פרשני:בבלי:סנהדרין קד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קד ב

חברותא[עריכה]

אמר לו אחד מהם לחבירו: גמל שמהלכת לפנינו  692 , סומא באחת מעיניה, וטעונה שתי נודות, אחת של יין ואחת של שמן, ושני בני אדם המנהיגים אותה, אחד מהם ישראל, ואחד נכרי. אמר להן שבאי: עם קשה עורף! מאין אתם יודעין את כל הדברים הללו?  693 

 692.  ביד רמה כתב, שלא היו רואים אלא את אחורי הגמל. אמנם באיכה רבה (פ"א אות י"ג) איתא, שהיתה רחוקה מהם ד' מילין. ועיי"ש עוד שינויים מהכא.   693.  שהרי השעבוד והגלות מביא לכך שהאדם משכח חכמתו, ואתם קשי עורף, שאינכם נכנעים בגלותכם, אלא מחזיקים עצמכם לחכמים או לנביאים! וכשראה שהאמת איתם, אמר "ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו". שאין אומה זו כאומה אחרת, אלא הקדוש ברוך הוא נתן להם מחכמתו, ולכן חכמתן נצחית, ואינה משתכחת מהם אף בגלות. מהרש"א.
אמרו לו: גמל - כשהיא אוכלת מעשבים שלפניה, מצד שרואה אוכלת, ומצד שאינה רואה - אינה אוכלת. והיות ואנו רואים שהבהמה שלפנינו אכלה רק מצד אחד, על כרחך שהיא סומא.
וטעונה שתי נודות אחת של יין ואחת של שמן, כי טיפות של יין - מטפטף ושוקע בקרקע, ושל שמן - מטפטף וצף. והיות ואנו רואים בדרך טיפות שקועות וטיפות צפות, הרי שיש עליה נודות של יין ושמן.
ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד נכרי ואחד ישראל, כי נכרי, כשהוא צריך להתפנות, נפנה לדרך, לצד בהמתו, ואינו מסתתר. ואילו ישראל, שצנוע הוא, נפנה לצדדין  694 .

 694.  והם ראו צואה מצד זה של הגמל - באמצע הדרך, ומצד שני - לצד הדרך. ומזה הוכיחו שבצד אחד של הבהמה הנהיג ישראל, ומצד שני - נכרי. יד רמה. ועיי' בילקוט איכה (רמז תתר"ד) מעשה זה באורך, ובכמה שינויים.
רדף השבאי אחריהם (אחר הגמל והמנהיג), ומצא שאמנם היה כדבריהם של שני שבוייו.
בא ונשקן על ראשן, והביאן לביתן  695 , ועשה להן סעודה גדולה, והיה מרקד לפניהם, ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם, ונתן להם מחכמתו, ובכל מקום שהן הולכין נעשין שרים לאדוניהם. ופטרן (שחררן), והלכו לבתיהם לשלום.

 695.  לכאו' צריך לגרוס "לביתו".
"בכה תבכה בלילה". שתי בכיות הללו, "בכה תבכה" - למה?
אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד - על מקדש ראשון, ואחד - על מקדש שני. ששניהם חרבו בתשעה באב.
"בלילה" - על עסקי לילה. שנאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא".
אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה שנתנו ישראל את קולם בבכי, ליל תשעה באב היה. אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות  696 . דבר אחר: "בלילה", שכל הבוכה בלילה קולו נשמע  697 . והיינו "בכה תבכה בלילה", כדי שיהא קולם נשמע, וירחמו עליהם, ובכל זאת "אין מנחם לה".

 696.  הרמב"ן על החומש (בפרשת שלח) כתב על זה: ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה. וכתב בתורת חיים שנראה דהיינו מדכתיב "בלילה ההוא", ולא "בלילה הזה", כפי שנאמר "ויאכלו את הבשר בלילה הזה", "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". אלא ודאי רמז הכתוב, שבכו בלילה ההוא, המיוחד לבכיה, שהוא ליל תשעה באב. ועיי' בענף יוסף מה שכתב עוד בזה.   697.  כדאיתא במסכת יומא (כ א): מפני מה אין הקול נשמע ביום כבלילה, מפני גלגל חמה המנסר ברקיע.
דבר אחר: "בלילה", שכל הבוכה בלילה, כוכבים ומזלות בוכין עמו (שנכמרים רחמיהם עליו)  698 .

 698.  כדכתיב "שמש וירח קדרו וגו"'. ולפי שבלילה נראים הכוכבים של מזלות יותר מביום, לכן אמר "בלילה". שאז היה נראה יותר בכייתם מלהאיר לעולם על צער החורבן. מהרש"א.
דבר אחר: "בלילה", שכל הבוכה בלילה, לפי שקולו נשמע ביותר, מתרכך ליבו של השומע את קולו - ובוכה כנגדו.
מעשה היה באשה אחת, שכנתו של רבן גמליאל, שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה.
שמע רבן גמליאל קולה, ובכה כנגדה  699 , עד שנשרו ריסי עיניו (שמחמת רוב דמעות היו ריסי עיניו נכפלים ונופלים על עיניו).

 699.  במדרש איכה רבתי איתא, שכשהיה שומע קולה, היה נזכר חורבן בית המקדש, ובוכה.
למחר הכירו בו תלמידיו שהוא בוכה בגלל שכנתו - והוציאוה משכונתו.
"ודמעתה על לחיה". "לחיה" - לשון לחות ונערות הוא. אמר רבא אמר רבי יוחנן: הרי היא כאשה צעירה, שבוכה על בעל נעוריה  700 . שבוכה היא תמיד, ודמעתה מצויה. שנאמר: "אלי כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה". "אלי" לשון קינה הוא.

 700.  דהיינו, על השכינה, שנפרד ממנה. מהרש"א. וכתב בעיון יעקב, שהיות ואין מקבלין תנחומים על החי, והרי אמרנו לעיל שישראל אינם כאלמנה ממש, אלא הרי הם כאשה שהלך בעלה למדינת הים, שסופו לחזור, לכן נאמר בהמשך הפסוקים "אין לה מנחם מכל אוהביה". שאינה מקבלת תנחומים.
"היו צריה לראש". אמר רבא אמר רבי יוחנן: כל המיצר לישראל - נעשה ראש  701   702 .

 701.  דהוה ליה למימר: היו צריה ראש. מאי "לראש"? אלא שלכן היו מצירים לה, כדי שייעשו לראש. הריא"ף.   702.  ודבר זה טיבותא הוא לישראל, כפי שכתבו התוס' במס' חגיגה (יג ב), על דברי הגמרא שם: "שלא יאמרו: ביד אומה שפלה מסר את בניו", שלכן המיצר להם לישראל, נעשה ראש קודם לכן.
(שנאמר:)  703  "כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים".

 703.  הגר"א לא גרס "שנאמר".
אמר רבא אמר רבי יוחנן: כל המציק לישראל - אינו עיף  704 . כפי שנאמר בפסוק דלעיל: "כי לא מועף לאשר מוצק לה".

 704.  כדי שלא יחדלו להציקן. תורת חיים.
"לא אליכם כל עברי דרך". אמר רבא אמר רבי יוחנן: מכאן, מזה שאמר הנביא "לא אליכם", ראיה לקובלנא  705  מן התורה. דהיינו, שכאשר אדם מספר צרתו לאחר, אומר לו: לא תבוא זאת לך כפי שבאה עלי. והמקפיד על כך, אין בזה איסור ניחוש  706 .

 705.  ענין זה נקרא "קובלנא", כי תרגום "עזר כנגדו" - סמך לקבליה. וכן "לנכח אשתו" - לקבל איתתיה. אף האי דהכא היינו שכשמספר לחבירו רעה שבאה עליו, אומר לו: לא כלפיך אני אומר. מוסף הערוך.   706.  עיי' ברש"י שהביא עוד פירושים.
כך גם הנביא היה מתאבל על החורבן, כאילו באה עליו הצרה, ואמר לאותם מישראל שלא הגלה נבוכדנצר: לא תהא לכם צרה כזו.
"כל עברי דרך". אמר רב עמרם אמר רב: עשאוני כעוברי על דת  707  . דאילו בסדום כתיב: "וה' המטיר על סדם", ואילו בירושלים כתיב לשון דומה: "ממרום שלח אש בעצמתי וירדנה וגו'." הרי שדנני הקדוש ברוך הוא כפי שדן את אנשי סדום.

 707.  כינה הדת האמיתי "דרך", כי הוא דרך סתם, דרך הישר, דרך ה'. מהרש"א.
(וכתיב:)  708  "ויגדל עון בת עמי מחטאת ס דם". והואיל וכך, שישראל חטאו אף יותר מסדום, יש לתמוה, למה לא נהפכו ישראל כפי שסדום נהפכה, וכי משוא פנים יש בדבר?

 708.  הגר"א מוחק את המילה "וכתיב".
אמר רבא אמר רבי יוחנן: מדה טובה יתירה היתה בירושלים - שלא היתה בסדום, ולכן לא נהפכה כסדום.
דאילו בסדום כתיב: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה וגו'." הרי שהיו אכזריים, שלא החזיקו יד עני ואביון.
ואילו בירושלים כתיב: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו", שהיתה מזמנת חברתה לאכול עמה. הרי שהיו רחמניות  709 .

 709.  עוד פירש רש"י, שבירושלים היתה פורענות גדולה יותר מבסדום, שהיו אוכלות ילדיהן זו עם זו, ואילו בסדום כתוב "גאון שבעת עוני", שלא טעמו טעם עוני. הרי שפורעות ירושלים היתה גדולה יותר, ולא היה משוא פנים בדבר. וביד רמה כתב בפשטות, שבבני ירושלים נאמר "נשים רחמניות". הרי שהיתה בהם רחמנות.
"סלה כל אבירי ה' בקרבי". כל האבירים - פסלם הקדוש ברוך הוא, ועשאם פסולים וכבושים כמסילה. והיינו כאדם שאומר לחברו: נפסלה מטבע זו, ואין לה תקנה.
"פצו עליך פיהם". אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן ברוב סדרי האל"ף בי"ת שבמגילת איכה?  710 

 710.  כך הוא בכל סדרי אלף בית שבאיכה, חוץ מהראשון. ואפשר שכתב כך, כי אם היה משנה גם בראשון, היו אומרים שכך היה סדר אלף בית של ירמיה. מהרש"א.
בשביל מרגלים, שאמרו בפיהם - מה שלא ראו בעיניהם  711 . וזה נרמז בהקדמת פ"א לעי"ן, שהקדימו המרגלים ואמרו בפיהם, מה שלא ראו בעיניהם.

 711.  תמה בעץ יוסף, מאי "שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם", הרי כל מה שאמרו, או שראו את הדבר תחילה, והיה אמת, או שהיה שקר גמור! וכתב, דהיינו כפי שפירש רש"י בחומש על "וילכו ויבואו", להקיש הליכתן לביאתן. מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה. נמצא שכבר בעת הליכתן נתייעצו ואמרו שיאמרו את גנות הארץ, קודם שראו כלום.
"אכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו". אמר רבא אמר רבי יוחנן: כל האוכל מלחמן של ישראל - טועם טעם לחם. ושאינו אוכל מלחמן של ישראל - אינו טועם טעם לחם. שהנכרים מוצאים טעם דווקא בלחמם של ישראל, שהנאה היא להם כשגוזלים אותם  712 .

 712.  כך פירש רש"י. והמהרש"א פירש, שכשם שבכל אכילה, אין דעתו של אדם נוחה עד שיאכל לחם, כך אומות העולם, אין נוחין באכילתן - אלא מישראל, כדכתיב "והיה לאכול".
"אכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו". רב אמר: אלו הדיינין. שבשביל עוונותיהם, שמטים משפט, היו עמי למאכל אויביו.
ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות, שעושין מלאכתן רמיה  713 .

 713.  ופירש המהרש"א, שכיון שהדיין והמלמד אין מתפרנסין אלא מזה, אינם ראויין לקרות בשם ה'. ועיי' בעיון יעקב.
ועתה חוזרת הגמרא לדברי משנתנו, שמנתה את אותן שאין להם חלק לעולם הבא.
והוינן בה: מי מנאן?
אמר רב אשי: אנשי כנסת הגדולה מנאום.
אמר רב יהודה אמר רב: בקשו אנשי כנסת הגדולה עוד למנות אחד בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא. והיינו, את שלמה, שנאמר בו: נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים.
באה דמות דיוקנו  714  של דוד אביו ונשטחה לפניהם שלא ימנו את שלמה - ולא השגיחו עליה.

 714.  כתב במהרש"א, דרצה לומר שהיה במעשיו דמות דיוקנו של אביו, שנאמר: ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקת דוד אביו וכו'. ועיי' בענף יוסף.
באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם - ולא השגיחו אף עליה. יצאה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב, בל יתיצב לפני חשכים".
מי שהקדים את בניית ביתי (בית המקדש, שהוא ביתו של הקדוש ברוך הוא) לבניית ביתו, ולא עוד, אלא שאת ביתי בנה בשבע שנים, ואת ביתו בנה בשלש עשרה שנה, שנתעצל בבניית ביתו יותר מבבניית ביתי (וזהו "איש מהיר במלאכתו"), לפני מלכים יתיצב בגן עדן, בל יתיצב לפני חשכים בגיהנם - ובכל זאת לא השגיח עליה.
יצאה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה כי מאסת, כי אתה תבחר ולא אני וגו'." "המעמך ישלמנה", וכי עליכם לשלם עונשו של אדם, שאתם אומרים שאין לשלמה חלק לעולם הבא? "כי אתה תבחר ולא אני" - בתמיה. וכי הבחירה מי יש לו חלק ומי לא, תלויה בכם?  715 

 715.  כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב, שיותר נראה לפרש כלפי מה שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". והיינו, "כי אתה תבחר", הבחירה בידך לטוב או לרע, ואין הבחירה בידי. אבל השכר והעונש, תשלומי מעשה אדם לטוב או לרע - "המעמך ישלמנה", וכי בידך הדבר? לא כן. אלא הדבר בידי הקדוש ברוך הוא.
אין הדבר תלוי אלא בי ! דורשי רשומות  716  (פסוקים  717 ) היואומרים: כולן, כל המנויין במשנתנו, באין לעולם הבא. שנאמר: "לי גלעד, ולי מנשה, ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחקקי, מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי".

 716.  במסכת ברכות (כד א, ד"ה דורשי רשומות) כתב רש"י: "קשרים וסתומים הכלולים בתורה. דורשי חמורות גרסינן. והיא היא". ובערוך כתב: פסוקים הרשומים. ובתורת חיים כתב, ש"רשומות" היינו מקראות הסתומות. כדאיתא בפרק אלו מציאות: מתניתין ברשום. והיינו, שהחבית סתומה וחתומה ומהודקת יפה. וביד רמה כתב, דהיינו דרשות חשובות כמרגליות. עיי"ש.   717.  דכתיב: "את הרשום בכתב אמת". רש"י.
והיינו, שאמר הקדוש ברוך הוא: עלי לסבול את עולם של אלה, כדי שיזכו לחיי עולם הבא.
ועתה מבארת הגמרא מיהם המוזכרים בפסוק:
"לי גלעד" - זה אחאב, שנפל ברמות גלעד.
"מנשה" - כמשמעו.
"אפרים מעוז ראשי" - זה ירבעם  718 , דקאתי מאפרים (שבא משבט אפרים).

 718.  ונקרא "מעוז ראשי", כי הוא היה הראשון למלכי ישראל, והומלך על פי הנביא. מהרש"א.

דרשני המקוצר[עריכה]