פרשני:בבלי:בכורות מו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות מו א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: דמדרינן  ליה אדעת רבים, שיאמרו לו רבים הרי אנו מדירין אותך על דעתינו.
דאמר אמימר: הלכתא: אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, אבל נדר שהודר על דעת הרבים, אין לו הפרה  45 .

 45.  ובשטמ"ק ביאר הטעם דאין לו הפרה, משום דאין הרבים מתחרטים בחרטה אחת או בפתח אחד, דאין דעת כל אחד יכול להיות שוה לדעת חבירו.
והני מילי דאין לו הפרה, לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה, דאנן סהדי שכולם מסכימים ומתחרטים באותה חרטה
כשהוא לצורך מצוה.
כי ההיא מקרי דרדקי, מלמד תנוקות, אדריה רב אחא על דעת רבים שלא ילמד עוד תינוקות משום דקא פשע בינוקי, שהיה מכה אותם והיו מתים. ואהדריה רבינא, החזירו למשמרתו, משום דלא אשתכח מלמד אחר דהוה דייק כותיה, שמע מינה דלצורך מצוה שרי.
שנינו במשנה: והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים.
ומקשינן: מאי שנא הכא גבי נטמא למתים דסגי ליה בקבלה שמקבל על עצמו לא ליטמא, ומאי שנא התם לגבי נושא נשים בעבירה דמדרינן ליה, ועד שידור לא שרינן ליה לעבוד?
ומתרצינן: התם בנושא נשים בעבירה, יצרו תקפו, וחיישינן שמא יחזור מקבלתו הלכך בלא נדר לא שרינן ליה.

מתניתין:
יש מי שהוא בכור לנחלה לירש פי שנים בנחלת אביו ואף שלא נולד ראשון, ואינו בכור ליתן פדיונו לכהן.
ויש מי שהוא בכור לכהן ואף שלא נולד ראשון, ואינו בכור לנחלה.
ויש מי שהוא בכור לנחלה וגם לכהן ואף שלא נולד ראשון.
ויש מי שאינו בכור לא לנחלה, ולא לכהן -
והכל מתבאר בהמשך המשניות.
איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:
א. הבא אחר נפלים (הנולד אחר הנפל והוא מי שלא כלו לו חדשיו) שיצא ראשו של הנפל חי,  2  ומשום שהראשון אינו בר קיימא, לפיכך הבא אחריו הוא החשוב בכור לענין נחלה. אבל לענין פדיון לכהן אינו חשוב בכור.

 2.  א. רש"י כתב, "כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חדשיו, ואחד כלו לו חדשיו, והוציא נפל ראשו חי והחזירו, ובא אחיו וקדמו", ובאור גדול האריך לפרש היכי משכחת לה שיהיו תאומים והאחד כלו לו חדשיו קודם. ובמהרי"ט אלגאזי (ס ד), האריך במה שהוצרך רש"י לומר שהחזיר הראשון את ראשו, ולא שדחק אחיו ויצא. והביא שם בד"ה איך שיהיה, שהתוספות בחולין ס א מפרשים בלא החזירו. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז תמה: מה הצריך את רש"י לפרש באופן זה, ולא פירש בכגון שהיתה מעוברת מהם אחד אחד, ואף ששנינו יצא "ראשו" ומשמע שלא יצא כולו, הרי יתכן שבאמת יצא כולו, רק שהיה חי ביציאת הראש בלבד, ועד שיצא כולו כבר מת. וראה בזה במהרי"ט אלגאזי אות ס באריכות. (והנה בעמוד ב סבורה היתה הגמרא לומר שאין הראש לבד פוטר בנפלים מפדיון, ומה ששנינו "ראשו חי" היינו רובו. וראה שם בהגהות הגרא"מ הורוויץ, שכוונת הגמרא לומר שיצא ראשו חי ורובו מת, שבזה מודה שמואל. ואם כן, לפי האמת דקיימא לן דראשו פוטר בנפלים ו"ראשו" דוקא, היינו אפילו אם לא יצא אלא ראשו בלבד, וזה הרי לא משכחת לה אלא בתאומים. וראה עוד באות ב). ב. כתב רש"י בחולין דף סח א ד"ה אע"פ שיצא ראשו חי: אפילו נולד הנפל כולו (ולאו דוקא ראשו) אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו, וכל שכן אם יצא ראשו מת (שהוא אינו מפקיע), והאי דנקט "ראשו" משום בכור לכהן נקט ליה, וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן, וראה מה שהעיר בזה בתוספות יום טוב. ומשמע לכאורה מדברי רש"י, דדוקא ראשו חי משום בכור לכהן נקיט ליה, אבל בראשו מת אף לכהן אינו בכור. וכן מבואר בשולחן ערוך (יו"ד סימן שה סעיף כג). אך בביאור הגר"א שם כתב על זה "וכבודו במקומו מונח ושגגה גדולה היא, כי בבן שמונה אין חילוק בכל מקום בין חי ובין מת".
ב. וכן הבא אחר בן תשעה (היינו שאינו נפל כי כלו לו חדשיו) שיצא ראשו של ראשון כשהוא מת, כי מאחר שיצא מת אין הוא חשוב בכור לנחלה אלא הבא אחריו הוא הבכור.  3 

 3.  א. אבל אם יצא ראשו חי, אפילו מת מיד, אין הבא אחריו אפילו בכור לנחלה. ב. במהרי"ט אלגאזי (ס ב) הביא מספרי פרשת כי תצא על הפסוק "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים", את בן האהובה: כיון שיצא ראשו ורובו מחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה. על פני בן השנואה: אף על פי שבן הבכור לשנואה. וביאר שם את כוונת הספרי, שהכתוב הזהיר שלא לבכר את בן האהובה אף במקום שהיה צד לבכרו, וכגון שישבו על המשבר כאחת, ויצא ראשו ורובו של בן השנואה תחילה וחזר למעי אמו, ובתוך כך נולד לגמרי בן האהובה, והיה מקום בסברא לבכר את בן האהובה משום שיצא כולו קודם לבן השנואה, והשמיענו הכתוב שלא יבכרנו. ובהערות הנדמ"ח דקדקו לפי זה את לשון הפסוק "וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה", כי באמת ילדה תחילה האהובה, אלא שהבכור היה של השניאה. ומיהו נתקשה שם במהריט"א: למה נקט הספרי ראשו ורובו, שהרי בראשו לבד די, ראה שם מה שכתב בזה.
ג. וכן הבא אחר המפלת ולד כמין בהמה חיה ועוף.
דברי רבי מאיר. וטעם כל אלו הוא, כי לענין בכור לנחלה אמרה תורה "כי הוא ראשית אונו", ודרשינן "אוני" מלשון אנינות, ללמד: מי שלב אביו דוה עליו כשמת, יצאו כל אלו שאין אביהם דוה עליהם, אלא הבא אחריהם הוא הבכור לנחלה. אבל לענין בכור לכהן אין הדבר תלוי אלא ב"פטר רחם", דהיינו: מי שפטר את הרחם הוא הבכור, וכיון פטרו אלו את הרחם, אין הבאים אחריהם חשובים בכורים לכהן.
וחכמים אומרים לחלוק על סברתו של רבי מאיר, שהמפלת בהמה חיה ועוף כבר נפטר הרחם ואין הבא אחריו בכור לכהן:
אין הוא פוטר את הרחם עד שיהא בו - בזה שפטר את הרחם - מצורת אדם.
מוסיפה המשנה לפרש את הבכורים לנחלה שאינם בכורים לכהן:
ד. המפלת סנדל (עובר שאין לו צורת פנים), ה. או שליא שודאי יש ולד בתוכה אלא שנימוח, ו. או שפיר (עור של ולד) מרוקם. כלומר, שכבר התחילה צורת הולד להירקם.  4  ז. והיוצא רובו  5  כשהוא מחותך:

 4.  בנדה כה א מבואר, כמה יירקם הולד להיחשב שפיר מרוקם.   5.  אבל אם יצא הראש לבד כשהוא מחותך, לא פטר את הרחם, והבא אחריו בכור אפילו לכהן. רש "י. וכתבו על זה התוספות, שמחלוקת היא בנדה כט א, ולרבי יוחנן אפילו ראש מחותך לבד פוטר את הרחם.
הרי הבא אחריהם בכור לנחלה משום שעל הקודמים לו אין לב אביו דוה, ואין בכור לכהן, שכבר נפטר הרחם.
ח. מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה וילדה לו, ונמצא שהוא בכור לאביו ואינו פטר רחם לאמו -
ט. ואפילו ילדה את בנה הקודם בעודה שפחה, ונשתחררה ונישאת לו וילדה.
י. או שילדה אותו בעודה גויה ונתגיירה ונישאת לו, ומשבאת לישראל ילדה -
הרי זה שילדה לו לאחר השחרור והגירות הוא בכור לנחלה שהרי בכור הוא לאביו, ואין בכור לכהן שהרי כבר ילדה, ואף שהלידה הקודמת היתה בהיותה שפחה או גויה.  6 

 6.  נתבאר על פי מסקנת הגמרא.
רבי יוסי הגלילי אומר:
ם ילדה בעודה גויה  7  ונתגיירה ונישאת לו וילדה, הרי הוא בכור לנחלה ואף לכהן, שאין פטירת הרחם בהיותה גויה חשובה פטירת רחם, שנאמר "קדש לי כל בכור פטר (כל) רחם ב (בני) ישראל", ללמד: עד שיפטרו רחם מישראל.  8 

 7.  נתבאר על פי הנראה מרש"י, שלא בא רבי יוסי לחלוק אלא על היולדת בהיותה גויה ולא על היולדת בהיותה שפחה. ומיהו אפשר דלאו דוקא הוא, וכן משמע בפשוטו מדברי הגמרא לקמן מז א.   8.  כתב מהרי"ט אלגאזי אות סד, שאף רבי יוסי לא אמר כן אלא לענין בכור אדם, אבל גבי בכור בהמה, אם ילדה בהיותה ביד גוי נפטר רחמה. ויסוד טעמו הוא, שעיקר הדרשה לא דרשינן לה אלא משום שמצאנו לענין כמה דברים ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", (וראה לקמן מז א, שאמר ריש לקיש סברא זו לענין בכור לנחלה), ראה שם באריכות. ועוד חידש שם, שטעם רבנן שחלקו על רבי יוסי הגלילי, ואף שיש לומר "גר שנתגיייר כקטן שנולד דמי", הוא משום שהם דורשים את הכתוב בהיפוך: דוקא אם פטר רחם בישראל, דהיינו, דהלידה הראשונה היתה בהיותה ישראלית חייבת, אבל אם הלידה הראשונה היתה בעודה גויה, אף דנתגיירה וכקטן שנולד דמי, לענין בכור לא חשיב בכור הנולד אחר שנתגיירה, כיון דלא קרינן ביה "פטר רחם בישראל", כיון דכבר ילדה בעודה גויה.
מכאן מפרשת המשנה את הבכור לכהן ואינו בכור לנחלה: א. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, וילדה, שהנולד הוא בכור לאמו ואינו בכור לאביו.
ב. נתגיירה מעוברת היא ובעלה עמה - הרי הולד שתלד אינו יורש את אביו, אבל בכור הוא לאמו.  9 

 9.  א. ביאר רש"י: נתגיירה מעוברת ובעלה עמה, וילדה, הוי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל (כלומר, ולכן אפילו לרבי יוסי הגלילי הרי הוא בכור לכהן). ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע מצרי (גוי) רחמנא אפקריה, דכתיב "וזרמת סוסים זרמתם". והיינו כמבואר ביבמות צח א ש"אין אב למצרי (לגוי) ", משום שנאמר עליהם ביחזקאל "בשר חמורים בשרם (הוא האבר המוליד), וזרמת סוסים זרמתם", (הוא הקרי היוצא מהם). אבל התוספות כתבו: בעודו מצרי (קודם שנתגייר) חשוב אביו גבי נחלה, ולא אמרינן רחמנא אפקריה לענין זה לזרעיה, דהא מצרי יורש את אביו דבר תורה (וכמבואר בקדושין יז ב). ולכן פירשו את הטעם שאינו בר נחלה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. (ולא הצרכו לטעם זה אלא משום שהבועל היה גוי, אבל אם הבועל הוא ישראל אינו חשוב בן משום שישראל הבא על הגויה אין הולד מתיחס אחריו כמבואר ביבמות כב א). והיינו, שבאמת קשה: כיון שאין אב למצרי, אם כן, איך גוי יורש את אביו דבר תורה, וראה ברמב"ן ביבמות צח א, שכתב: "התם שאני דגלי ביה רחמנא", וזה הוא שכתבו התוספות דלענין ירושה אין מועיל מה דאפקריה רחמנא לזרעיה. ובביאור שיטת רש"י, ביארו האחרונים (על פי "חידושי רבי שמואל" יבמות סימן יב אות ד, וכתובות סימן יא אות ג, ונכתב כאן בתוספת ושינוי) על פי רש"י ביבמות צח א, על מה שאמרו שם "מנא הא מילתא דאמור רבנן אין אב למצרי", שכתב: הא דאמור רבנן אין אב למצרי, ואפילו היכא דליכא למימר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דיש לו שאר האם כשאר ישראל גמור, ואין לו שאר מן האב. ביאור דבריו, רש"י סבירא ליה דהך דינא שאין אב למצרי, היינו דוקא שאב מצרי אינו אב של ישראל, וכמבואר ברש"י בבא קמא פח א ד"ה גר, שכתב "גר אין לו חייס דכתיב וזרמת סוסים זרמתם", ואף על גב דכתיב "בלאדן בן בלאדן" (ומזה ילפינן ביבמות סב א שגוי יש לו חייס), הני מילי בגיותן אבל נתגיירו הבנים לא נתייחסו אחר אביהם. ביאור דבריו, שהוקשה לו: הרי בגמרא ביבמות סב א מבואר שגוי יש לו חייס, (וכן קשה ממה שגוי יורש את אביו דבר תורה), ובהכרח שבהיות שניהם גויים לא אמרינן אפקריה רחמנא לזרעיה, אלא שאין יחס בין אב גוי לבן ישראל. ואם כן, הוקשה לרש"י: הרי בהכרח שנתגייר הבן, ותיפוק ליה משום גר שנתגייר כקטן שנולד דמי! ? ועוד, דמשמע שאב אין לו אבל אם יש לו, ואם נתגייר הרי גם אם אין לו! ? ולזה ביאר רש"י, שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת, וסובר רש"י, שבגירות של מעוברת לא נאמר ביחס לעובר "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" בין לענין אמו ובין לענין אביו, (ובשיעורי רבי שמואל בכתובות ביאר ענין זה, שגירות אגב האם אינה עושה דין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ראה שם). ולזה הצרכנו לחדש שאין אב למצרי, ואינו אביו כלל משום ש"זרמת סוסים זרמתם". ולמבואר מתיישבת לכאורה היטב שיטת רש"י כאן, ממה שתמהו עליו התוספות. אלא שעדיין קשה: הרי כתב רש"י שנתגייר בעלה עמה, ואם כן, אף שמצד גירות העובר אין בזה משום "גר שנתגייר" מכל מקום כיון דנתגייר גם האב, הרי מטעם גירות האב תיפוק ליה ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ואין לו נחלה. וראה עוד בביאור דברי רש"י בחידושי רבי שמואל ליבמות סימן יד אות ד ד"ה אכן. ב. בקהלות יעקב יבמות סימן לו, הביא בשם הרמב"ן, שאין מועילה גירות האם לולד אלא לענין טבילה, אבל עדיין צריך הוא מילה, אלא שבו מועלת מילה אחר הטבילה. ובשם הרשב"א הביא שם, דלגבי בן זכר אין מועיל כלל גירות אמו, כי הטבילה היא קודם למילה, ומעוברת שנתגיירה "בנה" צריך מילה וטבילה. והביא בשם כמה אחרונים להקשות ממשנתנו: אם הולד גוי הוא בשעת לידתו, האיך יתכן שיהא חיוב לפדות בן שהוא נכרי, וגם, על מי יחול החיוב, שאם אביו גוי הרי גוי אינו חייב בפדיון הבן, ואם אביו ישראל הרי אינו מתיחס אליו כלל, ועל אמו לא יתכן להטיל החיוב שאין אם חייבת בפדיון בנה אפילו בישראל, והולד עצמו אי אפשר שיתחייב בפדיון הבן, שהרי הוא גר שנתגייר אחר לידתו שהוא כקטן שנולד. וראה מה שכתב ליישב.
ג. או שנשתחררה מעוברת, כי הולד אינו מתיחס לאביו ואינו יורשו,  10  אבל בכור הוא לאמו.

 10.  שהרי מבואר ביבמות סב א: עבד אין לו חייס, דכתיב "שבו לכם פה עם החמור", ומשנתנו בפשוטו עוסקת בכגון שהיה האב עבד (דומיא דנתגיירה מעוברת שפירש רש"י, שנתגייר בעלה עמה), ואם כן, אין לאב חייס, ואף מטעם הבן אין לו חייס, שהרי עבד הוא עד שנשתחררה אמו. ואף שבשעת לידה אינם עבדים כי הרי נשתחררו שניהם בתוך ההריון, מכל מקום כיון שהיחוס לאב הוא על ידי ההריון, ובאותה שעה עבדים היו, אין להם חייס. (ומיהו לפי מה שכתב במגלת ספר פרשת וירא להוכיח - והביא כן גם בשם הגרי"ז - שעבד משוחרר חוזר יחוסו עליו, יש מקום לדון בכל זה, וצריך תלמוד).
ד. או שילדה בבית אחד היא וכהנת (שבנה פטור מן הבכורה), או היא ולויה (שאף בנה פטור מן הבכורה),  11  או שילדה היא ואשה שכבר ילדה, ונתערבו הולדות, שאין אחד מהם נוטל ירושה מספק בנחלת אביו שאינו ידוע,  12  אבל בכור הוא לאמו.  13 

 11.  א. בגמרא לקמן מז א יתבאר, אם הכהנת והלויה נתעברו מכהן ולוי, או שנתעברו מישראל או מגוי. ב. רבי עקיבא איגר (שו"ת חלק א סוף סימן רג) כתב לבאר את הטעם שנקטה המשנה "ילדה היא וכהנת היא ולויה - בכור לכהן", ולא נקטה "היא וישראלית שנפדה בנה - בכור לכהן", משום שרצתה המשנה להשמיענו רבותא, אף דלא היה על שניהם חזקת חיוב דהאחד מעולם היה פטור, אף על פי כן בעלה של ישראלית חייב אף דאחד מהולדות פטור מעיקרא, מכל מקום הוא חייב עבור בנו היכא דאיתא, ומכל שכן באחד שכבר נפדה שאין לו על הולדות שום פטור רק שאחד כבר נפדה, ממילא דזה שיודע שהוא לא פדה דהוא חייב.   12.  נתבאר על פי רש"י, המבאר, ששתי נשים אלו אינם של איש אחד. ולפי זה אפילו חלק פשוט אינם נוטלים, וראה מה שיתבאר בזה בהערות על הגמרא לקמן מז ב.   13.  כתב רש"י: רבותא קא משמע לן, דבעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דבן זכר יש לו כל היכא דאיתיה, וראה הערה 11 אות ב.
ה. וכן מי (אשה מבכרת) שלא שהתה לאחר בעלה שלשה חדשים - שהוא זמן המתנה כדי להבחין אם הנולד הוא מן הראשון או מן השני - ונשאת וילדה, ואינו ידוע אם בן תשעה הוא לראשון אם בן שבעה לאחרון, ומספק אינו נוטל ירושה -
כל אלו, הרי הנולדים בכור לכהן  14  ואינו בכור לנחלה.

 14.  כתב רש"י גבי מי שלא שהתה "והוא יפדה עצמו", אבל אביו פטור, שהרי לאביו יש ספק אם יש לו בן בכור, אבל הוא עצמו הרי יודע שבכור הוא.

דרשני המקוצר[עריכה]