פרשני:בבלי:שבועות יז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות יז ב

חברותא[עריכה]

אלא אי אמרת "דרך קצרה" דוקא גמירי וכל שיצא בקצרה אפילו רץ בה ולא שהה כדי שיעור יציאת קצרה הרי הוא חייב, היכי משכחת לה שישמש ולא יתחייב כרת משום ביאת מקדש!?
אמר תירץ אביי:
וכי מאי קושיא!? והרי משכחת לה שיתחייב מיתה בידי שמים ולא כרת, כגון שנטמא בעזרה, ובא בקצרה קודם ששהה שיעור כדי השתחואה, והפך תוך כדי יציאתו בצינורא (היפך במזלג שבידו את האברים על גבי המזבח כדי שיתעכלו) ; וכדרב הונא!  1 

 1.  א. נתבאר על פי רש"י; וכן הוא לשון הרמב"ם (ביאת מקדש ד ד): "והיאך אפשר לו לעבוד, ולא ישהה עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בידי שמים בלבד, כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה, וביציאתו היה צינור בידו". ומיהו צריך ביאור למה צריכים אנו לומר שהיפך תוך כדי יציאתו, והרי יש לומר ששהה והיפך, אלא ששהייה זו אינה כדי השתחואה; ומיהו לשון הגמרא "בא בקצרה והפך בצינורא" משמע כדברי רש"י. ב. הקשה המאירי: הרי אף טבול יום שבהכרח לא נטמא בעזרה אלא נכנס בטומאתו, שנינו שהוא במיתה, ובזה היכי משכחת לה שלא יתחייב משום ביאה! ? ותירץ: משכחת לה כשנכנס דרך גגין, שהוא אינו חייב על כניסתו. אבל הראב"ד (ביאת מקדש ד ד) כתב: כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת, היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה, והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש! ? ואיני מוצא אותו אלא בבמה; אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא, והפך באברים מבחוץ; ומהר"י קורקוס תמה עליו: ואיני יודע למה לא העמידה בנכנס דרך גגין דפטור משום ביאה. אי נמי בשגג בביאה והזיד בעבודה.
דאמר רב הונא: זר שהפך בצינורא חייב מיתה, והוא הדין טמא שהפך בצינורא הרי הוא חייב מיתה.
גופא, אמר רב הונא: זר שהפך בצינורא חייב מיתה.
ומקשינן עלה: היכי דמי!? והרי:
אי דלא הפך להו לא מיעכלי (אם בלי הפיכתו לא היו האברים מתעכלים), הרי פשיטא, שהוא חייב על הפיכתו שהרי על ידי מעשיו נתעכלו האברים, ולא הוצרך רב הונא להשמיענו דין זה.
ואי רב הונא עוסק בכגון דאפילו לא הפך בהו נמי מיעכלי, אם כן מאי קא עביד (מה עשה) ואין לחייבו מיתה על כך!?
ומשנינן: לא צריכא רב הונא להשמיענו שהוא חייב, אלא בכגון דאי לא הוה הפך בהו הוו מעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא, (כגון שללא הפיכתו, היו מתעכלים בשעתיים, ועל ידי הפיכתו ממהרים הם להתעכל בשעה אחת) -
והא קא משמע לן רב הונא: דכל קרובי עבודה - עבודה היא.  2 

 2.  (יש לעיין: כיון שזה הוא חידושו של רב הונא איך נשמע כדבריו ממה שאמרו "טמא ששימש במיתה", והרי יש לומר דבא בקצרה והפך בצינורא את האברים שאם לא הפיכתו לא היו מתעכלים כלל, ובזה אין חידוש).
אמר רבי אושעיא: בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא (רצוני לומר דבר חידוש ומתירא אני מחבירי):
הנכנס לבית המנוגע בצרעת דרך אחוריו, ואפילו אם נכנס כך כולו חוץ מחוטמו שהוא בחוץ, הרי זה טהור -
משום דכתיב (ויקרא יד מו בפרשת נגעי בתים): "והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב", ולמדנו: דרך ביאה אסרה (טימאה) תורה, ולא דרך אחוריו.
ומסתפינא מחבריא, משום שיש להקשות על דברי: אי הכי אפילו נכנס כולו שלא דרך ביאה נמי לא יטמא!?
אמר פירש רבא:
אם נכנס כולו, הרי לא גרע האדם שנכנס מכלים שהיו בבית קודם הסגר הבית, שהם טמאים, ואף שלא נכנסו כלל לבית המנוגע, דכתיב (שם פסוק לה): "ובא אשר לו הבית, והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית", הרי שהכלים הנמצאים כבר בבית נמי טמאים, ולכן אף הנכנס כולו שלא דרך ביאה, הרי הוא טמא כדין כלים הנמצאים שלא באו כלל.  3 

 3.  הנה בפשוטו כוונת הגמרא היא, דשני דינים יש בבית המנוגע, האחד, דין ביאה לבית המנוגע, ולזה די ברובו; השני, דין הנמצא בבית, ולזה בעינן כולו; אבל ב"חידושי רבינו חיים הלוי" (ביאת מקדש ג כא) מבואר דשניהם מדין ביאה הם, ראה שם היטב.
תניא נמי הכי כדברי רבי אושעיא, ד"ביאה" שלא כדרך ביאה אינה חשובה ביאה:
גגין הללו - שבהיכל ובעזרה - אין אוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים.  4 

 4.  והוא הדין שאין אוכלים שם קדשים קלים, דהגגים לא נתקדשו אפילו בקדושת ירושלים, כן מבואר בתוספות; אבל המאירי כתב "ואי אתה אומר כן באכילתן, שנאכלין הם בכל העיר".
וטמא שנכנס דרך גגין להיכל, הרי זה פטור, משום שנאמר (ויקרא יב ד, גבי יולדת) "ואל המקדש לא תבא", ולמדנו: דרך ביאה - היינו דרך פתחים - אסרה תורה.  5 

 5.  כתבו המהרש"א לעיל עמוד זה בדבריו על רש"י, וה"משנה למלך" (ביאת מקדש פרק ג): הנכנס לעזרה דרך גגין ושהה שם כדי שיעור השתחואה, הרי זה חייב משום דלא גרע ממי שנטמא בעזרה; וב"משנה למלך" האריך בזה. (ויש לתמוה: אם כן, אף כשלא שהה יתחייב, שהרי הנטמא בעזרה ובא בדרך ארוכה, כיון שהוסיף מקום שלא נטמא עדיין, הרי זה חייב, וזה שנכנס דרך גגין וטימא את העזרה שלא היה צריך לטמאותה, מי גרע! ? ומהמאירי שהובא בהערה לעיל, אין להוכיח כדבריהם, דיש לומר בכוונתו, דמשכחת לה בטבול יום אפילו אם עבד עבודה גמורה ושהה בה). וב"חידושי רבינו חיים הלוי" (ביאת מקדש ג כא) כתב: והנה עיקר הדין דמבואר בהסוגיא, דאם נכנס למקדש בטומאה דרך גגין פטור, צ"ע, לפי מה דמרבינן מקרא גם נטמא בפנים, דחייב, אם כן הרי לא גרע שלא כדרך ביאה מנטמא בפנים, דחייב, והרי זה דמי ממש לבית המנוגע, דכל היכא דטמא כלים שבבית שהם שם ממילא עוד קודם שנטמא הבית, טמא גם הנכנס שלא כדרך ביאה, ואם כן הכי נמי בביאת מקדש, כיון דגם נטמא בפנים חייב אם כן הרי צריך להיות חייב גם שלא כדרך ביאה. והוסיף: ואין לומר דנפקא מינה לענין שיעור שהייה, דבנטמא בפנים הרי צריך שיעור שהייה מה שאין כן בנטמא בחוץ, זה אינו, דהרי זה הוי איבעיא דלא איפשיטא אם בעינן במזיד שיעור שהייה אם לא (כמבואר לעיל בעמוד א דמספקא ליה לרב אשי, אם טימא עצמו במזיד, ומדמה הגר"ח נכנס במזיד לטימא עצמו במזיד, ואף דבתוספות שם מבואר, דספק הגמרא הוא בטימא עצמו במזיד אפילו אם לא ידע שהוא במקדש), ומיעוטא דשלא כדרך ביאה הרי קאי על הלאו דהיינו במזיד, (וכל שכן שיש להקשות, הרי מספקא לן לעיל אם אף למלקות צריך שהייה). וה"חזון איש" (ליקוטים סימן כד לדף זה) הקשה נמי: ולכאורה קשה: למאי דמבעי ליה דלמלקות לא בעי שהיה, תיקשי הא דבא דרך גגין למה פטור, כיון דלא גרע מנטמא בעזרה, ובנטמא במזיד לא בעי שהיה, או לענין מלקות לא בעי שהיה; אם כן בא דרך גגין במזיד נמי לא ליבעי שהיה! ? אבל זה אינו, דנהי דלא בעי שהיה כדי השתחויה, מכל מקום שהיה בעי, כיון שאין חיוב על הכניסה, וכמו שפירש רש"י (לעיל טז ב ד"ה למלקות), דמבעי ליה כשהתרו בו לצאת ואינו יוצא, ובתוספות (לעיל יז א ד"ה או) כתבו, דשהיה כדי לצאת ולהכנס בעי, וכדאמר בכלאים דבעינן כדי פשיטה ולבישה ; (ומיהו בתוספות מכות כא ב כתבו לא כן) ; וראה מה שהוסיף עוד שם. והגר"ח כתב ליישב בשם הגרש"ז: נפקא מינה לענין אם נכנס רק רובו, דמשום הך דינא דכלים שבפנים, הרי בעינן דוקא שיכנס כולו, וכמו בבית המנוגע. ודבריו ברורים, דבאמת הא דמחלקינן שם בגמרא בין כדרך ביאה אם לא, דבכדרך ביאה סגי ברובו, ושלא כדרך ביאה צריכינן דוקא כולו, נראה, דלאו דין מיוחד בבית המנוגע הוא דהוי זה, כי אם דהוי דין בכל ביאות האמורות בתורה, ובעצם דין ביאה, דכל שכדרך ביאה חשיבא ביאה בביאת רובו, ובלא כדרך ביאה או שלא היה שם מעשה ביאה, לא חשיבא ביאה כי אם בכניסת כולו, ועל כן גם הכא בביאת מקדש, ודאי דבדרך ביאה סגי ברובו, ובנטמא בפנים או שלא כדרך ביאה, אינו חייב כי אם בכולו בעזרה; וראה שם שהאריך.
שנינו במשנה: זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה, ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו:
שואלת הגמרא: היכא קאי, דקאמר "זו היא", למה מתיחסת משנתנו כשהיא אומרת "זו היא מצות עשה שבמקדש"?
ומפרשינן: התם, על דברי המשנה במסכת הוריות - קאי, כי שנינו שם:
אין חייבין בית דין שהורו הוראה בטעות על עשה ועל לא תעשה שבמקדש מפני שחיובה הוא בקרבן עולה ויורד, ולא בחטאת קבועה.  6  ואין מביאין היחידים  7  אשם תלוי - כשנסתפק לו אם בא למקדש בטומאה, כשאר חייבי חטאות קבועה, שאם נסתפק לו מביא אשם תלוי - על עשה ועל לא תעשה שבמקדש; ומשום שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שכשנודע לו בודאי הרי הוא בחטאת קבועה -

 6.  הנה שיטת רבינו תם בתוספות לקמן יט א, היא: לדעת התנאים הסוברים שאין חיוב ליחיד על העלם מקדש, הרי הוא חייב בחטאת קבועה; ולפי זה יש להסתפק: כיצד יהא הדין לדעתם, כשנכנס למקדש ושוב נסתפק לו אם הוא מקדש (וכגון שנכנס לאחת הלשכות, ואינו יודע לאיזה מהן נכנס, אם ללשכה שהיא קודש, או ללשכה שהיא חול), אם חייב הוא אשם תלוי, כיון שאם היה נודע לו בודאי, היה חייב חטאת קבועה? ויש להסתפק עוד, אם בית דין חייבין כשהורו בטעות על אחת הלשכות שאינה קודש, ועשו על פיהם; אם נאמר, דכיון שעל העלם מקדש חייב חטאת קבועה, הוא הדין אם הורו בטעות על המקדש עצמו שאינו קודש, הרי הם חייבים פר העלם דבר של ציבור.   7.  אבל בציבור אין שייך אשם תלוי כלל, ד"נפש" כתיב ביה, רש"י.
אבל חייבין בית דין בהוראתם על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין היחידין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה -
ואהא קאמר במשנתנו: זו - טומאה בעזרה - היא מצות עשה שבמקדש, כי הנטמא בעזרה ושהה שם או שיצא בדרך ארוכה, הרי הוא עובר בעשה ד"וישלחו מן המחנה" דמשמע מי שנטמא במחנה יצא אל מחוץ למחנה, ששנינו עליה שאין בית דין חייבין עליה, ואם הורו בטעות לנטמא בעזרה שאינו צריך לצאת בדרך קצרה, אינם חייבים בפר העלם דבר של ציבור.
ומוסיפה משנתנו לפרש עוד את המשך המשנה שם: ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד באבר חי ולא המתין עד שימות, הרי זה חייב חטאת, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו; ואם הורו בית דין בעשה זו, הרי הם חייבים פר.  8  איתמר: אביי אמר משמיה דרבי חייא בר רב: חייב - הבועל את האשה ואמרה לו "נטמאתי" עכשיו, ופירש ממנה - שתים (שתי חטאות);  9  ומפרש לה ואזיל.

 8.  כתב הרמב"ן: הא דתנן "אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה"; מדקתני הכי, ולא קתני "על עשה ולא תעשה", משמע, דכל חד וחד איתיה בפני עצמו; ואי אפשר לומר, על עשה בלבד חייבין, שהרי כתוב "אשר לא תעשינה", ותנא נמי בתוספתא דהוריות, מפני מה חייבין על עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה, והכי נמי מפורש בסיפרא, (וראה מה שכתבו התוספות בד"ה אבל). הילכך שמעינן מינה דמתניתין הכי קתני: אין חייבין במקדש על עשה, כגון שנטמא בפנים דקרינא ביה "וישלחו מן המחנה", ואף על פי שיש נמי לא תעשה ד"ולא יטמאו את מחניהם" עמו, וטעמא מפורש בגמרא דהוריות, משום דליתיה בחטאת קבועה; וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש, דהיינו נטמא בחוץ דלית ביה עשה אלא לא תעשה, אבל חייבין על עשה שבנדה, כגון בפרישה דאיכא עשה ד"ותהי נדתה עליו" (ראה לקמן יח ב), וחיוביה משום דמצטרף לא תעשה עמו, ד"לא תקרב" לא תפרוש נמי הוא (כמבואר בגמרא שם), וכן נמי חייבים על לא תעשה שבנדה, כלומר: לא תעשה גרידא במקום דליכא עשה, דהיינו בא על הנדה מתחילה (לשון הריטב"א: והחמיר הכתוב בפרישה יותר מבנדה עצמה שאין בה אלא לא תעשה, לעשות לה חזוק) ; וראה עוד מה שכתב הריטב"א והאריך בכל זה. ומתבאר בפשוטו מדברי הרמב"ן, שחמור הנטמא בעזרה שהוא עובר בעשה ולא תעשה מנכנס כשהוא טמא, שאינו עובר אלא בלא תעשה; והנה לכאורה אף הנכנס לעזרה בטומאה, לא גרע ממי שנטמא בעזרה, אלא כוונתו היא לכאורה דנפקא מינה לענין שהייה (ומיהו אפשר, דלעשות לה חיזוק החמירה תורה בזה יותר) ; אך יקשה, דהא בנטמא במזיד מספקא לן אם בעינן שהייה, וכמו שהקשה הגר"ח בהערה לעיל גבי גגין, ועוד, דאין לך בא בארוכה גדול מזה, וכמו שנתבאר גבי גגין; ולפי מה שכתב הגר"ח, דהנטמא בעזרה אינו חייב אלא בנכנס כולו, אם כן נפקא מינה לענין מי שנכנס רובו, וכל זה צריך תלמוד.   9.  ראה בסוגיית הגמרא לקמן יח ב, דמתחלה הוה סלקא דעתין דאביי בא לפרש את משנתנו; ושוב מכריחה הגמרא, שדברי אביי אינם עולים על משנתנו. עוד מתבאר בסוגיא שם, דנחלקו אביי ורבא אם פרישה באבר מת, ביאה היא לחייב עליה; ולדעת אביי ביאה היא, ולדעת רבא אינה ביאה, ומבואר שם, דמה דאמר אביי חייב שתים, היינו אפילו אם פרש באבר מת, כי אף שודאי אינו צריך להישאר כן לעולם מבלי לפרוש, מכל מקום כיון שהוא הכניס עצמו לאונס הזה שיהיה מוכרח לפרוש, הרי הוא חייב חטאת עליה; כמבואר בריטב"א בסוגיית הגמרא לקמן.
וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא אמר רב הונא: חייב שתים.
ומפרשינן לה: חדא חטאת מחייב הוא אכניסה, שהרי נידה היא והוא לא ידע, וחדא חטאת מחייב הוא אפרישה, כדמפרש ואזיל.
הוי בה רבא: במאי, באיזה אופן אנו עוסקים!?
אילימא שבא עליה סמוך לזמן וסתה  10  והיה לו להעלות בדעתו שמא תראה בשעת תשמיש, ולכך הוא מתחייב על הכניסה כי אינו אנוס - ובמאן (מי הוא הבועל)?

 10.  בענין "סמוך לוסתה" הנזכר כאן, אם הכוונה היא לאותה עונה שבה אמור וסתה לבוא, וכאשר כן הוא הדין לענין פרישה סמוך לוסתה כמבואר לקמן יח ב, ראה ריטב"א; וראה עוד לשון הר"ח כאן המובא בהערות לקמן יח א הערה 1, ובמה שנתבאר בהערה שם.
אילימא בתלמיד חכם היודע שאם אמרה לו "נטמאתי" צריך לפרוש באבר מת,  11  תיקשי:

 11.  לדעת אביי הסובר: פרישה באבר מת ביאה היא, הטעם שצריך לפרוש באבר מת, הוא משום שבאופן זה הנאתו מועטת מפרישה באבר חי, וצריך למעט הנאתו; ואילו לרבא הסובר: פרישה באבר מת אינה ביאה, צריך הוא לפרוש באבר מת כדי שלא יעבור איסור; כמבואר כל זה בסוגיית הגמרא לקמן.
בשלמא אכניסה ליחייב חטאת, כי אף שהוא סמוך לוסתה אינו חשוב מזיד, משום דקסבר הבועל "יכולני לבעול ולפרוש עד שלא תיטמא" -
אלא אפרישה אמאי ליחייב חטאת, והרי כיון שתלמיד חכם הוא ויודע איסור הפרישה, הרי מזיד הוא.  12 

 12.  א. ראה מה שביארו התוספות, למה לא ייפטר ממילא גם על הכניסה, מאחר שאינו "שב מידיעתו" שפורש ואינו חושש לאיסור נידה. ב. כבר נזכר בהערה לעיל, דאביי מחייבו על הפרישה אפילו פרש באבר מת, ואילו לרבא הכוונה אם פרש באבר חי; והנה על הפרישה באבר חי באמת קשה "מזיד הוא" ולא שוגג להתחייב חטאת, ואף לאביי תיקשי קושיא זו, כיון שמחייבו חטאת גם אם פרש באבר חי; אבל על מה שמחייבו אביי חטאת כשפרש באבר מת, לא קשיא "מזיד הוא", שהרי מוכרח הוא לפרוש הימנה, וכיון שבשוגג הכניס עצמו לאונס הזה, הרי הוא חייב חטאת בלבד; ורבא דהקשה בסתם "מזיד הוא" היינו משום שלשיטתו החיוב על הפרישה היינו באבר חי.

דרשני המקוצר[עריכה]