פרשני:בבלי:שבת קנ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קנ ב

חברותא[עריכה]

אבל חשבונות של מלך  ושל מה בכך, מותר לחושבן בשבת. וקא סלקא אדעתין השתא, ד"חשבונות שעברו", היינו חשבונות שכבר אין לו צורך בהן.
ורמינהו: תניא: חושבין חשבונות שאינן צריכין להם. ואין מחשבין חשבונות שצריכין להם, בשבת.
כיצד? - אומר אדם לחבירו: כך וכך פועלים השכרתי על מלאכת שדה זו. או, כך וכך דינרין הוצאתי על דירה זו.
אבל לא יאמר לו לחבירו: כך וכך דינרין הוצאתי, אבל עדיין לא גמרתי את הוצאותי, וכך וכך עוד אני עתיד להוציא.
קתני מיהת, דמותר לומר "כך וכך הוצאתי", דהיינו חשבונות שעברו. ואילו לעיל תנינא דחשבונות שעברו אסורים.
ומהדרינן: וליטעמיך, דסברת ד"חשבונות שעברו" היינו שאין לו צורך בהן, קשיא לך ברייתא דלעיל היא גופא מינה ובה. דהא קתני התם בסיפא, "ושל מה בכך, מותרין לחושבן בשבת".
אלא בהכרח, דהא דקתני ברישא דחשבונות שעברו אסורין, איירי בדאיכא אגרא דאגירי (שכר הפועלים) גביה. שעדיין לא שילם לפועלים. נמצא שהוא צריך לחשבונות אלו. והא דקתני בסיפא דשל מה בכך מותרין, וכן באידך ברייתא "כך וכך הוצאתי", איירי בדליכא אגרא דאגירי גביה. שכבר פרע את שכרם, וכבר אין לו צורך בחשבון כלל.
שנינו במתניתין: אין מחשיכין על התחום.
תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שנפרצה פרץ (פירצה) בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא. ומתוך כך נמנע אותו חסיד מכך ולא גדרה. ונעשה לו נס, ועלתה בו בשדהו צלף (אילן גדול שיש בפירותיו ג' מיני אוכלין, אביונות, קפריסין, ולולבין). וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו  1 .

 1.  ובספר הגלגולים איתא, שהיה חסיד זה גלגולו של מקושש. ובא לתקן חטאו ומקושש זה "צלפחד". שהוא נוטריקון של "צלף חד". חתם סופר.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו בשבת: לכרך פלוני אני הולך למחר. (והוא הדין שיכול לומר לחבירו, לך אתה לשם למחר. תוספות)  2 . ואף על פי שאותו הכרך הוא מחוץ לתחום, וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור אף באמירה, הכא מותר באמירה. משום שאם יש בורגנין (סוכות של שומרי העיר) בין שני הכרכים, הרי הוא הולך מעיר לעיר.

 2.  תוספות. והרמב"ן כתב דכל עיקר מימרא דשמואל לא אתא אלא להתיר לומר "למקום פלוני אני הולך ובוא עמי". דאי אומר רק דהוא הולך, פשיטא דמותר. ואית ליה דלומר על עצמו ליכא שום איסור, אלא רק במצוה לחבירו. ודלא כתוספות (קנ א, הובאו שם בהערה 6) דכתבו, דאף בזה איכא איסור, אי לאו משום בורגנין. ויעוין במגן אברהם סימן שז סקי"א שכתב דאף מדברי הרמב"ם משמע כהרמב"ן. אולם הרמ"א שם פסק כתוספות והרא"ש, לאסור.
דקיימא לן: בית שנמצא בתוך שבעים אמות ושני שלישי האמה מהעיר, נחשב כחלק מהעיר. וממנו ואילך מתחילים למנות תחום אלפיים אמה. ואם גם מעברו השני הוא עומד בתוך שבעים אמה ושני שליש לעיר אחרת, הרי הוא מחבר את שתי הערים, ונחשבות שתיהן לעיר אחת. ומותר לילך מאחת לשניה ומחוצה להן עד אלפים אמה.
ואין צריך לזה בית קבוע, אלא אף סוכת ארעי של שומרי העיר נחשבת כבית לענין זה.
וכן אם מרוחקות שתי הערים זו מזו הרבה, אלא שיש ביניהן כמה סוכות זו אחר זו, וכל סוכה נמצאת תוך שבעים אמה ושיריים לחבירתה, נחשבות שתיהן וכל השטח שביניהן לעיר אחת.
וקאמר שמואל, דאף דעתה אין סוכת בורגנין בין שני הכרכים, ואסור לילך מעיר אחת לשניה, אבל מאחר ואילו תהיה שם סוכת בורגנין, יהיה מותר ללכת מעיר לעיר, מותר לו לומר בשבת שילך למחר לשם. שכל דבר שיש לו בשבת היתר על ידי תקנה, הרי הוא מותר באמירה. ואף דאכתי ליכא להיתר בפועל.
ומקשינן: תנן: אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות.
וקשיא, בשלמא, אסור להחשיך כדי לשכור פועלים, אתי שפיר. משום דבשבת עצמה לא מצי אגר להו, ואין שום תקנה להתיר זאת. אלא להביא פירות, אמאי אסור להחשיך? לימא מתניתין, דכיון שאם יש שם מחיצות המקיפות את הפרדס ואת ביתו, הרי אף בשבת גופה הוא מביא משם פירות.
שכשם שאמר שמואל, כל דבר שיש לו היתר על ידי תקנה מותר בשבת באמירה, כן יש לומר, כל דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת, מותר להחשיך עבורו. דהתנן: כל דבר שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו  3 .

 3.  ותימא, הא ממתניתין גופא הוה מצי לאקשויי מינה ובה. דהא מדשרי להחשיך על התחום כדי לשמור פירות, מוכח דדבר זה מותר אף באמירה. כדאמר אבא שאול "כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני בחשיכתו". ובהכרח דמשום בורגנין הוא, כדשמואל. ואם כן תיקשי, אמאי אסור להחשיך להביא פירות? והא אית ליה נמי תקנה במחיצות. ויעוין בתוספות במה שתירצו בזה. וצריך עיון בתירוצם. ויעוין במהרש"א ובקרני ראם. והמהרש"א כתב, דלולא דבריהם יש ליישב. דמתניתין לאו משום שמואל הוא דשריא להחשיך לשמירת פירות. אלא משום דהשמירה עצמה מותרת, על ידי שיאמר למי שנמצא במקום הפירות שישמור לו. ולא בעינן שיהיה דבר המותר לו בעצמו בדוקא. אלא סגי במה שמותר לאחרים.
ומשנינן: משכחת לה שאין לו היתר על ידי תקנה, בפירות המחוברים לקרקע. שאין להם שום היתר בשבת, דהא אסורים בתלישה. הלכך אסורים אף באמירה, ואין להחשיך עליהם.
ותו מקשינן: והתני רבי אושעיא: אין מחשיכין על התחום בשבת, כדי להביא תבן וקש למוצאי שבת.
בשלמא "קש" שהוא זנבות השבלים הנותרות לאחר הקצירה, משכחת לה שאין לו היתר בשבת, וכגון בקש מחובר. שאסור לתולשו משום שהוא מייפה בכך את הקרקע, והוה תולדה ד"חורש" (תוספות)  4 . אלא "תבן", הא לעולם הוא תלוש, והיכי משכחת לה שאין לו היתר? והרי יכול להביאו על ידי מחיצות, וקשיא לשמואל.

 4.  אבל משום "קוצר" ליתא בזה. משום שהקש יבש, וכבר אינו יונק מן הקרקע. תוספות. אבל המגן אברהם בסימן שלו סק"א, הוכיח מהרמב"ם פרק ח הלכה ד, דאף ביבשו האילן והפירות איכא משום קוצר. מיהו מסיק התם בסקי"ד, דבעשבים יבשים אף הרמב"ם מודה דאין חייב משום קוצר.
ומשנינן: משכחת לה בתיבנא סריא (תבן סרוח) שאינו ראוי לכלום. ואף על ידי מחיצות אסור בטלטול, משום איסור מוקצה. וכיון דאין לו תקנה להתירו, אסור להחשיך עליו.
ותו מקשינן: תא שמע: מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת.
ודייקינן: על עסקי הכלה ועל עסקי המת בדוקא, אין (מחשיכין). משום דחפצי שמים הם. אבל על עסקי צורך אחר דומיא דהני, לא מחשיכין.
והוינן בה: בשלמא צורך אחר דומיא דעסקי כלה, משכחת לה כשמחשיך ומקרב עצמו בשבת למקום ההדסים, בכדי למיגזא ליה אסא (הדס) מיד למוצאי שבת. דמותר להחשיך דוקא להדסים שהם לצורך חופת הכלה. אבל לא להדסים שאינם של מצוה. וגזיזת הדסים ודאי הויא דבר שאין לו תקנה להתירו בשבת. הלכך אין מחשיכים עליו.
אלא עסקי המת, מאי ניהו? - הלא הם להביא לו ארון ותכריכים. וקתני דדוקא למת, אין (מחשיכים). אבל לצורך אחר לא. וקשיא לשמואל דאמר, כל שיש לו תקנה להתירו בשבת מחשיכים עליו, אמאי אין מחשיכין? לימא, כיון שאם יש שם מחיצות הסובבות את מקום הארון ואת ביתו, הרי הוא מביא ארון ותכריכים אף בשבת. הלכך יהא מותר להחשיך אף כל זמן דליכא להיתר המחיצות.
ומשנינן: צורך אחר דומיא דצורך המת, נמי משכחת לה בגוונא דאין לו תקנה בשבת. וכגון דמחשיך כדי למיגזא (לגזור) ליה גלימא למת ולתקן את תכריכיו. דמותר להחשיך לשם כך דוקא לצורך המת. משום שהם חפצי שמים. אבל לצורך אחר אסור. דהא אין לו היתר בשבת כלל.
שנינו במתניתין: אבל מחשיך הוא כדי לשמור את פירותיו, ומביא פירות בידו.
והוינן בה: וכי מיד למוצאי שבת הוא יוצא לפרדס ומביא פירות לביתו, ואף על גב דעדיין לא אבדיל? והאמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בן יעקב: אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל  5 .

 5.  ובחידושי מרן רי"ז (פרק כט משבת הלכה ה) דייק מלשון הגמרא, דאין איסור עשית מלאכה תליא בשם ל"ט מלאכות שבת דוקא. דהא קאמר "אסור לו לאדם שיעשה חפציו", ולאו דוקא מלאכה. וכהא דאיתא בברכות (יד א) "אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל". דהתם פשיטא דלאו בשם מלאכה תליא. אלא שיש לתלות זאת בפלוגתא דרש"י והרי"ף (הובאה בהערה 7).
וכי תימא, דקודם מתפלל היכן שנמצא, ואבדיל בתפלה ואומר "אתה חוננתנו" - והא לא סגי בהא.
דהאמר רב יהודה אמר שמואל: המבדיל בתפלה, צריך שיבדיל אף על הכוס.
וכי תימא דאיירי דכבר אבדיל על הכוס קודם לכן - הא ליכא למימר הכי. שהרי יצא מן העיר מבעוד יום והחשיך בשדה. וכוס בשדה מי איכא?
ומשנינן: תרגמא רבי נתן בר אמי קמיה דרבא: הא דקתני "ומביא פירות בידו", בהחשיך בין הגיתות שנו. דאיכא התם כוס יין.
אמר ליה רב אבא לרב אשי: בלאו הכי לא קשיא מידי. דהרי במערבא אמרינן הכי: "המבדיל בין קודש לחול" - להיכרא בעלמא, בשביל ללוות את המלך - ואחר כך עבדינן צורכין. ואחר כך היינו מבדילים על הכוס. ואף דעדיין צריך להבדיל על הכוס, כדאמר שמואל, אבל מותר לעשות מלאכה אף קודם לכן  6 . וכל שכן שאם כבר הבדיל בתפלה ואמר "אתה חוננתנו", דמותר לעשות מלאכה קודם הבדלה על הכוס  7 .

 6.  וכתב הרשב"א "ובלבד שיבדיל בתפלה". מיהו, ברש"י לפנינו איתא להדיא דאף בלא הבדלה בתפלה סגי. וכבר השיג הר"ן על הרשב"א בזה.   7.  רש"י. ודייקו הראשונים מדבריו דסגי לאומרו בלא שם. אבל הרי"ף כתב דאומר "המבדיל" בשם ומלכות. וכתבו הראשונים, דאף כוס בעינן לשיטתו. ולא אתא רב אשי אלא למימר דאין צריך לומר כל ההבדלות, ד"בין אור לחושך" וכו'. אלא סגי ב"מבדיל בין קודש לחול" בלבד. (ולפי זה לא אתא כלל לתרוצי מתניתין. אלא מילתא בפני עצמה היא). ומבואר בגרי"ז (שם) דפליגי רש"י והרי"ף בעיקר איסור עשית מלאכה קודם הבדלה. דלרש"י הוא דין מדיני שבת בפני עצמו. שלא ניתר איסור מלאכת שבת עד לאחר הבדלה. ולזה סגי בהבדלה כל דהו. אף דאין יוצא בה עיקר חובת הבדלה. אבל להרי"ף, אין איסור עשית מלאכה ענין לקדושת היום כלל. אלא משנתחייב בהבדלה אסור בעשית מלאכה, עד שיקיים את חובתו. ולפי זה לא שייך כלל לחלק בין חובת הבדלה שאינו יוצא בה אלא על הכוס, לבין היתר מלאכה דסגי לה בכל דהו. דהא הכל דין אחד הוא. וכן משמע ממה שכתב שם הרמב"ם: משיצא היום, אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום, עד שיבדיל. ואיסור אכילה ושתיה הוא ודאי מחמת שעדיין לא קיים את חובתו. ומדכלל הרמב"ם יחד איסור זה עם איסור עשית מלאכה, משמע דתרוויהו חד דינא הם.
אמר רב אשי: כי הוינא בי רב כהנא, הוה אמר רב כהנא, "המבדיל בין קודש לחול", ואחר כך מסלתינן סילתי (חוטבים עצים). על אף שעדיין לא הבדלנו על הכוס.
שנינו במתניתין: כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו.
והוינן בה: אבא שאול אהייא בבא דמתניתין קאי?
אילימא ארישא קאי, דקתני בה "אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות", והא ליכא לאוקמה בהכי.

דרשני המקוצר[עריכה]