ארון הברית: הבדלים בין גרסאות בדף

אֲרוֹן הַבְּרִית, הקרוי גם ארון האלוהים או אֲרוֹן הָעֵדוּת (ובקיצור "הארון), הוא הארון שבבית קדשי הקדשים שלוחות הברית היו מונחים בו, הן במשכן והן בבית ראשון. הארון מכונה במקרא בארבעה כינויים, והם: א. "ארון העדות" (שמות כה, כב); ב. "ארון ה'" (יהושע ג, יג); ג. "ארון הברית" (שם טו); ד. "ארון האלקים" (שמואל - א ד, יג).

בו נשמרו לוחות הברית. ארון זה הושם בתוך קודש הקדשים שבבית המקדש. הוא צופה זהב ועוטר בזר מזהב.

מבנהו[עריכה]

מבנה הארון מתואר בפרשת תרומה בחומש שמות (פרק כ"ה, פסוק י'). שם מתואר שהיה עשוי מעצי שיטה, ומצופה זהב מצידו החיצוני והפנימי. הציפוי נעשה על ידי שתי תיבות עשויות זהב. התיבה האחת גדולה מן הארון והשניה - קטנה ממנו. אל התיבה הגדולה הוכנס הארון, ואילו התיבה הקטנה הוכנסה לתוך הארון. נמצא הארון מצופה זהב מבית ומחוץ. גודלו מתואר בפסוקים: "אמתים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו", אולם, נחלקו תנאים במהותה של אמה זו - לדעת רבי מאיר מדובר באמה הסטנדרטית, בעלת ששה טפחים, ולדעת רבי יהודה, מדובר ב"אמת הכלים" המכילה רק חמישה טפחים. הארון היה נישא על ידי מוטות עצי שיטים מצופים בזהב, שהוכנסו לטבעות זהב שנוצקו לצידי הארון. הגמרא במסכת יומא (עב,ב) מבארת שהארון היה מורכב משלושה ארגזים פתוחים מלמעלה אחד בתוך השני. הארגז הפנימי עשוי זהב, האמצעי עשוי עצי שיטים והחיצוני גם הוא מזהב. השפה העליונה מחופה בזהב וכך מתקיים הציווי "מבית (מבפנים) ומחוץ תצפנו (זהב)". שפת הארון החיצוני הייתה גבוהה במעט מהפנימיים, התוספת הייתה בצורת זר כך שכאשר הונחה הכפורת על הארון נראתה ככתר. מכסה הארון, ה"כפורת", היה לוח זהב בעובי טפח ועליו היו שני כרובי זהב שפניהם איש אל אחיו. בצידי הארון היו טבעות זהב שבהן היו קבועים בדים - שני מוטות עץ המצופים זהב, וישנו איסור להוציאם מהטבעות.

הבהקת זהבו[עריכה]

בירושלמי (ירושלמי:יומא פ"ה ה"ג) מובא, כי זהבו של הארון היה כה מבהיק ומאיר, עד שלאורו היה הכהן הגדול נכנס ויוצא בקודש הקדשים ביום הכיפורים.

מידותיו[עריכה]

מידותיו של הארון: אורכו - שתי אמות וחצי, רוחבו - אמה וחצי, גובהו - אמה וחצי^[1].

כשעמד הארון בקודש הקדשים היה דבר פלא: כשמדדו בינו לבין כותלי קודש הקדשים היו עשר אמות מכל צד, ומכיון שכל רוחבו של קודש הקדשים היה עשרים אמות, הרי שהארון עצמו לא תפס מקום, וזהו שאמרו: "מקום הארון אינו מן המידה".

גם שברי הלוחות היו מונחים בארון מתחת ללוחות או בצידן. יש סוברים כי אף ספר תורה היה מונח בארון.

הארון הוא אחד מחמשה דברים שהיו בבית ראשון וחסרו בבית שני.

נשיאת הארון בכתף[עריכה]

מצווה לשאת את הארון בכתף ולא בעגלה שנאמר "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"^[2]. בזמן הליכת בני ישראל במדבר, היו הלווים בני קהת אחראים על נשיאת הארון.

הרמב"ם מסביר שהציווי ללווים היה רק לתקופה זו במדבר עקב מיעוט הכהנים, אך לדורות מצוות נשיאת הארון מוטלת על הכהנים. סמך לדבריו ניתן לראות בחציית הירדן או כיבוש יריחו בהם הכהנים נשאו את הארון ולא בני קהת^[3]. לעומתו, הרמב"ן מפרש כי מהתורה גם הכהנים וגם הלווים כשרים במשא הארון משום שכולם נקראו לווים. בנוסף, בתורה הציווי נאמר לבני קהת, ואף הכהנים הם מבני קהת ולכן מותרים במשא. הרמב"ן מוכיח כדבריו מהפסוקים בדברי הימים, בהם מפורש שבני לוי נשאו את ארון הברית בימי דוד^[4], וכן מדברי הגמרא ^[5] האומרת שבכל יום נושאים הלויים את הארון, ורק במעבר הירדן ובכיבוש יריחו נשאו אותו הכהנים באופן מיוחד. יש המדייקים שהרמב"ם חזר בו משיטתו בכך שבמשנה תורה הוא לא הזכיר את הכהנים בנשיאת הארון ^[6].

נשיאת הארון והמשכן מוטלת על לוויים בין הגילאים 30 ו-50 בלבד, ויש איסור לעבוד אחר גיל חמשים ונושאים את הארון צריכים ללכת אחורנית כשפניהם אל הארון ולא להפנות גב אל הארון.

איסור הסרת בדי הארון[עריכה]

על בדי הארון נאמר בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ^[7] ומוני המצוות מנו איסור זה כמצוות לא תעשה, שאף לוקים עליה^[8]. בטעם האיסור נאמרו כמה טעמים:

• כבוד לארון- החינוך (מצווה צז) מפרש שהאיסור נובע מתוך כבוד לארון, וחשש שמא כאשר יהיה צורך לצאת לדרך במהירות, לא יחברו היטב את הבדים והארון עלול ליפול. דעת זקנים מבעלי התוס' ^[9] מפרשים שמפני קדושת הארון, לא רצה הקב"ה שבכל פעם יצטרכו למשמש בו להסיר הבדים ולהכניס בטבעות, ולכן קבע שלא יגעו בארון, ולא יסירו הבדים.
• ביטוי עניינים עליונים- החינוך מביא טעם נוסף שכל כלי המקדש מרמזים על עניינים עליונים, ועל כן הארון צריך להישאר מחובר לבדיו על מנת שלא תפסיק צורתו המיוחדת אפילו לפי שעה.
• סמל להחזקת לומדי תורה- המאירי ^[10] מפרש שהארון מסמל את המהות הרוחנית של התורה, בעוד בדי הארון מבטאים את הצרכים הגשמיים של התורה (כגון החזקת תלמידי חכמים). לדבריו, האיסור להפריד את הבדים נועד לסמל שגם צרכי הגוף צריכים להיות קשורים לצרכי הרוח. המשך חכמה, (שמות כה, טו ד"ה בטבעות הארון) מפרש את האיסור באופן דומה, ומסביר שהארון מסמל את התורה והבדים את נושאי ומחזיקי התורה. התורה מצווה שאין להפריד בין תומכי התורה, הנותנים ממון וסעד ללומדיה, לבין הלומדים עצמם ששניהם יחד אוחזים בארון הברית.
• הארון נושא את נושאיו- על דרך המושכל, מפרש המשך חכמה שאיסור הסרת הבדים מקביל להדלקת נרות המקדש ביום. כשם שהנרות מודלקים ביום על מנת להראות שאין לקב"ה צורך באור (אלא זו עדות לשכינה השורה בישראל), כך הבדים מחוברים לארון גם שלא בזמן המסע- על מנת להראות שכשם שאין צורך לבדים בזמן מנוחה כך אין בהם צורך במסעות משום שהארון נושא את נושאיו.
• התורה איננה קבועה- הרש"ר הירש ^[11] מדייק כי בדי הארון הינם חלק משמעותי ממנו, והציווי לחבר אותם לארון היה עוד לפני ששמו בו את העדות והכפורת. בנוסף, בדי הארון היו בולטים מאחורי הפרוכת, והם הדבר היחיד שרמז לבאי המקדש על מציאות הארון. לדבריו, איסור הסרת הבדים מסמל את הניידות של התורה שאיננה קבועה דווקא בארץ ישראל, אלא היא יוצאת יחד עם ישראל לגלות ולכל מקום הנדרש להפצתה.
• תזכורת לשאת את הארון בכתף- הרב אלחנן סמט מפרש באופן נוסף, שאיסור הסרת הבדים נועד להזכיר שמצווה לשאת את הארון בכתף ולא בעגלה. כהוכחה לדבריו, הוא מביא את דברי הרמב"ם המסביר שהסיבה למות עוזא בהעלאת הארון לעיר דוד, היא משום שנשאו אותו על העגלה ^[12]. רמז לפירוש זה ניתן למצוא מהפסוק בדברי הימים שהתיקון לחטא נעשה כאשר נשאו הלווים את הארון בכתף על גבי מוטות ^[13].

גניזת הארון[עריכה]

בימי יאשיהו נאמר: "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל ^[14]. על פי הפשט, ציווה יאשיהו להשיב את הארון למקומו לאחר שהוצא מהמקדש בימי המלכים שקדמוהו. יאשיהו ציווה ללויים לשאת את הארון בכתף למקומו, ולאחר מכן לא יצטרכו לשאתו עוד בכתף. בגמרא ^[15] יש מחלוקת בביאור הפסוק: רבי יהודה מפרש שיאשיהו ציווה לגנוז את ארון הברית בתוך המקדש כדי שלא ייצא לגלות בבל, ולכן אמר ללויים שמעתה לא יהיה להם משא בכתף בכלל, ואילו לשיטת רבי אליעזר הארון לא נגנז אלא גלה לבבל יחד עם שאר כלי המקדש.

הערות שוליים[עריכה]