפא שיש לו חלק בשבח האילנות.
אמר ליה בעל השדה לרב פפא: לדבריך, שיש לך חלק באילנות משום שמנעו את זריעת האספסתא במקום גידולם, אם כן מאי פסדתיך, רק ידא דאספסתא, מה שהיה גודל במקום גדילת העצים, שקול ידא דאספסתא וזיל, ואין לך חלק באילנות, השוים הרבה יותר מדמי אספסתא.
אמר ליה רב פפא: אילו לא צמחו אילנות בשדה, אנא כורכמא רישקא רבאי, הייתי זורע באותו מקום שצמחו האילנות כורכום שדמיו יקרים, וגדילת העצים מנעו ממני לזרוע את אותו כורכום.
אמר ליה בעל השדה לרב פפא: בכך שאמרת שהית זורעה כורכומא דרישקא, ולא אמרת שהיית זורעה אילנות כדי לאכול את פירותיהם,  134  גלית אדעתך דרצונך היה לזרוע דבר שניתן למשקל ואסתלוקי, ולא אילנות שעושים פירות משנה לשנה, ואדעתא דהכי עבדת בשדה.

 134.  התוספות פירשו שמדובר באילנות שלא היו מכחישים את הקרקע יותר מהאספסתא, דאי לאו הכי לא היה יכול לומר הייתי זורעם אילנות אחר שהם מכחישים את השדה, ומבואר בדבריהם שאם רב פפא היה טוען הייתי זורעה אילנות היה נוטל חלק באילנות. וכן כתב המהרש"א, ובהגהות הגר"א (שכה) הוכיח כן מהא דאמרינן לרב פפא מאי פסדתיך, דמשמע שעל בעל השדה לשלם לו כפי ההפסד. והתוספות רי"ד תמה וכי משום שלא ידע רב פפא לטעון יפסיד, ומדוע לא טענינן לו בית דין אי דינא הכי, וביאר שטענת בעל הבית היא משעה שקיבלת אותה לאספסתא גילית אדעתך דלמישקל ואיסתלוקי עבדת ולא ליטע בה נטיעות המתקיימות הילכך אין לך בהם אלא דמי עצים. ובטור (שכה) כתב קיבל שדה לזורעה וצמחו בה אילנות במקום הראוי לזריעה, אם היה נוטען בעצמו שמין לו האילנות כאילו נטעם, ואם היה חפץ לזרוע במקום האילנות רואים אם אפשר להעבירם למקום אחר ונותן לו דמי הנטיעות, ואם אי אפשר להעבירם אין לו אלא דמי עצים בלבד. וכתב החזון איש, דלדעת הטור מסקנת הגמרא שאין חילוק בין אספסתא לכורכומא דרישקא ואין לו אלא דמי עצים בלבד. ומבואר שאין לחוכר זכות תביעה על ההפסד אלא נוטל מה שיש בשדה וכיון שיש עצים יטלם ואין לו זכות בדמי ידא דאספסתא.
הילכך שקל כורכמא רישקא, עקור את העצים שגדלו כאילו היו כורכומא דרישקא, וזיל, ועכשיו אין לך אלא דמי עצים בלבד. רב ביבי בר אביי קביל ארעא לעבוד בה בחכירות, ואהדר ליה משוניתא, הגביה את האדמה שבגבוליה כדי לסמן את גבול השדה. קדחו ביה זרדתא, צמחו שם אילנות.
כי קא מיסתלק, אמר להו רב ביבי לבעל השדה: הבו לי שבחאי שצמחו בשדה אילנות בתקופת חכירותי!
אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי, שאתה ממשפחת בית עלי, שהיא משפחה רעועה, אמריתו מילי מולייתא, דברים רעועים.
והרי אפילו רב פפא, שתבע לקבל את האילנות שצמחו בשעת חכירותו, לא אמר כן אלא מחמת דאית ליה פסידא, שמנעוהו האילנות מלזרוע אספסתא.
אבל הכא, מאי פסידא אית לך בכך שצמחו האילנות, ומאחר שלא נגרם לך הפסד, אין לך חלק בשבח האילנות שצמחו מאליהן.
רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא, גנן, שדרכו להיות אריס לעולם ונוטל בסוף כל תקופה מחצה מהשבח שהשביחה השדה.
שכיב אותו שתלא, ושבק חמשה חתנוותא, חתנים, ורצו חמשת החתנים להמשיך את עבודת אביהם בשדה,
אמר רב יוסף, עד האידנא היה גנן אחד. השתא יהיו חמשה, ולא ניחא לי בכך.
משום שעד האידנא, לא הוו כמה פועלים שסמכו אהדדי, וממילא לא מפסדו לי, השתא, אם יהיו חמשה גננים, סמכו כל אחד אהדדי, שכל אחד יטיל את המלאכה על חבירו, ומפסדו לי.  135 

 135.  הרא"ש כתב בשם הרמב"ם והרמ"ה שאין חילוק בין יורש אחד לחמשה, ומה שאמר עד השתא חד השתא חמש לא אמר אלא כדי שלא יתרעמו על מה שסילקם. והרמב"ן כתב דרב יוסף מדת חסידות קאמר שאילו היה יורש אחד לא היה מסלקו אבל חמשה עלולים להפסידו.
אמר להו: אי שקליתו שבחייכו המגיע לכם עבור עבודת חותנכם השתלא שמת, ומסתלקיתו, מוטב. ואי לא, מסליקנא לכו בלא שבחא.
דאמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן: האי שתלא שעבד בשדה דשכיב, יורשים דיליה מסתלקין להו בלא שבחא.
ומסקינן: הא דאמר רב יוסף לאותם חתני השתלא, לא אמר כן אלא כדי לדחותם שלא יעבדו אצלו. ובאמת לאו מילתא היא.  136 

 136.  הנימוקי יוסף הביא בשם הרמב"ן שכתב דהא דאמרי לאו מילתא היא, קאי על מה שאמר מסליקנא לכו בלא שבחא, אבל עצם מה שיכול לסלקם תלוי אם קיבל חותנם השתלא את כל שכרו מראש, אינו יכול לתבוע מחתניו שיחזירו לו את המעות הנותרות אלא הם יעבדו אצלו עד כדי שווי המעות, ואם לא נתן לו שכרו יכול לסלקם מיד. וכן כתב הרא"ש לפי שאין עבודת השתלא זכות ממון בידו להורישו לבניו. והתוספות (עמוד ב) פירשו בשם ריב"ן שרב יוסף אמר כן כדי להפחידם, והקשו, למה הזכיר רב יוסף את שמות כל האמוראים אם לא אמרו כן מעולם, וכתב הגר"א (שכט) דמשמע מדבריהם דהא דאמרי ולאו מילתא היא היינו שאינו יכול לסלקם, ודלא כהרא"ש עיין שם. וכתב נתיבות המשפט (שם) יש ללמוד מדברי הרא"ש דהוא הדין במי שהקדים שכר לפועל ומת שהיורשין יכולים לעבוד במקומו ואינו יכול להוציא מהם את המעות.
ההוא שתלא, גנן, דאמר להו לבעל השדה קודם שהתחיל את עבודתו: אני אעבוד ואשביח את השדה, ואי מפסדינא, אם יופסדו הפירות אפילו מקצתם, מסלקנא, אסתלק מעבודתי כשתלא. ונטע בשדה אילנות, חלקם השביחו וחלקם אפסיד.
אמר רב יהודה: הדין הוא שמסתלק מעבודתו, ויוצא בלא שבחא.
רב כהנא אמר: מסתלק מעבודתו כשתלא כפי שהתחייב, ושקיל שבחא.
ומודה רב כהנא, דאי אמר השתלא קודם שהתחיל את עבודתו, אי פסידנא מסתלקנא בלא שבחא, מסתלק בלא שבחא.
רבא אמר: המתחייב לחבירו על מנת שאם יארע משהוא אין בכך כלום, אלא אסמכתא היא, הבטחה בעלמא אמר לו כדי שיסמוך על דבריו.  137  ואסמכתא לא קניא.

 137.  כך פירשו רש"י ותוספות (לעיל סו). והטעם הוא, שלא גמר בדעתו להתחייב ורק אמר כן לפתות את חבירו. (ועיין שערי יושר ז ח)
ופרכינן לרבא: מאי שנא מהא דתנן: המקבל שדה מחבירו והובירה, נעשית בורה, שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו בשטר החכירות: אם אוביר, אעשנה בורה, ולא אעביד, שלא אעבדנה כראוי אשלם במיטבא,
אלמא, המתחייב לחבירו בתנאי שאם יעשה כך וכך, עליו להתנהג כפי התחייבותו, ולא אמרינן אסמכתא היא ולא קניא.
ומתרצינן: התם, שקיבל שדה ועשאה בורה, מאי דאפסיד משלם, ואין בכך משום אסמכתא.
אבל הכא, שנתחייב השתלא להסתלק וגם שלא ליטול את השבח, יש בכך משום התחייבות נוספת על הנזק שגרם, והתחייבות כי האי, אסמכתא היא.  138 

 138.  רש"י (לעיל סו ב) פירש שהתחייבות שיש בה גוזמא הוי אסמכתא אבל המתחייב את שווי היזקו לא הוי אסמכתא. והנימוקי יוסף כתב שאף בזמן שאינו מגזים הוי אסמכתא אלא שתקנו רבנן שתחול ההתחייבות.
הילכך שמין את מאי דאפסיד, ומנכינן ליה מחצי השבח שמגיע לו כדין שתלא, משום שהתחייב כך מלכתחילה  139 , ואידך הנותר יהבינן ליה. ומביאה הגמרא מעשה:

 139.  הרי"ף (דף סא ב מדפי הרי"ף) דקדק מכאן שאסמכתא לא קניא על יותר מכדי הנזק, אבל בדמי הנזק שנגרם האסמכתא מועילה, והרא"ש (סימן ז) דחה, דהכא אף לולי התחייבותו של השתלא היה עליו לספוג את ההפסד שנגרם מחמתו, ואם כן מה ששמין לו את ההפסד אינו מחמת זה שאסמכתא מועילה כנגד הנזק אלא משום שמן הדין עליו לשלם. אבל הרמב"ן (קד ב) כתב שהכא אילו לא התנה בפירוש מעיקרא שישלם את ההפסד היה נוטל ממה שהשביח חצי ולא היה נושא בנזק.
רוניא (שם אדם), שתלא דרבינא  140  הוה. ואירע שחלק מהאילנות אפסיד. סלקיה רבינא לרוניא מעבודתו כשתלא.

 140.  היעב"ץ העיר שרבינא דהכא אינו חבירו של רב אשי, שהרי אתא לקמיה דרבא שהיה מוקדם ממנו, אלא רבינא קדמון היה.
אתא רוניא לקמיה דרבא: אמר ליה, חזי מר, מאי קא עביד לי, מה עשה לי רבינא, שסילקני מעבודתי שלא כדין!
אמר ליה רבא: שפיר עביד!
אמר ליה רוניא: והא לא התרה בי!
אמר ליה רבא: שתלא המתרשל במלאכתו, לא צריכא להתרות בו, לפי שכל זמן עבודתו, הוא כמותרה ועומד, שאם יתרשל יסולק מעבודתו.
רבא לטעמיה, דאמר רבא: מקרי דרדקי, מלמד תינוקות המתרשל במלאכתו, הוי הפסד שאי אפשר לתקנו, משום שהתינוקות כבר נתרגלו בשיבושם  141 .

 141.  רש"י פירש דשבשתא כיוון דעל על. וכתבו הרמב"ן והרשב"א דדוקא כשהמלמד עצמו טועה ואינו יודע לכוון את למודם, אבל אם הוא יודע אלא שאינו משגיח על לימודם לא מסלקינן ליה, אבל הרמב"ם (שכירות י ז) כתב שאף אם לא השגיח שילמדו מסלקים אותו, וכן כתב הרמב"ן בדעת הרי"ף. והתוספות פירשו משום שבאותו זמן שלימד בשיבוש נתבטלו התינוקות מלימוד של אמת. ובנימוקי יוסף כתב שמיירי במלמד שמכה את התלמידים יותר מדי. (ועיין לחם משנה בהלכות תלמוד תורה ב ג)
וכן שתלא, גנן שהתרשל במלאכתו ונפסדו חלק מהאילנות  142 ,

 142.  הרמב"ם (שכירות י ז) כתב הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד. והראב"ד השיגו דאף שתלא דיחיד מסלקין וכתב המגיד משנה דכן מוכח ממעשה דרוניא שהיה שתלא של רבינא, והוסיף דאפשר שהיה רוניא שתלא דרבים אלא שהפסיד לרבינא, עוד כתב המגיד משנה שלדעת הרמב"ם גם טבח ואומן מדובר בטבח ואומן של בני המדינא והאי מתא דקאמר קאי אכולהו. וכן כתב הסמ"ע (שו ט) ועיין אבן האזל.
וטבחא, שוחט שנתנבלה בהמה תחת ידו  143 , ואומנא, מוהל תינוקות  144 ,

 143.  הקשה הראב"ד ממה נפשך אם קיבל הטבח שכר עליו להחזירו ומדוע חשיב ליה כפסידא דלא הדר, ואם שוחט בחינם לא שייך לומר שהוא כמותרה ועומד מאחר שאין לו הפסד בכך שיסלקוהו, וביאר שמדובר בשוחט בחינם דקנסינן ליה שלא יוכל לשחוט אפילו בשכר.   144.  רש"י לעיל צז, א. פירש מקיז דם, וכתב הגר"א (שו כא) ששניהם אמת.

דרשני המקוצר[עריכה]