פרשני:בבלי:שבועות לו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות לו א

חברותא[עריכה]

ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה, כשבועה שיש עמה אלה? - תלמוד לומר: "ושמעה קול אלה". וכיון שהיה הכתוב יכול לומר "ושמעה אלה", והוסיף הכתוב, ואמר "ושמעה קול אלה", משמע שהיא שבועה שיש בה אלה. ולפיכך כתב "קול", לחדש שחייבים על השבועה לחוד, ועל האלה לחוד. דקרינן ביה "ושמעה אלה", וקרינן ביה "ושמעה קול"! ומכאן גם למדנו שאלה היא שבועה.
אמר רבי אבהו: מנין לאלה שהיא שבועה? שנאמר בנבוכדנצר "ויבא אותו את צדקיהו באלה". וכתיב, "וגם במלך נבוכדנצר מרד צדקיהו, על אף אשר השביעו נבוכדנצר בא להים"!
תנא: "ארור" הרי הוא משמש לכמה לשונות. בו נידוי, שאם אמר חכם על אדם שהוא ארור בלשון נידוי הרי הוא מנודה.
בו קללה. מי שמתבטא נגד חבירו בלשון קללה, ואומר לו "ארור", הרי הוא חייב מדין מקלל - חבירו.
בו שבועה. אם אמר אדם לחבירו בלשון השבעה, שהרי הוא ארור, וחבירו קיבל זאת עליו הרי הוא חייב כמושבע.
בו נידוי, דכתיב בשירת דבורה "אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה". ואמר עולא, בארבע מאות שיפורי (קולות שופרות) שמתיה נידה ברק למרוז.
בו קללה, דכתיב "ואלה יעמדו על הקללה". וכתיב "ארור האיש אשר יעשה פסל". וג ומר.
בו שבועה, דכתיב "וישבע יהושע בעת ההיא לאמר - ארור האיש לפני ה'"! וגומר.
ופרכינן על הלימוד מיהושע: מנלן דארור הוא לשון שבועה? ודלמא יהושע, תרתי עבד להו, גם אשבעינהו, וגם ליטינהו קללם. ועל שם הקללה אמר "ארור"!?
אלא, מהכא ילפינן שארור הוא לשון שבועה: "ואיש ישראל נגש ביום ההוא, ויואל שאול את העם לאמר: ארור האיש אשר יאכל". וכתיב "ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם".
ופרכינן: ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו שאול - גם אשבעינהו וגם לייטינהו?
ומשנינן: מי כתיב שאמר שאול "וארור"? עד שנאמר, גם אשבעינהו וגם לייטינהו?! והשתא דאתית לתרץ הכי, תריץ נמי על דחיית הראיה מיהושע: התם נמי, לא כתיב בדברי יהושע "וארור". ולכן לא נאמר שהוסיף ארור לשבועה!
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "אמן" -
בו שבועה, שכל העונה אמן אחר שבועה הרי הוא כמי שנשבע בעצמו.
בו קבלת דברים. האומר לחבירו שיתחייב לו דבר מה, והלה ענה אמן, הרי הוא כמי שהתחייב לו.
בו האמנת דברים. האומר אמן אחר תפילה, הרי הוא כמי שמאמן את הדברים ואומר בכך: יהי רצון שבאמת יהיה כן.
בו שבועה - דכתיב לגבי שבועת הסוטה, "ואמרה האשה אמן אמן". (ובעניית אמן היא נחשבת כנשבעת בעצמה. ועל אף שנאמר "והשביע הכהן", אין משמעות הכתוב שהיא מושבעת על ידי הכהן כשם שעד הנתבע להעיד מושבע על ידי התובעו להעיד, כי המושג "מושבע מפי אחרים" שייך כשהנתבע כופר בתביעה המופנית כלפיו על ידי התובע בצירוף השבעה של התובע, ואילו בסוטה אין היא כופרת בהאשמותיו של הכהן, אלא עונה אמן אחר דבריו, ולפיכך אין זו "השבעה" אלא שבועה עצמית, הנעשית על ידי עניית אמן לדבריו של הכהן).  14 

 14.  שנינו במסכת סוטה, על מה האשה הסוטה אומרת אמן אמן? אמן על האלה, ואמן על השבועה. וכתבו התוספות שם (יח א): "בפרק שלישי דמסכת שבועות אמרו, כל העונה אמן, כמוציא שבועה מפיו. ובפרק שבועת העדות אמרו, אמן יש בו קבלה, ויש בו האמנת דברים. " ומבאר הגרי"ז במכתב בסוף ספרו (דף פא, בסופו), מה באו התוס' להוסיף בהביאם מפרק שבועת העדות, לאחר שהביאו כבר את הגמרא בפרק שלישי שהאומר אמן כמוציא שבועה מפיו, לפי שבסוטה יש שני ענינים: האחד, אלה, והשני שבועה. ולכן, בדברי הכהן נכללים שני דברים נפרדים. האחד, שבועה שהיא לא נטמאה. והשני, אלה, שמקללה הכהן, שאם נטמאה, יבואו בה המים ויפעלו את פעולתם (אלא שבאלה יש תוספת של שבועה, שנאמר "והשביע הכהן את האשה, בשבועת האלה"). וסוברים התוס', שחלות ה"אלה" על האשה נעשית רק על ידי הכהן, וכל מה שהאשה עונה אמן, הוא רק לצורך קבלת האלה של הכהן על עצמה, אך אין אמירת האמן על האלה נחשבת כאילו נשבעה בעצמה. ורק אמירת אמן על השבועה שלא נטמאת, נחשבת כאילו היא מוציאה שבועה מפי עצמה. ולכן, חילקו התוס' את מקור הלימוד, ואמרו, שמפרק שלישי יש ללמוד שעניית אמן של האשה על השבעת הכהן שלא נטמאת, נחשבת כאילו היא עצמה נשבעה. אבל אמירת האמן לקבלת האלה שקיללה הכהן, אינה נחשבת כאילו היא קיללה את עצמה, אלא היא רק מקבלת באמירת האמן את קללתו של הכהן עליה, ואת זה יש ללמוד מהאמור כאן בפרק שבועת העדות, שיש באמן משום "קבלת דברים". ולמדנו זאת מדברי הכתוב "ארור אשר לא יקים:. ואמר כל העם אמן", שעצם הארור הוא מפי הגבורה, על ידי הכהנים והלויים, ואילו האמן שענה העם, הוא רק קבלת הדברים על עצמו.
בו קבלת דברים - דכתיב "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם - אמן!"
בו האמנת דברים - דכתיב "ויאמר ירמיה הנביא - אמן, כן יעשה ה', יקם ה' את דברי ך"! אמר רבי אלעזר: האומר "לאו", וחוזר וכופל את הלאו, הוי לשון שבועה, וכן האומר "הן" וחוזר וכופלו הוי לשון שבועה.
והוינן בה: בשלמא "לאו" מצינו שהוא לשון שבועה, דכתיב "ולא יהיה עוד המים למבול". וכתיב "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי". אלא "הן", שהוא לשון שבועה, מנא לן?
ומשנינן: סברא הוא - מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה! (שהרי הן הוא בחיוב, כמו לאו בשלילה).
אמר רבא: והוא דאמר לאו - לאו תרי זימני, והוא דאמר הן - הן תרי זימני! שחזרת הדברים באה כדי לתת להם תוקף של שבועה. וכן מצינו בכתוב שכפל את הלאו ורק מכח כפל הלאו נחשב הדיבור בשבועה, דכתיב "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ". ומדלאו חשיב שבועה רק באומר לאו תרי זימני, הן נמי הווי שבועה רק בחוזר ואומר הן תרי זימני!
שנינו במשנה: המקלל בכולן חייב דברי רבי מאיר. וחכמים פוטרין:
תנו רבנן: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" - מה תלמוד לומר בפסוק זה? והלא כבר נאמר "ונקב שם ה' מות יומת"? אלא זאת בא הפסוק ללמדנו: יכול לא יהא חייב אלא על ברכת שם המיוחד של יוד הא וו הא בלבד, מנין לרבות את הכינויין? תלמוד לומר "איש איש כי יקלל אלהיו" - מכל מקום! דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: על ברכת שם מיוחד - במיתה, ועל הכינויין - באזה רה!
שנינו במשנה: והמקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין.
מאן חכמים - רבי מנחם בר יוסי! דתניא: רבי מנחם בר יוסי אומר: "בנקבו שם יומת"
- מה תלמוד לומר "שם", והרי כבר נאמר "ונקב שם ה' מות יומת"? לימד הכתוב באם אינו ענין לנוקב שם ה', תנהו ענין ללמד על המקלל אביו ואמו, שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד, ולא בכינויים!
שנינו במשנה: והמקלל עצמו וחברו בכולן - עובר בלא תעשה.
אמר רבי ינאי: ודברי הכל, חייב במקלל עצמו וחברו בכינויין. דלא ילפינן ב"אם אינו ענין לנוקב שם ה', תנהו ענין גם למקלל עצמו וחברו" שאינו חייב אלא בשם המיוחד, כי שאני מקלל עצמו וחברו, שהם אינם בסקילה כמקלל אביו ואמו, אלא בלאו גרידא.
מקלל עצמו מנלן? - דכתיב: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד!". שהצטווינו לשמור נפשנו. ובכלל זה, שלא לקלל עצמנו. וחיוב שמירה זאת הוא איסור לאו, וכדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר 'השמר', 'פן', ו'אל' - אינו אלא לא תעשה! והכא הרי כתיב: השמר לך!
מקלל חבירו מנלן - דכתיב: "לא תקלל חרש". והרי זה לאו מפורש, שבכלל חרש התרבו כולם.
שנינו במשנה: יכך ה', וכן יככם אלהים - זו היא אלה הכתובה בתורה!
יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה, ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן (שהיה רב כהנא שונה את המשנה כלשונה ואומר ביושבו לפני רב יהודה - יכך ה'!).
אמר ליה רב יהודה: אל תצטט את המשנה בלשונה המדויק אלא כַּנֵה (והיינו: אמור - יכהו ה', ואל תאמר כלפי - יככך ה').
יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר את הפסוק בתהילים: גם אל יִתָצְךָ לנצח, יַחְתְּךָ ויסָחֲךָ מֵאֹהֶל, ושֵׁרֶשְׁךָ מארץ חיים סלה.
אמר ליה רב כהנא: כנה! (אמור יתצהו ולא יתצך!)
ומסבירה הגמרא: תרתי מעשים שאמרו בהם חכמים 'כנה' למה לי?
מהו דתימא, הני מילי שצריך לכנות, היינו כששונים דברי מתניתין. אבל כשקוראים בקראי, אימא לא מכנינן כדי שלא לשנות מצורתו של הפסוק. קא משמע לן שגם בקראי מכנים, כדי שלא יהיה בכך משום לשון קללה כלפי מי שקוראים את הפסוק כנגדו.
שנינו במשנה: מי שתובע עד שיעיד עבורו ומשביעו ואומר לו: אַל - יַכְּךָ (ה') אם תבוא ותעידני (וכוונתו למשתמע מכך, שאם לא יעיד - כן יכהו ה'!) או שאומר לעד: יברכך וייטיב לך ה' אם תבוא ותעיד לי (שמכלל דבריו משמע שאם לא יעיד לו לא יברכהו ה') רבי מאיר מחייב את העד בקרבן שבועת העדות אם כפר בקללה זאת וחכמים פוטרין!
והוינן בה: ומי אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן!? והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן!
דאמר רבי מאיר במסכת קידושין, כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, ולא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ומכלל לאו אתה שומע הן, אלא צריך לכפול את התנאי במפורש!?
ומשנינן: איפוך - רבי מאיר פוטר משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן!
כי אתא רבי יצחק תנא שנה את משנתנו כדתנן, מבלי להופכה.
אמר רב יוסף: השתא, דאנן תנן הכי כגירסתנו, וגם כי אתא רבי יצחק תני הכי, שמע מינה דוקא הכי תנן, ולא תיפוך.
אלא קשיא ההיא דקידושין, דמוכח מינה דלית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן.
תריץ ואימא הכי: כי לית ליה בממונא, ששם צריך לכפול תנאו ולהשמיע הן ולאו, אבל באיסורא אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. וכאן, בהשבעת העד, זה איסורא.
ופרכינן: הרי סוטה, דאיסורא הוא, ופריך ממנה התם ארבי מאיר, שמוכח מסוטה דמכלל לאו אתה שומע הן, ואי באיסורא מודי רבי מאיר מאי פריך עליה מסוטה דאיסורא הוא?
והכי פרכינן התם ארבי מאיר: כתיב בסוטה "אם לא שטית - הנקי", ופשיטא שלא בא הכתוב לברך את הסוטות, אפילו אם התברר שלא זנו תחת בעליהן, שהרי עצם הקינוי והסתירה אינם ראויים לברכה. אלא בא הכתוב להשמיענו בלשון "מכלל לאו אתה שומע הן", ענין של קללה - אם לא שטית, הנקי, אבל אם שטית, לא תנקי!
ושם מתרצת הגמרא על רבי מאיר: אמר רבי תנחום בר חכינאי, "הנקי" בלא יו"ד כתיב, וקרינן בה "חנקי"! והכתוב "חנקי" הולך על ההמשך: חנקי - ואת כי שטית! והיינו, שקללת הפסוק היא קללה ישירה, ולא בלשון עקיפה של מכלל לאו אתה שומע הן.
והשתא מקשינן: טעמא דכתיב הנקי - חנקי שהוא לשון קללה ישירה. הא לאו הכי, לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן לרבי מאיר אפילו באיסורא. כי אם שונה דין ממון מדין איסור היה לנו לתרץ זאת שם. ואם כן, הדרא קושיא לדוכתא, שכאן משמע שלפי רבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן!?

דרשני המקוצר[עריכה]