פרשני:בבלי:שבועות לט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות לט א

חברותא[עריכה]

ואומרים לו בית דין, לנשבע: הוי יודע  שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא"!  30 

 30.  כתב רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות מ"ה: ואם חייבו בית דין את האדם להשבע שבועה. והוא יודע אשר פיו דיבר שוא, אסור לקבל עליו השבועה לאמור "אנכי אישבע" למען הפחיד את חבירו, אף על פי שאין לו בלבבו להשבע. שנאמר "לא תשא" ויש בכלל משמעו שלא תקבל להשבע לשוא!
ועוד אומרים לו בית הדין: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה", שמנקה הקב"ה לעוון העובר את אותה העבירה. וכאן נאמר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא"!
עוד אומרים לו: וכל עבירות שבתורה נפרעין את עונש העבירה רק ממנו בלבד, וכאן, בשבועת שקר, מענישין ונפרעין ממנו וממ שפחת ו!
שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא (לגרום שיענש על ידי חטאך) - את בשרך".
ואין "בשרו" אלא קרובו, שנאמר: "ומבשרך לא תתעלם"! ומוכח שאף "בשרו", דהיינו משפחתו, נתפשים ונענשים בחטאו.  31 

 31.  בביאור לימוד הגמרא מהפסוק, עיין מהרש"א (חידושי אגדות) כתובות עב א.
וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו ומכל העולם כולו.  32  שנאמר (בספר הושע ד ב כאשר מונה הנביא את חטאי ישראל יושבי הארץ, ומונה כך) "אלה, וכחש, ורצח, וגנוב, ונאף" וגו'.

 32.  פירשו התוס' ד"ה שנאמר (וכן הרמב"ן) דלאו דוקא כל עבירות שבתורה אין נפרעין מכל העולם, דהרי ברציחה וניאוף גם נפרעין מכל העולם. אלא הכונה היא כלפי חייבי לאוין. שרק בהם חמורה השבועה בכך שנפרעין ממנו ומכל העולם. והוסיף הרמב"ן, שנפרעין מכל מעולם אף מחמת שאר עבירות הכתובות במקרא בספר הושע. (ד ב) והם, גנוב ורצוח ונאוף. אבל בשאר חייבי כריתות, לא נאמרה חומרא זו.
ו"אלה וכחש" - הוא עוון שבועת שקר. ובהמשך שם כתוב: "על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה" - בסיבתו של זה הנשבע לשקר.
וזהו שנפרעין ממנו ומכל העולם.  33 

 33.  העיר הבכור שור: מה הוא האיום לנשבע מכך ששאר בני אדם נענשים על ידו? ותירץ, שודאי נפרעין ממנו על שגרם פורענות לעולם ועונש הרבים תלוי בו. ובזה מאיימים עליו.
וכל עבירות שבתורה - העובר עליהם, אם יש לו זכות תולין לו, ממתינין לו ואין מענישין אותו במשך שנים ושלשה דורות. ואילו כאן נפרעין ממנו לאלתר.
שנאמר בזכריה ה (לקמן תבאר הגמרא איך ילפינן מפסוקים אלו):
"ואשא עיני ואראה מגילה עפה. ויאמר אלי
- זאת האלה (הקללה) היוצאת על פני כל הארץ ... הוצאתיה (לאלה הזאת) נאם ה' צבאות ובאה (האלה) אל בית הגנב, ואל בית הנשבע בשמי לשקר, ולנה בתוך ביתו וכלתו, ואת עציו ואת אבניו!
ודורשת הגמרא פסוקים אלו:
הוצאתיה - לאלתר.
ובאה אל בית הגנב - זה הגונב דעת הבריות. היינו, שאין לו ממון אצל חבירו ובכל זאת טוענו שחייב לו ומשביעו.
ואל בית הנשבע בשמי לשקר - כמשמעו.
ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו - הא למדת: כי דברים שאין אש ומים מכלין אותן כמו אבני הבית - שבועת שקר מכלה אותן!
ולאחר שהזהירו בית דין את העומד להשבע בכל האזהרות החמורות האלו:
אם לאחר כל זאת אמר, איני נשבע! אלא מקבל עליו לשלם - פוטרין (משלחין) אותו מיד, כדי שלא יתחרט ויחזור בו ויבקש להישבע, אלא ישלם מיד מה שקיבל עליו על ידי כך שלא רצה להישבע.
ואם בכל אופן אמר: הריני נשבע! העומדין שם אומרים זה לזה: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה! וגומר.
וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על מה שבדעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב"ד (לקמן בעמוד ב מבואר מה בין דעתו, לבין דעת המקום, ולדעת בית דין). שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל (בפרשת אתם ניצבים)  34  אמר להן:

 34.  דברים כט יג.
דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי. שנאמר: ולא אתכם לבדכם, כלומר, לא אתכם, במה שיש בדעתכם ובמחשבות לבבכם, אנכי כורת את הברית הזאת - כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלהינו!
ומבארת הגמרא: אין לי מה שנאמר בשבועה זו שהשביע משה את ישראל אלא לאותן העומדין על הר סיני.
דורות הבאים,  35  וגרים העתידין להתגייר, מנין שאף הם בכלל זה?

 35.  העיר המהרש"א ממה שכתוב בגמרא במסכת נדה, שמשביעין את האדם בשעת לידה. וקשה, והלוא כבר השביעוהו בסיני, כמבואר בגמרא "דורות הבאין". וביאר, שהשבועה בסיני הינה על הנשמות של דורות הבאים, לפי שהיו הנשמות שם בהר סיני. ואילו בשעת לידה, משביעין את הגוף.
תלמוד לומר: ואת אשר איננו פה עימנו היום. אלא העתיד להיות.
ואין לי בכלל הברית, האלה, והשבועה שנאמרו בסיני אלא מצוות שקיבלו עליהם מהר סיני, אבל מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה שלא נתקבלה בסיני, מנין שאף היא בכלל זאת?
תלמוד לומר: (במגילת אסתר) "קימו וקבלו היהודים עליהם" - קיימו מה שקבלו על עצמם כבר בהר סיני!  36 

 36.  שיטת הרמב"ם היא שכל המקיים מצוה מדרבנן, הריהו מקיים גם מצוה מדאורייתא של "ועשית ככל אשר יורוך". וכן העובר על איסור דרבנן, עובר על "לא תסור", שאף הוא מן התורה. והקשה האילת השחר: אם קיבלו בסיני מצוות אלו של "ועשית" ו"לא תסור" שהם כוללות את כל מצות דרבנן. מדוע צריך ללימוד המיוחד של "קיימו וקיבלו"? וצ"ע.
ומבארת הגמרא את כל דברי הברייתא מתחילתה:
שנינו בברייתא: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה.
ודנה הגמרא לבאר: מאי "אף היא בלשונה נאמ רה"?
כדתנן: אלו הדברים שדינם באמירה, ואף הם נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה (כאשר משביעין את הסוטה שלא נטמאה - ישביעוה בלשון שהיא שומעת ומבינה).
וידוי מעשר, כשגומר אדם להפריש מעשרות של השנה השלישית, שנת המעשר, ומוציאן מביתו, מתודה: (דברים כו יג) "ביערתי הקודש מן הבית" זה מעשר שני, "וגם נתתיו ללוי" זה מעשר ראשון, "ולגר ליתום ולאלמנה" זה מעשר עני. ווידוי זה אף הוא נאמר בכל לשון.
קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון נאמרים אף הם בכל לשון שמבין.  37 

 37.  במסכת סוטה (לב ב, לג א) מבארת הגמרא הטעם, מדוע דברים אלו נאמרים בכל לשון. קריאת שמע: דכתיב "שמע ישראל" - בכל לשון שאתה שומע. תפלה: משום שבקשת רחמים היא, וצריך האדם להבין מה שמבקש. ברכת המזון: דכתיב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך - בכל לשון שאתה מברך. שבועת העדות: דכתיב (ויקרא ה) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה - בכל לשון שהיא שומעת. שבועת הפקדון - אתיא (בגזירה שוה) "תחטא - תחטא" משבועת העדות שאף אותה משביעין בכל לשון.
וקאמר התנא שבברייתא נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ולכן נשבע בכל לשון שמבין בו!  38 

 38.  ברש"י לעיל דף לח ב פירש ש"בלשונה", בכל לשון שהוא מבין בו. אולם הר"י מיגא"ש פירש ש"בלשונה נאמרה" היינו בלשון הקודש. והקשה על זה הרמב"ן מדברי התוספתא במסכת סוטה פרק ז' שמפורש שם ששבועת העדים והדיינין, נאמרת בכל לשון. ולכן פירשו הרמב"ן והריטב"א דבלשונה, היינו בכל לשון, וכדברי התוספתא. הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שבועות הלכה ח' והלכה י"ד, הביא אף הוא מחלוקת זו אם נשבע בלשון הקודש דוקא או שנשבע בכל לשון. ופסק שמשביעין אותו בלשון שיבין הנשבע. והיינו בכל לשון וכדברי הראשונים הנ"ל. ואכן צ"ע בדברי הר"י מיגא"ש. (ועיין בהערות הגרמ"ש שפירא שליט"א על חיודשי הר"י מיגא"ש ביישוב הדברים). עוד כתב הר"י מגא"ש, כי אף שהשבועה עצמה תהא בלשון הקודש, אולם, כאשר מסדר את הכפירה או הטענה לפני הדיינין להשביעו עליה, אינו צריך לסדרה בלשון הקודש. אלא מסדרה בלשון חול שמדבר ומבין בה, ורק את השבועה מוציא בלשון הקודש.
אמר מר: אומרין לו לנשבע הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
שואלת הגמרא: מאי טעמא הזדעזע העולם דוקא במאמר זה של הקב"ה?
אילימא משום דמאמר זה אתיהב (ניתן) בסיני, ולכן נזדעזע העולם,
הלוא מאמר עשר דברות אף הוא נמי בסיני אתיהב!? ולא מצינו שנזדעזע כך העולם,
ואלא, הסיבה שנזדעזע העולם בשעה שאמר הקב"ה "לא תשא", היא משום דחמירא שבועת שקר, יותר משאר עבירות!
ושואלת הגמרא: ומי חמירא שבועת שקר יותר מכולן? והתניא: אלו הן עבירות קלות (קלות הם בכך שמתכפרות בתשובה בלבד) - עבירת עשה ועבירת לא תעשה, חוץ מ"לא תשא", שהיא עבירת השבועה לשקר.
ואלו הן עבירות חמורות - זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עימהן! ומוכח שעבירת לא תשא אינה חמורה יותר מחייבי כריתות ומיתות בי"ד, אלא היא באותה חומרא שלהן. ומדוע נאמר ששבועת שקר חמורה מכולן?
אלא חומרתה היא, כדקתני טעמא בהמשך דברי הברייתא: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה" וכאן נאמר "לא ינקה"!
ומקשה הגמרא: וכי כל עבירות שבתורה לא נאמר בהן לא ינקה, והכתיב בי"ג מידות (שמות לד) "ונקה לא ינקה" ופסוק זה נאמר על שאר עוונות?  39 

 39.  רש"י בפירושו על הפסוק (שמות לד ז) פירש שלפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העוון לגמרי אלא נפרע ממנו מעט מעט.
ומתרצת הגמרא: ההוא, דברי הפסוק "ונקה" ו"לא ינקה" שנאמרו בי"ג מידות, מיבעי ליה למה שפירש כדרבי אלעזר, דתניא: רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר "ונקה", שהרי כבר נאמר באותו הפסוק "לא ינקה". אי אפשר לומר "לא ינקה" שכבר נאמר "ונקה", הא סתירה זו לכאורה, במשמעות דברי הפסוק, כיצד ניתן לבארה? אלא הביאור הוא שמנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים!  40  ואילו בשבועה אינו מנקה אפילו לשבים - אלא עד שיפרע מהם!

 40.  כתב המהרש"א שאף בשאר עבירות, אין הקב"ה מכפר על ידי התשובה אלא התשובה תולה ויום הכיפורים הוא שמכפר. כמבואר במסכת יומא בפרק יום הכיפורים. אולם כאן, בשבועה אף יום הכיפורים אינו מכפר אלא רק על ידי פירעון! אבל הרמב"ן כתב, ששבועת שקר לא חמורה יותר מחייבי כריתות לענין זה. אלא חמורה היא יותר מחייבי לאוין, והרי היא כמו חייבי כריתות לענין כך שלא מועילה בה תשובה, ואף יום הכיפורים אינו מכפר. אלא רק יסורים מכפרים על כך.
עוד נאמר בברייתא: כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו. וכאן ממנו וממשפחתו.
ומקשה הגמרא: וכי כל עבירות שבתורה ממשפחתו לא נפרעים? והכתיב בפרשת המעביר בנו למולך. "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו", ותניא, אמר רבי שמעון: אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? ומדוע נענשת?
לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שנוטל ממון שלא כדין, שאין כולה מוכסין,
ואין לך משפחה שיש בה לסטים שאין כולה לסטים, ומדוע? מפני שמחפין עליו. ומשום החיפוי נחשבים גם הם כמוהו, שאף הם נחשבים כליסטים ומוכסין. ואם כן, אנו רואים שבעוד עבירות נפרעים ממנו וממשפחתו. ולא רק בשבועת שקר!?
ומתרצת הגמרא: התם, במעביר בנו למולך, אמנם נענשת גם משפחתו. אך נענשים הם בדינא אחרינא. בדין ובעונש אחר. לפי שהפורענות הבאה על המשפחה, קלה היא מן הפורענות שלו.
אולם הכא בנשבע לשקר, בדינא דידיה, עימו באותו דין ובאותו עונש - נענשים גם בני משפחתו.
וחילוק זה בין עונשו של המעביר בנו למולך לדין עונשה של משפחתו, נלמד כדתניא: רבי אומר "והכרתי אותו" (האמור במעביר בנו למולך) מה תלמוד לומר מדוע נאמר "אותו" והלוא ודאי שכיון שהוא בעל העבירה, הוא נידון בכרת?
התשובה - לפי שנאמר "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו" יכול להילמד מכך הדין שכל המשפחה כולה תידון בהיכרת,
תלמוד לומר "אותו" - אותו בהיכרת, ולא כל המשפחה כולה בהיכרת!
ומיעוט זה של דין המשפחה נאמר רק במעביר בנו למולך אך לא בנשבע לשקר, שאף משפחתו נידונת בדינו.
עוד נאמר בברייתא: וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו. וכאן ממנו ומכל העולם כולו.
שנאמר (הושע ד - א): "שמעו דבר ה' בני ישראל כי ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוקים בארץ. (פסוק ב:) אלה וכחש ורצח וגנב ... " אלה וכחש - הרי זו שבועה לשקר. וכתיב, בהמשך שם נאמר (פסוק ג) "על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה ... " ומשמע, שעל עוון שבועת שקר, נפרעים מכל מעולם.
שואלת הגמרא: ואימא עד דעביד להו לכולהו, יתכן כי אין העולם נענש אלא אם כן נעשו כל העבירות הללו?
- לא סלקא דעתך. לא יתכן לומר כך. דכתיב (ירמיהו כג י): "מפני אלה אבלה הארץ". ו"אלה" הינה שבועה שקר. ומוכח שרק משום כך - נענש העולם כולו!
ומקשה הגמרא: וכי בכל עבירות שבתורה מכל העולם לא נפרעים? והכתיב "וכשלו איש באחיו" כשלו ונענשו איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה ונענשים בעוון חבריהם, ואם כן אנו רואים שגם בעבירות אחרות נפרעים מכולם?

דרשני המקוצר[עריכה]