פרשני:בבלי:חולין עח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין עח א

חברותא[עריכה]

אלא דברי הברייתא סוקרו בסיקרא, שלכאורה ענין של סגולה הוא זה, אמאי עושים כן ולא אוסרים זאת משום דרכי האמורי? אלא מוכח שדבר שהוא מעין סגולה, מותר.
ודוחה הגמרא: כי היכי דליחזיוה אינשי, כדי שיראו ויבחינו אנשים בסימן זה, ויבינו שמחמת חוליו של האילן שמשיר פירותיו נתנו בו סימן זה, וליבעי רחמי עילויה, יבקשו עליו רחמים!
ודבר זה הוא כדתניא: נאמר לגבי המצורע (ויקרא יג מה) "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא". דהיינו, שצועקין ומכריזין שטמא הוא. וזהו משום שצריך להודיע לרבים על צרעתו, ורבים מבקשים עליו רחמים.  420 

 420.  בספר 'שערים מצויינים בהלכה' הביא לפרש על פי דברי הזהר, למה נקרא המצורע 'מוסגר', כי סגורים לפניו שערי תפלה. ואם כן, המצורע אינו יכול לבקש רחמים עבור עצמו, ולכן יודיע צערו לרבים והם יבקשו עליו רחמים. וכן מבואר ביומא עה א "דאגה בלב איש ישיחנה". ופירש בערוך, כדי שיבקשו עליו רחמים.
וכן, מי שאירע בו דבר, צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים!
אמר רבינא: כמאן, כדעת מי אנו עושים כאשר תלינן אנו תולין כובסא בדיקלא, אשכול תמרים בדקל, כסימן שהדקל משיר פירותיו? כמאן? כי האי תנא, שאת דבריו שנינו כעת, "מי שאירע בו דבר, צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים"!  421 

 421.  מוסיף המאירי: וכן נמשך מן הענין שמוכיחים אותו ומפשפש במעשיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח. הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג מח) נתן טעם לאיסור שחיטת אותו ואת בנו. משום שטבע הבהמות שדואגות על בניהם בראותן ששוחטים אותם, כי אהבת אם לבנה אינה נמשכת אחר השכל אלא היא מפעולות המחשבה המצויה בבהמה כמו באדם. וכדבריו מבואר בתנחומא ומדרש רבה (פר' אמור) שהאיסור משום אכזריות, וכן כתבו תוס' במגילה (כה א) שהקב"ה חס על אותו ובנו. אך הרשב"א (ח"ג רנד) תמה שאם כן למה אסור לשחטן זה שלא בפני זה ולכן דחה טעם זה וכתב שלא יתכן שהבהמות מכירין בניהם בגדלותן כשאינם כרוכים אחריהם. (וראה רמב"ן וריטב"א (עט א) שהצד לחלק בין או"ב לשאר דינים הוא שמא חס רחמנא כשכרוך אחריה). אמנם הרמב"ם עצמו כבר כתב שהאיסור נאמר גם בשחיטת אם קודם בנה, משום סייג והרחקה שמא ישחטנו לפניה, ונאמר האיסור בשור ושה שאכילתם מצויה. והוסיף שאין להקשות ממה ששנינו במגילה (יח א) שאסור לומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, כי כבר נחלקו האמוראים אם האיסור משום שעושה את המצוות כרחמים ואינן אלא גזירות (שטעמן אינו ידוע לנו), או משום שלא להטיל קנאה במעשה בראשית, והלכה כטעם השני, כי יש טעם לכל מצוה. והרמב"ן (דברים כב ו) ביאר, כי אף שאמרו שלא ניתנו המצוות אלא לצרף את הבריות, היינו שאין הטעם משום רחמנות על הבהמות - שהרי אנו שוחטין אותם - אלא ללמד את האדם שלא יתאכזר, וראה עוד בספר החינוך (תקמה). ולכאורה תמוה שהרי שנינו (פא ב) שהנוחר את האם מותר לשחוט את בנה, וכן תמוה למה איסור זה נוהג רק בבהמה טהורה. ושמא כוונת הרמב"ם שסיבת האיסור היתה מצד אכילת האדם בשר שחיטתן יחד, וכטעם איסור אכילת גדי בחלב אמו (ראה אבן עזרא ורמב"ן שמות כג יט) אך כיון שמקור האיסור נאמר בקדשים שאכילתן תלויה ביום שחיטתן, ובאיסור שחיטתן ביום אחד נמנעת אכילתן יחד, שוב לא אסרה התורה אכילתן אפילו בחולין, ולפיכך לא נאמר האיסור אלא בראוין לאכילה. (וטריפה אוסרת משום שנעשית בה שחיטה, כשם שכל חלב נאסר מפני חלב אם, ולכן חל האיסור גם לשני בני אדם, אף שאין אחד אוכל אותו ובנו), וראה הערה 120. ובאופן דומה יתכן, שנאסרה רק שחיטה לצורך אכילתן יחד, שהיא אכזריות בשחיטה, ואף שהאיסור חל גם כששנים שוחטין, עשו בה הרחקה שמא אחד ישחוט בן לפני האם ויאכל שניהם. וראה בכל בו (קיא) שהטעם משום אכזריות, ואף ששחיטה מותרת לא התיר הכתוב לעקור את המין, וההורג או"ב כאילו יכרית המין.

דרשני המקוצר[עריכה]