פרשני:בבלי:פסחים מא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מא ב

חברותא[עריכה]

אמר רבא: פסח שאכלו נא, הרי הוא  לוקה עליו שתים. משום "לא תאכלו ממנו נא", ומשום "לא תאכלו וכו' כי אם צלי אש".
וכן האוכלו מבושל, לוקה שתים. משום "בשל מבושל במים", ומשום "כי אם צלי אש".
והאוכל ממנו כזית נא וכזית מבושל, לוקה שלש מלקיות! משום "לא תאכלו ממנו נא", ומשום "בשל מבושל", ומשום "צלי אש"  1 .

 1.  והתוספות רי"ד כתב, דלוקה ארבע. מצד אכילת הנא לוקה שתים, אחת משום "נא", ואחת משום "צלי אש". וכן על המבושל לוקה שתים, אחת משום "מבושל", ואחת משום "צלי אש". והא דנקיט "שלש", הכונה דלוקה משום שלשה שמות.
אביי אמר: אין לוקין על לאו ד"לא תאכלו וכו' כי אם צלי אש". משום דהוי לאו שבכללות  2 . שהרי הוא כולל כמה אופני בישול שאינם צלי, וכן בשר חי. ואין לוקין על לאו שבכללות  3 ! הלכך, אכלו נא או מבושל אינו לוקה אלא אחת  4 .

 2.  ובבבא מציעא (קטו א) נתבאר בטעמא דאביי, ד"כי אם צלי אש", לא אייתר כלל לרבוי ללאו. אלא איצטריך ליה להיקשא דלקמן ("בשעה שישנו בקום אכול צלי, ישנו בבל תאכל נא"). מיהו עיקר טעמא דאביי, ודאי משום לאו שבכללות הוא. דהרי פליג נמי בנזיר. תוספות שם.   3.  ובעלמא מודה רבא, דאין לוקין על לאו שבכללות. אלא דהכא שאני. שמשום שפירט הכתוב לאו בנא ומבושל, לוקה אף על "כי אם צלי אש". ואביי סבר דגם בהכי אין לוקין. ר"ן.   4.  וצריך עיון, אמאי לאו שבכללות הוא. והרי משמעות לאו שבכללות היא, דכלולים בלאו כמה עניינים. אבל כאן, הכל ענין אחד הוא. דאינו "צלי אש". ודמי ללאו ד"לא תעשו כל מלאכה". דאף שכלולות בו הרבה מלאכות, מכל מקום עניינם אחד. ואכן הרמב"ן בספר המצוות (שורש התשיעי) כתב בתוך הדברים: "שאינו מזכיר שם האיסור כענין נבילה ומלאכה דיום טוב, שהשם המיוחד בהם כבר זכרו הכתוב ומנע ממנו. אבל "לא תאכלו כי אם צלי אש", לא הזכיר שם הנאסרים. אבל שלל אותם במותר. וכגון זה אינו כדמיון לאו דחסימה, המלמד מלקיות על כל התורה" ! וגם מדבריו נראה, דאין זה כדין "לאו שבכללות" בכל מקום. שפת אמת.
ושתי דרכים נאמרו בשיטת אביי.
איכא דאמרי: תרתי הוא דלא לקי. שאם כבר לוקה משום נא או מבושל, אינו מוסיף ללקות אף משום "כי אם צלי אש". אבל היכא שאין באכילה לאו אחר, וכגון שבשלו בחמי טבריא, חדא מיהא לקי משום "צלי אש"  5 , אף דהוי לאו שבכללות  6 .

 5.  וצריך עיון, מאחר דהוי לאו שבכללות, מה לי אי לוקה עליו משום לאו אחר, או לא. מהר"ם חלאווה.   6.  רש"י. והקשו תוספות, אם כן בין לאביי ובין לרבא תיקשי הא דתניא לעיל "נא ומבושל אמרתי לך, ולא חי". ופירש רבינו תם, דלכולי עלמא אין לוקה על חי. משום דעיקר משמעות של "כי אם צלי אש", אינו אלא עשה. ובנא ומבושל דוקא פליגי. דלרבא לוקה אף משום "צלי אש". דלהכי אסמכה קרא לנא ומבושל. דכיון שהם בני מלקות, לוקה עליהם אף משום "צלי אש". ואביי אמר, אין לוקין על לאו שבכללות. ולאיכא דאמרי, דלאביי חד מיהא לקי, היינו נמי בנא ומבושל. דהיכא דלא אתרו ביה משום נא ומבושל, אלא משום "כי אם צלי אש", נמי לוקה. ואף דקאמר לעיל רב חסדא "המבשל בחמי טבריה חייב", ופירשו רבא דחייב משום "צלי אש", צריך לומר דרק בדעת רב חסדא אמר כן. וליה לא סבירא ליה הכי. ולרב חסדא חייב מלקות על חמי טבריה, אבל לא על חי. מ הרש"ל. ויעוין במהרש"א שתמה בדבריו. ואסיק, דהא דקאמר רב חסדא "חייב", אין הכונה למלקות, אלא לחייבו עשה. וכן איתא ברבינו דוד.
ואיכא דאמרי: חדא נמי לא לקי! שאין לוקין על לאו שבכללות כלל. משום דלא מייחד לאוויה לאופן מסוים, ואינו כלאו דחסימה  7 . שמקור עונש מלקות בכל הלאוין שבתורה הוא, מדסמיך לאו ד"לא תחסום שור בדישו" לפרשת מלקות. לפיכך, כל לאו שאינו דומה ללאו דחסימה, אין לוקין עליו.

 7.  והרמב"ם בספר המצוות (שורש המצוות) הפך את השיטות. וכתב דלאביי לוקה, ולרבא אינו לוקה, וכדאיתמר בנזיר. ודרך אחרת לו בסוגיין. דלאביי, לוקה אף משום הלאו הכללי ד"צלי אש", ואף משום נא ומבושל. ולרבא, ללישנא קמא אין לוקה על לאו זה כלל. אבל על לאו ד"נא" ו"מבושל" לקי. וללישנא בתרא, אף על לאו דנא ומבושל אינו לוקה. משום דלאו תרי לאוי נינהו. אלא לאו אחד הוא, שכולל שני עניינים. ואף זה הוא בכלל "לאו שבכללות", אף ששניהם מפורטים בכתוב. מיהו ללישנא קמא, בין אם אכל נא ומבושל יחד, ובין שאכל רק אחד מהם לבד, אין לוקה אלא אחת. דהא חד לאו הוא. וכן פסק להלכה בפרק ח מהלכות קרבן פסח הלכה ד.
וכן מצינו שנחלקו לגבי איסור נזיר. דכתיב "כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג לא יאכל".
דאמר רבא: נזיר שאכל זג (קלפת ענב) לוקה שתים. אחת משום "זג לא יאכל", ואחת משום "מכל אשר יעשה מגפן היין".
וכן אם אכל חרצן (גרעין הענב), לוקה שתים. אחת משום "מחרצן ועד זג לא יאכל". ואחת משום "מכל אשר יעשה מגפן היין".
ואם אכל זג וחרצן, לוקה שלש מלקיות. אחת משום "זג לא יאכל". ואחת משום "מחרצן וגו' לא יאכל". ואחת משום "מכל אשר יעשה וגו' לא יאכל".
ואביי אמר: "מכל אשר יעשה מגפן היין", הוי לאו שבכללות. שהרי הוא כולל ענייני אכילה. כגון, ענבים לחים או יבישים, וזג, וחרצן, ועלי הגפן, ולולבי הגפן. ואין לוקין על לאו שבכללות!
איכא דאמרי בדעת אביי: תרתי הוא דלא לקי! שאם כבר נתחייב משום זג, אינו מתחייב שוב מחמת הלאו שבכללות. אבל אם אכל עלין או לולבין של גפן, שאין מפורש לאו מיוחד בהם, חדא מיהא לקי עליהם, משום "מכל אשר יעשה".
ואיכא דאמרי: אפילו חדא נמי לא לקי לאביי משום "מכל אשר יעשה". כיון דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה.
מיהו אף לאביי, אם אכל זג וחרצן לוקה שתים. ואף דכללם בלאו אחד, כדכתיב "מחרצנים ועד זג לא יאכל", לא חשיבי לאו שבכללות. שהרי מפורט כל אחד מהם לחוד. והרי זה כאילו כתיב "לא יאכל" לכל אחד מהם בנפרד.
תנו רבנן: מי שאכל כזית נא מבשר הפסח, אם אכלו מבעוד יום, קודם ליל ט"ו, הרי הוא פטור ממלקות. משום שעדין לא הגיע זמן אכילת הפסח. ולהלן יבואר מקור דין זה.
ואם אכל כזית נא משחשיכה ליל ט"ו, הרי הוא חייב מלקות. שהרי כבר הגיע זמן הפסח.
קיימא לן: אין אוכלים את הפסח בשתי מקומות. ומי שאכל מהפסח במקום אחד, שוב אינו אוכלו במקום אחר. כדכתיב "בבית אחד יאכל". וכן אין אוכלים את הפסח בשתי חבורות. ואם אכלו בחבורה אחת, שוב אינו אוכלו עם בני חבורה אחרת. דהא כתיב "בבית אחד יאכל". ומתרגמינן "בחבורה חדא יתאכל".
אבל אם אכל מן הפסח כזית צלי (כתיקון הפסח וכהלכתו) מבעוד יום, קודם זמן אכילתו, לא פסל את עצמו מלאכול את הפסח בלילה עם בני החבורה האחרת שנמנה עמהם, או לאוכלו במקום אחר! לפי שאכילה קודם זמנה לאו אכילה היא.
אבל אם אכל מן הפסח שהוא מנוי עליו כזית צלי משחשיכה, כשכבר הגיע זמן אכילתו, אז פסל את עצמו מלאכול עם בני החבורה האחרת, או מלאכול במקום אחר.
תניא אידך: יכול שאם אכל כזית נא מבעוד יום, יהא חייב? - שהרי דין קל וחומר הוא שיתחייב. ומה בשעה שישנו במצות "קום אכול צלי" (ליל ט"ו) ישנו באיסור "בל תאכל נא", בשעה שאינו ב"קום אכול צלי" (ביום י"ד), וכי אינו דין שישנו ב"בל תאכל נא"?!
או לא נאמר כן. אלא נאמר בדרך אחרת. ודוקא מבעוד יום, שהוא בשעה שאינו במצות "קום אכול צלי", אז ישנו באיסור "בל תאכל נא". אבל בליל ט"ו, שהוא בשעה שישנו ב"קום אכול צלי", שמא אינו ב"בבל תאכל נא".
ואל תתמה על כך. דהרי כן מסתבר טפי. שהרי ליל ט"ו הותר מכללו באכילת הפסח אצל צלי. ולכך יש לומר שאף אין לוקים על אכילתו נא (אף שלכתחלה היא אסורה). מה שאין כן מבעוד יום, שלא הותר הפסח כלל באכילה, ואף בצלי הוא עדיין אסור, כדכתיב "ואכלת את הבשר בלילה הזה", חמורה יותר אכילתו נא, ולוקים עליה.
ומסיקה הברייתא: אין הדין כשתי הדרכים האמורות. שהרי תלמוד לומר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש". שאין תלמוד לומר "כי אם צלי אש", שהרי כבר נאמר בפסוק הקודם "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות".
ומה תלמוד לומר "כי אם צלי אש"? - לומר לך: בשעה שישנו ב"קום אכול צלי", ישנו ב"בל תאכל נא". אבל בשעה שאינו ב"קום אכול צלי", אף אינו ב"בל תאכל נא"  8 .

 8.  ואף על גב דאיצטריך ליה למלקות, מכל מקום, מדאסמכיה לנא ומבושל, דרשינן נמי כהך דרשה. תוספות. ואף דמלקות נמי ילפינן לה מהסמיכות (על פי דרך רבינו תם, יעויין בהערה 6), מכל מקום, כיון דלאו מיתורא ילפינן לה, אלא מסמיכות והיקשא, תרוייהו מצינו למילף מינה. דהא אין היקש לחצאין. מהרש"א.
רבי אומר: כתיב בפסח "ובשל מבושל במים". אקרא אני "ובשל במים" בלבד ו"מבושל" הוא ייתור דברים. ומה תלמוד לומר "מבושל"? -
שיכול אין לי שחייב על אכילתו אלא כשבישלו משחשיכה, לפי שאז הוא עיקר זמנו של הפסח. אבל אם בשלו מבעוד יום, מנין שהוא לוקה אם אכלו בלילה? תלמוד לומר: "בשל מבושל" מכל מקום  9 ! ואף אם בישלו מבעוד יום, לוקה על אכילתו  10 .

 9.  רש"י. וקצת קשה, הלא הלילה אין זמנו אלא לאכילה. אבל הצליה זמנה מבעוד יום. ואם כן, אמאי לא נימא דאיסור בישולו הוא דומיא דהיתר צלייתו. וכל שבישלו מבעוד יום, לוקה על אכילתו משחשיכה. ומאי סליק אדעתין לפוטרו בכהאי גוונא. ולולא פירושו היה נראה לפרש, דאתא רבי לחלוק על תנא קמא, ולחייב אף על אכילתו מבעוד יום. וכן הוא להדיא במכילתא, דלרבי אף בכהאי גוונא חייב. מהרש"א.   10.  והרמב"ם לא הביא דין זה לחייבו אף מבעוד יום מהך דרשה. (ולפירוש המהרש"א בדברי הגמרא לפי המכילתא, דרבי פליג אתנא קמא, וסבר דחייב אף על אכילה דמבעוד יום, שפיר מצינו לומר דהרמב"ם לא סבירא ליה כוותיה). ובזה אתי שפיר קושית הכסף משנה, איך פסק הרמב"ם דחייב גם בצלי קדר וגם בצלאו ואחר כך בישלו (יעוין לעיל עמוד א הערה 12). ולהאמור אתי שפיר. דתרוייהו דריש הרמב"ם "מבשל מבושל". חדא מייתורא, וחדא משינוי הלשון. יפה עינים.
ומקשינן: והרי האי "בשל מבושל", אפקיה (דרשו) רבי לחייב אף בצלי קדר (שנתבשל במים של עצמו), ולחייב בשאר משקין, ולא רק בנתבשל במים.
ומשנינן: אם כן (דלצלי קדר הוא דאתא), לימא קרא או "בשל בשל במים", או "מבושל מבושל במים". דמייתור זה שפיר סגי למילף צלי קדר ושאר משקין. מאי "בשל מבושל"? -
אלא שמעת מיניה תרתי דרשות. שמשינוי הלשון שבין "בשל" ל"מבושל", ילפינן נמי דאף אם בישלו קודם חשיכה לוקה על אכילתו.
תנו רבנן: אכל כזית צלי מהפסח מבעוד יום (ביום י"ד), הרי הוא חייב מלקות! ולקמן יפורש משום מה הוא חייב.
וכן האוכל כזית נא משחשיכה, בליל ט"ו, חייב מלקות!
והוינן בה: קתני דאיסור אכילת צלי מבעוד יום, הוא דומיא דאיסור אכילת נא משתחשך. מה איסור נא בלילה הוא בלאו, אף איסור אכילת צלי מבעוד יום הוא בלאו. ובתרוייהו חייב מלקות.
ותמהינן: בשלמא איסור נא משתחשך, מקורו הוא מהא דכתיב "אל תאכלו ממנו נא". אלא איסור אכילת צלי במעוד יום, מנלן?
ומשנינן: מדכתיב בפסח, "ואכלו את הבשר בלילה הזה". ודרשינן, בלילה של ט"ו, אין (יאכלוהו). אבל ביום י"ד לא יאכלוהו  11 .

 11.  ויש לתמוה, הא פשטא דקרא בא ללמד שאין מקיימים מצות אכילת הפסח מבעוד יום, אלא משתחשך. ומנלן דאתא לאסור אכילה מבעוד יום, באיסור לאו הבא מכלל עשה. ובשלמא אם אכל את הפסח כולו מבעוד יום, הרי הוא מבטל מצות עשה. אבל הרמב"ם (פרק ח מקרבן פסח הלכה ה) כתב, דאף אם אכל כזית אחד בלבד מבעוד יום עבר בעשה. ובפרט תקשה כן, למה שכתב המשנה למלך שם, שלא מנאו הרמב"ם במנין הלאוין כעשה בפני עצמו (כמו שמנה אותו הרמב"ן). משום שהיא בכלל מצות עשה דאכילת הפסח. שפת אמת.
ושוב תמהינן: והרי האי לאו לא נכתב בתורה בלשון לאו, אלא בלשון עשה. ולאו הבא מכלל עשה הוא. וקיימא לן: כל לאו הבא מכלל עשה, דינו כעשה! ואינו חשוב כלאו. ונפקא מינה, דאין לוקין עליו כשאר לאוין שבתורה.

דרשני המקוצר[עריכה]