פרשני:בבלי:נדה סד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סד ב

חברותא[עריכה]

הותר יום שלשים, לפי שוסת שאינו קבוע נעקר בפעם אחת,  ונאסר יום עשרים הקבוע, על אף שבפעמיים הקודמות לא ראתה ביום העשרים וראתה בשלושים. מפני שאורח של העשרים - בזמנו בא! ואינו נעקר אלא בשלש פעמים. (ואע"פ ששלוש פעמים לא ראתה ביום עשרים  146 , כיון שבפעם השלישית לא ראתה גם ביום השלושים אין נחשבת פעם זו לעקירה).

 146.  כן פירש רש"י, וקושיה זו היא דווקא לגירסת הספרים שלפנינו שעבר יום הכ' ג' פעמים, אבל לגירסת הרמב"ם הרז"ה והר"ן (המובאת בהערה 144) מדובר בברייתא שרק פעמיים לא ראתה ביום כ'.
מתניתין:
נשים בדם בתוליהם - הרי הן כגפנים:
יש גפן שיינה אדום, ויש גפן שיינה שחור, וכך יש אשה שדם שלה אדום ויש שדם שלה שחור.
ויש גפן שיינה מרובה ויש גפן שיינה מועט, וגם בנשים אין כמות הדם שווה בכולן  147 .

 147.  כתב הר"ן שהחידוש במשנתנו הוא שלא תאמר שכל דמי הבתולים שווים במראיהן וכל שאין מראהו כמראה הרגיל אינו דם בתולים, אלא ישנן נשים שמראה וכמות הדם שבהן שונה. הגר"א (באליהו רבא) ביאר שמשנתנו היא הקדמה למשנה הראשונה שבפרק הבא שמבואר בה שסוברים בית הלל שעד שתחיה המכה תולים בדם בתולים, ואין לדבר קצבה לא במספר הימים (כשיטת בית שמאי) ולא בשינוי הצבע (כגמרא לעיל יא ב). וביארה משנתנו שאין לדעת צבע וכמות דם הבתולים ולכן אי אפשר לקבוע קיצבה לא בצבע ולא בימים.
רבי יהודה אומר: כל גפן יש בה יין (לכל אשה יש בתולים ודמים), ושאין בה יין הרי זו דורקטי. וכדמפרש בגמרא.
גמרא:
תנא: דורקטי משמעותו נוטריקון - דור קטוע. כיון שאין לאשה זו דמים אין לה בנים מרובים.
תני רבי חייא: כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה.
תנא משום רבי מאיר: כל אשה שדמיה מרובין - בניה מרובין.

מתניתין:

תינוקת, שהיא קטנה למטה מגיל י"ב, שלא הגיע זמנה לראות, מפני שהיא נעשית ראויה לראות רק מגיל י"ב, וניסת, וראתה דם כשנבעלה -
בית שמאי אומרים: נותנים לה  1  ארבע לילות לשמש אף על פי שרואה דם, משום שאנו תולים שדם בתולים הוא זה, שהוא דם טהור הנובע מהחבורה שנוצרה מהשרת הבתולים, ואינו נובע מהמקור.

 1.  "ארבעה לילות" שהוזכרו במשנה בדעת בית שמאי ובית הלל אינם צריכים להיות רצופים, אלא אפילו שמשה במשך שנה שלמה ארבעה פעמים וראתה בכל פעם דם, הרי זו טהורה. (תוס' בסוגייתנו, ותוספתא פ"י).
ובית הלל אומרים: הרי זו משמשת אף על פי שרואה דם עד  2  שתחיה המכה (שתתרפא החבורה מהבעילה הראשונה), וכפי שיבואר בגמרא.

 2.  תוס' הרא"ש (לעיל דף י"א) דן בפירוש דברי בית הלל, האם הם באו להקל בלבד על דברי בית שמאי, ולפיכך תוך ארבעה לילות אפילו חיתה המכה טהורה, והוסיפו בית הלל שאם לא חיתה המכה גם אחרי ארבעה לילות טהורה. או שבאו להקל ולהחמיר על דברי בית שמאי, ולדעתם הכל תלוי בהתרפאות המכה, שאם חייתה המכה תוך ד' לילות, טמאה. ואם לא, אפילו אחרי ארבעה לילות, טהורה.
ואם הגיע זמנה לראות, שהיא כבר בת י"ב שנים, אך עדיין עוד לא התחילה לראות דם נידות, ונסית, וראתה דם כשנבעלה -
בית שמאי אומרים: נותנים לה לילה הראשונה בלבד, ולאחר מכן דמה טמא ולא תולים שדם בתולים הוא.
ובית הלל אומרים: נותנים לה (אם ניסת ביום רביעי, כתקנת חכמים) עד מוצאי שבת לתלות שהדם הוא דם טהור של בתולים, שהם ארבע לילות.
ואם כבר ראתה ועודה בבית אביה, ואחר כך ניסת -
בית שמאי אומרים: נותנין לה בעילת מצוה  3  בלבד, שבבעילה עצמה אף על פי שהדם שותת מותר לו לסיים את הבעילה, ותו לא!

 3.  הטעם שנקראת בעילה ראשונה "בעילת מצוה" משום שעל ידה כורתת האשה ברית עם בעלה, והם באים לידי קיום מצוות "פריה ורביה" (תוס' כתובות ד א).
ובית הלל אומרים: כל הלילה כולה מותרת לשמש ותולה את הדם שתראה באותו לילה בדם בתולים.
גמרא:
שנינו במשנה ברישא "תינוקת שלא הגיע זמנה לראות".
אמר רב נחמן: ואפילו כבר ראתה  4  בהיותה קטנה דם נידות נותנין לה לתלות בדם בתולים עד שתחיה המכה לבית הלל, הואיל ועדיין היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות.

 4.  בסדרי טהרה (ק"צ ס"ק ע"ה) כתב, שאפשר שזהו דוקא בראתה פעם אחת. אבל אם הוחזקה בראיות שלש פעמים, דינה כהגיעה זמנה לראות וראתה.
ממאי שאפילו ראתה דם נידות בקטנותה נותנים לה עד שתחיה המכה?
מדקא מפליג בסיפא, כשהגיע זמנה לראות בגיל י"ב, בין ראתה דם נידות לפני כן ובין שלא ראתה. מכלל, משמע דרישא שמדובר בקטנה ולא חילק  5  בה - לא שנא הכי בין אם ראתה דם נידות קודם, ולא שנא הכי ובין אם ראתה מקודם, הרי היא תולה בדם בתולים עד שתחיה המכה.

 5.  ואין לומר שחילוק זה חוזר בין על הרישא, בתינוקת שלא הגיעה זמנה לראות, ובין על הסיפא, בהגיעה זמנה לראות, משום שלא מסתבר שדין אחד לקטנה ולנערה. תוס' הרא"ש בסוגייתנו.
תניא נמי הכי כרב נחמן: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת - בית הלל אומרים: נותנין לה עד שתחיה המכה, בין ראתה דם נידות מקודם ובין לא ראתה.
שנינו במשנה: בית הלל אומרים - עד שתחיה המכה! דנה הגמרא: עד כמה ייחשב שעדיין לא חייתה המכה ויכולה לתלות בדם בתולים?
אמר רב יהודה אמר רב: כל זמן ש"נוחרת", וכפי שיתבאר בהמשך.
ואמר רב יהודה: כי אמריתה כשאמרתי את דברי רב "כל זמן שנוחרת" קמיה דשמואל, אמר לי: "נחירה" זו - איני יודע מה היא! אלא "עד שתחיה המכה" הכונה היא - כל זמן שהרוק מצוי בפה מחמת תשמיש  6  (והיינו: כל עוד רואה דם כשהיא משמשת, בלי להפסיק פעם אחת בתשמיש שאין רואה בו דם).

 6.  הגמרא לעיל יא ב מביאה שלשה חילוקי דינים בדעת בית הלל שנותנים לתינוקות "עד שתחיה המכה". הדין הראשון: "לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה טמאה". וביאור הדבר שכל זמן שלא פסקה לראות דם מחמת תשמיש דמיה טהורים ואפילו אם ראתה אחרי כן שלא בשעת התשמיש תולים את סיבת ראית הדם מחמת התשמיש, וטהורה. (ושיעור הזמן שתולים בתשמיש לאחר התשמיש יבואר בהמשך) ואם פסקה לראות דם בשעת תשמיש אם חזרה וראתה בשעת תשמיש שאחרי זה, טמאה. הדין השני: "עבר לילה אחת בלא תשמיש טמאה" - פירוש, שהזמן שתולים את הדם שרואה לאחר התשמיש בתשמיש הוא למחרת ליל התשמיש ובלילה שלאחריו. אבל אם לא שמשה בלילה שלאחריו וראתה בבוקר שאחרי כן - טמאה. הדין השלישי: אם למחרת ליל התשמיש נשתנה מראה הדם מהמראה שראתה אמש בליל התשמיש, טמאה. וביארו התוס' בסוגייתנו (ד"ה כל) שדעת שמואל שאמר "כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה" היינו שכשרואה מחמת תשמיש ולא הפסיקה לראות מחמת תשמיש, דמיה טהורים אפילו שתראה למחרת ובלילה שלאחריו (וכמו שנתבאר בגמרא לעיל). ודעת רב להחמיר שאפילו ביום שאחר תשמיש כל ההיתר לתלות את דמיה בתשמיש רק אם נוחרת אבל אם אינה נוחרת - טמאה. ואולם תוס' הרא"ש בסוגייתנו כתבו שרב בא להקל על דברי שמואל והיינו שביום לאחר התשמיש ובלילה שלאחריו טהורה אפילו אינה נוחרת, ובימים שלאחר מכן כל זמן שנוחרת טהורה.
ומסבירה הגמרא: "נחירה" דקאמר רב היכי דמי - מה פירושה?
אמר רב שמואל בר רב יצחק: לדידי מפרשא לי מיניה דרב - שמעתי את פירוש הדבר מרב -
עומדת ורואה, יושבת ואינה רואה - בידוע שלא חיתה המכה!
יושבת על גבי קרקע ורואה, יושבת על גבי כרים וכסתות ואינה רואה - בידוע שלא חיתה המכה!
(והיינו "נוחרת" - שנחרו כותלי בית הרחם עד שבנגיעתם זה לזה דם יוצא מהן. וסימן לדבר: כל שעומדת ורואה, יושבת ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה, שבעמידתה כותלי בית הרחם מתהדקים ונוגעים זה בזה. וכן, כל שיושבת על גבי קרקע ורואה, על גבי כרים וכסתות ואינה רואה - שישיבת קרקע מזקת ומקירה (גורמת להוציא) דם המכה. עד כאן לשון המאירי).
אבל, אם יושבת על גבי כולם, קרקע וכסתות ורואה, או אם יושבת על גבי כולם ואינה רואה - בידוע שחיתה המכה! שנינו במשנתנו: הגיע זמנה לראות וניסת - ב"ש אומרים נותנין לה לילה ראשון, וב"ה אומרים עד מוצ"ש!
איתמר: שימשה בימים - פירוש - ששמשה  7  בלילה, ובבוקר שאחריו, וכן בלילה ובבוקר שאחרי כן.

 7.  כן פירש המרדכי בשבועות פ"ב וכביאור הסדרי טהרה בחדוד הלכות כאן. והוסיף הסדרי טהרה שיש לפרש באופן אחר והיינו שרב ולוי חולקים במקרה ששמשה בימים וראתה דם בלילה שאחרי כן האם תולים את הדם בתשמיש שביום או לא. והוא הדין שחולקים אם שמשה בלילות וראתה בימים שלאחרי זה אם טמאה או טהורה. (ומה שבארנו בהערה הקודמת שתולים דם שלאחר התשמיש אפילו בליל המחרת בתשמיש של אתמול זהו דוקא בתינוקת שלא הגיעה זמנה לראות) (ועיין בסדרי טהרה שכתב שכן משמע מדברי המהרש"א לקמן סה א בתוס' ד"ה וכולן וע"ע בפתחי נדה שהק' על דבריו).
רב אמר: לא הפסידה לילות שמותר לה לשמש גם בלילה שאחרי זה ואפילו כשתראה דם מחמת תשמיש עד מוצ"ש.
ולוי אמר: הפסידה לילות שאם תראה דם בשימוש הלילה שאחרי ד' העונות ששמשה תאסר, שלא התירו לה יום ולילה.
ומסבירה הגמרא מחלוקתם: רב אמר לא הפסידה לילות - "עד מוצאי שבת" תנן, ומשמעות הדבר היא שכל התקופה הותרה בין ביום ובין בלילה.
ולוי אמר הפסידה לילות, דמאי שפירוש "ארבע לילות" דקתני שכתבה המשנה הוא - ארבע עונות וכל עונה יום או לילה, וזו ששמשה כבר ארבע עונות הפסידה הלילות הבאים.
ומקשה הגמרא: ולרב, שאמר שמותרת בין ביום ובין בלילה - למה לי למיתנא "ארבע לילות" - והלא לדבריו גם בימים היא מותרת?!
מתרצת הגמרא: אורח ארעא "דרך ארץ" קא משמע לן - דדרכה של ביאה בלילות בלבד ולא ביום, מטעמי צניעות.
עוד מקשה הגמרא: וללוי, שאמר שמותרת ארבע עונות בלבד - ליתני "ארבע לילות" בלבד. "עד מוצאי שבת" דקתני - למה לי?
מתרצת הגמרא: הא קא משמע לן - דשרי שמותר למבעל לכתחילה בעילה ראשונה בשבת. ואע"פ שלא בעל אלא שתי בעילות והפתח דחוק וכדשמואל  8 .

 8.  והוא הדין לדעת שמואל מותר לבעול פעם ראשונה בשבת (תוס', ועיין כתובות ה'-ו').
דאמר שמואל: פרצה דחוקה - מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר צרורות עפר, וכמו"כ מותר לבעול בתולה בתחילה בשבת ואע"פ שהפתח דחוק.
איתמר: בעל בעילה ראשונה ולא מצא דם. וחזר ובעל בתוך ד' לילות ומצא דם - רבי חנינא אמר - טמאה, ורבי אסי אמר - טהורה!
ומבארת הגמרא: רבי חנינא אמר טמאה - דאם איתא דהוה דם בתולים בבעילה השניה, מעיקרא הווי אתי - כבר בבעילה הראשונה היה לו לבוא, ומאחר שלא ראתה דם בבעילה ראשונה מוכח שאין זה דם בתולים!
ורבי אסי אמר טהורה והטעם שלא ראתה בבעילה ראשונה דילמא איתדמי ליה כדשמואל. דאמר שמואל: יכולני לבעול בתולה כמה בעילות בלא דם!  9  על ידי הטייה!

 9.  ואולם מודה רב אסי לדין המובא לעיל שאם פסקה לראות מחמת תשמיש טמאה מכאן ואילך, ואין אומרים שבעל בהטיה בבעילה זו ולפיכך לא מצא דם, שמאחר שהוציא דם בבעילה ראשונה אילו נשאר דם בתולים היה לו לצאת בבעילה השניה (תוס').
ואידך, רבי חנינא דלא תלה בדשמואל, משום דשאני שמואל, דרב גובריה, שרב חילו ואין שאר אנשים שוים לו ואינם יכולים לבעול בהטיה בלי להוציא דם.
אמר רב: בוגרת שהיא בת י"ב שנה וששה חדשים אינה כנערה שנותנים לה עד מוצ"ש, אלא נותנין לה לילה הראשון בלבד.
והני מילי  10  שנותנין לה את כל הלילה הראשון ואפילו לכמה בעילות, הוא - שלא ראתה עדיין דם נידות לפני הנישואין, אבל ראתה לפני כן - אין לה אלא בעילת מצוה, ותו לא ולא יותר  11 ! ומקשה הגמרא: מיתיבי: מעשה בבתולה שניסת ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י"ב חודש, שנבעלה בשנה הראשונה לנשואיה רק ארבע פעמים, בהפרש של כמה חדשים בין ביאה לביאה, ובכולן ראתה דם, ובכל זאת התיר רבי לתלות בדם בתולים.

 10.  לקמן (בהערה 12) יבואר האם חילוק זה המשך דברי רב הוא או שתוספת הוא שמוסיפה הגמרא על דבריו.   11.  הסדרי טהרה (קצ"ג, א') כתב שמתוך דברי הראשונים מתבאר שישנה מחלוקת בפירוש דינו של רב שנותנים לבוגרת "בעילת מצוה", שלדעת הרי"ף (פ"א כתובות) והראב"ד (השגות פ"ה מהל' א"ב) והרשב"א והרא"ש "נותנים לה בעילת מצוה - ופורש" וכמו שהוזכר לקמן ס"ה: לגבי "בעילת מצוה" בימינו, והיינו שלא התירו לו אלא לבועלה, ולגמור ביאתו, ואחר כך פורש ואסורה עד שתטהר שנית. ואולם דעת הרז"ה (בהשגות על ס' בעה"נ שער הפרישה) שמאחר שלא הוזכר כאן שצריך לפרוש אחר בעילתו, כוונת הגמרא שהדם בשעת בעילת המצוה טהור הוא, ומותרת אחר כך לבעלה, ואם תחזור ותראה אפילו באותו הלילה טמאה. (ועיין לקמן הערה 17).
ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:
היכי דמי? אילימא אם נאמר דיהיב שנתן לה רבי כולהו את כל ד' הלילות בימי קטנות, והלא -

דרשני המקוצר[עריכה]